אור ברסלב
חברותא על כתובות פרק עשירי - מי שהיה נשוי

חברותא על כתובות· הרב יעקב שולביץ

פרק עשירי - מי שהיה נשוי

פרק תשיעי - הכותב לאשתו

א. מי שנשא אשה, ומת, והוריש קרקעות ליורשיו, הרי אשתו נוטלת את כתובתה - הכוללת מנה או מאתיים של עיקר הכתובה, וכן את התוספת שכתב הבעל מדעתו, וכן את נדונייתה שהכניסה לו כ"נכסי צאן ברזל" - מאותן הקרקעות. ואם מתה לאחר מכן, זוכים יורשיה בכתובתה, כמו שהם זוכים בשאר החובות שחייבים לה.

ב. אם מתה אשתו קודם שמת הבעל, אין הוא חייב לה כתובה.

אלא, שתקנו חכמים, שאת נדוניית האשה יירשו בניה בלבד, לאחר מיתת אביהם, ולא יירשוה בני אשה אחרת שנשואה לאביהם, על אף שבשאר הנכסים הבנים מכל הנשים יורשים שוה בשוה בכל הנכסים.

וזו היא ששנינו במשנה לעיל [נב ב]: לא כתב לה [בכתובה] "בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי, אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון [בנים זכרים שיש לך ממני, הם יירשו את כסף כתובתך, יתר על חלקם שהם נוטלים עם אחיהם מאשה אחרת] ", חייב ליתן להם, שהוא תנאי בית דין. והוא הנקרא "כתובת בנין דכרין", [ושם בגמרא מתבאר גדר תקנה זו].

ומפני מה תקנו חכמים כן? - כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו!. והיינו, שאבי האשה יסכים לתת נדוניא גדולה לבתו, מאחר שיודע הוא שבבוא הזמן יירשו בני בתו לבדם את נדונייתה [שהיא בכלל הכתובה], ולא יתערבו בירושה זו בני אשה אחרת, וכמבואר לעיל נב ב.

ג. בסוגייתנו יתבאר האם תקנת חכמים זו היא דוקא כששתי הנשים מתו בחייו, כך שלבני כל אחת יש זכות ל"כתובת בנין דכרין", או אפילו כשהאחת מתה בחייו, ובניה בלבד באים ליטול כערך כתובתה מדין "כתובת בנין דכרין", ואילו השניה מתה אחריו, ובניה מקבלים את כתובת אמם בתורת חוב כשאר חובות שמורישה להם אמן.

ד. בגדר "כתובת בנין דכרין" נחלקו אמוראים לעיל נה א:

יש אומרים: "ירתון תנן" [בנין דיכרין דיהוי ליכי מינאי, אינון "ירתון" כסף כתובתיך], ומשמעות הגדרה זו היא, שאת כתובת אמן נוטלים הם בתורת ירושה מאביהם ולא בתורת גביית חוב.

ויש אומרים: "יסבון תנן" [אינון "יסבון" כסף כתובתיך], ומשמעות הגדרה זו היא, שלבנים הזכרים חוב על נכסי אביהם, הנגבים מן הנכסים שהותיר, ולעיל נה א ובסוגייתנו מתבאר ההבדל להלכה בין שתי ההגדרות.

ה. הגבילו חכמים את זכות בני האשה ל"כתובת בנין דכרין", שיהא בירושה "מותר דינר", המתחלק שוה בשוה בין כל היורשים לפי הגולגולת, וכדין תורה, כמבואר במשנה לקמן צא א. וטעמו של דבר, כדי שלא יעקר דין נחלה דאורייתא מן הירושה, כמבואר לעיל [נב ב]. אבל, אם היו כתובות שתי הנשים כנגד כל סכום הירושה, ולא נשאר שם דינר לפחות לחלוקה שוה, לא יטלו לא אלו ולא אלו את כתובת אמן, אלא יחלקו את כל הנכסים שוה בשוה, והוא הנקרא: "מותר דינר", או "מותר".

ו. עוד יתבאר בסוגייתנו דין "כתובת בנין דכרין", כאשר אותו "מותר דינר" משועבד הוא לבעל חוב, או שמשועבד הוא לבני אחת מנשותיו לפרעון כתובתה, שהיתה חיה במותו ונתחייב לה כתובה, אם דינר זה יכול להיחשב כ"מותר דינר".

ז. "כתובת בנין דכרין" אינה נגבית אלא מן הקרקע, ובמשנה לקמן צא א נחלקו תנאים, האם מותר הדינר צריך שיהא גם הוא מקרקעות, או אף ממטלטלין.

מתניתין:

מי שהיה נשוי שתי נשים, ומת, ושתי נשיו תובעות את כתובתן -

האשה שנישאת לו ראשונה - קודמת לאשה שנישאת לו שניה לגבות את כתובתה. ואם אין בנכסים שהוריש הבעל כדי שתי הכתובות, תגבה הראשונה תחילה את כל כתובתה, והשניה תטול את כתובתה מן הנותר בירושה.

ואם מתו נשותיו אחר שמת הוא, קודם שהספיקו לגבות את כתובתן - הרי יורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה, שיורשי הראשונה במקומה הם עומדים. (1)

נשא את הראשונה, ומתה לפני שהוא מת, ויש לבניה הזכרים זכות לרשת ממנו את סכום הנדונייה שבכתובתה, מלבד חלקם בירושה, מדין "כתובת בנין דכרין" -

ושוב נשא אשה שניה ומת הוא, וחייב הוא לה כתובה (2) -

הרי האשה השניה וכן יורשיה [אם מתה השניה אחר כך], הבאים לגבות את חוב הכתובה, קודמין ליורשי הראשונה, שאינם באים אלא מדין "כתובת בנין דכרין".

והטעם הוא: כי יורשי הראשונה מדין ירושה הם באים לגבות את הנדונייה שבכתובת אמן, כי "ירתון" תנן, כלומר: ש"כתובת בנין דכרין" היא בגדר ירושה, ואילו השניה, או יורשיה, כיון שהיתה חיה במות הבעל הרי הם באים מכח חיוב הכתובה, והרי הם בעלי חוב ולא יורשים, ואין היורשים נוטלים לעצמם אלא לאחר שסילקו את חובות האב.

גמרא:

שנינו במשנה: מי שהיה נשוי שתי נשים ומת, הראשונה קודמת לשניה:

ומדייקת הגמרא את לשון המשנה "הראשונה קודמת לשניה": מדקתני לשון "הראשונה קודמת לשניה", שמשמע כי לכתחילה קודמת היא ליטול קודם לשניה, אם אין בנכסים אלא כדי כתובה אחת -

ולא קתני לשון "הראשונה יש לה, והשניה אין לה" כיון שאין כאן אלא כדי כתובה אחת, ולשון זה היה משמע שלא יתכן שתיטול השניה את כתובתה -

מכלל זה אתה למד, דאי קדמה שניה ותפסה - לא מפקינן מינה [אם תפסה השניה אין מוציאין ממנה].

שמע מינה ממשנתנו: מי שלוה משני אנשים, זה קודם לזה, ואין לו לפרוע אלא לאחד מהם, שהדין הוא שבעל החוב המוקדם קודם לבעל החוב המאוחר ממנו. ובכל זאת -

בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לפני בעל החוב המוקדם - מה שגבה גבה ואין בעל החוב המוקדם יכול להוציא ממנו.

ודחינן: לעולם אימא לך שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה - לא גבה.

ומאי "הראשונה קודמת לשניה" ששנינו במשנתנו? - קודמת לגמרי קתני, שאין לשניה כלום.

וכמו דתנן לשון קדימה, שמשמעותו "לגמרי", במשנה במסכת בבא בתרא:

שכך שנינו שם: בן "קודם" לבת לירש בנכסי האב! והרי ברור הדבר שהוא קודם לגמרי לבת, שאפילו אם תפסה הבת מוציאין ממנה.

איכא דאמרי שיש לדייק מלשון משנתנו להיפך:

מדלא קתני במשנתנו: "אם קדמה שניה ותפסה, אין מוציאין מידה", מכלל זה אתה למד, דאי קדמה שניה ותפסה - מפקינן מינה [מוציאין ממנה].

ושמע מינה: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה - לא גבה.

ודחינן: לעולם אימא לך: בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה - גבה. והא דקשיא לך למה לא שנינו "אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה", אימא לך:

איידי דתנא בסיפא של המשנה, כשהיו יורשי הראשונה באים מכח "כתובת בנין דכרין", ואילו יורשי השניה דין בעל חוב להם: שניה ויורשיה "קודמין" ליורשי הראשונה, ולא יתכן לשנות שם "אם קדמו יורשי הראשונה ותפסו אין מוציאין מידם", שהרי בודאי מוציאין מידם, לפי שכך הוא דין היורשים, לשלם מקרקעות שירשו מאביהם את חובותיו של אביהם -

דף צ:

לפיכך תנא נמי ברישא: הראשונה קודמת לשניה, ולא שנינו: אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה.

שנינו במשנה: נשא את הראשונה ומתה, נשא שניה ומת הוא, שניה ויורשיה [הגובים חוב של כתובה] קודמין ליורשי הראשונה [הגובים "כתובת בנין דכרין"]:

ומבארת הגמרא: שמע מינה ממשנתנו תלת, שלש הלכות:

א. שמע מינה: אין אומרים ש"כתובת בנין דכרין" נגבית רק כאשר זכות זו ניתנת לכל היורשים, וכגון שמתו שתי הנשים קודם למות הבעל, שנוטלים אלו ואלו "כתובת בנין דכרין" -

אלא אפילו אם מתה רק אחת בחייו שיש רק לבניה זכות בירושה כדין "כתובת בנין דכרין", ואילו אשה אחת מתה במותו [אחר מותו] של בעלה, שיורשיה באים לגבות כתובת אמן מכח חוב של האב, ולא מדין ירושת האב -

יש להן ליורשי האשה שמתה בחייו "כתובת בנין דכרין" שהיא ירושה, ולא חיישינן לאינצויי [אין חוששים למריבה בין בני שתי הנשים], שמא יאמרו בני האשה השניה: לא תטלו אתם בירושת אבינו מכח דין "יורשים", יותר מאשר אנחנו.

ומפרשת הגמרא ממאי? מהיכן יש ללמוד דין זה ממשנתנו?

מדקתני במשנתנו: שניה ויורשיה "קודמים" ליורשי ראשונה, דמשמע: אם אין בירושה אלא כדי כתובת האחת, אז יגבו יורשי השניה את כתובת אמן, ולא יורשי הראשונה.

הרי רק מיקדם הוא דקדמי, דין קדימה בעלמא ליורשי השניה כשאין בנכסים כדי שתי הכתובות, הא איכא, אבל אם יש בנכסים כדי כתובות שתי הנשים - שקלי [נוטלים] יורשי הראשונה בירושה כנגד כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", למרות שיורשי השניה אינם זכאים לכך, ואין אנו חוששים למריבה עם יורשי זו שמתה במותו. (1)

ב. ושמע מינה עוד ממה ששנינו: שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה, דמשמע: אם היה בנכסים כדי שתי הכתובות, יטלו יורשי הראשונה "כתובת בנין דכרין", ואף שהגבילו חכמים תקנה זו שלא יטלו "כתובת בנין דכרין" אלא אם כן יש שם "מותר דינר" לקיים דין ירושה דאורייתא:

ומזה אתה למד: כתובה של אשה שמתה אחרי בעלה הנגבית בתורת חוב מנכסי יורשי האב נעשית "מותר" לחברתה היא כתובת הבנין דכרין; כלומר: אף אם אותו "מותר דינר" משועבד הוא לכתובת אשה אחרת, חשוב הוא "מותר דינר", וזכאים יורשי האשה המתה ל"כתובת בנין דכרין".

והטעם בזה הוא, משום שבני שתי הנשים עושים מצוה בירושתם לפרוע את חובת אביהן לבני בעלת חוב הכתובה, והיא היא ירושתם; ונמצא שמתקיימת נחלה דאורייתא וחלוקה שוה בין היורשים באותם נכסים הנגבים על ידי יורשי בעלת חוב הכתובה.

ומפרשת הגמרא: ממאי, מנין אנו מדייקים מן המשנה שכשיש בנכסים כדי שתי הכתובות בלבד - מקבלים בני הראשונה "כתובת בנין דכרין", ואין צריך שיהא בנכסים דינר נוסף מעבר לשתי הכתובות, כדי שיתקיים באותו דינר ירושה דאורייתא, והרי אפשר שאף אם יש בנכסים כדי לשניהם אין נוטלים בני הראשונה "כתובת בנין דכרין" אלא אם כן יש מותר דינר מעבר לשתי הכתובות?

מדלא קתני במשנתנו - שמשתמע ממנה שאם יש כדי שתי הכתובות יטלו בני הראשונה "כתובת בנין דכרין" - שדין זה הוא דוקא: "אם יש שם מותר דינר". (2)

ג. ושמע מינה עוד ממשנתנו ששנינו: שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה:

כתובת בנין דכרין לא טרפה ממשעבדי [אין לטרוף מנכסים משועבדים שביד אחרים בשביל "כתובת בנין דכרין"], היות וזכות "כתובת בנין דכרין" הינה ירושה ["ירתון תנן"], ולא חוב הנגבה מנכסים משועבדים ["יסבון תנן"].

דאי סלקא דעתין "כתובת בנין דכרין" טרפה ממשעבדי כי היא נגבית בתורת חוב ["יסבון תנן"] ולא בתורת ירושה, אם כן ליתו בני ראשונה ולטרפינהו לבני שניה [יבואו בני הראשונה ויטרפו את מה שגבו בני השניה], (3) שהרי בני הראשונה הם, וחובם קדם לחוב בני השניה. (4) מתקיף לה רב אשי:

ממאי, מנין לך להוכיח את כל זאת ממשנתנו!? והרי:

א. דלמא לעולם אימא לך: אחת בחייו ואחת במותו אין להן כתובת בנין דכרין כדי שלא יבואו לריב ביניהם.

ומאי הוא זה ששנינו: שניה ויורשיה "קודמין" ליורשי ראשונה, דמשמע קדימה בעלמא ואולם לא נפקע זכותם של בני הראשונה אם נותרו נכסים בירושה לאחר גביית בני השניה, ואשר מלשון זה באנו להוכיח ש"אחת בחייו ואחת במותו" יש להן "כתובת בנין דכרין" -

לא כאשר הבנת שבני השניה קודמים ביחס ל"כתובת בנין דכרין" של בני הראשונה, אלא יורשי השניה קודמין ביחס לנחלה של יורשי הראשונה קתני, שאם נותר בירושה אחר גביית יורשי השניה, יטלו אף יורשי הראשונה עם יורשי השניה נחלה שוה בשוה במותר הירושה. אבל דין "כתובת בנין דכרין אכן לא קיים כאן כלל.

וכי תימא אם אין המשנה עוסקת בקדימה ל"כתובת בנין דכרין", אלא בקדימת השניה ויורשיה לנחלת יורשי הראשונה, הרי אין משמעות כלל בענין זה לעובדה שהם "יורשי הראשונה", שהרי אין הם באים לירש מכח היותם בני אמם, אלא מכח היותם יורשי המוריש שהוא האב בלבד, ואם כן: שניה ויורשיה קודמין ל"יורשי הראשונה" - למה לי!?

איידי דתנא: "שניה ויורשיה", תנא נמי: "ליורשי הראשונה", כלומר: היות ולגבי כתובת השניה אנו מתיחסים לבניה כ"יורשיה", שהרי מכחה הם באים ליטול את כתובתה, כך גם לגבי הנחלה ליורשי האב מן הראשונה אנו מתיחסים כ"יורשי הראשונה", ואף שעיקר כוחם בנחלה היא מחמת היותם יורשי האב בלבד.

מוסיף רב אשי ומקשה:

ודקאמרת להוכיח ממשנתנו, שכתובה נעשית מותר לחברתה, מדלא שנינו בהדיא שיש שם מותר דינר - דלמא לעולם אימא לך: אין כתובה נעשית מותר לחברתה. (5)

והכא (6) הוא דאיכא מותר דינר [משנתנו כשיש שם מותר דינר] ואף שלא שנתה זאת המשנה כאן, הרי שנויה היא לקמן צא א (7) "היה שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן". (8) מבארת הגמרא: ודין אחת בחייו ואחת במותו אם יש לבני זו שמתה בחייו "כתובת בנין דכרין", או דחיישינן לאינצויי, מחלוקת תנאי היא. (9)

דתניא:

מי שהיה נשוי שתי נשים, והיתה כתובתה של האחת גדולה משל חברתה, ומתו שתי הנשים אחת - זו שכתובתה מרובה - בחייו, ואחת - זו שכתובתה מועטת - במותו, ואין בנכסים יותר מכדי שתי הכתובות:

בן ננס אומר: יכולין בני הראשונה [זו שמתה ראשונה] לומר לבני השניה: אתם, היות ובני בעלת חוב אתם, ואינכם באים לגבות מדין "כתובת בנין דכרין", הרי כשתיטלו את הכתובה מדין חוב מתקיימת בכתובתכם ירושה דאורייתא שאנו ואתם פורעים מן הירושה את חוב אבינו -

ולכן: טלו כתובת אמכם הקטנה וצאו מן הירושה, כי את מותר הירושה ניטול אנו מדין "כתובת בנין דכרין", שהרי יש כאן "מותר דינר" בנכסים שגביתם לפרעון חובכם. [ועיין ברש"י שביאר כי בהכרח מדובר כאן שאין מותר דינר מלבד שתי הכתובות].

רבי עקיבא אומר:

כבר באותה שעה שמת הבעל בחייה של השניה, ושוב לא יגבו בניה "כתובת בנין דכרין", קפצה לה הנחלה (10) מלפני בני הראשונה מלהיות "נחלת כתובת בנין דכרין" להם לבדם -

ונפלה הנחלה להיות נחלה דאורייתא כשאר ירושה ואף לפני בני השניה, שיטלו בה אף הם שוה בשוה עם בני הראשונה [לאחר שיגבו בני השניה את חוב כתובת אמן]; כלומר: בטלה מכאן "כתובת בנין דכרין", היות ויורשי השניה אינם זוכים ב"כתובת בנין דכרין".

מאי לאו, האם לא, בהא קא מיפלגי בן ננס ורבי עקיבא? דמר בן ננס - סבר: אפילו אחת בחייו ואחת במותו, יש להן "כתובת בנין דכרין"

ומר - רבי עקיבא - סבר: אחת בחייו ואחת במותו, אין להן "כתובת בנין דכרין",

וזה הוא שאמר רבי עקיבא: מיד באותה שעה שמת הבעל בחיי השניה, והתברר שלא יזכו בני השניה ב"כתובת בנין דכרין", בטלה מכאן דין "כתובת בנין דכרין".

אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתי את חכמי הישיבה כשהם יושבים ואומרים] לדחות את הפירוש הזה בברייתא:

דכולי עלמא בין לבן ננס ובין לרבי עקיבא: אחת בחייו ואחת במותו יש להן לבני הראשונה "כתובת בנין דכרין", ואילו היה שם "מותר דינר" מעבר לשתי הכתובות, אכן לדעת כולם היו זכאים יורשי הראשונה ל"כתובת בנין דכרין" -

אלא שברייתא זו הרי עוסקת באופן שאין שם מותר דינר, שהרי אומרים בני הראשונה לבני השניה: טלו כתובת אמכן "וצאו", כי יותר אין לכם מה לירש שהכל ניטול בכתובת אמנו -

והכא בכתובה האם היא נעשית מותר לחברתה, והוא הדין למותר דינר המשועבד לבעל חוב אם נעשה הוא מותר ל"כתובת בנין דכרין" הוא דקמיפלגי.

מר - בן ננס - סבר: כתובה נעשית מותר לחברתה, והוא הדין לבעל חוב; והיות ויש כאן מותר דינר שנגבה בכתובת השניה, הרי שבני הראשונה זכאים ל"כתובת בנין דכרין".

ומר רבי עקיבא - סבר: אין כתובה נעשית מותר לחברתה והוא הדין לבעל חוב, (11) והיות ואין כאן מותר דינר אחר, לכן אין גובים בני הראשונה את כתובת אמן.

והיינו שאמר רבי עקיבא: כבר בשעה שמת האב בחיי השניה, ומותר ירושתו הלוא תינתן לאשה השניה בכתובתה, ונמצא מותר הדינר הנצרך ל"כתובת בנין דכרין" משועבד לכתובה, לכן אין זוכין בני הראשונה ב"כתובת בנין דכרין".

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני] רבה - לרבנן דבי רב:

במותר דינר המשועבד לבעל חוב כולי עלמא - בן ננס ורבי עקיבא - לא פליגי, דהוי מותר, כי אף באותו דינר שנפרע לבעל החוב נתקיימה ירושה דאורייתא, שאלו ואלו עושים בו מצוה לפרוע בו את חוב אביהם, וזו היא ירושתם.

כי פליגי - בן ננס ורבי עקיבא - רק בכתובה אם נעשית היא מותר, ומשום שאת הכתובה הרי נוטלים היורשים בני השניה בעצמם, ואין הם פורעים חוב אלא נוטלים בתורת גביית חוב, ולא מתקיימת כאן ירושה דאורייתא המתחלקת שוה בשוה בין היורשים בתורת ירושה. (12)

מתקיף לה רב יוסף על הפירוש שפירשנו בטעמו של רבי עקיבא שהוא משום שאין כאן מותר דינר לקיים בו נחלה דאורייתא:

אי הכי זו שלמדנו בברייתא "רבי עקיבא אומר: כבר קפצה נחלה", דמשמע שבטלה מכאן תורת "כתובת בנין דכרין" אינו בדקדוק, שהרי לדבריך אינו כן, כי אילו היה שם "מותר דינר" הרי אף רבי עקיבא היה מודה שבני הראשונה זכאים ל"כתובת בנין דכרין", ואם כן: "אם יש מותר דינר הרי הם נוטלים, ואם לאו אינם נוטלים" - מיבעי ליה למימר!? (13)

אלא אמר רב יוסף: באחת בחייו ואחת במותו קא מיפלגי, וכאשר סברנו בתחילה לפרש את מחלוקתם של בן ננס ורבי עקיבא, ואם כן לדעת רבי עקיבא אכן "כבר קפצה נחלה" מבני הראשונה ובטלה מכאן תורת "כתובת בנין דכרין". (14)

והני תנאי - בן ננס ורבי עקיבא החולקים בדין "אחת בחייו ואחת במותו" - כי הני תנאי שנחלקו אף הם בדבר!

דתניא:

נשא את הראשונה ומתה, נשא את השניה ומת הוא, [היינו "אחת בחייו ואחת במותו"] -

באין בניה של זו השניה לאחר מיתה של אמן, ונוטלין כתובת אמן, ואילו בני הראשונה אינם זכאים ל"כתובת בנין דכרין" ואפילו אם היה שם מותר דינר מעבר לשתי הכתובות, אלא חולקים את שאר הירושה שוה בשוה עם בני הראשונה, [הכי סלקא דעתין לפרש].

רבי שמעון אומר: אף בני הראשונה זכאים ליטול כנגד כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", ולכן:

אם יש מותר דינר מעבר לשתי הכתובות, הרי אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן.

ואם לאו שאין שם מותר דינר מעבר לשתי הכתובות, אין בני הראשונה נוטלין כנגד כתובת אמן, אלא חולקין בני שתי הנשים בשוה את כל מה שנותר לאחר גביית בני השניה את כתובת אמם.

מאי לאו בהא קא מיפלגי:

דמר - רבי שמעון - סבר: אחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין". (15)

ומר - תנא קמא - סבר: אחת בחייו ואחת במותו, אין להם "כתובת בנין דכרין", ולכן אף אם יש שם מותר דינר לא יטלו בני הראשונה כנגד כתובת אמן. (16)

דוחה הגמרא: לא כאשר פירשת את מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון, דפליגי בדין "אחת בחייו ואחת במותו" וכפלוגתת בן ננס ורבי עקיבא!

אלא דכולי עלמא - תנא קמא ורבי שמעון - סברי, שאחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין" כשיש שם מותר דינר מעבר לשתי הכתובות.

דף צא.

והכא במאי עסקינן כגון שהיה שם מותר דינר ממטלטלין ולא מקרקעות, ובדינר מקרקעי קמיפלגי, כלומר: מחלוקתם היא אם צריך שיהא אותו מותר דינר ממקרקעי דוקא או לא. (1)

מר - תנא קמא - סבר: מותר דינר ממקרקעי - אין, אכן ל"מותר דינר" ייחשב כיון שהוא מעין "כתובת בנין דכרין" הנגבית רק מן הקרקע.

אבל מותר דינר ממטלטלי לא, והיות ואין כאן דינר מקרקעי, לא יטלו בני הראשונה כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", אלא בני השניה בלבד נוטלים את כתובת אמן.

ומר - רבי שמעון - סבר: אפילו דינר מטלטלי חשוב "מותר דינר", והיות ויש כאן דינר מטלטלי, אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן. (2)

ופרכינן: ומי מצית אמרת הכי, שלדעת רבי שמעון די ב"מותר דינר" ממטלטלים!?

והתנן בהדיא במשנה הבאה לא כן:

דתנן: רבי שמעון אומר: אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות [מטלטלים] אינן כלום להיחשב "מותר דינר", עד שיהא שם נכסים שיש להן אחריות יתר על שתי הכתובות - דינר. (3)

אלא הכא במאי עסקינן כגון שהיה שם מותר דינר שהיה משועבד לבעל חוב, ובדינר משעבדי קמיפלגי אם חשוב הוא "מותר דינר".

מר - תנא קמא - סבר: דינר מבני חורין אין, אכן חשוב הוא "מותר דינר", אבל דינר ממשעבדי לא.

ומר - רבי שמעון - סבר: אפילו דינר ממשעבדי נעשה מותר. (4)

ופרכינן: אי הכי שהברייתא עוסקת כשיש שם מותר דינר אלא שמשועבד הוא, זו שלמדנו בברייתא רבי שמעון אומר: אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן, אינו בדקדוק, שהרי "כיון" שיש שם מותר דינר מיבעי ליה לרבי שמעון למימר!?

אלא הכא במאי עסקינן כגון שיש שם מותר פחות מדינר מעבר לשתי הכתובות, ובפחות מדינר אם די בו להיעשות "מותר" ולקיים דין "כתובת בנין דכרין" קמיפלגי.

מר - תנא קמא - סבר: דינר אין, אבל פחות מדינר לא, וכיון שאין כאן אלא פחות מדינר, לכן לא יטלו רק בני השניה את כתובת אמן.

ומר - רבי שמעון - סבר: אפילו בפחות מדינר די כדי שיתקיים דין "כתובת בנין דכרין", וכיון שיש שם מותר כל שהוא די בזה. (5) ופרכינן: והא רבי שמעון "אם יש שם מותר דינר" הוא דקאמר, הרי שלדעת רבי שמעון אין די בפחות מדינר!?

וכי תימא: לעולם הכא במאי עסקינן כגון שיש שם מותר פחות מדינר, ואיפוך את פירוש מחלוקתם מכפי שסברנו עד כה, וכך נחלקו:

נשא את הראשונה ומתה, נשא את השניה ומת הוא, באין בניה של זו - היינו בני הראשונה, ולא בני השניה כפי שסברנו עד כה - לאחר מיתה ונוטלין את כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין" לאחר שיטלו בני השניה את כתובת אמן, כי אף במותר פחות מדינר סגי.

ורבי שמעון חולק ואומר: אם יש שם מותר "דינר" אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן, ואם לאו - אלא שיש שם פחות מדינר - חולקין בשוה.

אי אפשר לומר כך, כי תנא קמא דמתניתין נמי "דינר" קאמר במשנה הבאה, וכמו ששנינו: "היה שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן וכו', רבי שמעון אומר וכו'"!? (6)

אלא יש לתרץ כי הנך תרי לישנאי קמאי [כשתי הלשונות הקודמים בפירוש מחלוקתם], ואיפוך את פירוש דברי תנא קמא כאשר הפכנום, כך, שלפי דעתו נוטלים בני הראשונה את כתובת אמן.

כלומר, בשני אופנים יש לפרש את הברייתא:

האחד: כגון שהיה מותר דינר ממטלטלים, ונחלקו תנא קמא ורבי שמעון אם די בזה להיחשב "מותר דינר", ולדעת תנא קמא די בזה, וגובין בני הראשונה את כתובת אמן, ואילו לרבי שמעון אין די בדינר מטלטלים [כאשר סובר הוא במשנה הבאה], ולכן רק אם יש שם מותר דינר ממקרקעי, אז נוטלין שניהן את כתובת אמותיהן.

השני: כגון שהיה שם "מותר דינר" המשועבד לבעל חוב, ונחלקו אם די בזה להיחשב "מותר דינר".

והשתא לא תיקשי: היה לו לרבי שמעון לומר "כיון" שיש שם מותר דינר, שהרי רבי שמעון בא לומר שאין בני הראשונה נוטלין את כתובת אמן באופן זה שעוסקת הברייתא, ורק "אם" יש שם מותר דינר הגון אז נוטלין בני הראשונה את כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין".

אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא:

הלכתא:

א. אחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין".

ב. וכתובה נעשית מותר לחברתה.

תמהה הגמרא:

בשלמא אי אשמעינן [הניחא אם היה משמיענו מר זוטרא רק] ש"אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין", ולא אשמעינן [ולא היה משמיענו מר זוטרא] שהכתובה של זו שבמותו נעשית מותר לחברתה.

אכן לא היה די בכך, כי הוה אמינא: אי איכא מותר דינר [רק אם יש מותר דינר] מלבד שתי כתובות אלו אין אכן גובים "כתובת בנין דכרין" בני זו שבחייו, אבל אי לא איכא מותר דינר, רק כתובת השניה לבדה - לא, ולכן הוצרך מר זוטרא להשמיענו ש"כתובה נעשית מותר לחברתה", ואין צריך "מותר דינר" אחר.

אלא תיקשי: לישמעינן [ישמיענו מר זוטרא רק] ש"כתובה נעשית מותר לחברתה", ואנא ידענא [ומעצמי אני יודע] משום דאחת בחייו ואחת במותו יש להן "כתובת בנין דכרין"!?

שהרי לא תמצא שתהיה כתובה מותר לחברתה, אלא כשמתה האחת בחייו והאחת במותו, וכתובת זו שמתה במותו נעשית מותר לכתובת זו שמתה בחייו. (7)

ומשנינן: אי אשמעינן הכי ש"כתובה נעשית מותר לחברתה" לא היינו יודעים ש"אחת בחייו ואחת במותו" יש להן "כתובת בנין דכרין", כי הוה אמינא שבאופן זה הוא שנעשית כתובה מותר לחברתה: כגון שנשא שלש נשים, ומתו שתים בחייו ובאין בני זו וזו ליטול כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", והאחת מתה במותו ויורשיה נוטלין כתובת אמן כשאר יורשי בעל חוב, והך דמיית לאחר מיתה יולדת נקבה היא ולאו בת ירושה היא [זו שמתה במותו לא היו לה בנים זכרים אלא נקבה ילדה, והיא זו שבאה לרשת את כתובת אמה].

ובאופן זה נעשית כתובת זו שמתה במותו "מותר דינר" לשתי הכתובות של אלו שמתו בחייו, ואין כאן חשש של "אתי לאינצויי", שהרי נקבה זו שהיא יורשת את כתובת אמה הרי אין לה זכות ירושה כלל, ומה לה שתלין על בני האחרות הנוטלים מדין ירושה. (8)

אבל אם היו לו שתי נשים ומתו האחת בחייו ואחת במותו [או שהיה נשוי שלש נשים ומתו שתים בחייו והאחת במותו], והא דלאחר מיתה יולדת זכר היא שאף הוא בן ירושה, אימא ליחוש לאינצויי [הייתי אומר: נחוש שמא אם יטלו בני זו שמתה בחייו "כתובת בנין דכרין", יבואו בניה הזכרים של זו שמתה במותו לריב עם בני זו שמתה בחייו, על שנוטלים הם ירושה מעבר לחלקם היחסי בירושה], ולכן לא יטלו בני זו שמתה בחייו "כתובת בנין דכרין".

לפיכך קא משמע לן מר זוטרא ש"אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין"!

מתניתין:

במשנה שלפנינו מתבאר דין "מותר דינר", שלא נזכר עד כאן אלא בגמרא, ומקור הדין הוא מהמשנה שלפנינו.

מי שהיה נשוי שתי נשים, וכתובתה של האחת גדולה משל חברתה, ומתו שתי הנשים בחיייו, ואחר כך מת הוא -

ויתומים של בעלת הכתובה הגדולה מבקשין כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", ואין שם ירושה אלא כדי שתי כתובות -

אין הם זכאים ל"כתובת בנין דכרין", אלא יתומי שתי הנשים חולקין בשוה לפי הגולגולת; ומשום שלא תיקנו חכמים "כתובת בנין דכרין", במקום שמתבטלת לגמרי ירושה דאורייתא בחלוקה שוה לפי הגולגולת.

ואם היה שם בירושה "מותר דינר", שתתקיים בו ירושה דאורייתא בחלוקה שוה בין היורשים - (9)

אלו נוטלים כתובת אמן הגדולה, ואלו נוטלים כתובת אמן הקטנה, ואת השאר חולקין בשוה.

ואף אם אמרו היתומים בני האשה בעלת הכתובה הגדולה, כשלא היה בירושה "מותר דינר":

"אנחנו מעלים על נכסי אבינו יפה דינר" - כלומר: מעלים אנו את דמי הנכסים לקבלם עלינו ביוקר כדי דינר יתר על שווין (10) - ואומרים כן כדי שיטלו כתובת אמן.

אין שומעין להן, אלא שמין את הנכסים בבית דין, ואם כפי שומא זו לא נותר דינר מעבר לשתי הכתובות יחלקו בשוה את הירושה.

היו שם - מעבר לשתי הכתובות - נכסים בראוי, נכסים הראויין ליפול להן בירושה מאבי אביהם, (11) ולכשתצורף ירושה זו יהא שם "מותר דינר" - (12)

אינן כבמוחזק, אין הם חשובים כאילו כבר מוחזקים הם בידי היתומים בשעת מיתה, שייחשבו ל"מותר דינר". (13)

רבי שמעון אומר: (14)

אפילו אם יש שם מותר דינר מנכסים שאין להם אחריות [מטלטלים], אינן כלום להיחשב "מותר דינר", עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות [קרקעות] יותר על שתי הכתובות דינר, (15) שכשם שהכתובות אינן נגבות אלא מן הקרקע, כך צריך שיהא מותר הדינר מן הקרקע.

גמרא:

תנו רבנן:

מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואחר כך מת הוא, והיה לזו כתובה על סך אלף זוז, ולזו השניה כתובה על סך חמש מאות זוז.

אם יש שם מותר דינר, אלו נוטלין כתובת אמן, ואלו נוטלין כתובת אמן

ואם לאו, יחלקו בשוה אומרת הגמרא: הדין הבא פשיטא ואין להסתפק בו -

שאם היו הנכסים מרובין בשעת מיתה ויש שם "מותר דינר" - ונתמעטו קודם ששמו בית הדין את הנכסים, וכגון שהוזל מחירם - (16) כבר זכו בהן יורשין של הכתובה הגדולה בשעת מיתה ליטול כתובת אמן מדין "כתובת בנין דכרין", שהרי באותה שעה היה שם "מותר דינר".

אך בזו יש להסתפק:

היו הנכסים מועטין בשעת מיתה קודם ששמו בית דין את הנכסים, (17) ונתרבו עד ששמאום בית הדין, וכגון שנתייקרו הנכסים ויש שם "מותר דינר", מאי, האם יהיה דין "כתובת בנין דכרין"? (18)

תא שמע:

דניכסי דבי בר צרצור [נכסיו של בר צרצור] - שמת, והיו בניו מבקשים "כתובת בנין דכרין" - מועטין ונתרבו הוו, ואתו לקמיה דרב עמרם -

תוכן העניינים

חברותא על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה