חברותא על כתובות· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - אף על פי · דף סה.
דאמר רבי אלעזר: (תחילת העמוד) אין בית דין פוסקין יינות לאשה.
אשה שמת בעלה, ובית דין פוסקין לה מזונות מנכסי היתומים, אין בית הדין פוסק לה יין, היות שהיין מרגילה לתאות תשמיש. (1)
ואם תאמר: והרי כתיב "אלכה אחרי מאהבי, נותני לחמי ומימי, צמרי ופשתי,,, שמני ושקויי".
וקא סלקא דעתין ש"שקויי" הוא דבר שמשקין אותו, ובהכרח שהוא יין, שהרי כבר הזכיר הכתוב מים ["מימי] ", ומוכח מהפסוק הזה שדרכה של אשה לשתות יין!?
יש לומר, ש"שקויי" היינו דברים שהאשה משתוקקת עליהן, ומאי נינהו תכשיטין, ולא יין.
דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה: איש כפר גבור (2) חיל [יש אומרים שהיה מהכפר גבור חיל]:
מנין שאין פוסקין יינות לאשה?
שנאמר אצל חנה, כשעלתה עם אלקנה בעלה למשכן שילה:
"ותקם חנה אחרי אָכְלָה (3) בשילה, ואחרי שָׁתֹה".
הרי שאמר הכתוב "שָׁתֹה" בלשון זכר, דהיינו שבעלה אלקנה בלבד שתה, ולא "שתת" חנה. (4)
ותמהה הגמרא על הדיוק הזה מלשון הכתוב:
אלא מעתה, הא דכתיב באותו הפסוק "אכלה", (5) כמו כן יש לנו לדייק "אכלה" ולא "אכל", האם הכי נמי תאמר שרק חנה אכלה, ואילו אלקנה לא אכל!? (6)
ומשנינן: אנן, שאנו דורשים ממלת "שתה", היינו משום דשני קרא בדבוריה [שינה הכתוב לשונו] קאמרינן. שהרי:
מכדי, בגוה קא עסיק ואתי [הרי הפסוק עוסק בחנה], וכמו שנאמר "ותקם חנה". (7) ואם כן, מאי טעמא שני, למה שינה הכתוב לכתוב "שתה" בלשון זכר -
ובהכרח, שמע מינה "שתה" אלקנה, ולא "שתת" חנה.
אבל בכך אין תימה, שהכתוב, העוסק בחנה יאמר "אכלה", שיש לדורשו בלשון נקיבה, ולא יזכיר את בעלה שאכל עמה.
מיתיבי מהא דתניא: אם היתה רגילה בשתיית יין, נותנין לה יין. הרי שפוסקין יינות לאשה!? (8) ומשנינן: אשה הרגילה בשתיית יין שאני, כי מאחר שאינו חידוש אצלה, רגילה היא בו, ואינו מזיח את לבה. (9)
דאמר רב חיננא בר כהנא, אמר שמואל:
אשה הרגילה בשתיית יין - נותנין לה כוס אחד. אשה שאינה רגילה בשתיית יין - נותנין לה שני כוסות. ומפרש לה ואזיל.
מאי קאמר שמואל, והרי איפכא מסתברא!?
אמר פירש אביי: הכי קאמר שמואל:
אם רגילה היא לשתות יין בפני בעלה שני כוסות, כשהיא שלא בפני בעלה, נותנין לה כוס אחד בלבד.
ואם אינה רגילה לשתות בפני בעלה שני כוסות יין, אלא כוס אחד בלבד, אז שלא בפני בעלה - אין נותנין לה כל עיקר. (10)
ואי בעית אימא ליישב את הקושיא מן הברייתא, דתניא "רגילה, נותנין לה": (11)
רגילה - נותנין לה יין ל"ציקי קדירה" [להטעים את התבשיל], ולא לשתות.
דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: (12) מעשה באלמנה, שהיתה כלתו [אלמנת בנו] של נקדימון בן גוריון, שהיה עשיר מאד, שפסקו לה חכמים סאתים יין לציקי קדרה, מערב שבת לערב שבת. כלומר, לשבוע אחד, מפני שרגילה היתה ביין אצל בעלה.
אמרה להן לחכמים: יהי רצון שתתעשרו, וכך תפסקו לבנותיכם.
תנא בברייתא: שומרת יבם היתה כלתו של נקדימון בן גוריון, ופסקו לה מזונות משל יבם. ולכן לא ענו אחריה "אמן", שאשר ברכתם, כדי שלא יהיו בנותיהם שומרות יבם.
תנא: שתיית כוס אחד יין יפה היא לאשה.
שנים כוסות יין לאשה, ניוול הוא לה.
שלשה כוסות, מרגילות אותה לתאות תשמיש, עד שהיא תובעת תשמיש בפה.
ואילו כאשר שותה אשה ארבעה כוסות יין, אזי אפילו חמור, תובעת היא אותו בשוק, אפילו בפרהסיא, להבעל לו, ואינה מקפדת על בזיונה.
אמר רבא: לא שנו שאין היין יפה לאשה, אלא כשאין בעלה עמה. אבל בעלה עמה, לית לן בה, שאפילו אם תתבע תשמיש בפה, הרי בעלה עמה, וממנו תתבע. (13)
ותמהה הגמרא: והא חנה, למדנו ממנה שאין היין יפה לאשה, על אף דבעלה אלקנה, עמה הואי [שאלקנה בעלה היה יחד איתה].
הרי אף כשבעלה עמה, אין יין ראוי לאשה!?
ומשנינן: אכסנאי, שאינו מתגורר בביתו, אלא מתארח הוא במקום אחר, שאני. שאם תתאוה לתשמיש, לא תוכל לשמש עם בעלה.
דאמר רב הונא: מנין לאכסנאי, שאסור בתשמיש המטה? (14)
שנאמר אצל אלקנה וחנה: "וישכימו בבקר, וישתחוו לפני ה'. וישובו ויבאו אל ביתם הרמתה. וידע אלקנה את חנה אשתו, ויזכרה ה'" -
הרי למדנו: רק השתא, כאשר שבו אל ביתם - אין, אכן ידע אלקנה את חנה אשתו בתשמיש המטה.
אבל מעיקרא, בהיות אלקנה ואשתו אכסנאים בשילה - לא ידעה.
ומביאה הגמרא מעשה: (15)
חומה, דביתהו דאביי [חומה היתה אשתו של אביי, ונתאלמנה] -
אתאי לקמיה דרבא [באה לפני רבא] ואמרה ליה: פסוק לי מזוני מנכסי היתומים!
פסק לה רבא.
הוסיפה ואמרה לו: פסוק לי אף חמרא [יין]!
אמר לה רבא: ידענא ביה בנחמני [אביי (16)] דלא הוה שתי חמרא [יודע ומכיר אני באביי שלא היה שותה יין], וכיון שאינך רגילה ביין לא אפסוק לך יין.
אמרה ליה חומה לרבא, בעוד שהיא מרימה את אמתה וזרועה:
נשבעת אני בחיי דמר, דהוי משקי ליה (17) יין [שהיה בעלי משקני יין] בשופרזי כי האי [בגביעים גדולים כאלו], כמו אמתי וזרועי. (18)
בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא [תוך כדי שהיא מראה לרבא על אמתה וזרועה, נתגלתה זרועה]. נפל נהורא בבי דינא [נפל אור בבית המדרש], לפי שהיתה יפה עד מאד.
קם רבא, על לביתיה, תבעה לבת רב חסדא [קם רבא מבית הדין, והלך לביתו ותבע את אשתו - שהיתה בתו של רב חסדא - לתשמיש], כיון שבא לידי הרהור, כשראה יופיה.
אמרה שאלה ליה לרבא בת רב חסדא, שהבינה את הסיבה לתביעתו של בעלה:
מאן הוי האידנא בבי דינא [מי היא זו שהיתה עכשיו בבית הדין]?
אמר לה רבא לאשתו: חומה, דביתהו דאביי [חומה אשתו של אביי], היא זו שהיתה עכשיו בבית הדין! נפקא אבתרה [יצאה אשתו של רבא אחר חומה], מחתא לה בקולפי דשידא [והיכתה אותה במנעול של ארגז], עד דאפקה לה מכולי מחוזא [עד שהוציאתה לגמרי מתחומי העיר מחוזא] עירו של רבא.
ואמרה לה אשת רבא: קטלת ליך - עד השתא - תלתא [כבר הרגת שלשה בעלים], שנישאת להם ומתו. והאחרון היה אביי. ואתת למיקטל אחרינא [ובאה את עתה להרוג עוד אחרים]. באת להראות יפיך, כדי שיקפוץ איש עליך לישא אותך לאשה, וגם הוא ימות!? (19)
ומביאה הגמרא מעשה נוסף:
דביתהו [אשתו] דרב יוסף, בריה דרבא, שנתאלמנה, אתאי לקמיה דרב נחמיה בריה דרב יוסף, ואמרה ליה: פסוק לי מזוני!
פסק לה רב נחמיה מזונות.
הוסיפה ואמרה לו: פסוק לי אף חמרא!
פסק לה יין כבקשתה.
אמר לה: ידענא בהו בבני מחוזא [מכיר אני בבני מחוזא] עירו של רבא, דשתו חמרא [ששותים הם יין] ורגילה את בו.
ועוד מעשה:
דביתהו דרב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל [אלמנתו של רב יוסף, בנו של רב מנשיא מהעיר דויל], אתאי לקמיה דרב יוסף.
אמרה ליה: פסוק לי מזוני!
פסק לה רב יוסף מזונות.
הוסיפה ואמרה לו: פסוק לי חמרא!
פסק לה רב יוסף יין.
הוסיפה ואמרה לו: פסוק לי שיראי [בגדי משי יפים]!
אמר לה: וכי שיראי למה לך!?
אמרה ליה: כיון שכך הייתי נוהגת בפני בעלי, איני רוצה להתבזות מכבודי הראשון לך, ולחברך ולחברורך [לא בפניך ולא בפני חבריך]. (20)
שנינו במשנה: ונותן לה מטה ומפץ ומחצלת:
שואלת הגמרא: כיום, שיש עור שטוח על המטה, ויכולה לשכב עליו, אם כן מפץ ומחצלת - למה לה (21) דיהב לה [למה שיתן לה]. והרי העור טוב ורך משניהם!? אמר רב פפא: משנתנו עוסקת באתרא במקום שאין עור שטוח על המיטה, אלא דנהיגי דמלו פוריא בחבלי [נוהגים באותו מקום בסריגת חבלים בין כרעי המטה], וצריכה היא למפץ או למחצלת לפרוס עליהם כיון דהחבלים מבגר לה [לשון בוגרת, דהיינו שמצערים אותה ומזקינים אותה].
תנו רבנן: אין נותנין לה כר וכסת, לבעל המשרה את אשתו על ידי שליש!
משום רבי נתן אמרו: נותנין לה אף כר וכסת!
ותמהה הגמרא: היכי דמי באיזה אופן עוסקת ברייתא זו?
אי דאורחה [אם דרך בנות משפחת האשה בכר וכסת], מאי טעמא דתנא קמא הסובר שאין נותנים לה, והרי ודאי שאינה יורדת מרגילותה אצל בעלה!?
ואי דלאו אורחה [ואם הברייתא עוסקת באשה שאינה רגילה בהן], אם כן, מאי טעמא דרבי נתן הסובר שנותנים לה!?
ומשנינן: לא, צריכא: בכגון דאורחיה דידיה בכר וכסת ולאו אורחה דידה [אין דרך בנות משפחתה לישון על כרים וכסתות].
ואף שבשעה שהוא עמה חייב הוא להנהיגה כנוהגו, שהרי קיימא לן "עולה עמו", כמבואר לעיל סא א - מכל מקום, תנא קמא סבר, מצי אמר לה: כי אזילנא, שקילנא להו. וכי אתינא מייתינא להו בהדאי [יכול הבעל לטעון כאשר אני חוץ לביתי אקח עמי את הכר והכסת, וכאשר אשוב להיות עמך, אביאנו עמי]. (22)
ורבי נתן סבר: אף שעיקר טענתו אמת, מכל מקום אמרה ליה האשה לבעל:
חוששת אני שזימנין, דמיתרמי בין השמשות [פעמים שתשוב אלי בערב שבת בין השמשות] ולא מצית מייתי להו [ולא תוכל להביא עמך את הכר והכסת, מפני איסור הוצאה]. וכשיחסר לך הכר, שקלת להו לדידי [תקח את שלי, שאקנה לי מכספי], ומגנית לי על ארעא [ואותי תשכיב על האדמה]. (23)
שנינו במשנה: ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים ממועד למועד וכלים של חמשים זוז משנה לשנה:
אמר תמה ליה רב פפא לאביי: