אור ברסלב
חברותא על כתובות פרק ראשון - בתולה נשאת

חברותא על כתובות· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - בתולה נשאת

הקדמה למסכת כתובות

הקדמה לפרק בתולה נשאת

פרק זה עוסק בכל דיני הכניסה לחופה, אך בעיקר הוא עוסק בענין "טענת בתולים".

הנושא אשה בחזקת בתולה, ובא לבית דין וטוען "טענת בתולים", שמצאה בעולה, והוא כנסה בחזקת בתולה - יש בטענתו שני ענינים:

א. ענין איסור, שמא נבעלה לאדם זר בהיותה ארוסה לו, ונאסרה עליו.

ב. ענין ממון, שאינו חייב בכתובה כלל אם זינתה תחתיו. או שאינו חייב לה כתובה של בתולה, שהיא מאתיים זוז, אלא רק כתובה של מאה זוז, שהיא כתובה של אשה בעולה.

טענת הבתולים נסמכת על העדר סימני הבתולים, שהם שניים.

סימן הבתולים האחד, הוא הדם השותת מהבתולה בביאה הראשונה. והעדר הדם, הוא ראיה לכך שאינה בתולה.

הסימן השני, הוא הדוחק בפתח האשה שמוצא הבעל בבעילת בתולה בפעם הראשונה.

אם פתח האשה אינו דחוק בביאה הראשונה, הרי זו ראיה שהיא כבר נבעלה, ואינה בתולה עוד.

הבעל נאמן בטענת בתולים הן לגבי איסורה עליו, במקום שיש ספק אחד, אם נבעלה תחתיו אחר שהתארסה לו, [אך לא במקום שהספק הוא בגדר "ספק ספיקא, וכפי שיבואר להלן], והן לגבי ממון הכתובה.

והגמרא דנה בפרק זה ומבארת מה הוא כח נאמנותו של הבעל.

במה דברים אמורים שהבעל נאמן, כשהאשה מכחישה אותו, וטוענת שהיתה בתולה בשעה שנבעלה לו.

אך אם האשה טוענת שאכן היא נבעלה קודם לכן, בהיותה ארוסה לו, אך היא אינה אסורה עליו, כי נבעלה תחתיו באונס, ולכן גם מגיע לה כתובה - נחלקו בכך תנאים במשנה, בהמשך הפרק, האם עומדת לה טענתה, שהיא טענת "ברי", יחד עם "חזקת הגוף" שלה, האומרת שהיא התארסה בהיותה בתולה, וכן חזקת הכשרות שלה, כנגד כח הנאמנות של הבעל, שבא בטענת "שמא", שהרי ספק לו אם זינתה תחתיו.

וכיון שרצו חכמים לשמור על קדושת עם ישראל, ולמנוע מכשול בתקופת ההמתנה שהיתה נהוגה בעבר בין האירוסין והנישואין, הם תיקנו שיהיה זמן הנישואין של בתולה ביום הסמוך ליום המושב של בית דין, כדי שתדע האשה, שאם תבעל לאדם זר, הרי מיד בבוקר שלמחרת הנישואין, לאחר שיגלה בעלה שהיא אינה בתולה, הוא יגיע לבית דין, ויטען טענת בתולים בעוד רוחו סוערת עליו. ולא תסתמך האשה על כך שהיא תצליח לשכנעו להשאירה אצלו על אף שהיא נבעלה לאדם אחר תחתיו. (1)

דף ב.

תקנו חכמים זמן לנישואין של בתולה, שיהיה ביום רביעי, ושל אלמנה, שיהיה ביום חמישי.

המשנה שלפנינו מבארת רק את הטעם לקביעת הזמן של יום רביעי לנשואי בתולה, ואילו הטעם של קביעת הזמן של יום חמישי לנשואי אלמנה, יבואר בגמרא.

א. יש שלשה טעמים לתקנת חכמים שבתולה תנשא דוקא ביום רביעי, הטעם העיקרי מתבאר במשנה, ושני טעמים נוספים מתבארים בגמרא.

