אור ברסלב
חברותא על כריתות פרק שישי - המביא אשם

חברותא על כריתות· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - המביא אשם

פרק חמישי - דם שחיטה

מתניתין:

המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא.

אם נודע לו עד שלא נשחט - הרי הוא חולין גמורים, ויצא, וירעה בעדר עם צאנו, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. וטעמייהו מפורש בגמרא (1).

רבי אליעזר אומר: יקרב, לפי שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. על אף שעתה לא ידוע למביא הקרבן על ספק חטא אחר שבידו.

ואם משנשחט נודע לו שלא חטא - ישפך הדם לאמה, ומשם יוצא לחוץ העזרה.

ומשום שנמצא שאין זה קרבן, אלא חולין בעזרה (2). והבשר - יצא לבית השריפה.

ואם לפני שנודע לו שלא חטא כבר נזרק הדם, ורק לאחר זריקת הדם נודע לו שלא חטא, נמצא שהועילה הזריקה לכפרתו של המביא. לפי שאשם תלוי בא לכפר על הספק עד שיודע לו אם הוא חייב חטאת או פטור, וכל עוד הוא אינו יודע שחטא הרי הוא זקוק לאותה כפרה, והקרבן שהביא לפני שנודע לו שלא חטא הוא קרבן כשר. הילכך, אם נודע לו אחרי הכפרה [שנעשית בזריקת הדם] שלא חטא אין הקרבן נחשב חולין בעזרה אלא קרבן שהועילה כפרתו ובשרו ראוי לאכילה. ולכן, כיון שהבשר קיים - יאכל הבשר כדין כל בשר של קרבן אשם תלוי! רבי יוסי אומר: אפילו נודע לו אחר שחיטה שלא חטא, ועדיין הדם בכוס, ועדיין לא התכפר המביא, דינו כמי שכיפר, דכל העומד להזרק כזרוק דמי, והוי כאילו נודע לו לאחר הזריקה. הילכך - יזרק הדם והבשר יאכל.

אבל דינו של מי שחטא בענין שמחייבו להביא אשם ודאי - אינו כן! [כדין אשם תלוי אליבא דרבנן שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו נדבה].

אלא: אם עד שלא נשחט האשם הודאי נודע לו שלא חטא - יצא וירעה בעדר. שבאשם ודאי מכיון שהתברר שלא חטא הוי הקדשו הקדש טעות. וגם רבנן, דסברי דבאשם תלוי ירעה עד שיסתאב, מודו הכא דיצא בעדר. כי רק באשם תלוי, שלבו נוקפו מחמת ספק סברי רבנן שגמר ומקדיש מספק שאפילו לא חטא הרי זה קרבן (3).

ואם משנשחט האשם הודאי נודע לו שלא חטא - הרי זה יקבר.

ואם נזרק הדם - הבשר יצא לבית השריפה. [ובגמרא יתבאר שהתנא ששנה "נודע לאחר שנשחט - יקבר" והתנא ששנה "נודע לאחר זריקה - ישרף" הם שני תנאים!].

וכן דינו של שור הנסקל אינו כן [כאשם תלוי אליבא דרבנן שצריך לרעות עד שיסתאב ויהיו דמיו לנדבה].

אלא: אם התברר עד שלא נסקל שהוא אינו חייב סקילה - יצא וירעה בעדר.

ואפילו אם הוברר הדבר רק משנסקל - הרי הוא מותר בהנאה.

וכן דינה של עגלה ערופה אינו כן [כדין אשם תלוי לרבנן, שצריך לרעות עד שיסתאב ויהיו דמיו נדבה].

אלא: אם עד שלא נערפה נודע מי הוא ההורג - תצא ותרעה בעדר.

אך אם התגלה מי הוא ההורג רק משנערפה העגלה - תקבר במקומה! והיינו, שהיא אסורה בהנאה כדין כל עגלה ערופה.

וטעמו של דבר: שעגלה ערופה על ספק היא באה מתחלה, לכפר בינתיים, כל זמן שלא נמצא ההורג, ועריפתה של עגלה ערופה הזאת אכן כיפרה ספקה, והלכה לה. ובפרט זה יש לה דמיון לאשם תלוי.

גמרא:

והוינן בה: במאי פליגי רבי מאיר ורבנן באשם תלוי כשנודע לו שלא חטא?

רבי מאיר סבר: כיון דנודע לפני שחיטה דלא צריך ליה - לא מקדיש ליה, שנמצא שהיה הקדשו בטעות, ואינו הקדש.

ורבנן סברי: מתוך שלבו נוקפו - גומר ומקדיש.

תנא: בין שנודע לו שחטא ובין נודע לו שלא חטא - פליגי רבי מאיר ורבנן (4):

בנודע לו שחטא - להודיעך כחו דרבי מאיר. דאע"ג דהשתא ידע דחטא, כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע - תצא ותרעה בעדר;

ובנודע לו שלא חטא - להודיעך כחן דרבנן. דאע"ג דהשתא ידע שלא חטא, כיון דבעידנא דאפרשיה לא ידע - לבו נוקפו הוה, הלכך גמר ומקדיש.

דף כד.

אמר רב ששת: מודה רבי מאיר לחכמים (תחילת העמוד) במפריש שני אשמות תלויין לאחריות, שאם יאבד אחד מהשנים יתכפר בזה שישאר, ולא נאבד, ונתכפר באחד מהן, דהאשם השני, שנשאר, לא יצא בעדר, אלא ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה;

ומבארינן: מאי טעמא? כי עד כאן לא פליג רבי מאיר עליהון דרבנן, אלא משום דלא גלי דעתיה כשהפריש אשם תלוי דלבו נוקפו. כי מה שהפריש את האשם התלוי הוא רק מכח הספק, שכך הוא הדין שמי שיש לו ספק מביא אשם תלוי ואין זה ראיה שלבו נוקפו. אבל הכא, כשהפריש לאחריות שנים עבור חיוב אחד מוכח שלבו נוקפו. כי מכדי, חד קרבן בלבד הוא דאיבעי ליה לאפרושי, ומאי טעמא אפריש תרי? בהכרח, משום דסבר: אי מירכס [יאבד] חדא מיכפרנא באידך חבריה! וכיון דגלי דעתיה דלבו נוקפו היה, הואיל וכך, גמר והקדישו, שבאם לא יאבד השני אלא יקרב יהיו דמיו של זה נדבה למזבח (5).

אמר רב יהודה אמר רב: מודים חכמים לרבי מאיר, באשם תלוי שלא הפרישו מחמת עצמו אלא משום שבאו עדים והעידו שהוא אכל ספק חלב, ואירע שהוזמו עדיו - דיצא וירעה בעדר;

מאי טעמא? עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר, ואמרי דירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה, אלא היכא דאפרשיה על פי עצמו, דאמרינן לבו נוקפו. אבל היכא דעל פי עדים אפרשיה לא הוה סמוך עילוי דעדים, שהרי הוא יודע את האמת שלא אכל ספק חלב. וגם כשאילצוהו להפריש קרבן על פי העדים אין לבו נוקפו ואינו חושב בודאות שיקריבנו, משום דסבר: דלמא אתו עדים אחרים, ומזמי להו לעידי השקר, ואהיה פטור מהקרבן (6). מתיב רבא: שנינו במשנתנו: שור הנסקל אינו כן, אלא, אם עד שלא נסקל נודע שאינו חייב סקילה - יצא וירעה בעדר; היכי דמי? דהיינו, כיצד אירע שבתחילה נגמר דינו לסקילה ולאחר מכן התברר שאינו חייב סקילה?

אילימא דאתו בי תרי עדים ואמרי: הרג שור זה אדם. ולאחר מכן אתו בי תרי ואמרי: לא הרג. תיקשי: מאי חזית דציית לבתראי? ציית להו לקמאי!? ואמאי יצא השור וירעה בעדר, והרי לא יצא הדבר מכלל ספק!? (7)

אלא לאו, הכא איירי בעדי הזמה, שנאמנים האחרונים לומר עמנו הייתם ולא ראיתם דבר זה שהעדתם עליו, ולכן יצא השור וירעה בעדר.

ודייק רבא: ודכוותיה דשור הנסקל, דאוקימניה בעדי הזמה, גבי אשם תלוי האמור במשנה, נמי יש לנו להעמידו דאיירי בעדי הזמה. ובכל זאת פליגי רבנן עליה דרבי מאיר וקא סברי דעל אף שהתחייב להפריש את האשם רק מחמת עידי שקר, והתברר שיקרם של העדים על ידי שהזימו אותם, בכל זאת לבו נוקפו, ולכן לא יצא הקרבן וירעה בעדר אלא ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה (8).

אמר ליה אביי: ודלמא שור הנסקל לא בעדי הזמה איירי. אלא היכי דמי? כגון שבא "הרוג" ברגליו, ובכך הוכחשו העדים. ודכוותיה איירי נמי גבי אשם תלוי. כגון, שתחילה הפריש מחמת עצמו, ונקפו לבו, ואחר כך אירע דהוכרה החתיכה השניה שנותרה שהיא של חלב והוברר שהחתיכה שאכל היתה החתיכה של שומן. ורק בכהאי גונא קא סברי רבנן שלבו נוקפו וגמר ומקדישו אפילו אם יתברר שלא חטא. אבל היכא דאפרשיה לאשם תלוי על פי עדים, שיש מקום לומר שאין לבו נוקפו וקא סבור שימצא עדים להזימם, לא ירעה עד שיסתאב, אלא יצא וירעה בעדר.

ואמרינן: הא דאיפלגו רב יהודה ורבא אי מודו חכמים לרבי מאיר בעדי הזמה - בפלוגתא זאת איפלגו נמי רבי יוחנן ורבי אלעזר.

דאיתמר: אשם תלוי שהוזמו עדיו -

רבי אלעזר אומר: הרי הוא כמנחת קנאות של סוטה שהוזמו עדי הקינוי והסתירה.

דתניא: סוטה אשר נמצאו עדיה, שהעידו שנסתרה עם האדם שהתרה בה בעלה שלא תסתר עמו, שהם עדים זוממין - בטל ממנה שם "סוטה". הילכך מנחתה - תצא לחולין! והוא הדין לאשם, שאם הוזמו העדים שחייבוהו באשם תלוי יצא וירעה בעדר.

רבי יוחנן אמר: ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה. והוינן בה: ורבי יוחנן, אמאי לא נדמייה למנחת קנאות!?

ומשנינן: לא דמי אשם תלוי למנחת קנאות. כי מנחת קנאות לא לכפרה קאתייא אלא לברר עון, אם זינתה אם לאו. אבל אשם תלוי, דלכפרה אתי, אמרינן דמתוך שלבו נוקפו - גומר ומקדישו אפילו על הצד שיתברר שלא חטא.

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו לאחר שחייבוהו סקילה - כל המחזיק בו זכה בו (9). דמכיון שנגמר דינו להסקל הרי הוא אסור בהנאה והוי הפקר (10), דתלינן שהפקירוהו בעליו (11).

אמר רבא: מסתברא טעמא דרבי יוחנן, כגון דאמרי ליה העדים הזוממים דנרבע שורו, שהוא מאמין להם ומפקיר את שורו.

אבל אם אמרו העדים שהבעלים עצמו רבע שורו, הרי הוא בעצמו מידע ידיע דלא רבע, ולא מפקר ליה, וטרח ומייתי עדים להזימם.

והוינן בה: ומאי שנא מהא דאמר רבה בר איתי אמר ריש לקיש: עיר הנדחת שכל רכושה נאסר בהנאה ודינו לשריפה, שהוזמו עדיה - כל המחזיק בה, ברכושה, זכה בה!? ואמאי לא אמרינן שאין אנשי העיר מפקירים את רכושם באשר הם יודעים את האמת, ויטרחו להזים את העדים הזוממים?

ומשנינן: עיר הנדחת, דרבים נינהו, [ודין העיר תלוי בחטאם של הרוב], הרי כל חד מאנשיה אמר בדעתיה: אנא אמנם לא חטאי, אבל איניש אחרינא אכן חטא, וכל אחד יחשוב שאכן דברי העדים אמת ומפקר ממוניה. אבל הכא, בשור הנסקל, דרק בדידיה תליא מילתא, הרי הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע, ולא מפקר ליה לשורו, וטרח ומייתי עדים להזימם.

אמר ריש לקיש: הנותן מתנה מטלטלין לחבירו, ואמר הלה, מקבל המתנה, אי אפשי בה במתנה, שאיני רוצה בה - כל המחזיק בה זכה בה, שהרי כשאומר המקבל לשון שכזאת הוא מפקירה בכך ולא אמרינן שתחזור המתנה לנותן אותה.

ואקשינן: ומאי שנא האי דינא דריש לקיש מהא דאמר רבה בר אבוה אמר רב ששת, ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רב ששת: מקבל מתנה קרקע, שאמר לאחר שבאת שטר המתנה לידו:

[לפי גירסת רש"י] מתנה זו תיבטל, מבוטלת, אי אפשי בה - לא אמר כלום. שלשון זו משמעותה שמכאן ולהבא, שלאחר שכבר זכה בשדה, אין הוא חפץ במתנה. ואין אדם יכול לבטל את בעלותו על ידי הבעת אי רצון מבעלותו אלא אם כן יפקיר את רכושו. וזה אינו מפקיר אלא מביע את אי רצונו עתה במתנה (12).

ומכאן אין קושיה לריש לקיש. כי דבריו של ריש לקיש הם במקבל מטלטלין שהגיעה כבר המתנה לידו, ועתה הוא מפקירה. ואילו רב ששת דיבר במקבל קרקע בשטר שאין הוא מפקיר את הקרקע אלא מביע את אי רצונו עתה במתנה. וכיון שקיבל לידיו את השטר שוב אין הוא יכול להסתלק מהמתנה בלי שיפקירה. ויבואר עוד בהערה 12. והקושיה לריש לקיש היא מההמשך. דקתני:

אבל, אם אמר בלשון שמשמעותה גילוי דעתו שלא רצה לזכות במתנה מתחילה, וכגון שאמר: בטילה היא, אינה מתנה היא - דבריו קיימים, כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.

דף כד:

מאי לאו, הא דאמרינן שמקבל מתנה האומר בטילה היא דבריו קיימין - הכונה היא דהדרא השדה למרה! ולא אמרינן שמשעה שנתן הנותן את המתנה הרי זה כמי שהוציאה מרשותו, והרי היא הפקר. וקשיא לריש לקיש דאמר במקבל מתנה מטלטלין שאם אמר המקבל אי אפשי בה הרי היא הפקר ואינה חוזרת לנותן. [ועיין רש"י] (13).

ומתרצינן: לא תידוק מינה דהדרא המתנה לבעליה. אלא הכי קאמרינן: דבריו של מקבל המתנה קיימין. והוא, נותן המתנה, נמי לא קני לה. אלא - וכל המחזיק בה זכה בה. וכדאמר ריש לקיש.

מיתיבי לריש לקיש: האומר לחבירו, השותף עמו בשדה: דין ודברים אין לי על שדה זו. או שאמר לו: אין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה - לא אמר כלום, ולא איבד את חלקו בשותפות.

ודייקינן: והא שותף האומר לחבירו "ידי מסולקת הימנה" כ"אי אפשי בשדה זו" דמי, דבשני לשונות אלו הוא אינו מפקיר ואינו נותן אלא רק מגלה דעתו שאין הוא חפץ בבעלות על הדבר, וקתני: לא אמר כלום! ואמאי אמר ריש לקיש במקבל מתנה שאם אמר "אי אפשי במתנה" הרי זה כמי שהפקירה!? (14)

ודחינן: שאני התם בשותף, דאמר את כל שלשת הלשונות כאחת. דאמרינן: כי סליק נפשיה - רק מדין ודברים בשדה הוא דסליק. אבל מגופה דשדה עצמה לא סליק נפשיה.

מיתיבי: שכיב מרע הכותב נכסיו לאחרים [עיין רש"י] והיו בהן עבדים, ואמר הלה, הזוכה: אי אפשי בהן בעבדים, הרי אם היה רבו שני [הזוכה] כהן - אוכלין העבדים בתרומה כדין עבד כהן, כיון שאין בדבריו אלו שאמר "אי אפשי" כלום.

רשב"ג אומר: כיון שאמר דאי אפשי בהן, כבר זכו בהן יורשין, ואינו אוכל בתרומה.

בשלמא לשיטת רשב"ג לא קשיא לריש לקיש. דקסבר רשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו, דאיכא למימר: כי יהיב איניש מתנה - אדעתא דמקבלין לה מיניה יהיב. אבל כי לא מקבלין לה מיניה - הדרא למרה, כי אדעתא שיאמרו אי אפשי לקבל לא יהיב.

אלא לשיטת תנא קמא, דלית ליה הוכיח סופו על תחילתו, קשיא לריש לקיש. דאי אמרת דכי אמר מקבל המתנה "אי אפשי בהן" כל המחזיק בהן זכה בהן, דחשיב ליה לשון הפקר. אם כן, הכא, בשכיב מרע שכתב את עבדיו לחבירו הכהן, היכא דאמר השני, הכהן המקבל את המתנה של העבדים, "אי אפשי בהן", הרי לריש לקיש הסובר שהוא לשון הפקר, הוו להו העבדים זרים, ואינם עבדי הכהן, ונמצא שלדברי ריש לקיש קאכלי זרים תרומה! אלא, מוכח מכאן שלשון "אי אפשי" אינו לשון הפקר (15).

ומשנינן: קסבר: המפקיר עבדו - יצא אמנם לחירות גם ללא שטר, אבל - וצריך גט שחרור מרבו כדי שירד ממנו שם עבד. וקסבר: עבד כהן שהפקירו רבו הכהן, שהוא מעוכב לגט שחרור, עדיין אוכל בתרומה, כי הוא עוד ממשיך להיות עבד כהן, על אף שמבחינה ממונית הוא יצא לחירות ואין רבו יכול להשתעבד בו (16).

שנינו במשנה: המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא - רבי אליעזר אומר: יקרב, כיון שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר.

והוינן בה: לרבי אליעזר למה לי למימר שהוא בא על חטא אחר? והא אמר רבי אליעזר: אשם תלוי בנדבה אתי! דתנן, רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום!

אמר רב אשי: כונת התנא של משנתנו לדעת רבי אליעזר דאמרו לו לבן בוטא [במשנה בדף הבא] הוא דקאי.

דתנן: אלא אומרים לו המתן מלהביא אשם תלוי עד שתכנס לבית הספק שמא עברת, ואפילו עבירה שאין בה כרת.

שנינו במשנה: אם משנשחט האשם תלוי, ולפני שנזרק הדם נודע שלא חטא - הבשר יצא לבית השריפה.

קתני: הבשר יצא לבית השרפה! אלמא חולין שנשחטו בעזרה דינם בשריפה.

ורמינהי: אשם ודאי אינו כן, שאין דינו כדין אשם תלוי, דאמרינן ביה כיון שלבו נוקפו גמר ומקדיש ליה אפילו אם לא חטא. אלא, אם עד שלא נשחט נודע שלא חטא - יצא לחולין וירעה בעדר. ואם משנשחט נודע שלא חטא והרי זה חולין שנשחטו בעזרה - הרי זה יקבר! ואמאי באשם תלוי אמר תנא דמתניתין שישרף.

אמר רבי אלעזר: תברא, מי ששנה משנה זו לא שנה זו.

אמר רבה: וכי מאשם ודאי על אשם תלוי קרמית?

אשם ודאי הקדישו בטעות, לפי שהיה סבור שחטא, ועתה, כשהתברר לו שלא חטא, הרי כיון דלא צריך ליה בשעת הקדשו, פשיטא דלא מקדיש ליה, והקדש בטעות אינו הקדש.

אבל אשם תלוי, שידע בשעת הקדשו שיתכן ולא חטא כלל ואינו צריך להביא קרבן ובכל אופן הקדישו, תלינן כי מתוך שלבו נוקפו על כי שמא חטא, גומר ומקדישו שיהיה קרבן אפילו אם אכן לא חטא.

אלא אי קשיא, אשם ודאי על אשם ודאי קשיא.

דקתני: נודע לו משנשחט האשם - הרי זה יקבר. אימא סיפא: ואם נודע לו משנזרק הדם - הבשר יצא לבית השריפה!

ומשנינן: הא - ודאי תברא, מי ששנה זו לא שנה זו.

רב אשי אמר: אשם ודאי על אשם ודאי לא תיקשי לך. דכיון שהיה בטעות דינו בקבורה. ומה שאמר תנא דמתניתין דאם נודע לו משנזרק הדם דינו בשריפה, הוא גזירה מיוחדת, משום דלאחר זריקה מיתחזי כזבח פסול, ויבואו לטעות ולומר שזבח פסול דינו בקבורה, ולכן גזרו שאם היתה הידיעה לאחר זריקת הדם שישרף כאילו היה זבח פסול (17).

שנינו במשנה: המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא, הרי אם כבר נזרק הדם - הבשר יאכל. והוינן בה: ואמאי יאכל הבשר? והא הויא ליה ידיעה שלא חטא, ורחמנא אמר שקרבן אשם הוא רק כאשר קרינן בו "והוא לא ידע"!? (18) אמר רבא, אמר קרא: [ויקרא ה'] "והוא לא ידע - ונסלח לו". והא, לא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה, שהיא שעת הזריקה. שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אפילו נודע לו לאחר שכבר היה הדם בכוס - הדם יזרק והבשר יאכל.

והוינן בה: לרבי יוסי - אמאי יזרק הדם? והא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה!?

אמר רבא: רבי יוסי סבר לה כרבי שמעון, דאמר: כל העומד ליזרק כזרוק דמי.

ודחינן: אימר דאמר רבי שמעון - במידי דעומד ליזרק, אבל האי, כשנודע לו שלא חטא הרי התברר הדבר למפרע שהדם הזה אין עומד ליזרק!? (19)

אמרי במערבא, קסבר רבי יוסי: כלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב. ודם זה שהתקבל בכלי שרת, הרי למרות שאיגלאי מילתא למפרע שאינו עומד להזרק, בכל זאת הוא התקדש להזרק עקב התקדשותו בכלי שרת (20).

שנינו במשנה: אשם ודאי אינו כן כו'. איתמר: עגלה ערופה אימתי נאסרת כדין עגלה ערופה?

רב המנונא אמר: מחיים, וכפי שיבואר להלן.

רבה אמר: לאחר עריפה (21).

בשלמא לרבה, שפיר נאסרת רק לאחר עריפה, מעידנא דאיתעביד בה מעשה.

אלא לרב המנונא מאימתי?

דף כה.

אמר רבי ינאי: גבול לזמן איסורה שמעתי בה, ושכחתי מהו. ונסבין חברייא למימר: ירידתה לנחל איתן אוסרתה.

אמר רב המנונא: מנא אמינא לה שנאסרת העגלה מחיים?

דתנן: השוחט אותו ואת בנו ביום אחד והיו בהן פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה - רבי שמעון פוטר ממלקות, וחכמים מחייבין.

בשלמא לדידי, דאמינא דנאסרת העגלה כבר מחיים, בהא פליגי רבי שמעון ורבנן:

דרבי שמעון סבר, לשיטתו, דשחיטה שאינה ראויה להתיר לאכילה לא שמה שחיטה, והכא אין שחיטת העגלה מתירתה לאכילה שהרי היא אסורה מחיים, ולכן אינו לוקה עליה משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

ורבנן אמרי: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ולכן לוקה עליה משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

אלא אי אמרת שנאסרת רק לאחר עריפה - אמאי פטר רבי שמעון? והא שחיטה הראויה לאכילה היא!? וכי תימא, סבר רבי שמעון כי בדין עגלה ערופה נאמר שגם בשחיטה היא כשרה לכפר, וכמו בעריפה, ולכן היא נאסרת בשחיטתה לאכילה.

והתנן: דבר הכשר בפרה אדומה - פסול בעגלה ערופה. ודבר הפסול בפרה - כשר בעגלה ערופה. וכדמפרש ואזיל:

פרה אדומה - בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה.

עגלה ערופה - בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה!

אישתיק רבה.

לבתר דנפק רב המנונא, אמר רבה: מאי טעמא לא אמינא ליה לרב המנונא, דרבי שמעון פליג על האי תנא וקסבר: עגלה בשחיטה כשירה.

ורב המנונא אמר לך: לא נשתמיט תנא דנשמעינן עגלה בשחיטה כשרה, דתימא רבי שמעון היא!?

אמר רבה: מנא אמינא לה שאינה נאסרת מחיים?

מדתנן במשנתנו, בענין אשם תלוי שנודע לפני שחיטה שלא חטא: עגלה ערופה אינה כן, אלא: אם נודע מי ההורג עד שלא נערפה - תצא ותרעה בעדר!

ואי אמרת דנאסרה כבר מחיים - אמאי תצא ותרעה בעדר? (22) הא איתסרא לה מחיים!? (23)

ומשני רב המנונא: תני במשנתנו: אם עד שלא נראית לעריפה, שעדיין לא הורדה אל הנחל נודע ההורג.

ומקשי רבה: אימא סיפא: אם משנערפה נודע מי ההורג - תקבר במקומה! ולדבריך עוד לפני שנערפה היא אסורה!?

ומשני רב המנונא: תני: אם משנראית לעריפה, שהורדה לנחל, נמצא ההורג, תקבר במקומה (24).

ומקשי רבה: אם כן דאיירי שרק הורדה לנחל ועדיין לא נערפה, ובכל זאת היא כבר נאסרת, ואפילו אם נודע עתה מי הוא ההורג דינה בקבורה, אימא סיפא, דאמרינן דהטעם הוא מכיון שעגלה ערופה על הספק היא באה מתחלה, ולכן - כיפרה ספיקה והלכה לה!

ואי מחיים איירי, ובשעת הורדתה ועוד לפני כפרתה היא נאסרת, הרי עדיין לא כיפרה ספיקתה!?

ומשני רב המנונא:

תנאי היא דאיפלגו אי נאסרת מחיים או רק משנערפה. דתנא דבי רבי ישמעאל פליג אתנא דמתניתין וקסבר שנאסרת מחיים.

דתניא [ולגירסת רש"י: דתנא דבי רבי ישמעאל]:

נאמר "מכשיר", אשם מצורע, המוציאו מכלל "מחוסר כיפורים" ומכשירו להכנס למקדש, ונאמר "מכפר", שאר חטאות ואשמות הבאים לכפר על חטא, בפנים העזרה. וכמו כן נאמר גם "מכשיר", ציפורי מצורע המכשירים אותו להכנס למחנה ישראל, ו"מכפר", שעיר המשתלח ועגלה ערופה, בחוץ.

מה "מכשיר" ו"מכפר" האמור בפנים עשה בו הכתוב מכשיר כמכפר, שדין אשם מצורע שוה לדין שאר חטאות ואשמות, אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, [מכשיר - ציפורי מצורע. מכפר - שעיר המשתלח ועגלה ערופה], עשה בהם הכתוב מכשיר כמכפר שכולם נאסרים מחיים. שהרי שעיר המשתלח, שהוא קדשים, פשיטא שאסור מחיים. [ועיין בספר זכרון שמואל לגר"ש רוזובסקי עמוד שע שהאריך בביאור השיטה שירידתה לנחל אוסרתה].

מתניתין:

רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה!

והוא היה נקרא "אשם חסידים".

אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום (25) , חוץ מאחר יום כיפורים יום אחד. אמר: המעון הזה, [נשבע בבית המקדש]: אילו היו מניחין לי חכמים להביא, הייתי מביא אשם תלוי אף למחרת יום הכיפורים, אלא, שאומרים לי החכמים - המתין עד שתכנס [לבית] הספק, וביום הזה אין ספק שאינו זקוק לכפרה, שהרי אתמול כיפר עליו יום הכיפורים (26).

וחכמים אומרים: אין מביא אשם תלוי אלא כשהוא מסתפק על דבר חטא שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים - חייבין להביא לאחר יום הכיפורים את החטאות ואת האשמות.

וחייבי אשמות תלויין - פטורין (27). שעל ענינם מכפר יום הכיפורים (28).

מי שבא בידו ספק עבירה ביוה"כ עצמו, אפילו עם חשיכה, לפני סוף היום - פטור מאשם תלוי, לפי שכל חלק מהיום מכפר (29).

האשה היולדת ספק נפל, שיש עליה חובה להביא חטאת העוף ספק, ועבר עליה יוה"כ - חייבת להביא לאחר יום הכיפורים. מפני שהיא, חטאת העוף הבאה על הספק, מכשרת לאכול בזבחים, ומבעלדי ההכשר היא אינה יכולה לאכול בזבחים.

חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה נודע שלא ילדה - תקבר.

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר אדם מביא אשם תלוי בכל יום?

ומבארינן: כי אי סלקא דעתיך דאשם תלוי חובה היא, אם כן, לכי מתיידע ליה שחטא - אמאי מייתי חטאת? והא כבר איתכפר ליה באשם התלוי שחייבתו תורה להביא כדי להתכפר, לדבריך. אלא, שמע מינה דנדבה היא ולא בא לכפרה (30).

ורבנן סברי, רק עולה ושלמים הוא דאתו בנדר ונדבה, אבל חטאת ואשם - חובה נינהו, ואילו אשם תלוי היינו טעמא דמייתי מקמי דמתיידע ליה, כדי להגן עליו בינתיים מן הייסורין עד שיוודע לו ויביא חטאת, דהתורה חסה על גופן של ישראל.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: דילמא אשם תלוי מדהקילה בו תורה להביאו אפילו על ספק, נימא שהרי הוא כעולה ושלמים, מה עולה ושלמים דאתו בחובה ואתו בנדבה, אשם תלוי נמי דאתי בחובה אתי נמי בנדבה!? (31) אמר ליה רב אשי: עולה ושלמים עיקר ענינם - בנדבה כתיבי, אבל אשם תלוי עיקר ענינו בחובה כתיב.

דף כה:

תני רבי חנינא קמיה דרבא: (תחילת העמוד) אשם תלוי בא על ספק אכילת הנבלה, על אף שאין באכילתה כרת אלא איסור לאו.

אמר ליה רבא: והאנן תנן במשנתנו: וחכמים אומרים: אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת! ואי כרבי אליעזר, אפילו בנדבה נמי אתי! (32)

אמר ליה רבי חנינא: מאי טעמא לא מתנית משניות וברייתות, שאז היית יודע כמוני. שהרי אני, זימנין סגיאין, פעמים רבות, תניתה ברייתא זו שאשם תלוי בא על אכילת ספק נבילה קמי מר, ומנו "מר" - רבה. ואמר לי: הא ברייתא מני? רבי אליעזר היא דאמרו לו חכמים דבעינן לפחות ספק איסור כל דהו כדי שיוכל להביא עליו אשם תלוי. דתנן: אלא אומרים לו - המתן מלהביאו עד שתכנס לבית הספק.

אמר רבא: מאי טעמא דאמרו לו הכי?

אמר קרא: [ויקרא ד'] אשר לא תעשינה (33) (בשגגה) ואשם (34).

אמר רבא: מאי טעמא דרבנן דאמרי: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?

משום דילפי בגזירה שוה "מצות מצות" מחטאת חלב. מה להלן הוא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן באשם תלוי אין להביאו אלא על ספק בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

תנו רבנן: חמשה אשמות ודאין מכפרין, אבל אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה.

והוינן בה: מאי קאמר?

אמר רב יוסף: הכי קאמר: חמשה אשמות מכפרין כפרה גמורה, ואשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה שהרי כשנודע לו לאחר מכן שחטא, הרי הוא עדיין צריך להתכפר בחטאת. ודלא כרבי אליעזר, דאמר: אשם תלוי בא על אכילת ספק הנבלה, ושם כפרתו היא גמורה שהרי גם כשיוודע לו בודאי שאכל נבילה אין הוא מביא קרבן נוסף לכפ רתו.

רבינא אמר, הכי קתני: חמשה אשמות אין דבר אחר מכפר כפרתן, דכי מתיידע ליה מייתי אשם בכל ענין, ואפילו עבר עליו יום הכיפורים לפני שנודע לו חיובו. ואילו אשם תלוי מצינו שגם דבר אחר מכפר כפרתו, דגם לכי מתיידע לא מייתי קרבן (35).

כדתנן: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ - חייבין להביא את קרבנם גם אחר יה"כ, לפי שאין יום הכיפורים מכפר על חייבי חטאות ואשמות. אבל, חייבי אשמות תלויין שעבר עליהן יום הכיפורים - פטורין לפי שהועילה להם כפרת היום.

שנינו במשנה: חייבי חטאות ואשמות ודאין.

קתני: חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יוה"כ - חייבין להביא לאחר יה"כ. חייבי אשמות תלויין - פטורין. והוינן בה: מנהני מילי דעל חטאות ואשמות ודאין אין יום הכיפורים מכפר? (36)

כי אתא רב דימי אמר רבי אמי אמר רבי חנינא, אמר קרא: [ויקרא טז] "וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם". כתיב חטאים דומיא דפשעים, ללמדנו: מה פשעים [מרד], דלאו בני קרבן מכפר עליהם יום הכיפורים, אף חטאים כגון שלא נודע לו בסוף שחטא, דלאו בני קרבן מכפר. אבל חטאים שהם בני קרבן לא מכפר.

אמר ליה אביי: והא כי כתיב הדין קרא, שלמדת ממנו שאינו מכפר על חטאים שהם בני קרבן - בשעיר הנעשה בפנים הוא דכתיב, דלא מכפר השעיר הפנימי על עבירות דמצוה ידועה, והיינו שכבר נודע לו שנטמא ושחטא בהכנסו בטומאה למקדש, אלא רק על אותם שנעלם מהם טומאתן בהכנסם למקדש ועדיין אינם נזכרים בחטאם.

אבל שעיר המשתלח, דאלימא כפרתו, דמכפר אפילו על עבירות דמצוה ידועה, אימא לך: אפילו על חטאים דבני קרבן נינהו נמי מכפר!? (37)

אלא אמר אביי, מהכא דכתיב בשעיר המשתלח: [ויקרא טז] "והתודה עליו [את] כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" - חטאים דומיא דפשעים. מה פשעים דלאו בני קרבן, אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר, ומיעטיה קרא בשעיר המשתלח.

למימרא מכאן, דעל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר שעיר המשתלח.

אמר ליה רב דימי: ממאי דהני "פשעים" לאו בני קרבן נינהו? דלמא הני דבני קרבן נינהו. כדתנן: ארבעה מביאין על הזדון כשגגה.

איתמר נמי כאביי:

כי אתא רבין אמר ר' יוסי אמר ריש לקיש: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" - חטאים דומיא דפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן מכפר, אף חטאים דלאו בני קרבן מכפר, אבל חטאים דבני קרבן לא מכפר.

אמר אביי: אנא נמי מהדין קרא אמרי, ואקשי לי רב דימי: ממאי דהני פשעים דלאו בני קרבן נינהו? דלמא הנך דבני קרבן נינהו, כדתנן: ארבעה מביאין על הזדון כש גגה!

אמר ליה רבין: רוב פשעים לאו בני קרבן נינהו.

אמר ליה: מידי רוב פשעיהם כתיב?

אלא אמר אביי, מרישיה דקרא: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל". ותניא: עונות - אלו זדונות, וכן הוא אומר: [במדבר טו] "עונה בה". ואם כן "ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" - למה לי? (38) לאקשויי לפשעים, מה פשעים דלאו בני קרבן, ומשום דאיירי בזדון, אף חטאים דלאו בני קרבן, אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר.

שנינו במשנה: חייבי אשמות תלויין שעבר עליהם יום הכיפורים פטורים מלהביא.

מנהני מילי?

אמר רבי אלעזר, אמר קרא: [ויקרא טז] "מכל חטאתיכם לפני ה'" וגו', חטא שאין מכיר בו אלא המקום, שלא נודע לחוטא שבודאי חטא - יום הכפורים מכפר! (39)

תוכן העניינים

חברותא על כריתות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה