חברותא על כתובות· הרב יעקב שולביץ
פרק אחד עשרה - אלמנה ניזונת
כשם שתיקנו חכמים שיהיו מעשה ידיה של אשה לבעלה תחת המזונות שהוא נותן לאשתו, (1) כך אמרו חכמים גם באלמנה הניזונית מהיורשים את נכסי בעלה. ולפיכך:
מתניתין:
אלמנה ניזונת מנכסי [קרקעות] היתומים שירשו מבעלה - מעשה ידיה שלהן.
ואולם, אין חייבין היתומים בקבורתה.
ואף שהבעל היה חייב בקבורתה, ומשום שהבעל נתחייב בקבורתה תחת נדונייתה בכתובתה [שהוא יורש ממנה]. אבל כשמת הבעל, והיא או יורשיה תובעים את כתובתה - קבורתה תשולם מנכסיה -
יורשיה, יורשי כתובתה - הם החייבין בקבורתה. (2)
גמרא:
איבעיא להו, כיצד נשנית משנתנו:
האם "אלמנה ניזונת" - שמשמעותו: דין הוא שיזונו אותה היתומים מנכסיהם - תנן? (3)
או "אלמנה הניזונת" - שמשמעותו: באם היתה ניזונת מנכסי היתומים - תנן?
ומפרשת הגמרא את שתי הגרסאות:
האם "אלמנה ניזונת" תנן, ומשנתנו כמנהג אנשי גליל היא, (4) ולא סגי דלא יהבי לה [שלא יתכן שלא יתנו לה מזונות, והיינו, שחייבים הם לתת לה מזונות], לפי שכך היו כותבים אנשי גליל בכתובה: את תהא יתבת בביתי, ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך [את תהי יושבת בביתי וניזונת מנכסי בכל ימי אלמנותיך].
או דלמא "אלמנה הניזונת" תנן, ומשנתנו כמנהג אנשי יהודה היא, שהיו כותבים בכתובה: "ומיתזנא מנכסי עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך". ואי בעו לא יהבי לה, אם רצו היתומים שלא לתת לה מזונות אלא לתת לה את כתובתה ולפוטרה, הרי הרשות בידם, אלא שכל עוד זנים הם אותה הרי מעשה ידיה שלהם.
דף צו.
תא שמע ראיה ש"אלמנה הניזונת" תנן, וסתם תנא דמשנתנו כאנשי יהודה הוא, מהא דאמר רבי זירא אמר שמואל: אף שמעשה ידיה של אלמנה הם ליתומים כמו לבעל, בכל זאת מציאת אלמנה היא לעצמה, ואף שהבעל היה זוכה במציאתה!
ומדייקת הגמרא: אי אמרת בשלמא "אלמנה הניזונת" תנן, וסתם התנא של משנתנו כאנשי יהודה שאין היתומים חייבים לזונה, אם כן שפיר יש לפרש את דברי שמואל שהוא עוסק באלמנה שאינה ניזונת, ולכן מציאתה לעצמה. (1)
אלא אי אמרת "אלמנה ניזונת" תנן, וחובה מוטלת על היתומים לזונה, מבלי יכולת ליפטר ממנה על ידי מתן כתובה, תיקשי:
ניהוו היתומים כבעל [יהיה דין היתומים כדין הבעל] -
מה, כמו בהיותה אצל הבעל, מציאת אשה לבעלה משום שהוא זן אותה, כמו כן, הכא - ביתומים הזנים אותה - נמי ליהוי מציאת האשה ליורשים!?
ודחינן: לעולם אימא לך: "ניזונת" תנן, וחייבים הם לזונה. ובכל זאת דינם שונה משל בעל, ומציאת האשה אינה שלהם:
כי טעמא מאי אמור רבנן: מציאת אשה לבעלה, כדי דלא תיהוי לה איבה מכך שהוא זן אותה והיא אינה נותנת לו את מציאתה.
אבל הני יתומים, לא איכפת לן דתיהוי להו איבה עליה, שהרי בעל כרחם זנים הם אותה, ולכן אין מציאת האשה ליתומים.
אמר רבי יוסי בר חנינא:
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, (2) האלמנה עושה אותן ליורשים הזנים אותה -
חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה שלהם, (3) והרחצת פניו ידיו ורגליו, שאין היא עושה ליתומים, אף שחייבת לעשות כן לבעלה משום שמלאכות אלו מקרבות חיבה והרגל דבר. (4)
אמר רבי יהושע בן לוי: כל מלאכות שהעבד עושה לרבו, התלמיד עושה לרבו, חוץ מהתרת מנעל, מפני שהרואה אומר: עבדו הכנעני הוא.
אמר רבא: לא אמרן שאין התלמיד מתיר את מנעלו של רבו, אלא במקום שאין מכירין אותו שהוא תלמידו, אבל במקום שמכירין אותו שהוא תלמידו לית לן בה [אין בכך כלום], שהרי אין לחוש שיאמרו: עבד כנעני הוא.
אמר רב אשי: ובמקום שאין מכירין אותו, נמי לא אמרן שאינו מתיר את מנעלו של רבו, אלא במקרה דלא מנח התלמיד תפלין. אבל כאשר מנח התלמיד תפלין בקביעות, (5) לית לן בה, שאין דרך עבדים כנעניים להניח תפילין, ויראו כולם כי שם תלמיד נקרא עליו, ולא עבד הוא! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
כל המונע תלמידו מלשמשו, הרי זה כאילו מונע ממנו חסד.
שנאמר [איוב ו יג]: "האם אין עזרתי בי, ותושיה נדחה ממני. למס [הלמ"ד בפת"ח והמ"ם בקמ"ץ] מרעהו חסד, ויראת שדי יעזוב". כלומר, הממיס [מונע] עצמו מעזרת רעהו, ממיס [מונע] ממנו את האפשרות לגמול חסד. (6)
רב נחמן בר יצחק אומר: אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר שם "ויראת שדי יעזוב". (7)
אמר רבי אלעזר: אף על פי שאמרו חכמים: אין האשה ניזונית אלא מקרקעות שהניח בעלה ליתומים, בכל זאת: אלמנה שתפסה מטלטלין - שירשו היתומים מבעלה (8) - במזונותיה, מה שתפסה תפסה! תניא נמי הכי כדברי רבי אלעזר:
אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, מה שתפסה תפסה.
וכן כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר:
מעשה בכלתו של רבי שבתי, שתפסה מן היורשים דסקיא [שק של עור] מלאה מעות למזונותיה, ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה, כי היות ותפסה - תפסה.
אמר רבינא: ולא אמרן - שאם תפסה מטלטלין אין מוציאין מידה - אלא כשתפסה אותם למזוני.
אבל תפסה מטלטלים לכתובה שאינה נגבית אלא מן הקרקע, מפקינן מינה [מוציאין ממנה]! (9)
מתקיף לה מר בר רב אשי לדברי רבינא:
מאי שנא לכתובה דמפקינן מינה, משום דכתובת אשה נגבית ממקרקעי ולא ממטלטלי - אם כן מזונות נמי הרי אמרו חכמים שהן נגבין ממקרקעי ולא ממטלטלי!?
אלא כשם דלמזוני מאי דתפסה תפסה, הכי נמי לכתובה!
אמר ליה רב יצחק בר נפתלי לרבינא:
הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך [כמותך], שאלמנה התופסת מטלטלין לכתובתה, מוציאים אותם ממנה!
אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זימרא:
אלמנה (10) ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות מן היתומים, איבדה את זכותה לתבוע את המזונות שלא תבעתם עד עתה, כי מאחר שלא תבעתם ודאי מחלה עליהם!
ותמהה הגמרא על לשונו של רבי יוחנן "שתים ושלש שנים".
השתא, הרי אם שהתה שתים שנים איבדה, כי ודאי לא היתה ממתנת כל כך מלתבוע אם לא שמחלה - שהתה שלש שנים עד שתבעה מזונותיה - וכי מיבעיא לן למימר שודאי מחלה והפסידה את מזונותיה!?
ומפרשת הגמרא: לא קשיא, כי יש נשים שבשתי שנים מאבדות את מזונותיהן, ויש שרק בשלש שנים מאבדות אותם:
כאן - שתי שנים - בעניה, שודאי אינה ממתנת שתי שנים, ובהכרח שמחלה.
כאן - שלש שנים - בעשירה, שיש לה בינתיים ממה לזון את עצמה, ועד שלש שנים יתכן שלא מחלה אלא בדעתה לתובעם.
אי נמי:
כאן - שתי שנים - בפרוצה שאינה בושה לבוא לבית דין ולתבוע את המגיע לה.
כאן - שלש שנים - בצנועה, שהיא בושה לבוא לבית דין מלתבוע, ועד שלש שנים יש לומר שלא מחלה.
אמר רבא: לא אמרן שאם שהתה מלתבוע את מזונותיה הפסידתן, אלא את המזונות למפרע שנתחייבו לה היתומים על העבר קודם שתבעה -
אבל מזונות שהם חייבים לה מכאן ולהבא, אחר שתבעה - יש לה.
בעי רבי יוחנן: יתומים אומרים נתננו דמי מזונות, (11) והיא אומרת לא נטלתי, על מי - על האלמנה או על היתומים - להביא ראיה?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
דף צו:
האם נכסי בחזקת יתמי קיימי [נכסים בחזקת היתומים הם עומדים] שהרי שלהם הם, ואם כן על האלמנה להביא ראיה, שכל הבא להוציא מחבירו עליו הראיה. (1)
או דלמא, נכסי בחזקת אלמנה קיימי היות ונשתעבדו הם לה בתנאי בית דין, (2) ועל היתומים להביא ראיה שכבר פרעו את המגיע מהם.
תא שמע מהא דתני לוי ברייתא מפורשת בענין זה:
אלמנה, כל זמן שלא ניסת לאחר - על היתומים להביא ראיה שנתנו לה מזונות.
אבל אם ניסת לאחר, והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו - עליה להביא ראיה, כי היות וכבר נשאת, שוב אין הנכסים ברשותה. (3)
אמר רבי שימי בר אשי: ספק זה שנסתפק בו רבי יוחנן - כתנאי היא, תנאים נחלקו בדבר!
דתניא: מוכרת אלמנה קרקעות כדי להפרע מהם מזונות או כתובה, וכותבת בתוך שטר המכירה: אלו נכסים למזונות מכרתי, ואלו נכסים לכתובה מכרתי, דברי רבי יהודה
וסבורה היתה הגמרא לפרש את טעמו של רבי יהודה, כי הוא סובר שהפירוש בשטר המכירה למזונות יפה לה, כי אם לא תפרש שלמזונות היא מוכרת, שמא יאמרו היורשים לכתובה מכרת, (4) ואילו את המזונות כבר נתננו לך והם יהיו נאמנים, ולכן כותבת היא שלמזונות היא מכרה, ועדיין חייבים הם לה את כתובתה. (5)
ורבי יוסי אומר: מוכרת וכותבת סתם, וכן - על ידי שתסתום ולא תפרש - כחה יפה יותר.
והטעם הוא - כדמפרש לה אביי קשישא בהמשך הסוגיא - משום שקיימא לן: אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים, אבל לכתובה גובה היא אף מנכסים משועבדים, וכשיכלו נכסי היתומים, ואין לה מקום לגבות אלא מנכסים משועבדים, טוב לה שתוכל לטעון - על אף שכשמכרה לכתובה הוא שמכרה - שעדיין לא נפרעה כתובתה, ומה שמכרה למזונות הוא שמכרה, (6) כדי שיהא לה עדיין חוב כתובה על היתומים, שתוכל לפורעו מנכסים משועבדים. (7)
מאי לאו, בהא קמיפלגי:
לרבי יהודה דאמר: בעי לפרושי, שהפירוש יפה לה יותר, הוא משום שסבר:
נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל האלמנה להביא ראיה שלא נפרעה את המזונות, והיות ויכולים היתומים לטעון פרענו, יש לחוש שמא תפסיד, וכפי שנתבאר.
ואילו רבי יוסי שסבר לא בעי לפרושי אלא הסתם יפה לה יותר, סבר: נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה, ולעולם תהא נאמנת לומר לא קבלתי מזונותי, ולא תפסיד כלום.
ואדרבה, עדיף לה שלא לפרט לשם מה מכרה כטעמו של אביי קשישא, וכפי שנתבאר.
ודוחה הגמרא: ממאי שבכך נחלקו התנאים!?
דלמא, לעולם דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי יוסי - נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה, וזה הוא טעמו של רבי יוסי, שאינו חושש להפסד על ידי שלא תפרש.
ורבי יהודה הסובר שהיא מפרטת לשם מה מכרה, אין זה משום החשש שתפסיד, אלא עצה טובה בעלמא קא משמע לן, למי שמוכרת קרקעות הרבה חלקן לכתובה וחלקן למזונות, שתודיע ותפרסם שאין היא מוכרת הכל בשביל מזונות, כדי דלא ליקרו לה רעבתנותא [שלא יקראו לה רעבתנית] ושוב אין אדם נושאה. (8)
דאי לא תימא הכי, שטעמו של רבי יהודה הוא משום עצה טובה -
הרי תיקשי, הא דבעי רבי יוחנן אם הם נאמנים לומר נתננו את המזונות או לא, ומה בעיא היא זו, והרי תפשוט ליה ממתניתין לקמן, ששנינו בה:
מוכרת אלמנה למזונות שלא בבית דין, וכותבת אלו למזונות מכרתי. ובודאי שלכן כותבת היא כדי שלא יאמרו היתומים לכתובה מכרת ומזונותייך כבר פרענו. ואם כן לא היה מקום לשאלתו של רבי יוחנן שהרי יודע הוא בודאי משנה זו, שהמשניות שגורות בפי הכל.
אלא, בהכרח, דממתניתין ליכא למשמע מינה, משום דעצה טובה קא משמע לן.
ואם כן הכא נמי בברייתא, יש לומר דעצה טובה קא משמע לן. (9)
אי נמי, מפרשת הגמרא באופן אחר את מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי, כך שלא תהיה בעייתו של רבי יוחנן כתנאי:
דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי יוסי - נכסי בחזקת יתמי קיימי, וזה הוא טעמו של רבי יהודה הסובר: מוכרת ומפרטת לשם מה מכרה, וכדי שלא תפסיד את כתובתה, וכפי שנתבאר.
והיינו טעמא דרבי יוסי - הסובר שלא תפרט את מטרת המכירה ואף שפעמים תפסיד מכך - משום שמאידך גיסא יש לה ריוח באי פירוט המטרה, וריוח זה עדיף לה, כי אם מפני שתוכל לטעון על הנמכר למזונות שלא מכרה אותן לכתובה, הרי יכולה היא להעמיד עדים שיראו את הנמכר למזונות, ואם תצטרך לכך יבואו ויעידו. (10)
וכדפירש אביי קשישא את הריוח שיש לה באי פירוט מטרת המכירה: דאמר אביי קשישא: משל דרבי יוסי שאמר: "וכן כחה יפה" לסתום, למה הדבר דומה?
לשכיב מרע שאמר: תנו במתנה מאתים זוז לפלוני בעל חובי -
רצה - הבעל חוב ליטול את מאתים הזוזים שיש לו מבני חורין - בחובו, הרי זה נוטלן בחובו ואת המתנה יפסיד, שהיא אינה נגבית ממשועבדים.
ואם רצה - ליטלן למאתים זוז בני חורין שהותיר השכיב מרע - במתנה - נוטלן, ואת חובו יגבה מן המשועבדים. (11)
דף צז.
והרי אם במתנה נוטלן לבני החורין, וכי לא כך יפה כחו, שעדיין נשארת לו הזכות לגבות את חובו מן המשועבדים!?
כך זו שאינה מפרטת את מטרת מכירתה - מייפה היא בזאת את כחה, שתוכל לומר על הקרקעות שנמכרו לכתובה, שאלו למזונות מכרתי ואילו הכתובה עדיין חוב הוא על היתומים ואגבם מקרקעות הלקוחות.
ועתה ממשיכה הגמרא לדון בדיני גביית מזונות של אלמנה:
כיצד מוכרת האלמנה נכסים בשביל מזונותיה? כלומר: כדי מזונות לאיזה פרק זמן יכולה האלמנה למכור בבת אחת?
אמר רבי דניאל בר רב קטינא אמר רב הונא:
מוכרת אחת לשנים עשר חדש, כדי מזונות לשנה הבאה.
והלוקח, אינו משלם לה את כל המעות כאחד, כדי שאם תמות יחזיר את שאר מעות המקח ליורשים.
אלא, מפרנס הלוקח את האלמנה מן המעות אחת לשלשים יום.
ורב יהודה אמר:
מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.
תניא כוותיה דרב הונא: מוכרת אחת לשנים עשר חדש, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.
תניא נמי כוותיה דרב יהודה: מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום.
אמר אמימר: הלכתא! מוכרת אחת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום
אמר ליה רב אשי לאמימר: דרב הונא מאי, כלומר: הרי רב הונא אמר שהיא מוכרת אחת לשנים עשר חודש!?
אמר ליה אמימר לרב אשי: לא שמיע לי דברי רב הונא, כלומר: לא סבירא לי כמותו!
בעו מיניה בני הישיבה מרב ששת:
מוכרת למזונות אלמנה שמכרה קרקעות של יתומים עבור מזונות, מהו שתחזור ותטרוף את אותן הקרקעות עצמן לכתובה, שהרי לא יהיו קרקעות אלו שנשתעבדו לכתובתה ונמכרו ללקוחות, שונות משאר קרקעות שנשתעבדו לכתובתה ונמכרו?
מבארת הגמרא את צדדי הספק: קמיבעיא להו לבני הישיבה בדרב יוסף!
דאמר רב יוסף:
ארמלתא דזבין [אלמנה שמכרה] קרקע של היתומים לכתובה או למזונות, ובא בעל חוב של הבעל וטרף את הקרקע מהלוקח - אחריות המכירה היא אנכסי דיתמי שירשו מאביהם, והם יפצו את הלוקח, אבל היא אינה חייבת באחריות.
וכן בי דינא דזבין בית הדין שמכר קרקע של יתומים לפרעון - אחריות איתמי.
ולכן יש להסתפק מאי יהיה הדין אם היא עצמה יכולה לטרוף מן הלקוחות שמכרה להם, והלקוחות יחזרו אל היתומים? (1)
האם נאמר: כיון דאחריות איתמי, טרפא [יכולה היא לטרוף].
או דלמא, מצי אמרי לה הלקוחות לאלמנה:
נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עילוך [אכן לא קיבלת עליך אחריות מטריפת בעלי חובות אחרים], אבל אחריות דנפשך מי לא קבולי קבילת [וכי לא קיבלת על עצמך אחריות מטריפה שלך]!? (2)
אמר להו (3) רב ששת:
תניתוה לשאלה זו בברייתא:
דתניא: מוכרת אלמנה והולכת למזונות עד שיישארו קרקעות בידי היתומים כדי כתובתה, ויהיו קרקעות אלו שנשארו בידי היתומים סמך [בסגול] לה לאלמנה, שתגבה כתובתה מן השאר. (4) הרי שמע מינה: אם שיירא [הותירה] האלמנה בידי היתומים קרקעות, אין אכן תוכל לגבות מהן כתובתה.
אבל לא שיירא קרקעות בידי היתומים לא תוכל שוב לגבות כתובתה, כי אינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו את הקרקעות שמכרה למזונות, כיון שעל זה קיבלה היא את האחריות.
מקשה הגמרא על הראיה:
ודלמא לעולם אימא לך שאף אם לא תשאיר קרקעות בידי היתומים בשביל גביית כתובתה, תוכל לגבות את כתובתה מאותן קרקעות שמכרה למזונות, אלא שהברייתא עצה טובה קא משמע לן לאשה שלא תעשה כן, כדי דלא ליקרו לה "הדרינתא" [שלא תיקרא בפי כל "חזרנית"] שמוכרת וחוזרת וטורפת!?
ומיישבת הגמרא את הראיה:
אם כן - שיכולה היא לגבות את כתובתה אף אם לא תשאיר קרקעות בידי היתומים - ליתני: "גובה כתובתה מן השאר", מאי "סמך לה" -
שמע מינה: שיירא אין, אכן יש לה סמך לגבות כתובתה, אבל לא שיירא, לא, אין לה סמך כלל לגביית כתובתה. (5)
איבעיא להו, בני הישיבה נסתפקו:
אם זבין [מכר] אדם את קרקעותיו, (6) וידוע לנו שעשה כן (7) מפני שהיה זקוק למעות לקניית דבר מסוים, ולבסוף לא איצטריכו ליה זוזי [לא היה צריך את המעות] כי חזרו בהם המוכרים -
האם הדרי זביני [חוזר המקח ומתבטל], או לא הדרי זביני? (8)
תא שמע ראיה דהדרי זביני:
דההוא גברא דזבין ארעא [מכר קרקע] לרב פפא משום דאצטריכו ליה זוזי למיזבן תורי [שהיה זקוק למעות כדי לקנות שוורים] -
לסוף לא איצטריכו ליה למוכר את המעות, ואהדריה ניהליה רב פפא לארעיה [החזיר רב פפא את הקרקע לבעליה].
הרי דהדרא זביני!
דוחה הגמרא: רב פפא, לפנים משורת הדין הוא דעבד!
תא שמע ראיה דהדרי זביני: דההוא בצורתא [מחסור פתאומי בחיטים שגרם ליוקר שערים] דהוה בנהרדעא, זבנינהו כולי עלמא לאפדנייהו [מכרו כל בני העיר את בתיהם] כדי לקנות חיטים.
לסוף אתו חיטי הגיע שפע של חיטים לנהרדעא.
אמר להו רב נחמן לבני נהרדעא [עירו של רב נחמן]:
דינא הוא דהדרי אפדני למרייהו, כך הוא הדין שחוזרים הבתים למוכריהם, הרי ש"הדרי זביני".
דוחה הגמרא: התם נמי כלומר: אף משם אין ראיה, כי זביני בטעות הוו [מקח טעות היה], דאיגלאי מילתא דארבי בעקולי הוה קיימא, נתברר שהאניות המביאות את החיטים כבר היו בדרכה לנהרדעא, אלא שהנהר עלה על גדותיו, והוצרכו בעלי הספינה להוליכה עקלקלות ולכן התמהמהה הספינה בדרכה.
והיות שאילו ידעו המוכרים את העובדות כמות שהן, הם לא היו מוכרים, אם כן מקח טעות הוא; אבל אין להוכיח מכאן למקרה שחזרו בהם המוכרים לאחר שאלו מכרו את בתיהם, או שבאו חיטים ממקום אחר שעדיין לא נעקרו ממקומם לבוא בשעת המכירה. (9) אי הכי כאשר פירשנו - היינו, מובן המשא ומתן שהיה בין רמי בר שמואל לרב נחמן בעקבות הוראתו של רב נחמן, דאמר ליה רמי בר רבא לרב נחמן:
אם כן - כפי שהורית על ביטול מכירת הקרקעות - נמצאת מכשילן לבני נהרדעא לעתיד לבא! שאם יתבטלו המכירות, שוב לא ימצאו בני נהרדעא קונים לקרקעותיהם, כי יחששו הקונים שמא יחזור אותו סיפור על עצמו, ויבטלו המוכרים את המקח.
ואמר ליה רב נחמן לרמי בר שמואל: אטו כל יומא בצורתא שכיחא [וכי בכל יום יש בצורת בנהרדעא], עד שאתה חושש למקרים דומים בעתיד.
ואמר ליה רמי בר שמואל לרב נחמן: אין, אכן בצורתא בנהרדעא משכח שכיחא [בצורת בנהרדעא דבר שכיח הוא]!
והניחא, אם ביטול המקח היה על ידי ארבא בעיקולי, אכן יש לחשוש לסיפור דומה בעתיד שיבטלו את המקח, אבל אם ביטול המקח היה על ידי שנשתנה השער מחמת שבאו חיטים ממקום קרוב שלא נעקרו ממקומם בשעת המכירה, הרי אין זה דבר שכיח, ולמה חשש רמי בר שמואל!? (10)
והלכתא: זבין ולא איצטריכו ליה זוזי - ואם כן אף במשנתנו תאמר כן, ואף שעשתה קנין לא יחולו דבריה, ותגבה מן הלוקח!?
אמר רב זירא אמר רב חסדא:
לא קשיא, כי:
הא משנתנו רבי מאיר היא, הסובר, אין האשה יכולה לומר: "נחת רוח עשיתי לבעלי".
הא - המשנה בגיטין - רבי יהודה היא, הסובר יכולה האשה לומר: "נחת רוח עשיתי לבעלי".
דתניא בברייתא שנחלקו בדבר רבי מאיר ורבי יהודה:
כתב הבעל לראשון שטר מכר על שדה אחת, ולא חתמה לו האשה ללוקח על המכירה, שלא הודתה במכר של בעלה, ולא הסתלקה מלגבות את אותה קרקע לכתובתה.
ושוב כתב הבעל שטר על שדה אחרת לשני, וחתמה לו האשה, ומת הבעל ולא השאיר נכסים בני חורין - (9)
הרי זו איבדה כתובתה, שאינה יכולה לגבות אותה לא מן הראשון ולא מן השני, כי: מן הראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין היו נכסים בני חורין ביד הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: "הנחתי לך - בשעה שקניתי - מקום לגבות הימנו", דהיינו מן השדה שעדיין ביד הבעל שהיא בני חורין, ושוב אף שחזר הבעל ומכר את הנותרת לאחר שוב לא תגבי ממני, אלא מן השדה השניה - שהיתה בני חורין בשעה שקניתי - בלבד.
ואף מן השניה אינה גובה, שהרי חתמה לו - דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר:
אף שמן הראשון לא תגבה כיון שהניח לה מקום לגבות הימנו, מכל מקום יכולה היא לגבות מן השני ואף שחתמה לו, ומשום שיכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי, אתם מה לכם עלי"
הרי שנחלקו בסברא זו רב מאיר ורבי יהודה; ואם כן משנתנו רבי מאיר היא שאינה יכולה לומר, ואילו המשנה בגיטין רבי יהודה היא שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי".
תמהה הגמרא: ורבי - שסידר את המשניות - איך אפשר ש: סתם לה הכא במשנתנו כרבי מאיר שאינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי.
וסתם לן התם בגיטין כרבי יהודה, שיכולה היא לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי"!?
אלא אמר רב פפא לפרש את סתם משנתנו שאם אמרה "דין ודברים אין לי עמך" הרי היא מסולקת מן הקרקע, ואף שרבי עצמו סתם בגיטין כרבי יהודה שיכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי":
הכא במאי עסקינן במשנתנו: בגרושה שכתבה ללוקח "דין ודברים אין לי עמך", ומשנתנו דברי הכל [רבי מאיר ורבי יהודה] היא, שהרי כיון שגרושה היא אין שייך לומר שנתכונה לעשות נחת רוח לבעלה.
רב אשי אמר ליישב את סתם משנתנו עם סתם המשנה בגיטין:
כולה - כלומר: שתי המשניות - רבי מאיר היא, שאף רבי מאיר מודה שיכולה אשה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי", ולכן סתם רבי בגיטין שמקחו בטל אף שלקח גם מן האשה.