הטעם העיקרי לתקנת חכמים לקבוע את יום רביעי כיום הנישואין לבתולה, הוא - כדי שאם ימצאנה בעלה שאינה בתולה, הוא ישכים למחרת בבוקר, ביום חמישי, לבית דין, שהוא יום המושב של בית דין, בעודנו כועס על שמצאה בעולה ולא בתולה, ויטען את "טענת הבתולים" בבית דין. ולא יתקרר כעסו בשהייה עד ליום אחר שיושב בו בית הדין.

וכך יצא הקול שמצאה בעולה ולא בתולה, ויתכן שמחמת פרסום הדבר, יבואו עדים שיעידו שנבעלה לאדם אחר בזמן האירוסין, ויתברר הדבר בעדים. (2)

ב. עזרא תיקן שיהיה מושב בית דין בכל העיירות בימי שני וחמישי. לפני תקנת עזרא לא היה יום קבוע למושב בית דין.

ג. בעל שכנס את אשתו בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, יש לו לחשוש שמא היא נבעלה לאדם אחר בין שעת האירוסין לשעת הנישואין [כי בזמנם לא היו האירוסין סמוכים לנשואין, אלא היתה הארוסה, שהיא אשת איש לכל דבריה, נשארת בבית אביה עד שעת הנישואין], ואם נבעלה לאיש אחר בהיותה ארוסה לו, הרי היא נאסרת עליו, כדין אשת איש שזינתה תחת בעלה -

אם הבעל הוא כהן, היא נאסרת עליו בין אם נבעלה ברצון ובין אם באונס. ואילו אם הבעל הוא ישראל, היא נאסרת עליו רק אם היא נבעלה לאדם אחר מרצונה.

ד. לפי הטעם הזה, היתה הבתולה יכולה להנשא גם ביום ראשון, ואז הוא היה יכול להשכים בבוקר של יום שני, ולטעון את טענתו שמצאה בעולה לפני מושב בית דין, היושבים בכל העיירות גם ביום שני.

אלא שהיה טעם נוסף לתקנה שתנשא הבתולה ביום רביעי דוקא, היות ו"שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהיה טורח [החתן] בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה".

כמו כן מתבאר בגמרא טעם נוסף, שיום חמישי הוא יום שנאמרה בו [בבריאת העולם] ברכה של פריה ורביה לדגים, ואם יכנוס אדם אשה ביום רביעי, הוא יבעלנה בלילה שלאחריו, אור ליום חמישי, שיש בו ענין של ברכה לפריה ורביה.

ה. לפני תקנת עזרא, וכן בזמן הזה, שאין יום מסויים למושב בית דין, וכמו כן אין לחשוש בזמן הזה לטענת בתולים כיון שאין שהות בין האירוסין לנישואין, קיים רק הטעם השני והטעם השלישי.

ולכן, אם כבר טרח הבעל בסעודת הנישואין, ואינו מקפיד לבעול דוקא ביום שנאמרה בו ברכת פריה ורביה, הוא אינו צריך להמתין עד יום רביעי, ויכול לשאת אשה בכל יום, חוץ מאשר בשבת ובמוצאי שבת, מהטעם שיבואר בגמרא.

מתניתין:

תיקנו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי בשבת, ואלמנה תהא נשאת ליום החמישי.

לפי שפעמיים בשבת, בימות השבוע, היו בתי דינין יושבין בכל העיירות - ביום השני וביום החמישי.

ולכן תיקנו חכמים, שישא אדם את הבתולה ביום רביעי, כדי שיבעל אותה אור ליום חמישי, שאם היה לו טענת בתולים, לפי שמצאה בעולה, ויש לו לחשוש שמא נבעלה בזמן אירוסיה ונאסרה עליו - היה משכים לבית דין, וטוען שמצאה בעולה, והיה יוצא הקול, ומתוך הפירסום, יתכן ויגיעו עדים לבית דין שיבררו את זנותה.

גמרא:

שנינו במשנה שבתולה נישאת ביום רביעי, "שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין".

ובא רב יוסף לבאר את דברי המשנה לפי דברי שמואל, רבו.

אך כיון שרב יוסף חלה, ושכח תלמודו, הוא שנה תחילה את דברי שמואל רבו בצורה לא נכונה, ותמה על דבריו, ולאחר מכן תיקנם.

וכך דרש רב יוסף תחילה, בשם שמואל רבו -

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו חכמים "בתולה נשאת ליום הרביעי"? (3)

והבין רב יוסף שלא שאל שמואל מפני מה תיקנו שתינשא רק ברביעי ולא בראשון, על אף שגם ביום שני יושבים בתי דין.

אלא, שאלת שמואל היא, מה היא הנפקא מינה בתקנה זו למעשה, מלבד עצם הקביעה שהוא הזמן הראוי לנישואין, ועל כך ענה שמואל:

לפי ששנינו [לקמן נז א], שנותנים זמן לבתולה שהתארסה, שנים עשר חודש, להכין עצמה, תכשיטיה, וכל צרכי נשואיה, מיום שתבעה הארוס שתתכונן לנשואיה עמו, עד יום החופה.

ואם הגיע הזמן, שחלפו שנים עשר חודש, ולא נישאו הבתולות מחמת עיכוב הבעלים, הרי הן -

אוכלות משלו, חייב הבעל לזון אותה כמו שחייב לזון את אשתו הנשואה. (4)

וכמו כן אם היו מאורסות לכהן, אפילו היו הן ישראליות, הרי מעתה הן אוכלות כבר בתרומה, כדין אשת ישראל הנשואה לכהן, שאוכלת בתרומה.

וכיון ששנינו במשנה הזאת שבהגעת הזמן חייב הבעל במזונותיה - יכול, אפילו אם הגיע הזמן באחד בשבת, יהא מעלה לה מיד מזונות, כיון שכבר חלפו שנים עשר חודש, והוא מתעכב מלכנוס אותה.

וביום ראשון אין את הטעם שאמרה המשנה שלא לכנוס כי שמא ימצאנה בעולה ותתקרר דעתו עד שתהיה לו את האפשרות להגיע לבית דין, שהרי יכול הוא לבוא לבית דין למחרת בבוקר, ביום שני, שבית דין יושבים בו -

לכך שנינו במשנתנו שקבעו חכמים ש"בתולה נשאת ליום הרביעי".

ומכאן אתה למד, שעד יום רביעי בשבת, שהוא היום שקבעו חכמים לנישואין, אינו חייב להעלות לה מזונות, היות והעיכוב אינו מצדו אלא מתקנת חכמים.

ולא ביאר רב יוסף בהביאו את דברי שמואל, מדוע אכן אין בתולה נישאת גם ביום ראשון, כי לדעתו של רב יוסף עתה, לא זאת היתה שאלתו של שמואל! (5)

אמר תמה רב יוסף על דברי שמואל רבו: מריה דאברהם! אלוקי אברהם! תלי תניא, כיצד תלה שמואל רבי את טעמה של משנתנו - בדלא תניא! במשנה ש"אינה שנויה".

והיינו, שאמר שמואל, שמשנתנו שונה את קביעות יום רביעי כזמן נישואין, כדי ללמד על ענין המזונות, שהוא נפקא מינה למשנה ש"אינה שנויה".

ותמהה הגמרא על תמיהתו של רב יוסף:

הי משנה תניא, והי משנה לא תניא!?

והרי, גם הא תניא, וגם הא תניא!

הרי המשנה כאן, וגם המשנה להלן לגבי הגיע זמן, שתיהן משניות מפורשות הן!

אלא, מבארת הגמרא, כך היתה טענתו של רב יוסף:

תלי תניא, הכיצד תלה שמואל את משנתנו, דמפרש בה טעמא מדוע בתולה נישאת ביום רביעי, כדי שישכים ביום חמישי בבוקר ויטען טענת בתולים - בדתניא במשנה של הגעת הזמן להלן, דלא מפרש בה טעמא מפני מה בהגעת הזמן באחד בשבת אינו מעלה מזונות, אף על פי שהוא יכול לגשת למחרת [ביום שני] לבית דין!

והיינו, שלא יתכן שמשנתנו, שמפורש בה הטעם לתקנת חכמים, כדי שישכים בבוקר לבית דין, תהיה נפקא מינה לדין הגעת מזונות ביום ראשון, בעוד שהמשנה של הגעת זמן עצמה אינה נותנת טעם לחילוק זה. שהרי משנתנו אינה עוסקת כלל בחיוב מזונות בהגעת הזמן, אלא נותנת נימוק לקביעת הזמן ביום רביעי, כדי שישכים בבוקר לבית דין, בלי להסביר מדוע לא ישא אדם אשה גם ביום ראשון.

ומחמת נימוק זה כשלעצמו, גם יום ראשון מתאים לנישואי אשה. ולפי טעם משנתנו אכן היה צריך להעלות מזונות ביום ראשון.

ואם כן, מקשה רב יוסף, כיצד אמר שמואל שמשנתנו האומרת "בתולה נישאת ליום רביעי" יש בה נפקא מינה לכך שאם הגיע הזמן ביום ראשון הוא אינו מעלה לה מזונות.

ולכן, אמר רב יוסף: אלא אי איתמר לדברי שמואל, בהכרח שיש לתקנם, ולומר כי הכי איתמר:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הרי שנינו במשנה: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? - שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים לבית דין ביום חמישי, שהוא יום מושב בית דין, ולא יתקרר כעסו בהמתנה ליום המושב של בית דין.

ומבאר רב יוסף, שכך שאל שמואל:

כיון שזהו טעמה של המשנה הרי יש לשאול -

ותינשא גם באחד בשבת, שהרי גם ביום ראשון קיימת האפשרות שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים ביום שני בבוקר לבית דין!?

ומבאר רב יוסף, שהשיב שמואל: יש טעם נוסף בדבר, שבגללו תנשא רק ביום רביעי. כי -

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא החתן טורח בסעודה של נישואין, שתהיה מכובדת, שלשה ימים -

אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי - כונסה. (6)

ולאור זאת, אמר רב יהודה אמר שמואל:

ועכשיו, מאחר ששנינו גם את הטעם ש"שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא החתן טורח בסעודה שלשה ימים" - אותה משנה ששנינו בה לקמן "הגיע זמן ולא נישאו, אוכלות משלו ואוכלות בתרומה" -

אם הגיע זמן באחד בשבת, הרי מתוך שאינו יכול לכנוס עד יום רביעי - אינו מעלה לה מזונות עד יום רביעי.

ולאור זאת, מוסיף רב יוסף בעצמו על דברי שמואל:

כמו שאם הגיע הזמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות, כיון שעדיין אינו יכול לכונסה בסיבת אונס, שלא הגיע יום רביעי בשבת שיוכל לכונסה -

לפיכך, בכל סיבת אונס, בין האונס היה מצידו ובין אם היה האונס מצידה, וכגון, אם בהגיע הזמן של שנים עשר חודש, חלה הוא, ואינו יכול לכונסה, או שחלתה היא, או שפירסה נדה, ולכן אינו כונסה (7) -

הוא אינו מעלה לה מזונות.

עד כאן דברי רב יוסף לפי נוסח אחד.

ואיכא, יש מי שמבאר, דרב יוסף בעי לה מיבעיא, הסתפק בדבר זה, ושאל אותו כבעיה: חלה הוא בהגעת הזמן של שנים עשר חודש, ולכן התעכב מלכנוס אותה - מהו להעלות לה מזונות?

וצדדי הספק הם:

התם, בהגיע הזמן ביום ראשון, טעמא מאי הוא פטור מלהעלות לה מזונות, הלא הוא משום דאניס הוא מלכונסה משום התקנה שלא לכונסה עד יום רביעי.

ואם כן, הכא נמי, הא אניס הוא, שהרי אינו יכול לכונסה מחמת חוליו.

או דלמא, התם אניס הוא בתקנתא דתקינו ליה רבנן, ואין זה אונס פרטי, ולכן לא חייבוהו חכמים להעלות לה מזונות.

אבל הכא, כשחלה ולא יכול לכנסה, לא אנוס הוא מחמת תקנת חכמים אלא מחמת חוליו. ויתכן שבמקרה כזה לא פטרוהו חכמים מתקנתם לחייב מזונות בהגיע הזמן ולא נישאו.

וגם אם תמצי לומר: חלה הוא, כיון שהמניעה לנישואין היא מצידו, אכן מעלה לה מזונות -

יש להסתפק אם חלתה היא - מהו שיעלה לה מזונות? וצדדי הספק הם:

האם מצי אמר לה: אנא, הא קאימנא! מוכן ומזומן אני לשאתך לאשה, ולכן איני צריך לזון אותך, כיון שאת היא המעכבת את הנישואין. (8)

או דלמא, מציא אמרה ליה, יכולה היא לטעון: נסתחפה שדהו!

לשון משל הוא, כאילו אומרת לו "נשטפה והתקלקלה שדך".

והיינו, שטוענת לו: הרי אני כבר שייכת לך, ובהגיע הזמן אתה חייב להעלות לי מזונות. וזה שאינך יכול לשאת אותי לאשה מחמת חוליי, מזלך הוא שגרם לך שתפסיד, ואין אני צריכה להפסיד מכך שאיני יכולה להנשא לך.

וגם אם תמצי לומר, שאכן מצי אמרה ליה "נסתחפה שדהו", עדיין יש להסתפק - אם פירסה נדה בהגעת הזמן, ולכן אינו כונסה - מהו שיעלה לה מזונות?

ומבאר רב יוסף: אם פירסה נדה בשעת ווסתה, שהיא רגילה אז להיות נדה - לא תיבעי לך, אין לך להסתפק בדבר,

דף ב:

דלא מציא אמרה ליה "נסתחפה שדהו". היות וזה הזמן הקבוע לה שאינה ראויה להנשא בו.

ולכן, לא חייבוהו חכמים בהגעת הזמן של שנים עשר חודש להעלות לה מזונות אם היא נדה אז, לפי שאין זה מאורע של "נסתחפה שדהו", התלוי במזלו של הבעל, אלא זו היא דרכה של האשה, וזהו מועד קביעותה להיות נדה.

כי תיבעי לך אם מעלה לה מזונות בפירסה נדה, או לא - כאשר פירסה נדה שלא בשעת ווסתה.

והשאלה היא, מאי? מהו דינה של אשה שפירסה נדה שלא בשעת ווסתה לענין העלאת מזונות מהבעל?

וצדדי הספק הם:

כיון דלא בשעת ווסתה הויא פריסת הנדה, מציא אמרה ליה, יכולה היא לומר לו "נסתחפה שדהו"! לפי שטוענת לו: אין המניע לפריסתי נדה שלא בזמן הווסת מחמת מזלי, אלא מזלך הוא שגרם לך שתפסיד, וצריך אתה להעלות לי מזונות.

או דלמא, כיון דאיכא נשי דקא משנייא, היות ויש נשים המשנות את את זמן ווסתייהו - הרי כך הוא דרכה של אשה. ולכן, גם פריסת נדה שלא בשעת ווסתה, כפריסת נדה בשעת ווסתה דמי.

ואין מזלו גורם לכך, אלא כך הוא רגילות דרכה של אשה, לשנות ווסתה לפעמים, ולכן אינו חייב להעלות לה מזונות. (1)

פשיט רב אחאי לבעיה הזו מהמשנה לקמן [נז א], ששנינו בה:

הגיע זמן של שנים עשרה חודש, ולא נישאו - אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה, אם נישאו לכהן.

ומדייק רב אחאי: "לא נשאו", שמשמעותו לא נשאו האנשים את הנשים, והיינו, שהיה העיכוב מצד האנשים - לא קתני במשנה זו.

אלא "לא נישאו", שמשמעותו לא נישאו הנשים.

ויש לעיין: היכי דמי, מדוע לא נישאו הנשים?

אי דקא מעכבן אינהי, שעיכבו הנשים את בעליהן מלישא אותן, מרצונן -

זה לא יתכן. כי -

אמאי אוכלות אז משלו? ואמאי אוכלות אז בתרומה אם בעליהן כהן? והרי הן המעכבות, מרצונן, מלהינשא?

אלא, לאו, בהכרח, שמדברת המשנה בכגון דאיתניס כי האי גוונא, שהיו אנוסות מלהנשא משום שפירסו נדה שלא בשעת ווסתן.

ובכל זאת קתני במשנה: אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה.

ובכך נפשטה הבעיה שפירסה נידה שלא בשעת וסתה, חייב ארוסה להעלות לה מזונות.

אמר רב אשי: עדיין הבעיה קיימת.

כי לעולם אימא לך, יכול אני לומר שבכל אונסא שבא מצד האשה - לא אכלה מזונות מארוסה.

וכאן מדובר, בכגון דקא מעכבי אינהו, שהבעלים הם המעכבים את הנישואין, ולא הנשים.

ולכן, בדין הוא, היה מן הראוי דאיבעי ליה למיתני "לא נשאו", כיון שהבעלים הם המעכבים.

אלא, ואיידי משום דתנא רישא בדידהי, ששונה התנא ברישא את דיניה של האשה "נותנים לבתולה שנים עשר חודש, ולאלמנה שלשים יום" -

לכן, תנא נמי סיפא בלשון המדברת בדידהי, באשה. ולכן אמר התנא "לא נישאו" הנשים, על אף שהעיכוב הוא מהאנשים.

עיין דברי הקדמה לסוגיה הבאה בהערה (2)

אמר רבא: זה ששנינו לעיל בדברי רב יוסף "לפיכך חלה הוא או חלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות". והיינו, שבכל ענין של עיכוב מחמת אונס, אין זה נחשב לעיכוב, ולכן הוא פטור מלעלות לה מזונות אם התעכב לשאתה מחמת אונס, זה אמור רק לענין מזונות -

ואולם, לענין גיטין - אינו כן!

והיינו, שלענין גירושי אשה בגט, אפילו עיכוב הנגרם מחמת אונס נחשב לעיכוב, כי אין "טענת אונס" בגט, וכפי שיבואר.

ומוכיחה הגמרא: אלמא, מוכח מכאן, שקסבר רבא: אין "טענת אונס" בגיטין!

והיינו, שהנותן גט לאשה בתנאי, על מנת שיחולו הגירושין אם הוא לא יחזור לביתו עד זמן מסויים, ואירע אונס שעיכב אותו מלחזור לביתו לפני הזמן שקבע, אין אנו אומרים שעכוב מלבוא מחמת אונס אינו עכוב, ולא התקיים התנאי "אם לא אבוא".

אלא, נחשב הדבר שהתקיים תנאו "אם לא אבוא", שהרי הוא אכן לא חזר עד לתאריך שקבע, וחלו הגירושין.

ולא מועילה טענת האונס לומר שנחשב הדבר כאילו לא התקיים התנאי "אם לא באתי", ולבטל את הגט, ולמנוע את חלות הגירושין.

והוינן בה: מנא ליה לרבא הא, החילוק הזה, בין עיכוב באונס בגירושין שנחשב לעיכוב, לבין עיכוב באונס בנישואין, שאינו נחשב לעיכוב?

אילימא מהא דתנן במסכת גיטין [עו ב]: הנותן גט לאשה ואומר לה: הרי זה גיטיך בתנאי, אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש.

ומת הבעל בתוך שנים עשר חדש - אינו גט.

כי סובר התנא של המשנה הזאת, שכונת המגרש בלשון הזאת היא לומר, שיחולו הגירושין כעבור שנים עשר חודש [אם לא יבוא].

וכיון שהוא מת תוך פרק הזמן הזה, נמצאה שהיא התאלמנה לפני שהתגרשה.

ולכן אם אין לבעל המת בנים, היא זקוקה להתייבם לאחיו, ואינה מותרת לשוק כדין גרושה.

ומדייקת הגמרא מדברי המשנה הללו:

מת תוך שנים עשר חודש - הוא דאינו גט, לפי שהתאלמנה לפני שיחולו הגירושין. ומת אינו יכול לגרש, שהרי אין המתים מגרשים, ואין גירושין לאחר מיתה.

הא אם חלה הבעל, ומחמת אונס המחלה הוא לא היה יכול לחזור - הרי זה גט!

כי אם גם אונס של מחלה אינו נחשב לעיכוב, ואין זה נקרא קיום התנאי "אם לא באתי" [כי "יש טענת אונס בגיטין"], ואם לא יחזור תוך שנים עשר חודש בגלל מחלה לא יחולו הגירושין, הרי היה לו לתנא לשנות "אם חלה הבעל ולכן לא בא תוך שנים עשר חודש, אינו גט", והייתי יודע בקל וחומר, שאם הוא לא בא מחמת שמת בדרך, שלא יחולו הגירושין, כי אין לך אונס גדול מאונס של מיתה.

ומתוך שנקט התנא דוקא "מת" - מוכח מדבריו, שרק מחמת שהתאלמנה לא יחולו הגירושין לאחר מותו, כי אין גירושין אחר מיתה. אבל אם הוא חלה, עיכובו באונס נחשב לעיכוב, ואין טענת אונס מועילה בגט למנוע את חלות הגירושין.

ודוחה הגמרא את הראייה מכאן לדברי רבא:

ודלמא, לעולם, אימא לך, שאם חלה הבעל ולכן לא היה יכול לחזור, נמי אינו גט, כי עיכוב באונס אינו נחשב עיכוב גם בגט, כמו בנישואין, ולא התקיים התנאי "אם לא באתי".

ואל תדייק את הדיוק שדייקת מהמשנה ההיא, שדוקא אם מת הבעל, לפי שמת לפני חלות הגירושין, לכן לא הוי גט, הא אם התעכב מחמת אונס ולכן לא חזר, הוי גט.

אלא סובר התנא, שגם אם היה הבעל בחיים ולא היה יכול לבוא מחמת אונס, גם אז לא היו חלים הגירושין. כי עיכוב מלחזור מחמת אונס, אינו נקרא עיכוב.

ומה שדייקת, אם כן, למה נקט התנא "מת" דוקא, ולא נקט "חלה"?

היות והיא גופא, זה עצמו קא משמע לן התנא במשנה ההיא - דאין גט לאחר מיתה!

ואפילו אם לא עשה הבעל תנאי, אלא נתן לה גט ואמר שתהא חלות הגירושין אחר מיתה, ושלא תהא זקוקה ליבם - אין זה גט, והרי היא זקוקה ליבם, היות ואין גט לאחר מיתה.

ותמהה הגמרא על הדחייה:

הרי זה שאין גט לאחר מיתה - הא תנא ליה כבר ברישא של המשנה הזאת, ולא יתכן לומר כדבריך, שאת זה גופא, שאין גט לאחר מיתה, בא התנא לומר.

דתנן ברישא [עב ב, שם]: "שכיב מרע" הנוטה למות שאמר לאשתו:

הרי זה גיטיך אם מתי, לכשאמות.

או שהיה חולה, ואמר לה: הרי זה גיטיך כשאפסיק מחולי זה, ומת. וכיון שמת בחוליו, נמצא שלא גירשה בחייו, אלא רק במותו, שאז פסק חוליו.

או שאמר בלי תנאי: הרי זה גיטיך לאחר מיתה -

לא אמר כלום!

וטעמו של דבר, כי אין גט לאחר מיתה.

וכיון שאת הדין הזה, שאין גט אחר מיתה, כבר שנה התנא ברישא, הרי בהכרח שבסיפא אין הוא בא להשמיענו דין זה.

ואם כן, חוזר הדיוק של רבא, מכך שנקט התנא בסיפא, ב"הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת", שנקט התנא אם "מת" אין זה גט, ולא נקט התנא שאפילו אם "חלה" ולא בא מחמת החולי אין זה גט -

לפי שבא התנא להשמיענו את הדין שאין אונס בגיטין.

ולכן, גם עיכוב מלבוא חזרה מחמת אונס גם הוא נחשב לעיכוב, והתקיים התנאי "אם לא באתי", על אף ש"אי הביאה" הוא מחמת אונס.

ובדוקא נקט התנא שאם מת אין זה גט, כי אין המתים מגרשים.

אך עדיין שואלת הגמרא, שאין להוכיח מהמשנה כרבא.

כי דלמא כונת התנא בסיפא, שנקט "הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת", ולא נקט "חלה" - אינה להשמיענו את הדין שאמר רבא "אין אונס בגיטין".

אלא כוונתו לאפוקי מד"רבותינו" [ולהלן תבאר הגמרא מי הם אותם "רבותינו"], הסוברים שחלים הגירושין בגט שכזה, היות ולדעתם, אין כוונת המגרש בגט הזה לומר שיחולו הגירושין בעוד שנים עשר חודש, אם לא יבוא עד אז, אלא שיחולו כבר מעכשיו, אם לא יבוא בתוך שנים עשר חודש.

ולדעתם אין זה גט אחר מיתה, ולכן חלו גירושיו מעת שנתן את הגט, אם מת ולא בא.

תוכן העניינים

חברותא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה