חברותא על כתובות· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - אף על פי
מתניתין:
אף על פי שאמרו חכמים: בתולה אינה גובה אלא מאתים זוז בכתובתה, ואלמנה אינה גובה אלא מנה [מאה זוז].
בכל זאת אם רצה הבעל להוסיף לה בכתובתה אפילו מאה מנה, שיתן אותם לכשימות או יגרשנה - הרי זה יוסיף. (1)
ואם נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין [אחר האירוסין וקודם הנישואין], בין מן [לאחר] הנשואין, הרי זו גובה את הכל בין את עיקר הכתובה, ובין את התוספת שהוסיף לה משלו.
רבי אלעזר בן עזריה אומר:
נתארמלה או נתגרשה מן הנישואין, הרי זו גובה את הכל.
אבל נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין: בתולה אינה גובה אלא מאתים זוז, והאלמנה מנה, אבל את התוספת אינן גובות.
ומשום שלא כתב לה הבעל את התוספת שהוסיף לה מדעתו אלא על מנת לכונסה, והרי לא כנסה.
רבי יהודה אומר: (2)
אם רצה הבעל ורצתה אשתו, הרי הבעל כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת לו בלשון שובר: התקבלתי ממך מנה, (3) ואף שנמצא שאינו חייב לה אלא מנה.
וכן אם רצה הבעל ורצתה אשתו, הרי הבעל כותב לאלמנה שטר של מנה, והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז.
רבי מאיר חולק ואומר:
כל הפוחת לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה, הרי זו בעילת זנות
גמרא:
שנינו במשנה: אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף:
תמהה הגמרא: פשיטא, מה חידוש יש בדבר, שאם רוצה הוא להתחייב לה כל הון שבעולם הרי הוא יכול!?
ומפרשינן: מהו דתימא: קיצותא עבדו רבנן [קיצבה עשו חכמים] לכתובה של בתולה שתהא מאתים בלבד ולכתובת אלמנה שתהא מנה בלבד - כדי שלא לבייש את מי שאין לו להוסיף. (4)
קא משמע לן, שאם רצה להוסיף הרי זה מוסיף!
שנינו במשנה: אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף:
מדייקת הגמרא: רצה "לכתוב" לה - דמשמע: שהוא מתנה מדעתו, ואין שם
, כתובה" עליה - לא קתני, אלא רצה "להוסיף" דמשמע: יש שם של "כתובה" גם על מה שהוא נותן מדעתו כמו על העיקר! (5)
ונמצאת משנתנו מסייעת ליה לרבי איבו אמר רבי ינאי!
דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי:
תנאי כתובה דהיינו התוספת שהוא מתנה להוסיף לה (6) ככתובה דמי! ומבארת הגמרא: נפקא מינה:
א. למוכרת את "כתובתה" סתם, שאף תנאי הכתובה היא בכלל המכירה.
ב. ולמוחלת את "כתובתה" סתם, שהכל בכלל המחילה.
ג. ולמורדת על בעלה [מסרבת להישמע לו] (7) שפוחתין לה מכתובתה סכום מסוים בכל שבוע, ומלמדנו רבי ינאי שאם כלתה הכתובה - פוחתין לה גם מתנאי הכתובה.
ד. ולפוגמת (8) את התוספת, וכגון שאמרה: כבר התקבלתי מקצת ממנו, ובעלה טוען שהיא התקבלה את כל כתובתה, הרי זו לא תיפרע אלא בשבועה, וכמו הפוגמת את עיקר כתובתה. (9)
ה. ולאלמנה התובעת תוספת כתובתה בבית דין, שאין לה מזונות כמו התובעת את עיקר כתובתה בבית דין. (10)
ו. ולאשה העוברת על דת משה ויהודית שהיא מפסדת אף את התוספת. (11)
דף נה.
ז. לשבח של אלמנה, שאינה גובה את התוספת מן השבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת בעלה, כמו שאינה גובה את עיקר הכתובה ממנו. (1)
ח. לשבועה, אם נפרעת היא שלא בפניו, או שעד אחד מעיד שכבר נפרעה, או שהיא באה ליפרע מנכסי יתומים או מנכסים משועבדים, בכל אלו לא תיפרע אף על התוספת אלא בשבועה כמו על העיקר. (2)
ולשמיטת כספים של שביעית, שאינה משמטת את התוספת כמו שאינה משמטת את העיקר. (3)
י. ולכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, שאיבדה את התוספת כמו את העיקר. (4) יא. ואין דינה לגבות את התוספת אלא מן הקרקע כמו את עיקר הכתובה.
יב. ואינה גובה אותה אלא מן הקרקע הזיבורית [גרועה], כמו את עיקר הכתובה.
יג. וכל זמן שהיא האלמנה בבית אביה שלא היו עובדין אותה היתומים ולא זנין אותה, הרי היא גובה את כתובתה עד עשרים וחמש שנים, ואם שתקה יתר על כן, הרי מחלה אותו, ובכל זה דין התוספת כמו העיקר. (5)
יד. ולכתובת בנין דכרין, בניה הזכרים שיש לה מבעלה נוטלין אחר מות האב את התוספת מירושת האב, ואין לבנים מאשה אחרת חלק בהם, ובכל זה דינה כמו מנה ומאתים של עיקר כתובתה וכדין הנדוניא שהכניסה לבעלה. (6)
איתמר: כתובת בנין דכרין, נחלקו בדינה בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא:
בני פומבדיתא אמרי: לא טרפא בניה הזכרים את הכתובה ממשעבדי [אין הם גובים אותה אלא מנכסים שהיו ביד האב בשעת מותו, ולא מנכסים שמכר לאחרים], כי ["בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון] ירתון ["יירשו" כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון"] - תנן [שנינו], וירושה אין גובים ממשועבדים.
בני מתא מחסיא [שם מקום] אמרי: טרפא אף ממשעבדי [מקרקעות שמכר האב לאחר נישואיו לאמם], כי אינון "יסבון" [יטלו] תנן, בלשון בעל חוב שהוא טורף אף מן המשועבדים.
והלכתא: לא טרפא ממשעבדי, כי "ירתון" תנן.
הגמרא מביאה שתי מחלוקות נוספת בין בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא בענין כתובה:
אם ייחד לה הבעל מטלטלי (7) לגביית כתובתה, והן איתנהו בעינייהו [קיימים ועומדים], הרי היא גובה אותם מן היתומים בלא שבועה -
כי אף שאמרו חכמים באשה הבאה ליפרע מנכסי יתומים שלא תיפרע אלא בשבועה, הרי אין הטעם אלא משום דחיישינן שמא נתן לה הבעל צרורות של כספים שתגבה מהן את כתובתה ["צררי אתפסה"], וכאן הרי אלו הן הצררי שהתפיס לה.
ואם ליתנהו בעינייהו, אין נמצאים אותם המטלטלין שייחד לה לכתובתה, בזאת נחלקו בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא:
בני פומבדיתא אמרי: גובה האשה את כתובתה מן הקרקעות בלא שבועה, כי מאחר שנאבדו מטלטלים אלו, מסתמא לא התפיס לה הבעל צרורות אחרים של כספים, והרי היא גובה את כתובתה מן הקרקעות כשאר כתובה ובלא שבועה.
ובני מתא מחסיא אמרי: לא תיפרע אלא בשבועה.
והלכתא: לא תיפרע בלא שבועה.
ואם ייחד לה (8) הבעל לאשתו ארעא ועשאה אפותיקי לכתובתה:
אם סיים אותה בארבעה מצרנהא [בארבע גבולותיה], הרי זו תיפרע בלא שבועה, כי ודאי לא התפיס לה צררי אחרים.
ואם לא סיים אותה אלא בחד מצרא:
פומבדיתא אמרי: אף זו תיפרע בלא שבועה.
בני מתא מחסיא אמרי: זו לא תיפרע אלא בשבועה, כי היות ולא סיים אותה בצורה ברורה אינה סומכת על זה, ויש לחוש שהתפיס לה הבעל צררי אחרים. (9)
והלכתא: בלא שבועה.
אגב מחלוקתם של בני פומבדיתא ובני מתא מחסיא בכתובה, מביאה הגמרא מחלוקת נוספת שביניהם בענין אחר: אמר אדם לעדים: כתבו וחתמו שטר מתנת קרקע (10) לפלוני והבו ליה [תנו לו]:
אם קנו העדים מיניה [מן הנותן] בקנין סודר את הקרקע לקונה, שוב לא צריך אימלוכי ביה [לחזור ולימלך בנותן] אם עומד בדיבורו לכתוב שטר, כי סתם קנין לכתיבה הוא עומד. (11)
ואם לא קנו מיניה:
בני פומבדיתא אמרי: לא צריך אימלוכי ביה [אין צורך לימלך בנותן קודם הכתיבה].
ובני מתא מחסיא אמרי: צריך אימלוכי ביה.
והלכתא: צריך אימלוכי ביה.
שנינו במשנה: רבי אלעזר בן עזריה אומר: מן הנישואין גובה את הכל; מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה: איתמר:
נחלקו בפסק ההלכה רב ורבי נתן:
חד אמר: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.
וחד אמר: אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.
סבורה היתה הגמרא שמחלוקתם של רב ונתן היא אם הולכים אחר "אומדנא" (12) שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ולפיכך אומרת הגמרא:
תסתיים, דרבי נתן הוא דאמר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!
מאחר דשמעינן ליה לרבי נתן במקום אחר, דאזיל בתר אומדנא!
דכך אמר רבי נתן: הלכה כרבי שמעון שזורי: א. במסוכן שאמר כתבו גט לאשתי, שאף על פי שלא אמר "תנו" הרי אלו יכתבו ויתנו, ומשום דאזלינן בתר אומדנא, וודאי לא נתכוין המסוכן לצחק באשתו אלא לכתוב ולתת היתה כוונתו.
דף נה:
ב. ובתרומת מעשר של דמאי המפורשת במשנה בדמאי [פרק ד משנה א]. (1)
תמהה הגמרא: וכי רב החולק על רב נתן לא אזיל בתר אומדנא - וזו היא אכן יסוד מחלוקתם של רב ורבי נתן!?
א. תקנו חכמים שמתנת שכיב מרע אינה צריכה מעשה קנין, שמא תטרף דעתו עליו, ולכן אמרו שדבריו ככתובים וכמסורים דמו.
ב. אף שהבריא אינו יכול להקנות לאחר את הלואתו שהלוה - מתנת שכיב מרע קונה אפילו הלואה.
ג. מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה.
ד. שכיב מרע שעמד מחוליו הרי זה חוזר בו ממתנתו.
והא איתמר: מתנת שכיב מרע - שאינה צריכה שטר ולא קנין, וכתוב בה "כדקציר ורמי בערסיה" [כשהיה חולה ושוכב במיטתו] וכל שאר לשונות של שכיב מרע - שכתוב בה קנין, (2) כלומר: כתוב בשטר שנעשה קנין סודר להקנותו למקבל המתנה, נחלקו בה אמוראים:
בבי רב משמיה דרב אמרי [בישיבתו של רב היו אומרים משמו של רב]: ארכביה הנותן אתרי רכשי (3) [הרכיבה הנותן למתנתו על שתי בהמות], כלומר: נתן בה שתי כוחות, ומפרש לה ואזיל.
ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון בה [איני יודע איך לדון בה]!
ומבארת הגמרא: בבי רב משמיה דרב אמרי, ארכביה אתרי רכשי:
הרי היא כמתנת בריא, והרי היא גם כמתנת שכיב מרע!
הרי היא כמתנת בריא: לענין דאם עמד אינו יכול לחזור בו, ואינה כמתנת שכיב מרע שאם עמד מחוליו הרי הוא יכול לחזור בו.
והרי היא כמתנת שכיב מרע: שאם אמר "הלואתי שהלויתי לאחר הרי היא נתונה לפלוני" - נקנית הלואתו לפלוני מחמת שהיא מתנת שכיב מרע, אבל משום הקנין אינו יכול לקנות, שאין קנין סודר מועיל להקנות הלואה לאחר. (4) ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון בה:
כי שמא לא גמר להקנותו במתנת שכיב מרע שאינה צריכה קנין ולא שטר, אלא בשטר וקנין (5) הוא שגמר להקנותו, ולאחר מיתה הוא שגמר להקנותו כשאר מתנת שכיב מרע, והרי אין שטר וקנין קונים לאחר מיתה, ולכן אפשר שאינו קונה כלל.
הרי שאף רב הולך אחר אומדנא שנתכוין להרכיב את המתנה על שתי כוחות, ואף שלא פירש שאכן כך כוונתו מוציא רב ממון.
דף נו.
ומכח קושיא זו מבארת הגמרא את מחלוקתם של רב ורבי נתן אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה באופן אחר:
אלא תרוייהו - בין רב ובין רבי נתן - אזלי בתר אומדנא!
ובכך הוא שנחלקו:
מאן דאמר: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה - שפיר, שהרי הולכים אחר אומדנא! ומאן דאמר אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה - הכא נמי אומדן דעתא הוא בהיפוך -
משום איקרובי דעתא [קירוב דעת] הוא שכתב לה, והא איקרבא ליה דעתא אף שלא כנסה.
יתיב רב חנינא וקרא (1) קמיה דרבי ינאי, וקאמר: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!
אמר ליה רבי ינאי לרבי חנינא: פוק קרי קראך לברא [לך ואמור את דבריך בחוץ]! כי אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!
אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו [הוא רב]: (2) הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!
וכן אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!
ורב נחמן דידיה שלא משמו של שמואל אמר: אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה! ונהרדעי משמיה דרב נחמן אמרי: הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, ואע"ג דלט [קילל] רב נחמן ואמר: כל דיינא דדאין כרבי אלעזר בן עזריה הכי והכי תיהוי [כל דיין הדן כרבי אלעזר בן עזריה כך וכך יהא לו], אפילו הכי, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה!
ומוסיפה הגמרא: ונמנו וגמרו בני הישיבה: הלכה למעשה (3) כרבי אלעזר בן עזריה!
בעי רבין: נכנסה לחופה ולא נבעלה, מהו האם יש לה תוספת לפי רבי אלעזר בן עזריה [שהלכה כמותו] הסובר שלאלמנה מן האירוסין אין לה תוספת כיון שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה?
ומבארת הגמרא את הספק:
חיבת חופה היא שקונה את התוספת, כלומר: האם כתב לה את התוספת על דעת חיבת חופה?
או שמא אין די בחיבת חופה, אלא חיבת ביאה היא שקונה את התוספת, שלא כתב לה אלא על מנת שיבוא עליה?
תא שמע מהא דתני רב יוסף בדברי רבי אלעזר בן עזריה: שלא כתב לה - את התוספת - אלא על "חיבת לילה הראשון"
- אי אמרת בשלמא חיבת חופה היא שקונה את התוספת, היינו דאמר: "לילה הראשון", שאין חופה אלא בלילה הראשון.
אלא אי אמרת "חיבת ביאה" היא שקונה, וכי ביאה בלילה הראשון הוא דאיתא, ומכאן ואילך שוב ליתא [וכי בועל אדם רק בלילה הראשונה ואינו בועל עוד לאחריה]!? (4)
ודוחה הגמרא ומוכיחה להיפך: ואלא מאי? הכוונה היא לחופה!?
האם חופה רק בלילה איתא, ואילו ביממא ליתא [וכי חופה עושים בלילה ולא ביום]!? ולמה קתני: חיבת "לילה"!?
ותמהה הגמרא על ההוכחה:
ולטעמיך, שאתה רוצה להוכיח מדקדוק זה שהכוונה לביאה, תיקשי לך נמי: וכי ביאה רק בלילה איתא, ואילו ביממא ליתא!?
והרי אף שאסור לשמש מטתו ביום, הא אמר רבא: אם היה בבית אפל - מותר לשמש אפילו ביום, ואם כן משכחת לה ביאה ביום!
ומיישבת הגמרא את ההוכחה: הא לא קשיא!
הא דקתני "חיבת לילה" על ביאה ניחא שפיר, כי אורח ארעא [דרך ארץ] קא משמע לן דביאה בלילה. (5)
אלא אי אמרת שהכוונה לחופה אז באמת קשיא למה קתני "לילה"!?
ואם כן מוכח מן הברייתא שהכוונה לביאה ולא לחופה.
ודוחה הגמרא: חופה נמי לא קשיא הא דקתני שחופה היא ב"לילה", דכיון דסתם חופה לביאה קיימא [סתם חופה לביאה היא עומדת], אורח ארעא קא משמע לן דביאה בלילה. שהיות והביאה היא בלילה, נקט התנא בלשונו שהחופה היא בלילה כדי להשמיענו דרך אגב שביאה בלילה היא. (6)
בעי רב אשי: נכנסה לחופה, ופירסה נידה, ופירש ממנה, ומת הבעל, מהו, האם יש לה תוספת לדעת רבי אלעזר בן עזריה? (7)
ומבארת הגמרא את הספק: אם תימצי לומר: (8) חיבת חופה קונה את התוספת -
האם חופה דחזיא לביאה [הראויה לביאה] היא שמחייבתו בתוספת, אבל חופה דלא חזיא לביאה לא קונה ואין לה תוספת -
או דלמא לא שנא?
ומסקינן: תיקו.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: רצה כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת התקבלתי ממך מנה; לאלמנה מנה, והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז:
ומקשינן על מה ששנינו: והיא "כותבת" התקבלתי ממך מנה:
וכי אטו סבר רבי יהודה: דמי שפרע מקצת חובו, אין הלווה יכול לטעון החזר לי שטרי ואכתוב לך שטר חדש על החוב הנותר, אלא כותבין שובר, ואף על גב שיצטרך הלווה לשמור שוברו מן העכברים, שאם לא כן יוציא עליו המלוה את השטר שכתוב בו כל החוב שהיה ומקצתו נפרע.
והתנן: מי שפרע מקצת חובו:
רבי יהודה אומר: יחליף הלוה למלוה את השטר לשטר אחר על הסכום שנותר, ויקרע את השטר הקודם, ואין המלוה יכול לומר לו "הא לך שובר", כי נמצא הלוה צריך לשמור את שוברו מן העכברים.
רבי יוסי אומר: אם רצה המלוה יכתוב לו ללוה שובר שפרע מקצת חובו, ואין יכול הלוה לכפות את המלוה ליתן לו שטר אחר, שנמצא המלוה מפסיד את שעבודו שמזמן הראשון!
הרי שלדעת רבי יהודה אין כותבין שובר, ודלא כמשנתנו משמו!? (9)
אמר תירץ רבי ירמיה: כששוברתה מתוכה, כלומר: בתוך השטר עצמו קודם חתימת העדים (10) תכתוב האשה: התקבלתי, ושוב לא שייך הטעם שלא יצטרך לשמור שוברו מן העכברים.
אביי אמר תירץ: אפילו תימא בשאין שוברתה מתוכה, בשלמא התם הרי ודאי פרעיה [אכן פרע הלוה למלוה את מקצת חובו], וחיישינן: דלמא מירכס תברתא [שמא יאבד השובר ללוה] ומפיק ליה המלוה לשטרא והדר גבי זימנא אחרינא, [ויוציא המלוה את השטר ויגבה פעם שנית].
אבל הכא במשנתנו וכי ודאי יהב לה [וכי אכן נתן לה תשלום כל שהוא]!?
והרי מילתא בעלמא היא דאמרה ליה [דברים בעלמא אמרה לו אשתו]!
ולכן אי נטריה - נטריה [אם ישמור את השובר מה טוב], ואי לא נטריה - איהו הוא דאפסיד אנפשיה, [ואם לא ישמור, הוא הפסיד לנפשו שלא שמר].
ומבארת הגמרא: בשלמא אביי לא אמר לתרץ כרבי ירמיה, משום דלא קתני במשנתנו: "שוברתה מתוכה"!
אלא רבי ירמיה מאי טעמא לא אמר לתרץ כאביי!?
ומשנינן: רבי ירמיה סובר: אפילו "שוברתה מתוכה" אין לעשות למאן דאמר "אין כותבין שובר" כי גזירה שובר דהכא שהוא בתוך הכתובה, אטו שובר דעלמא שאינו בתוך השטר!
עוד מקשה הגמרא על משנתנו:
טעמא דכתבה ליה האשה "התקבלתי", אבל אם אמרה האשה כן על פה שהוא תנאי בעלמא - לא מהני, ומשום דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל! (11)
ואמאי!? והרי תנאי בדבר שבממון הוא, ושמעינן ליה לרבי יהודה עצמו דאמר: בדבר שבממון תנאו קיים!? (12)
דתניא:
האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות [מזונות והלבשה] ועונה שחייב הבעל לאשתו -
הרי זו מקודשת ותנאו בטל והוא חייב לה את כל אלו, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל - דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אותו תנאי שהתנה בדבר שבממון דהיינו "שאין ליך עלי שאר וכסות" תנאו קיים!
ואם כן, אף על פה שאינו אלא תנאי היה צריך להועיל, כי דבר שבממון הוא ותנאו קיים לפי רבי יהודה עצמו!?
ומשנינן: קסבר רבי יהודה: עיקר חיוב כתובה מדרבנן הוא, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, שהמתנה עליו אף על פי שדבר שבממון הוא, הרי תנאו בטל.
ומקשינן עלה: הרי פירות שהבעל אוכל בנכסי אשתו (13) שתקנה דרבנן היא, ולא עבדו להו רבנן חיזוק שיהא תנאו בטל אם התנה למחול זכות אכילתו!?
דתנן:
הכותב לאשתו, כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן הרי זה אינו אוכל פירות בחייה.
רבי יהודה אומר: לעולם - אפילו כתב לה: דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן - הרי הוא הבעל אוכל פירי פירות, עד שיכתוב לה: "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירות פירותיהן עד עולם" -
דף נו:
וקיימא לן: מאי "כותב" - ששנינו באותה משנה - היינו "אומר". (1)
הרי שאפילו אם רק אמר ולא כתב לה, מועיל תנאו למחול, ולא עשו חכמים חיזוק!?
אמר מתרץ אביי: חילוק יש בין כתובה לתקנת אכילת פירות, כי:
לכל הנשים יש כתובה, ולא לכל הבעלים יש פירות, כי יש נשים שאין מכניסות כלום בנישואיהן.
ולכן, כתובה שהיא מילתא דשכיחא [דבר שכיח הוא] עבדו בה רבנן חיזוק.
אבל פירות שהיא מילתא דלא שכיחא כל כך, לא עבדו בה רבנן חיזוק.
ואכתי מקשינן: הרי "חמרים" דשכיחי [דבר מצוי הוא], ולא עבדו לה רבנן חיזוק; ומאי שנא מכתובה שאתה אומר לדעת רבי יהודה, שעשו חכמים חיזוק לדבריהם!?
דתנן במסכת דמאי: החמרין עמי הארץ שנכנסו לעיר עם תבואתם, ואמר אחד מהן שני חילוקים בטיב סחורת חבירו על פני סחורתו שלו:
א. שלי חדש הוא שאינו טוב כל כך כי לא התיבש כל צרכו, ושל חברי ישן וטוב יותר משלי.
ב. שלי אינו מתוקן שלא ניטלו מעשרותיו, ושל חברי מתוקן הוא.
אין הם נאמנים, כי חיישינן לגומלין, שחבירו יגמלנו בעיר אחרת לשבח את שלו.