חברותא על כריתות· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - דם שחיטה
מתניתין:
דם היוצא בשעת שחיטה, בין בבהמה בין בחיה ובין בעוף, בין שהם טמאין בין שהם טהורין.
וכן דם נחירה שלא שחט את הבעל חי אלא הרג אותו ויצא ממנו דם [ונקט התנא לשון "נחירה" - לפי שהדרך להרוג את הבהמה על ידי שקורע אותה מהנחיריים עד החזה. רש"י חולין יז, א].
וכן דם עיקור, שעקר את הסימנים, דהיינו הקנה או הושט, ויצא מהם דם (1).
וכן דם הקזה, שהוציא דם מגוף בעל חי, שהנשמה יוצאה בו. ובגמרא מפרש איזהו דם זה [ונחלקו ראשונים אם זה שאמרה המשנה "שהנשמה יוצאה בו" מתייחס לגבי כל סוגי הדמים השנויים לעיל, שבכולם אינו חייב אלא על דם שהנשמה יוצאה בו, או שנאמר רק ביחס ל"דם הקזה", אבל בכל הני דלעיל חייב בכל אופן הואיל ויצא הדם מהסימנים, שהם מקום שהנשמה יוצאה בו. עיין תוד"ה דם הקזה ורמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ו ה"ג ובלח"מ שם] (2).
על כל דם שכזה - חייבין עליו, על אכילתו, כרת.
דם הטחול (3) , דם הלב של בעלי חיים דלעיל, דם ביצים של שור או איל [פירוש אחר, ביצי תרנגולת], דם חגבים, דם התמצית שמתמצה ושותת בשעת שחיטה או לאחר מכן ואינו דם הנפש - אין חייבין עליו כרת [דם הטחול והלב והביצים משום שאינם דם הנפש, וכן דם התמצית. ודם חגבים נתמעט בגמרא מהכתוב].
רבי יהודה מחייב כרת בדם התמצית.
גמרא:
תנו רבנן: נאמר "כל דם לא תאכלו". שומע אני: שאפילו דם מהלכי שתים [אנשים]. דם ביצים, דם שרצים, דם חגבים, דם דגים - הכל נכללו בכלל האיסור? תלמוד לומר בהמשך הכתוב "לעוף ולבהמה". ודרשינן: מה עוף ובהמה מיוחדין בכך:
שגם כאשר הן נבילה יש בהן אפשרות שלא יטמאו אלא טומאה קלה, בתורת טומאת אוכלין [כדמפרש לקמן], שהיא טומאה קלה [שאוכל טמא אינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכל אחר],
ויש בהן אפשרות שיטמאו טומאה חמורה בתורת נבלה, שהיא טומאה חמורה [שמטמאה את האדם, ואפילו כשאינו נוגע בה אלא נושאה בלבד הרי הוא ובגדיו טמאים] (4),
וכמו כן יש בהן איסור קודם שחיטה והיתר לאחר שחיטה.
והן מין בשר. אף כל שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בהן איסור והיתר, והן מין בשר הרי הם בכלל איסור אכילת דם.
אוציא מכלל האיסור דם מהלכי שתים, שאין בהן טומאה קלה, שלא יתכן שבשר אדם יטמא רק בתורת אוכל אלא לעולם הוא מטמא בתורת טומאת מת.
דף כא.
אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה, שהשרצים אינם מטמאים אלא במגע בלבד.
אוציא דם ביצים שאין הביצים מין בשר (5) . אוציא דם דגים ודם חגבים שכולו היתר שמותרים ללא שחיטה (6).
ולהכי כתוב "לעוף ולבהמה". שאם היה כתוב רק "לעוף", הייתי אומר: אי מה עוף שאין בה כלאים, כלאי בגדים שנוצת העוף אינה בכלל צמר, ומותרת עם פשתן, אף בהמה לא יאסר דמה אלא אותה שאין בה כלאים בצמרה, כגון שור ועז. אבל כבש, שצמרו אסור בכלאים, אין דמו אסור.
תלמוד לומר "ולבהמה" - שכל הבהמות הן בכלל האיסור.
ואי הוי כתיב רק "ולבהמה", הייתי אומר אי מה בהמה שאינה ב"אם על הבנים", שאין בה מצות שילוח הקן, אף עוף, דוקא אותו עוף שאינו ב"אם על הבנים", וכגון עוף טמא שאין בו שילוח הקן. אבל עוף טהור אין דמו אסור (7).
תלמוד לומר - "לעוף ולבהמה".
והוינן בה: ואימא "כל דם" - כלל. "עוף ובהמה" - פרט. הוי ליה כלל ופרט ודרשינן אין בכלל אלא מה שבפרט! דהיינו, עוף ובהמה, אין. מידי אחרינא - לא!?
ומשנינן: כתיב בתריה "נפש אשר תאכל כל דם - ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"! ובכך חזר הכתוב וכלל. ואם כן הוי ליה כלל ופרט וכלל. שאז נלמדים ממנו דברים נוספים, אלא שאי אתה דן אלא כעין הפרט, ואין ממעטים מהלימוד הזה אלא דבר שאינו דומה לפרט בכלל.
ומקשינן: והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא. שהרי כללא קמא, דכתיב ביה "כל דם לא תאכלו" איסורו הוא רק לאו ואין בו כרת, ואילו בכללא בתרא כתיב ביה כרת, ואיך נדרשם לשני כללים שונים בכלל ופרט וכלל? ומתרצינן: האי תנא - תנא דבי רבי ישמעאל הוא. דקסבר [במסכת חולין סו, א]: דכללי ופרטי דרשינן כהדין גוונא באופן שכזה. ואף על גב דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא.
אמר מר: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בה איסור והיתר, והן מין בשר, אף כל דבר שיש בו טומאה טומאה קלה וטומאה חמורה. וכו'.
והוינן בה: "אף כל" דקתני בברייתא - לאיתויי מאי? שהרי חיה לא איצטריך לרבות, שהחיה בכלל בהמה, ומה יש עוד לרבות?
ומתרצינן: אמר רב אידי בר אבין: לאתויי דמו של כוי.
ומקשינן: מאי קסבר? אי קסבר: כוי ספיקא הוא אם הוא בהמה או חיה וכי איצטריך קרא למיסר ספיקא?! שהרי ממה נפשך דמו אסור בין אם הוא בהמה בין אם הוא חיה.
ומשנינן: אלא קסבר: כוי בריה בפני עצמו הוא ואינו לא בהמה ולא חיה ולכן איצטריך קרא לאסור דמו.
והוינן בה: אשכחן דמו דאסור באכילה מהאי דרשא דכלל ופרט וכלל. חלבו - מנלן דאסור? שהרי אינו בכלל בהמה שחלבה אסור.
ומשנינן: ילפינן לה מ"כל חלב". "כל" - לרבוות את הכוי.
והוינן בה: נבלתו של הכוי דאמרת שהוא בריה בפני עצמה - מנלן שאסורה באכילה?
ומשנינן: מ"כל נבלה".
והוינן בה: גיד הנשה שלו מנלן שאסור באכילה?
ומשנינן: ב"כף הירך" תלייה רחמנא שנאמר "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך" והא כוי אית ליה כף הירך! שהבשר שעל עצם הירך שלו הוא עגול ככף.
והוינן בה: טומאתו שנבלתו מטמאה, ושהוא צריך שחיטה, מנלן?
ומשנינן: סברא היא. מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה הלכך לענין טומאתו ושחיטתו, נמי כבהמה הוא.
אמר מר: אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה.
ורמינהו: תנן במסכת עוקצין: החותך בשר מן האדם החי צריך מחשבה, שיחשוב עליו שיהיה לאכילת אדם [גוי], ורק אז חל עליו שם "אוכל" לקבלת טומאה. לפי שאין הדרך לאכול בשר אדם. וכמו כן צריך הבשר הנחתך מהחי הכשר, שיוכשר לקבלת טומאה על ידי נתינת מים עליו, ככל אוכל שאינו מקבל טומאה עד שיוכשר (8).
וקשיא לן: מחשבה למה לי? שהרי תעשה פעולת החתיכה שלו שנחתך מגוף האדם - מחשבה! שעצם העובדה שחתך את הבשר מן האדם החשיבו בכך, שמן הסתם חתכו לצורך אכילת אדם.
ואמר ריש לקיש: הכא במאי עסקינן: בחותכו להאכילו לכלב, דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא! ועדיין לא ירדה עליו תורת אוכל בכך.
ומקשינן: וכי מחשבה לכלב לא הוי מחשבה?!
והתנן: כלל אמרו בטהרות: כל המיוחד לאוכל אדם וחל עליו שם "אוכל", הרי הוא טמא טומאת אוכלין אם נטמא. ואפילו אם נתקלקל ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין הוא בטומאתו עד שיפסל מאכילת כלב [רמב"ם, ולהראב"ד אפילו אם לא נטמא יש עליו תורת "אוכל" לקבלת טומאה עד שיפסל מאכילת כלב]. הרי שמאכל הכלב יש עליו תורת "אוכל" ואם כן למה לא יהא די במחשבה לכלב בלבד כדי שיחול עליו שם "אוכל"?
ומתרצינן: ההוא - שכבר נטמא. והנדון הוא לאסוקי טומאה מיניה להפקיע ממנו טומאתו, ולהכי אמרינן דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם הרי לאסוקי מטומאה אין הטומאה נפקעת עד שיפסל מאכילת כלב. אבל הכא, שבשר האדם שחתך עדיין לא נטמא אלא שאנו דנים אם לאחותי ליה טומאה שיקבל טומאה, הלכך אי חזי לאדם, אין. אי לא חזי לאדם, לא! [ולהראב"ד הפי' הוא, שהתם שכבר היה ראוי לאכילת אדם וירדה עליו תורת אוכל לקבלת טומאה אינו נפקע מקבלת טומאה עד שיפסל מאכילת כלב אבל הכא שעדיין לא היה ראוי מעולם לקבלת טומאה צריך שיהא ראוי לאכילת אדם דוקא] (9).
ומסקינן לקושיא: מכל מקום קתני שבשר האדם צריך "מחשבה". ו"מחשבה" להחשיבו אוכל היא רק ביחס לקבל טומאת אוכלין, שטומאה קלה היא. ואמאי אמרה הברייתא שאין במהלכי שתים טומאה קלה?
ומתרצינן: הני מילי: מחיים של האדם אז יש על בשרו טומאת אוכלין בלבד. אבל לאחר מיתה - טמא הוא טומאה חמורה של מת.
ומקשינן: אם כן דכותה גבי בהמה דאמרת שיש בה טומאה קלה היינו נמי לאחר מיתה, דומיא דאדם. והרי לאחר מיתה אי [בין] בשר שלה מטמא טומאה חמורה כנבלה ואי [ובין] הדם שלה גם כן מטמא טומאה חמורה כנבלה?!
דתנן: שבית הלל סוברין כן: דם נבילות - בית שמאי מטהרין מטומאת נבלה, ובית הלל מטמאין (10).
ומתרצינן: לעולם איירי לאחר מיתה. ולא נצרכא החילוק שבין אדם לבהמה אלא לכדתנן:
נבלת בהמה טמאה אינה חשובה כדבר מאכל בכל מקום, ואפילו בערים, שיש בהם ריבוי אנשים, אין קונים שיקנוה בתורת אוכל לפי שאין דרכם של בני אדם לאכול נבלת בהמה טמאה דמאיסא טפי. וכן נבלת עוף הטהור בכפרים דוקא, שאין בהם ריבוי אנשים, אין מצוי שנבלת עוף תחשב בהם כדבר העומד לאכילה. [אבל בערים יימצאו אנשים בתוך המון העם שיקנוה לאכילה ולכן היא חשובה בערים כאוכל]. הילכך, בשניהם צריך מחשבה כדי שיהא לבשר שם אוכל ויהיה ראוי לקבלת טומאת אוכלין. [ולקמן פריך למה לי קבלת טומאה והרי נבלה בעצמה מטמאה]. אך - ואין צריך הכשר של נתינת מים עליהם ואף לא הכשר שרץ. כלומר, שאפילו אם לא נגעה בהם טומאה כלל הרי הם מטמאים טומאת אוכלין מחמת עצמן ומטמאים אוכלין אחרים שנגעו בהם. והטעם הוא:
דילפינן לקמן שכל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר מים ולא מגע שרץ כדי שהוא יטמא מעצמו טומאת אוכלין. והרי נבלה יש בה טומאה חמורה, שמטמאה אדם ואפילו במשא, ולכן היא מטמאה טומאת אוכלין ללא הכשר של נתינת מים עליה, וללא שתגע בשרץ.
נבלת בהמה טהורה נחשבת לאוכל בכל מקום, לפי שהיא עומדת לאכילת עכו"ם. וכן נבלת עוף טהור, וכן חלב של נבלת בהמה טהורה בשווקים [ערים] שבהם מצויים עשירים שהרגלם לאכול עופות ושומן - אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר כדי שיטמאו טומאת אוכלין.
[הנבלה אינה צריכה הכשר, כאמור, משום שסופה לטמא טומאה חמורה. והחלב, אף שאין בו טומאת נבלה [כדילפינן מקרא דכתיב "וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה"] וצריך נגיעה בשרץ כדי לטמא אחרים, מכל מקום אינו צריך הכשר מים כיון שמדובר כאן בחלב של בהמה שחוטה שדם השחיטה הכשיר אותו].
ואמר ליה רב לרבי חייא: "מחשבה" בנבלת בהמה טמאה כדי להחשיבה אוכל - למה לי? בהכרח, לטומאה קלה. דהיינו, דמהניא ליה המחשבה לשוויא לנבילה אוכל כדי שיהיה בה לטמא אוכל אחר בטומאת מגע. ותיקשי: הא היא גופא טמאה היא! שהרי היא נבלה ומטמאה אחרים [אפילו במשא] גם ללא שיהא עליה תורת אוכל!?
אמר ליה רבי חייא: הכא במאי עסקינן כגון דאיכא פחות מכזית נבלה, שאינה מטמאה טומאת נבלות, וצרפה לפחות מכביצה אוכלין טמאין, שגם אוכלין אלו מצד עצמם אינם מטמאים טומאת אוכלין לפי שאין בהם שיעור, דהאי והאי ביחד הוי כביצה.
ולכן רק אם חישב על הנבלה שיאכלנה אדם חל עליה תורת "אוכל" וע"י כן היא מצטרפת עם האוכל האחר להשלים שיעור כביצה והרי הם מטמאים טומאת אוכלין.
[לפי הרמב"ם גם האוכלין המצטרפים אינם צריכים הכשר מים ומגע בשרץ. והתוס' ב"ק עז א כתבו בשם רש"י שהאוכלין בעי מגע שרץ והוא הדין הכשר מים. ועיין חזו"א עוקצין ה - י שמסברא צריך האוכל המצטרף הכשר, והניח בצריך עיון את דברי הרמב"ם]
אמר ליה רב: אי הכי, דאיירי שאין בנבלה עצמה כזית - ליבעי נמי הכשר של ביאת מים ונגיעת שרץ בה. שהרי אין לומר כאן שסופה לטמא טומאה חמורה בתורת נבלה?!
דהא תנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בדין הכשר אוכלין לקבלת טומאה על ידי נתינת מים עליהם "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע". ודרשינן: מה זרעים מיוחדין בכך שאין סופן לטמא טומאה חמורה, שהרי אוכל לעולם אינו יכול להיות אב הטומאה ולעולם אינו יכול לטמא אדם וכלים, וצריך הכשר מים ונגיעה בדבר שיטמאנו, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה הוא בלבד צריך הכשר מים ושתגע בו טומאה. אבל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר אלא מטמא מחמת עצמו טומאת אוכלין ואפילו קודם שירדה עליו הטומאה החמורה.
ואמאי קתני במתניתין שהנבלה [שאפילו אין בה שיעור כזית] אינה צריכה הכשר?
אמר ליה רבי חייא: הני מילי דצריך הכשר: באוכלין דעלמא, דלית בהו פחות מכזית נבלה. אבל הכא דאיכא בגויה כלומר שהאוכל בעצמו הוא פחות מכזית נבלה, כיון דאילו מצרף ליה שהיה מוסיף על הנבלה עד כזית, לא בעי הכשר, השתא נמי שהנבלה היא רק פחות מכזית לא בעי הכשר [אבל לגבי הצורך במחשבה לאשוויי אוכל לא אמרינן האי סברא. שכיון שהיא פחות מכזית אינה מטמאה כנבלה אלא בתורת אוכל. ומכל מקום הכשר לא בעי שלגבי הכלל של "סופו לטמא טומאה חמורה" די בכך שאילו היה כזית היה מטמא טומאה חמורה, כדי שלא יצטרך גם עתה הכשר] (11).
והשתא מסקינן לתרץ ברייתא דלעיל, דקתני שבהמה יש בה טומאה קלה ולא במהלכי שתים: לעולם מיירי לאחר מיתה, ובכי האי גוונא שהיה פחות מכזית נבלה ונצטרף לפחות מכביצה אוכלין. ולא תקשי דאם כן מהלכי שתים נמי יתכן בהם טומאה קלה כגון שהיה פחות מכזית מן בשר המת שאינו מטמא בתורת מת אלא שאם חשב עליו לאכילת אדם הוא מצטרף לפחות מכביצה אוכלין?
דף כא:
ואמרינן: לאפוקי מת, דאף על גב דממליא ליה את הפחות מכביצה אוכלין עם פחות מכזית מהמת - לא מטמא טומאת אוכלין ואפילו על ידי מחשבה שיאכלנו, משום דבטלה דעתו אצל כל אדם! [שאין רגילין לאכול בשר אדם מת. רבינו גרשום]. ולעולם לא יחול על בשר המת תורת "אוכל" (12).
רב חנניא אמר: אפילו תימא דהא דקתני דנבלה צריכה מחשבה מיירי דהוי כזית בנבלה, מכל מקום לא קשיא למה צריכה מחשבה והרי היא עצמה מטמאה טומאה חמורה. דהכא במאי עסקינן כגון שחיפהו לאותו הכזית של נבלה בבצק פחות מכביצה, והנבלה משלימה לכביצה, שמצד עצמה אין הנבלה יכולה לטמאות במגע שהרי היא מכוסה בבצק ולכך היא צריכה מחשבה כדי שיחול עליה תורת "אוכל" ואז תטמא טומאת אוכלין ביחד עם הבצק (13).
ומקשינן: אי הכי - הכשר נמי ניבעי?! שהרי בצורה כזאת אינה יכולה לטמאות טומאה חמורה.
ומתרצינן: הני מילי דבעי הכשר באוכלין אחריני, דלא מטמו טומאה חמורה לא במגע ולא במשא. אבל הכא, בבשר נבילה שחיפהו, נהי דלא מטמא במגע בתורת נבלה משום דקמחפי בבצק, מכל מקום במשא מיהת מיטמא את הנושאו כדין הנושא נבלה. דהא טעון ליה, שהרי הוא נושא את בשר הנבילה גם במצב שהוא מחופה בבצק, ולפיכך הרי הוא נחשב כ"סופו לטמא טומאה חמורה", ולכן אפילו שעתה כשהוא מחופה הוא מטמא במגע רק טומאת אוכלין, בכל זאת הוא אינו צריך הכשר (14).
וברייתא דקתני דבהמה יש בה טומאה קלה, נמי בהכי מיירי. שחיפה כזית נבלה בבצק. ולאפוקי בשר מת, דהיינו מהלכי שתים, שלא יתכן בו כלל טומאה קלה. דאף על גב דחיפהו לבשר המת בבצק, מטמא טומאה חמורה בתורת מת, לפי דטומאה של מת בוקעת ועולה, בוקעת ויורדת, מעבר לבצק החופה אותה (15).
אמר מר: יצאו שרצים שאין בהם טומאה חמורה.
והוינן בה: וכי לא הוי בשרצים טומאה חמורה? והרי שרץ מטמא במגע אפילו אדם וכלים?
ומתרצינן: במשא מיהא לא מטמא השרץ.
אמר מר: יצא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר.
והוינן בה: מאי כולו היתר?
אילימא דחלבו של דגים וחגבים מותר, הרי חיה דחלבה מותר ובכל זאת דמה אסור ואם כן דגים וחגבים נמי יאסר דמם?
ואלא תאמר משום דלית בהו בדגים וחגבים איסור גיד הנשה, והרי עוף דלית ביה איסור גיד הנשה ודמו אסור?
ומתרצינן: אלא מאי כולו היתר? דלא בעי הדגים וחגבים שחיטה כבחיה ועוף.
אמר מר: מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה, תלמוד לומר "ולבהמה".
והוינן בה: כלאים דמאי? איזה כלאים לא נוהג בעוף? אילימא כלאים דהרבעה וכלאים דחרישה של שני מינים יחד.
והתנן במסכת בבא קמא: חיה ועוף - כיוצא בהן! שנוהג בהם כלאים דחרישה ודהרבעה כמו בבהמה?
ומתרצינן: אלא אמר אביי: הכי קאמר: שצימרו של עוף - נוצתו, אין חייבין עליו משום כלאים, כלאי בגדים אם ארגו עם פשתן.
אמר רב יהודה אמר רב: דם שרצים לוקין עליו בכזית.
מיתיבי: תניא: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות. דם איברים, הרי אלו בלא תעשה בלבד ולא בכרת לפי שאין הם דם הנפש. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים, אסור, ואין חייבין עליו אפילו מלקות. וקשיא לרב יהודה אמר רב דאמר דלוקין על דם שרצים? ומתרצינן: מאי אין חייבין עליו דקתני? היינו כרת דוקא אבל בלאו מחייב.
ומקשינן: חדא. דהיינו רישא, שהרי דין דם האיברים שבאדם ושבבעלי חיים שוה, ולמה חילקם התנא לשתי בבות?
ועוד, דהא האי תנא דברייתא בריש פרקין מלאו נמי קא ממעט ליה לדם שרצים. דקתני: יצא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה! ובתחלת הברייתא נאמר "כל דם לא תאכלו" משמע שהוא נתמעט גם מהלאו?
ומתרצינן: אלא אמר רבי זירא: הא דקאמר רב שדם שרצים לוקין עליו היינו שאם התרו בו משום אכילת איסור שרץ לוקה. לפי שדם השרץ אסור כבשרו. אבל אם התרו בו משום איסור דם אינו לוקה, כי דם השרץ נתמעט אפילו מלאו של איסור דם.
אמר רב: דם דגים שכינסו, קיבצו בכלי, אסור מדרבנן, כדי שלא יבאו להתיר דם בהמה, שהרי הם דומים.
מיתיבי: תניא בסיפא דברייתא דלעיל: דם דגים, דם חגבים מותר ואפילו לכתחלה! וקשיא לרב?
ומתרצינן: ההיא מיירי בשלא כינסו. וכי קאמר רב דאסור בשכינסו.
ומקשינן: אם כן, דכוותה גבי מהלכי שתים, דקתני לפני כן באותה ברייתא דאסור, גם כן מיירי בשלא כינסו. ומי אסור בכי האי גוונא?!
והא תניא: דם שעל גבי ככר - גוררו לדם מהככר ואחר כך אוכלו לככר (16). ודם של בין השינים - מוצצו ובולעו ואינו חושש, לפי שעדיין הוא מחובר לגוף האדם (17).
ולשון "גוררו" משמע שאפילו הדם שעל הככר אינו אסור ממש הואיל ולא כינסו, אלא יש בו מצוה בעלמא לגוררו. ועל כרחך, הא דקתני בברייתא דדם מהלכי שתים אסור היינו בכינסו, ואם כן דם דגים דמותר, הוא אפילו בכינסו. וקשיא לרב?
ומתרצינן: אלא לעולם כי תניא ההיא מתניתא דקתני דם דגים מותר אפילו לכתחלה אפילו בכינסו, וכגון דאית ביה בתוך הדם קשקשים מהדגים, שעל ידי כן ניכר שדם זה הוא של דגים ואין חשש שיבאו להתיר גם דם בהמה. וכי קאמר רב דאסור כגון דלית ביה קשקשים, שאין ניכר עליו איזה דם הוא, ולכן הוא אסור (18).
אמר רב ששת: דם מהלכי שתים אפילו מצות "פרוש", מצות פרישה בעלמא, אין בו.
מיתיבי: תניא: דם הטחול, דם חלב, דם הכליות, דם איברים, הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים, אסור ואין חייבין עליו. הרי שדם מהלכי שתים יש בו איסור?
דף כב.
ומתרצינן: כי תניא דאסור - כגון (תחילת העמוד) דפירש הדם מגוף האדם. כי קאמר רב ששת דמותר - בדלא פירש.
כדתניא: דם שעל גבי ככר - גוררו ואוכלו. דם של בין השינים - מוצץ ובולע ואינו חושש.
איכא דמתני לה להא דרב ששת על ברייתא הדא.
דתניא: יכול יהא חלב מהלכי שתים חלב אשה האוכלו עובר בלאו? ודין הוא מקל וחומר יש ללמוד שהוא אסור: מה בהמה טמאה, שהקלת במגעה שלעולם אינה מטמאה בחייה, שאין בה זיבות ונדות, בכל זאת החמרת בחלבה שאסור באכילה - מהלכי שתים, שהחמרת במגעו, שהאשה מטמאה בנדה וזבה, אינו דין שתחמיר בחלבו?! (19)
תלמוד לומר "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל". ודרשינן: זה - טמא הוא וחלבו [שמגמל ילפינן בבכורות ו, ב לאסור חלב בהמה טמאה, רבינו גרשום]. ואין חלב מהלכי שתים טמא, אלא טהור, שהוא מותר באכילה.
יכול אוציא את החלב לפי שאין איסורו שוה בכל, שרק בבהמה טמאה הוא אסור, ואילו חלב בהמה טהורה מותר, ולכן מותר גם באשה. ולא אוציא הדם של מהלכי שתים שהרי הוא שוה בכל, שכל דם מבהמה אסור?
תלמוד לומר בסוף הפסוק "טמא הוא לכם". ודרשינן: הוא טמא ואין חלב ודם מהלכי שתים טמא אלא טהור [גירסת רבינו גרשום] (20).
ועל זה אמר רב ששת: אפילו מצות פרוש אין בו בחלב מהלכי שתים.
תנן התם במסכת חולין: הלב - קורעו ומוציא את דמו. ואם בשלו ולא קרעו אינו עובר עליו, על אכילת דמו.
אמר רבי זירא אמר רב: לא שנו שאינו עובר עליו אלא בלב עוף, הואיל ואין בו כזית דם (21). אבל לב בהמה, דיש בו כזית דם, אסור, וחייבין עליו כרת! (22) מיתיבי: תניא: דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם איברים הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם שקצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו. הרי שדם הלב אין בו כרת אלא לא תעשה בלבד [ואפילו כשיש בו כזית שהרי קתני דעובר בלא תעשה]?!
ומתרצינן: כי קתני דאין חייבין עליו כרת על דם הלב היינו דוקא על דם דיליה הבלוע בבשר הלב, שהוא כשאר דם האיברים.
כי קאמר רב שדם לב בהמה חייבין עליו כרת היינו על הדם דאתי ליה מעלמא, הנמצא בתוך חלל הלב, וכדמפרש טעמא לקמן (23).
ומקשינן: אי בדם דיליה, היינו דם אברים ולמה צריך התנא לומר גם דם הלב?
ומתרצינן: וליטעמיך מי לא קתני דם כליות וקתני דם אברים ותיקשי לך למה קתני דם כליות?
אלא על כרחך צריך לומר דתני דם כליות והדר תני דם אברים, אם כן הכי נמי: תני דם הלב והדר תני דם אברים!
ומבארינן: האי דם דאתי מעלמא - מהיכא אתי ליה?
אמר רבי זירא: בשעה שהנשמה יוצאה מישרף שריף. שהבהמה בנשימתה מושכת הדם מבית השחיטה לתוך חלל הלב והרי הוא דם הנפש ולכן חייבין עליו כרת.
שנינו במשנה: דם שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו.
חמשה סוגי דמים יוצאים מהגוף בשעת הקזת הבהמה [או שחיטתה].
א. תחילה יוצא דם שחור, כשהוא שותת בזרם חלש.
ב. לאחר מכן מתחיל לצאת הדם האדום, כשעדיין הוא שותת בלבד.
ג. לאחר מכן מקלח הדם בזרם חזק.
ד. לבסוף, שוב מתמעט הדם, ושותת בלבד.
ה. לאחר כל זה יוצא דם התמצית, שיציאתו היא לאחר מיתה.
איתמר: איזהו "דם הקזה" שהנשמה יוצאה בו?
רבי יוחנן אמר: כל זמן שהוא מקלח. דהיינו, הדם השלישי בלבד. שבשנים הראשונים עדיין לא יצא דם הנפש. וברביעי, כבר יצא הדם שהנשמה תלויה בו [אעפ"י שהבהמה עודנה בחיים!] ריש לקיש אמר: מטיפה המשחרת ואילך. דהיינו, כל שלשת הדמים, מלבד הראשון השחור, הם דם הנפש [וכמובן מלבד דם התמצית, היוצא לאחר מיתה (24)].
מיתיבי: תניא: איזהו "דם הקזה" שהנשמה יוצאה בו? כל זמן שמקלח! יצא דם התמצית מכלל דם הקזה, מפני שהוא שותת. ודייקינן: מאי לאו. אפילו הדם האדום הראשון שלפני הקילוח והאחרון שלאחר הקילוח דשותת הוא, שניהם כדם התמצית דמי! שהרי כל הטעם דממעטינן דם התמצית הוא בגלל שהוא שותת, והרי אלו נמי שותתין, ואם כן אינם בכלל "דם שהנשמה יוצאה בו". תיובתא דריש לקיש דאמר ששניהם בכלל דם שהנשמה יוצאה בו!? (25) ומתרצינן: לא! אלא כונת התנא היא - למעוטי דם המשחיר בלבד, לומר שהוא אינו דם הנפש, אלא דינו כדם התמצית. אבל דם ראשון ואחרון, אף על גב דהוא שותת, היינו דם הנפש! (26)
מיתיבי: תניא: איזהו דם הנפש? כל זמן שמקלח! יצא דם ראשון ואחרון מפני שהוא שותת.
תיובתיה דריש לקיש!?
ומתרצינן: אמר לך ריש לקיש: תנאי היא.
דתניא: איזהו דם הנפש - כל זמן שמקלח, דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מטיפה המשחרת ואילך.
ואנא סברי כרבי אלעזר ברבי שמעון, וברייתא דלעיל כרבי.
תנא דבי רבי ישמעאל: כתיב "ודם חללים ישתה", ומשמע מכאן שאין הדם קרוי משקה ששותים אותו אלא היוצא לאחר שנעשה חלל, דהיינו לאחר מיתה. פרט לדם קילוח, היוצא בשעת יציאת הנשמה, ואינו קרוי משקה, שאינו מכשיר את הזרעים לקבלת טומאה ["זרעים" הוא לישנא דקרא כדכתיב "וכי יותן מים על זרע", שמתיחס לכל אוכל] (27).
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: הקיז דם לבהמה, וקיבל דמה בשני כוסות - מהו?
על אכילת הדם של הכוס הראשון דברי הכל חייב כרת, שהרי מעורב בו דם קילוח שלכולי עלמא הוא דם הנפש.
כי תיבעי לי על הכוס האחרון, שיש בו רק דם שלאחר הקילוח, מי מיחייב עליו או לא?
אמר ליה רבי זירא: הא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש היא!
דאיתמר: הקיז דם לבהמה, וקיבל דמה בשני כוסות.
ריש לקיש אמר: חייב שתי חטאות, שגם על הכוס השני הוא חייב, אעפ"י שיש בו רק מהדם השותת לאחר הקילוח.
ורבי יוחנן אמר: אינו חייב אלא חטאת אחת, על הכוס הראשון בלבד, שיש בו דם הקילוח (28).
ואזלו לשיטתייהו, דפליגי לעיל אי חייב על הדם השותת שלאחר דם הקילוח.
שנינו במשנה: רבי יהודה מחייב בדם התמצית.
אמר רבי אלעזר: מודה רבי יהודה לענין כפרה, שמכפרת זריקת הדם על המזבח, שאם זרק עליו דם התמצית מהקרבן - אין הזריקה כשרה, ואינה מכפרת. שנאמר "כי הדם - הוא בנפש יכפר". ודרשינן: דם שהנפש יוצאה בו רק הוא מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר.
אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא שרבי יהודה מודה לענין כפרה: דתניא: נאמר "איש איש מבית ישראל ... אשר יאכל כל דם ... והכרתי אותה מקרב עמה", והיה צריך לומר "דם". ומה תלמוד לומר "כל דם"? אלא לפי שנאמר בהמשך הפסוק "כי הדם הוא בנפש יכפר". אין לי שחייב כרת אלא על דם קדשים, שהוא דוקא אותו דם שהנפש יוצאה בו, שרק הוא ראוי לכפר. אבל דם חולין, ודם התמצית אפילו של קדשים, שאינו מכפר [כדכתיב "בנפש יכפר" משמע שדוקא דם הנפש מכפר] - מנין שחייב עליהם כרת? תלמוד לומר "כל דם", לרבות גם את אלו לכרת.
וסתם סיפרא מני - רבי יהודה היא! הרי שרבי יהודה מודה שדם התמצית אינו מכפר.
מתניתין:
רבי עקיבא מחייב על ספק מעילה בהקדש אשם תלוי. שעל אף שבדרך כלל אין מביאים אשם תלוי על ספק אלא על דבר שזדונו כרת, שאם ודאי לו שחטא מביא חטאת, ואילו מעילה אין בה לא כרת במזיד ולא חטאת במועל בודאי בשוגג אלא אשם, מכל מקום חייבין על ספיקה אשם תלוי, כדילפינן בברייתא בגמרא.
וחכמים פוטרים מאשם תלוי לפי שאין בודאי מעילה חטאת.
ומודה רבי עקיבא ביחס לתשלום להקדש שאינו מביא את מעילתו, שאינו צריך לשלם להקדש את הממון שמעל, הקרן בתוספת חומש, עד שיתודע לו שוודאי מעל, ויביא אז עמו אשם מעילות ודאי (29).
אמר רבי טרפון: לדברי רבי עקיבא, מה לו לזה שמביא [כלומר, למה לו להביא] שתי אשמות, בתחילה אשם תלוי ולכשנודע לו אשם ודאי? כי בשלמא בכל אשם תלוי הרי האשם תלוי והחטאת שמביא בסוף כשיוודע לו אינם קרבן אחד, שהחטאת היא נקבה והאשם זכר, אבל כאן שהם קרבן אחד למה יביא פעמיים?
אלא, יביא מעילה וחומשה, הקרן של הממון שספק לו אם מעל וחומשו, ויביא איל לאשם בשווי שני סלעים [כדין כל האשמות שצריך שישוו כך] ויאמר: אם ודאי מעלתי כלומר אם יוודע לי בעתיד שאכן מעלתי, הרי זו מעילתי, הקרן עם החומש, וזו אשמי. והאיל יקרב כבר עתה בתור אשם מעילות ודאי (30). ואם ספק מעלתי, כלומר, שלעולם אשאר בספק אם מעלתי או לא, הרי המעות יהיו נדבה לקיץ המזבח והאשם שאני מביא עתה יהא אשם תלוי.
ולפיכך הוא יכול לעשות כן, שהרי מאותו מין שהוא מביא על "הודע", כשנודע לו בודאי שמעל, הוא מביא גם על "לא הודע", כשהוא בספק, שבשניהם מביא איל בן שתי שנים, הלכך יכול להביא עתה קרבן אחד ולעשות תנאי. מה שאין כן בשאר אשם תלוי, שהחטאת והאשם אינם ממין אחד (31).
אמר רבי עקיבא: נראין דבריו של רבי טרפון במעילה מעוטה, כשלא מעל אלא בסכום מועט, שאז כדאי לו להביא עכשיו את מעילתו ובכך הוא מרויח מלהביא שתי אשמות.
אבל במעילה מרובה, הרי שיבוא לידו ספק מעילה במאה מנה, וכי לא יפה לו האם לא עדיף לו שיביא אשם נוסף בשתי סלעים, כשיודע לו בודאות שמעל, ולא יביא עכשיו ספק מעילה במאה מנה. שאם הוא מביא עתה את אשם המעילות [בתנאי] חייב להביא עמו גם את הממון, כי אחרת הוא אינו יוצא ידי חובת האשם, ונמצא מפסיד עתה הרבה.
ומתוך דברי רבי עקיבא אלו משמע, שמודה רבי עקיבא לרבי טרפון במעילה מעוטה שיכול להביא בתנאי. אלא שנחלק עליו רק במעילה מרובה, לפי שהדבר אינו כדאי לו (32).
דף כב:
גמרא:
תנו רבנן: נאמר בתחלת פרשת אשם תלוי "ואם נפש תחטא". ולפני אותה פרשה נכתבה פרשת אשם מעילות. ללמדך: לחייב על ספק מעילות אשם תלוי [כדמפרש ואזיל], דברי רבי עקיבא. וחכמים פוטרים בספק מעילה מאשם תלוי. והוינן בה: לימא בהא קא מיפלגי רבי עקיבא וחכמים: דרבי עקיבא סבר למדין עליון, הכתוב למעלה, דהיינו מעילה, מתחתון, מאשם תלוי שכתוב למטה, שגם בספק מעילה חייבין אשם תלוי. ורבנן סברי אין למדין עליון מתחתון?
אמר רב פפא: לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים בכך. אלא דכולי עלמא סבירא להו דלמדין עליון מתחתון.
וראיה לדבר, דאם כן שתאמר שנחלקו בכך.
שחיטת עולה, דבעי שתהא בצפון אפילו בבן בקר. דלא כתיבא צפון אלא בבן צאן, ובן בקר הכתוב למעלה ממנו יליף לה מכח למדין עליון מתחתון. לרבנן, דלא סבירא להו דלמדין עליון מתחתון לא משכחת לה מהיכן למילף?!
אלא ודאי, גם רבנן מודו דלמדין עליון מתחתון. והכא היינו טעמא דרבנן דפטרי בספק מעילה מאשם תלוי: דגמרי אשם תלוי בגזירה שוה "מצות" - "מצות" מחטאת חלב [כנוי לחטאת רגילה לפי שפרשת חטאת סמוכה בתורה לאיסור חלב] שבשניהם נאמרה תיבת "מצות" - הלכך ילפינן: מה להלן, חטאת, היא רק דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חייבין חטאת, אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת מביא על ספקו אשם תלוי, לאפוקי מעילה דאין חייבין על זדונו כרת ולא על שגגתו חטאת. הלכך אינו מביא על ספקו אשם תלוי.
דתניא שאין כרת במעילה: הזיד במעילה. רבי אומר: עונשו במיתה בידי שמים. וחכמים אומרים: באזהרה בלבד דהיינו מלקות אבל כרת לכולי עלמא אין חייבין.