אור ברסלב
חברותא על כתובות פרק שני - האשה שנתארמלה

חברותא על כתובות· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - האשה שנתארמלה

פרק ראשון - בתולה נשאת

מתניתין:

האשה שנתארמלה [שנתאלמנה] או שנתגרשה, ובאה לתבוע את כתובתה מבעלה או מיורשיו, היא אומרת: בתולה נשאתני והרי כתובתי מאתיים. והוא או יורשיו אומרים: לא כי, אלא אלמנה נשאתיך (1), וכתובתיך מנה (2).

אם יש עדים, שיצאת האשה בשעת נישואיה בהינומא, וראשה היה פרוע כמנהג הבתולות שיוצאות מביתן לחופה ושערן פרוע (3), כתובתה מאתים. אבל בלא עדים, הבעל נאמן (4). ובגמרא יבואר.

רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף אם יעידו רק על חילוק קליות שהיה בנישואיה כדרך הבתולות, הוי ראיה.

ומודה רבי יהושע - במי שאומר לחבירו - שדה זו שאני מחזיק בה, של אביך היתה ולקחתיה הימנו. שהוא נאמן, אף בלא ראיה על קנייתו,

דף טז.

משום שהפה שאסר ואמר שהייתה של אביך, הוא הפה שהתיר ואמר ולקחתיה הימנו (5).

ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר לקחתיה הימנו, אינו נאמן, מכיון שאנו יודעים שהייתה של אביו גם בלא דבריו.

ולכן עליו להביא ראיה על קנינו, משום שבקרקע אזלינן בתר חזקת המרא קמא, עד שיביא הקונה ראיה שקנה, או עד שתהא לקונה חזקת ג' שנים בקרקע.

ובגמרא יבואר למי הודה רבי יהושע.

גמרא:

מבואר במשנה, שרק אם יש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע, נאמנת לומר בתולה הייתי וכתובתי מאתיים.

ומדקדקת הגמרא: טעמא דאיכא עדים, הא אם ליכא עדים שיצאה בהינומא, הבעל מהימן, ואינה נוטלת אלא כתובת מנה כאלמנה (6).

ומקשה הגמרא: אם כן לימא נאמר, שבמשנתינו תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, שאמר לעיל (דף יב ב) הנושא אשה, ולא מצא לה בתולים, וטוענת האשה - "משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדך, כיון שנאנסתי תחתיך, אחרי שכבר התחייבת לי כתובה כבתולה", והבעל אומר - הביאי ראיה לדברייך, משום שאולי נאנסת קודם לכן, והיה מקחי מקח טעות, והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ואמר רבן גמליאל שהאשה נאמנת, משום שמעמידים אותה בחזקת הגוף שהייתה בתולה בזמן האירוסין, ונבעלה רק לאחריהם, ונסתחפה שדהו של הבעל. או משום מיגו שהייתה אומרת "מוכת עץ אני", שבטענה זו לא פסלה את עצמה לכהונה. ולא אזלינן בתר חזקת הממון של הבעל.

אבל לרבי יהושע, אינה נאמנת, משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ואם כן, משנתינו, שאמרה אינה נאמנת אלא בעידי הינומא, אבל בלא עדים הבעל נאמן, ומבואר שאין מעמידים אותה בחזקת שהייתה בתולה בשעת נישואיה, היא לא כרבן גמליאל, דאי כרבן גמליאל, הא אמר איהי מהימנא (7), וגם כאן יש להעמידה בחזקת בתולה בשעת הנישואין, ותהא כתובתה מאתיים (8).

ומתרצינן: אפילו תימא משנתינו כרבן גמליאל, לא קשיא.

כיון שעד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם שאיהי מהימנא, אלא בגוונא שהיא טוענת ברי לי שמשארסתני נאנסתי, והוא טוען שמא עד שלא ארסתיך, ורק אז מוקמינן לאשה בחזקת בתולה.

אבל הכא, שמדובר בגוונא שהיא טוענת ברי, ואף הוא טוען ברי, לא אמר רבן גמליאל שהיא מהימנא, ומודה שמעמידים את הממון בחזקתו (9).

ומקשינן: ודקארי לה, מאי קארי לה? מה הבינה הגמרא בקושייתה, והרי פשוט שיש לחלק כך, הא ברי וברי הוא? ומתרצינן: בקושיא הבינה הגמרא שכיון דרוב נשים בתולות נישאות, הרי קרובה טענתה להיות אמת יותר משלו, וכי ברי ושמא דמי, והוא אמינא שגם הכא שייכי דברי רבן גמליאל שהאשה נאמנת, קמ"ל דהכא שאני משום שלמעשה טוען ברי.

והכי נמי מסתברא שמודה רבן גמליאל למשנתינו שהבעל נאמן.

מדקתני בסיפא דמתניתין - "ומודה רבי יהושע", וקשיא לן, למאן מודה?

אי אמרת בשלמא, איירי רישא דמתניתין בגוונא שגם רבן גמליאל מודה לרבי יהושע שהבעל נאמן, אם כן אפשר לומר שנקטה המשנה בסיפא לשון "ומודה רבי יהושע", אגב רישא שאף היא איירי במקרה שמודה רבן גמליאל לרבי יהושע, ושפיר מבוארת המשנה.

אלא אי אמרת שלא איירי רבן גמליאל במודה, ואף בגוונא דמשנתינו סבר שהאשה נאמנת, אכתי תקשה סיפא דמתניתין - "מודה רבי יהושע", למאן מודה?

אלא ודאי מוכח כדאמרן, דמודה רבן גמליאל הכא שהבעל מהימן.

ודחינן: לעולם פליג רבן גמליאל אמתניתין, ולא תיקשי למאן מודה רבי יהושע.

כי מי סברת, שרבי יהושע אמתניתין דהאי פירקין קאי, ועל זה אמרינן "מודה רבי יהושע"?! אמגו קאי! ואפירקין קמא קאי! ומבארת הגמרא: אהייא קאי מאי דאמרינן "מודה רבי יהושע"?

אילימא, קאי רבי יהושע אהא מתניתין ששנינו לעיל (דף יג') - אשה שהיתה מעוברת, ואין ידוע לנו למי נתעברה. ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? ואמרה: מאיש פלוני וכהן הוא.

רבן גמליאל ורבי אלעזר אומרים: נאמנת, כיון שמעמידים אותה בחזקת כשרות שנבעלה לכשר.

ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין! אלא, הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. עד כאן המשנה.

ועל זה קאמר הכא, שמודה רבי יהושע היכא שיש לו הפה שאסר דאמרינן מיגו.

הרי ודאי שלא נאמרו דברי רבי יהושע בקשר למשנה שם.

דהתם - מאי מגו איכא?! הרי כריסה בין שיניה, ואינה יכולה לומר לא נבעלתי!

ומה שאינה נאמנת, לאו משום שסבר רבי יהושע שלא אמרינן מיגו, אלא משום שהורעה חזקתה כאשר התיחדה.

אלא תאמר, שנאמרו דברי רבי יהושע אהא - אשה שראוה מדברת [לקמן יבואר למה הכוונה] עם אחד, ואמרו לה: מה טיבו של איש זה? ואמרה: איש פלוני וכהן הוא! רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת, משום חזקת כשרות.

ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין! אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה.

ואהא קאמר הכא - "ומודה רבי יהושע" שבגוונא שיש לו נאמנות משום "הפה שאסר", אמרינן מיגו אף לרבי יהושע.

הרי ודאי שלא נאמרו דברי רבי יהושע בקשר למשנה שם, דהתם, מאי מגו איכא?!

הניחא לזעירי, דאמר - מאי משמע לשון "מדברת" שאמרה המשנה, נסתרה [התייחדה] עמו, אבל לא ראינו שנבעלה.

אזי שייך לומר שהטעם שנאמנת לרבן גמליאל הוא משום מגו, דאי בעיא אמרה לא נבעלתי, וקאמרה נבעלתי, ולכשר נבעלתי, לכן מהימנא, ורבי יהושע פליג ואמר שאינה נאמנת במיגו, ואהא אמרינן במתניתין "ומודה רבי יהושע" שהיכן שיש לו "הפה שאסר" נאמן במיגו אף לרבי יהושע.

אלא לרב אסי, דאמר - מאי מדברת? נבעלת! מאי מגו איכא? הרי ראוה שנבעלה, ואינה יכולה לומר לא נבעלתי.

ואם כן טעמא דרבי יהושע לא משום דסבירא ליה שלא אמרינן מיגו, ומה שייך לומר במשנתינו "ומודה רבי יהושע", והלא לא נחלק רבי יהושע בזה?

ואלא שמא תאמר, דקאי דברי רבי יהושע אהא דתנן לעיל (יג א) - הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים. היא אומרת: מוכת עץ אני קודם האירוסין! והוא אומר: לא כי, אלא דרוסת איש את, שהיית בעולה כבר קודם האירוסין.

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת!

ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש עד שתביא ראיה לדבריה.

ואהא קאמר דהכא מודה רבי יהושע דאמרינן מיגו.

הרי ודאי שלא נאמרו דברי רבי יהושע בקשר למשנה שם, דהתם, מאי מגו איכא?!

בשלמא לרבי אלעזר, דאמר לעיל בגמרא - שנחלקו הבעל והאשה במנה ולא כלום, ולטענת האשה שאמרה "מוכת עץ הייתי קודם האירוסין" הרי שאינו חייב לה אלא מנה, מכיון שאף לפי דבריה לא הייתה בתולה בזמן האירוסין, וסבר רבי אלעזר, שמוכת עץ כתובתה מנה.

ולטענת הבעל שאמר "דרוסת איש את" - הרי שאינו חייב לה כלום, לפי שמקח טעות הוא, דסבר רבי אלעזר - "כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה".

אזי שייך לומר, שיש לאשה נאמנות של מגו, דאי בעיא אמרה - "מוכת עץ אני תחתיך", ואית לה מאתים. וקאמרה מעיקרא - "מוכת עץ הייתי קודם האירוסין" דלית לה אלא מנה, ולכך סבר רבן גמליאל שמהימנא. ורבי יהושע שחלק סבר שלא מועיל המיגו.

ואם כן שפיר שייך לומר הכא - "מודה רבי יהושע לעניין "הפה שאסר", דמהני.

אלא לרבי יוחנן, דאמר לעיל בגמרא - שנחלקו הבעל והאשה במאתים ומנה, ולטענת האשה, שאמרה "מוכת עץ הייתי קודם האירוסין", סבר רבי יוחנן שמוכת עץ כתובתה מאתיים, ולכך תובעת מהבעל מאתיים.

ולטענת הבעל, שאמר - "דרוסת איש את", סבר רבי יוחנן ש"כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה" - ואם כן אף הבעל מודה שיש לה לפחות מנה.

ואם כן מאי מגו איכא? הרי תובעת מאתיים, ולא שייך לומר מיגו כדלעיל?

אלא ודאי צריך לומר דקאי דברי רבי יהושע אהא דתנן לעיל (יב ב) - הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים. היא אומרת: משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדהו. והוא אומר: לא כי, אלא נאנסת עד שלא אירסתיך.

רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת. ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראייה לדבריה.

דהתם טעמא דרבן גמליאל שנאמנת משום מגו, דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך, דלא קא פסלה נפשה מכהונה. וקאמרה, נאנסתי. דקא פסלה נפשה מכהונה. משום הכי קאמר רבן גמליאל דמהימנא. וקאמר רבי יהושע לרבן גמליאל במשנתינו - בהאי מגו דהכא, דהיינו "הפה שאסר", מודינא לך שנאמן. אך בההוא מגו דהתם, דהיינו באומרת משארסתני נאנסתי במיגו דמוכת עץ, פליגנא עילווך. וזה באור המשנה שאמרה "מודה רבי יהושע".

ומקשינן: מכדי, האי מגו והאי מגו, ואם כן אכתי מאי שנא האי מגו שמודה בו רבי יהושע, מהאי מגו דפליג עליה?

ומתרצינן: הכא לגבי שדה - אין "שור שחוט לפניך", כלומר - הרי בלא שהיה אומר "שדה זו של אביך הייתה", לא היינו מסתפקים כלל למי שייכת שדה זו. ולא התעורר לנו הספק אלא בעקבות דבריו, ולכך נאמן במיגו דאי בעי שתיק (10).

אך התם גבי משארסתני נאנסתי - הרי "שור שחוט לפניך", כיון שאף בלא טענתה התעורר לנו הספק מתי נבעלה, והיה עליה לטעון כדי שנאמין לדבריה, יש מקום לחשש שמא לא העלתה בדעתה את טענת המיגו, או שמא הערימה לטעון טענה זו כדי שנאמינה במיגו, ולכן לא מהימנא.

וחוזרת הגמרא לבאר את דברי המשנה, שאמרה שבלא עידי הינומא הבעל מהימן לומר שנשאה בעולה וכתובתה מנה: ומקשינן: אכתי אמאי מהימן לומר בעולה היית, כיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי לא אתו עדים, מאי הוי (11)?

אמר רבינא: משום דאיכא למימר, למרות שרוב נשים בתולות נישאות, ומיעוט אלמנות, הרי מאידך - וכל הנשאת בתולה יש לה קול,

דף טז:

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. לכן הבעל נאמן לומר אלמנה נשאתיך.

ומקשינן: אי כל הנשאת בתולה יש לה קול, כי אתו עדים מאי הוי, הרי הנך סהדי שקרי נינהו, שאילו הייתה בתולה הרבה היו יודעים שיצאה בהינומא?

אלא, אמר רבינא: לא תימא "כל הנישאת בתולה יש לה קול". אלא רק רוב הנשאת

בתולה יש לה קול. וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. אבל כשיבואו עדים נאמינם לומר בתולה הייתה, כיון שיש מיעוט בתולות שאין להן קול, ושמא זו מן המיעוט היא.

שנינו במשנה שאשה שאבדה כתובתה, אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו' גובה מאתיים בכתובתה:

ומקשינן: ליחוש דלמא מפקא עדים שיצאה בהינומא בהאי בי דינא, וגביא, והדר מפקא לה לכתובה בהאי ב"ד, וגביא בה (12)?

ומתרצינן: אמר רבי אבהו, על כרחינו משנה זאת אומרת, שבמקום שאין כתובה כותבין שובר לבעל, לראיה שפרע לאשה את כתובתה, ואינו יכול לומר, איני פורע עד שתוציאי את כתובתיך, שמא תתבעיני פעם נוספת בבית דין, אלא כותבים לו שובר ועליו מוטלת האחריות לשמור על שוברו (13).

ונחלקו בדין זה במסכת בבא בתרא, וקיימא לן כמאן דאמר "אין כותבין שובר", ואין גובין מן הלווה עד שיוציא המלוה את שטרו, משום שנמצא הלוה צריך לשמור את שוברו כל חייו מן העכברים כדי שלא יחזור המלוה ויתבענו שנית.

רב פפא אמר, לעולם אין כותבין שובר, ובמשנתנו במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, ולכן אין לחוש שמא תוציא את כתובתה במקום אחר ותגבה ממנו פעם שניה.

ואיכא דמתני לה לנדון זה שדנו בו רבי אבהו ורב פפא - אברייתא, ששנינו: אשה שאיבדה כתובתה, או הטמינה כתובתה, או נשרפה כתובתה, ורקדו לפניה, שחקו לפניה, העבירו לפניה כוס של בשורה [יבואר בהמשך הגמרא], או מפה של בתולים, שכל אלה מנהג לעשותם בנישואי בתולה, אם יש לה עדים באחד מכל אלו - כתובתה מאתים. ואהא אקשינן: וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי ב"ד וגביא, והדר מפקא לכתובתה בהאי ב"ד וגביא בה?

ועל קושיא זו נאמרו תרוצי הגמרא לעיל - אמר רבי אבהו: זאת אומרת כותבין שובר. רב פפא אמר: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן.

ומקשינן: היאך אפשר לומר את תירוצו של רב פפא על הברייתא, והא איבדה כתובתה קתני בברייתא, ואם כן ודאי מדובר במקום שכותבים כתובה, ודלא כרב פפא שהעמיד במקום שאין כותבים כתובה?

ומתרצינן: לעולם כרב פפא, והברייתא עוסקת בגוונא דכתב לה איהו כתובה אע"פ שמנהג המקום שלא לכתוב כתובה.

ומקשינן: סוף סוף כיון שהייתה כתובה ניחוש דלמא מפקא לה בבית דין אחר וגביא בה פעם שנייה?

ומתרצינן: מאי "איבדה" שאמרה הברייתא? ! איבדה באור! ואם כן שוב אין לחוש שתוציאנה במקום אחר (14).

ומקשינן: אי הכי "איבדה" היינו "נשרפה", ומדוע חזרה הברייתא ואמרה פעם נוספת דין זה?

ועוד קשה - "הטמינה כתובתה" מאי איכא למימר, ניחוש דלמא מפקא לכתובתה בבית דין אחר וגביא בה?

ותו קשיא - אפילו אם תאמר ש"נשרפה כתובתה" הוא פירוש ל"איבדה כתובתה", אכתי קשיא למה לי למימר "איבדה כתובתה", והלא היינו "הטמינה כתובתה"?

ומתרצינן: אלא, כל איבדה כי הטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן לה, דחישינן שמא תוציא כתובתה בבית דין אחר ותגבה בה פעם נוספת.

וכך הוא באור הברייתא: איבדה כתובתה - כהטמינה כתובתה, ואינה נאמנת, עד דאמרי עדים (15) נשרפה כתובתה, שאז נאמנת אם יהיו עדים שיצאה בהינומא או בשאר מנהגי הבתולות, וגובה מאתיים.

מאן דמתני לה, היינו לדברי רבי אבהו ורב פפא אברייתא, ואע"פ שעוסקת הברייתא במקרה שאבדה כתובתה, אין מכאן ראייה שכותבים שובר, משום ש"כל איבדה כהטמינה בפנינו דמי", כנ"ל, אם כן - כל שכן אמתניתין, שאין להביא ראייה ממשנתינו שכותבים שובר משום שמדובר במקום שאין כותבים כתובה, כנ"ל.

ומאן דמתני לה לדברי רבי אבהו ורב פפא אמתניתין בלבד, אבל אברייתא לא יתרץ כנ"ל - "כל איבדה כהטמינה בפנינו דמי", כי קושיא, ויעדיף להוכיח מהברייתא שכותבים שובר ולא לדחוק כתירוצינו לעיל.

שנינו במשנה שאם יש עדים כו' נאמנת.:

ומקשינן: למאן דאמר שאין כותבים שובר, אמאי נאמנת, וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי בית דין וגביא, והדר מפקא עדי הינומא בבי דינא אחרינא וגביא?

ומתרצינן: שבמקום דלא אפשר, כגון היכן שאין כותבים כתובה, וגובה כתובתה רק על ידי עידי הינומא, אזי ודאי שכתבינן שובר, שאם לא כן היאך תגבה את כתובתה?!

שנינו במשנה שאם יש עדים שהעבירו לפניה כוס של בשורה, גובה מאתיים:

ומבארת הגמרא: מאי כוס של בשורה? אמר רב אדא בר אהבה, כוס יין של תרומה מעבירין לפניה, כלומר - ראויה היתה זו לאכול בתרומה, אם הייתה נישאת לכהן, כיון שלא נמצאה בעולה מחמת זנות, אלא בתולה.

ומקשינן: מתקיף לה רב פפא - אטו אם הייתה אלמנה, מי לא אכלה בתרומה?! ואם כן מה הראייה מכך שראויה לאכול בתרומה שאכן בתולה היא, דלמא אלמנה הייתה, ואף אלמנה אוכלת בתרומה?

אלא אמר רב פפא - הטעם שמעבירים לפניה כוס של תרומה, לומר - שזו ראשית, היינו נבעלת לראשונה, כתרומה שהיא ראשית לכל הפירות.

מביאה הגמרא מנהגים נוספים שנהגו בבתולה:

תניא: רבי יהודה אומר, חבית של יין מעבירין לפניה.

ואמר רב אדא בר אהבה לבאר את דבריו: שאף לפני בעולה היו מעבירים חבית של יין, אלא שאם הייתה בתולה, מעבירין לפניה חבית סתומה. ואם הייתה בעולה, מעבירין לפניה חבית פתוחה.

ומקשינן: אמאי מעבירים חבית יין אף לפני בעולה, ניעבר רק קמי בתולה, וקמי בעולה לא ניעבר כלל?

ומשנינן: אם לא נעביר לפני בעולה כלל, זימנין דתפסה מאתים שלא בפני עדים או בית דין, ואמרה - אנא בתולה הואי, והאי דלא עברו קמאי, אתנוסי הוא דאתניסו, ותהא נאמנת במיגו שתאמר לא היו דברים מעולם (16).

ולכן תקנו חכמים לעשות היכר מיוחד לבעולה למען הסר כל ספק.

תנו רבנן בברייתא: כיצד מרקדין לפני הכלה? [כלומר - איזה שבחים מותר לומר בפניה?]

דף יז.

בית שמאי אומרים: אסור לשקר ולהגזים בשבחיה, אלא משבחים את (תחילת העמוד) הכלה כמות שהיא! ואם אין במה לשבחה, שותקים!

ובית הלל אומרים: מותר לומר שכלה נאה, וחסודה היא, כיון שבעיני בעלה אכן נאה וחסודה היא (17).

אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת, או סומא, וכי אומרים לה כלה נאה וחסודה?! והרי התורה אמרה מדבר שקר תרחק?!

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק (18) האם ישבחנו בעיניו, או יגננו בעיניו?! הוי אומר, ישבחנו בעיניו! אף כאן ישבח את הכלה בעיני בעלה. אך דעת בית שמאי, שעדיף לשתוק ולא לשקר.

ומכאן, [היינו מדברי בית הלל הללו] אמרו חכמים: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" - לומר לכל אדם את מה שברצונו לשמוע.

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: הכי משרו קמי כלתא במערבא [כך אמרו לפני הכלות בארץ ישראל]: כלה זו אף אם לא תשים כחל ולא שרק ולא פירכוס, ובכל זאת תהא יעלת חן.

כי סמכו רבנן לרבי זירא לרבנות, שרו ליה הכי: לא כחל [שאינו צבוע, כמאמרם ז"ל - השמרו מן הצבועים] ולא שרק [שאינו נראה בריא, אלא פניו מכסיפים מעמל התורה] ולא פירכוס [שאינו לבוש כמנהג הרבנים] ובכל זאת הרי הוא יעלת חן. על פי הגהות ר"י עמדין.

כי סמכו רבנן לרבי אמי ולרבי אסי, שרו להו הכי: כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא, [כלומר, סמכו לנו רק אנשים כגון אלו] ולא תסמכו לנא, לא מן סרמיסין [היינו מסרסי הלכות], ולא מן סרמיטין [לשון סמרטוטים], ואמרי לה, לא מן חמיסין [שאומרים רק חמישית הטעם], ולא מן טורמיסין [יש שפרשו אנשי חמס].

ר' אבהו כי הוה אתי ממתיבתא [מבית המדרש], לבי קיסר, נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה [יצאו שפחות הקיסר לפניו] ומשרין ליה הכי: רבא דעמיה [נשיא עמו] ומדברנא דאומתיה [ומנהיג אומתו] בוצינא דנהורא [עמוד האור, על שם זיו פניו שהיה מבהיק], בריך מתייך לשלם (19)!

אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה.

וכן מעשה ברב שמואל בר רב יצחק שהיה מרקד לפני הכלה אתלת, כלומר בשלש בדי הדס, שהיה זורקם בזה אחר זה וחוזר ותופסם.

אמר לו רב זירא, קא מכסיף לן סבא, הרי גורם אתה זלזול בכבוד תלמידי חכמים.

כי נח נפשיה [כשנפטר רב שמואל] איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא, והיה אותו עמוד עשוי כעין מחיצה של הדס בינו לבין העם. (בראשית רבה פרשה נט')

וגמירי, [ומקובלנו] - דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא, אי לתרי בדרא.

אמר רבי זירא, אהנייה ליה שזכה לכך משום שוטיתיה [ענף ההדס שהיה מרקד בו] לסבא, ואמרי לה, שטותיה [שהיה מתנהג כשוטה] לסבא, ואמרי לה, שיטתיה [דרכו ומנהגו] לסבא.

רב אחא היה מרכיב לה - לכלה, אכתפיה ומרקד.

אמרי ליה רבנן, אנן, מהו למיעבד הכי, האם לא נחשוש להרהור עבירה?

אמר להו, אי דמיין עלייכו ככשורא, - היינו כקורת עץ, לחיי! אין לחשוש. ואי לא, לא.

אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רב יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה כדי לחבבה על בעלה, על ידי שרואה שהכל מסתכלים בה נכנס יופיה בליבו.

ולית הלכתא כוותיה, משום שחוששים להרהורי עבירה.

תנו רבנן במסכת שמחות: תהלוכת חתן וכלה, ולויית המת, ושיירתו של המלך שהגיעו לדרך אחת, ואין מקום אלא לאחת מהן, מעבירין את המת לדרך אחרת, מלפני כלה, וזה וזה מלפני מלך ישראל.

אמרו עליו על אגריפס המלך, שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים.

ומקשינן: שבחוהו?! מכלל דשפיר עבד! והא אמר רב אשי, אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול, בכל אופן, מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול! משום דאמר מר: כתיב - "שום תשים עליך מלך", כפל הכתוב לשון "שימה" לומר - שתהא אימתו עליך, ואפילו אם ימחול על כבודו, עליך לשוב ולהמליכו עליך, ואם כן היאך מחל אגריפס המלך על כבודו?

ומשנינן: התם פרשת דרכים הואי, ולא היה ניכר הדבר שעבר מלפני הכלה, ולכך לא הקפידו על שמחל על כבודו.

תנו רבנן: אם רצו לבטל, הרי שמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת כלה.

וכן אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה (20).

במה דברים אמורים, כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין.

וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב תריסר אלפי [שנים עשר אלף] גברי, ושיתא אלפי שיפורי [כרוזים המכריזים שיבואו לכבדו].

ואמרי לה, תליסר אלפי [שלשה עשר אלף] גברי, ומינייהו - ומתוכם - שיתא אלפי שיפורי.

עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא [משער העיר] ועד סיכרא [הקבר].

רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר: נטילתה של התורה, כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא.

דף יז:

והני מילי למאן דקרי ותני, (תחילת העמוד) אבל למאן דמתני לאחרים, לית ליה שיעורא! [וממילא שמעינן דמאן דלא קרי ולא תני, אין מבטלין אם יש לו מתעסקים כדי קבורה. רש"י. וכתבו התוספות, שלענין ביטול מלאכה, מבטלין אף למאן דלא קרי ותני.]

שנינו במשנה: "ואם יש עדים שיצתה בהינומא" וכו':

ומבארת הגמרא: מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר, תנורא דאסא [חופת הדס].

רבי יוחנן אמר: קריתא [צעיף] דמנמנה בה כלתא:

ועוד שנינו - "רבי יוחנן בן ברוקא אומר אף חילוק קליות ראיה" וכו'.:

והוינן בה: תנא דמתניתין, איירי ביהודה, ושם הוי חילוק קליות ראיה, אך בבבל מאי, איזה סימן היו נותנים לבתולות? (21)

אמר רב: דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן. [היו הנשים נותנות שמן של בשמים המיוחד לחופה בראש התלמידים ושפות אותם].

אמר ליה רב פפא לאביי, משחא דחפיפותא קאמר מר?! [וכי היו נותנות להם את השמן המיוחד לחופה, והלא אינם בעלי השמחה, שחופפים את ראשם משמן זה?]

אמר ליה אביי לרב פפא: יתמא! - יתום אתה מן המנהג! וכי לא עבדא לך אמך דרדוגי משחא ארישא דרבנן, בשעת מעשה [היינו בשעת החופה]?!

כי הא דההוא מרבנן, דאיעסק ליה לבריה [שידך את בנו] בי רבה בר עולא, ואמרי לה, רבה בר עולא איעסק ליה לבריה בי ההוא מרבנן, ודרדיג משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה.

ומקשה הגמרא: ביהודה שהיה רק חלוקת קליות, ארמלתא מאי? איזה סימן היו נותנים לאלמנה שאלמנה היא, והלא פעמים הרבה מחלקים קליות, ויכול להיות שיחלקו בטעות גם בנישואי האלמנה?

תאני רב יוסף, ארמלתא לית לה כיסני! כלומר, היו נזהרים מאד שלא לחלק קליות בנישואי אלמנה.:

שנינו במשנתינו: "ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה הימנו שהוא נאמן: " כו':

ומקשינן: וליתני, "מודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך", ומדוע דיבר רבי יהושע רק בגוונא שטוענו "שדה זו של אביך הייתה" (22)?

ומתרצינן: שנקט "שדה זו של אביך", משום דקא בעי למיתני בסיפא - "אם יש עדים שהיא שלו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן".

ומבארת הגמרא: היכי דמי שאינו נאמן לומר לקחתיה ממנו? אי דאכלה המוחזק בשלשת שני החזקה, אמאי לא מהימן לטעון שלקוחה היא בידו, והלא אחר שלש שנים שאכל פירות בקרקע בלא ערעור שוב אינו צריך לשמור את שטרו, דכולי האי לא מזדהר איניש בשטריה?

ואי דלא אכלה המוחזק שני חזקה, פשיטא דלא מהימן! ולכן נקט רבי יהושע שטוענו - "שדה זו של אביך הייתה".

ומקשינן: אי הכי גבי אביו נמי, אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן?, ואי דלא אכלה שני חזקה, פשיטא דלא מהימן!

ומשנינן: בשלמא גבי אביו משכחת לה חידוש במשנה, כגון שאכל את פירות השדה שנתים בחיי האב ואחת בחיי בנו כשהיה קטן.

וכדרב הונא, דאמר רב הונא, אין מחזיקין [היינו, אין דין חזקה] בנכסי קטן, אפילו הגדיל, כיון שאינו יודע למחות, ואף אם ישב בשדה זו עוד שנים רבות אינה חזקה, כיון שתחילתן בשעה שהיה קטן. ולכן הכא אינו נאמן (23).

ומקשינן: וכי רב הונא מתניתין אתא לאשמועינן?! והלא ודאי שמשנתינו אינה עוסקת בדינו של רב הונא, שאם לא כן, מה השמיענו רב הונא?

ומשנינן: לעולם איירי מתניתין בדינו של רב הונא, ומה שהקשית, מה השמיענו רב הונא, איבעית אימא - רב הונא דיוקא דמתניתין קאמר, ואכן לא בא לחדש יותר על המשנה.

ואיבעית אימא - רב הונא את הדין ש"אפילו הגדיל אין לו חזקה" קא משמע לן.

ומקשינן: אכתי ליתנייה לסיפא דמתניתין בדידיה, ומה שהקשית, אם כן באיזה אופן אינו נאמן? - לוקמה, כגון שאכלה המוחזק שנתים בפניו, ושנה אחת שלא בפניו, וכגון שבאותה שנה ברח המוכר למקום אחר, ולכן אין חזקתו חזקה, כיון שלא היה המוכר יכול למחות בפניו באותה שנה.

ומשנינן: אי אפשר להעמיד ב"ברח" כיהאי "ברח" שהעמדת בו את סיפא דמשנתינו, מחמת מאי ברח?

אי איירי דברח מחמת רדיפת נפשות, פשיטא דלא מהימן! דהרי לא מצי מחי אפילו ממקום שבתו, כיון שירא שמא יגלו היכן מסתתר ויהרגוהו! ואם כן אכתי ליכא חידושא בסיפא דמתניתין.

תוכן העניינים

חברותא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה