חברותא על כריתות· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - ספק אכל חלב
מתניתין:
א. אדם שספק לו אם הוא אכל חלב (1) , ספק לא אכל, [ובגמרא יתבאר האם הספק הוא מחמת שהיו לפניו שתי חתיכות האחת של חלב והשניה של שומן, וחשב בתחילה ששתיהן שומן ואכל אחת מהן, ואחר כך נודע לו שאחת מהן היתה של חלב, ואינו זוכר איזו אכל. או שהיתה לפניו רק חתיכה אחת ואכל אותה בהנחה שהיא שומן, ועתה הוא מסתפק שמא אותה חתיכה היתה של חלב] (2).
ב. ואפילו אכל חתיכה בהנחה שהיא שומן ואחר כך נודע לו בודאות שהיא היתה של חלב, אלא שעתה הוא מסתפק: ספק יש בו בחלב שאכל כשיעור כזית, וספק (תחילת העמוד) אין בו כזית (3).
דף יז:
ג. וכן אם היו שומן וחלב לפניו, ואכל אחד מהן מחמת שהיה סבור ששניהם הם שומן, ואחר כך נודע לו שאחד מהם היה חלב, ואינו יודע איזה מהם אכל. [אבל, אם בשעה שאכל ידע שיש כאן ספק איסור הרי הוא מזיד באכילת ספק איסור, ואינו מביא קרבן]. ועיין בהערה 1. ד. וכן אם היו אשתו ואחותו עמו בבית. שגג באחת מהן, שבא עליה כי סבר שהיא אשתו, ואינו יודע עתה באיזו מהן שגג, שהוא מסתפק שמא בא על אחותו.
ה. וכן אם היו שבת ויום חול. ועשה מלאכה באחד מהן, ואינו יודע באיזו מהן עשה אם בשבת אם ביום חול.
בכל אלו מביא אשם תלוי! (4)
ו. כשם שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית חלב בהעלם אחת, שלא נודע לו בין אכילה אחת לשניה שחטא, אינו חייב אלא חטאת אחת כשיוודע לו שהן היו חלב ודאי, כן על "לא הודע" שלהן, דהיינו, על ספקן. כגון שאכל שתי חתיכות וסבר שהן שומן ולאחר מכן נודע לו ששתיהן היו ספק חלב [ולא נודע לו בין חתיכה לחתיכה שספק חלב אכל] - אינו מביא עליהן אלא אשם תלוי אחד!
אבל, אם היתה ידיעה בינתיים, שנודע לו בין אכילה ראשונה לשניה שאכל ספק חלב, הרי כשם שבידיעת ודאי בין אכילה לאכילה הוא מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת, מחמת ידיעת ספק שבינתיים.
ז. כשם שאם אכל חלב ודם ופיגול ונותר, כזית מכל אחד, בהעלם אחת, ונודע לו אח"כ שודאי חטא, חייב חטאת על כל אחת ואחת מאכילות האיסור שאכל, כך על "לא הודע" שלהן, בידיעת ספק - מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.
גמרא:
איתמר: רב אסי אמר: מה ששנינו בתחילת המשנה "ספק אכל חלב ספק לא אכל" - אפילו בחתיכה אחת שנינו! שגם אם היתה לפניו חתיכה אחת בלבד, וסבר שהיא של שומן ואכלה, ונודע לו אח"כ שהיא ספק של חלב ספק של שומן, הרי אפילו באופן זה חייב אשם תלוי.
חייא בר רב אמר: חתיכה משתי חתיכות שנינו שדוקא כשהיו לפניו שתי חתיכות וסבר ששתיהן של שומן ואכל אחת מהן ואח"כ נודע לו שאחת משתי החתיכות היתה של חלב הוא חייב באשם תלוי, אבל בחתיכה אחת, פטור מקרבן (5).
ומבארינן: במאי קמיפלגי?
רב אסי סבר: "יש אם למסורת". והיינו כשיש שינוי במקרא בין צורת כתיבת האותיות של מילה מסוימת לבין צורת קריאתה, העיקר הוא כמשמעות הכתיבה. ובפרשת אשם תלוי כתיב "ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ולא ידע". וכיון שהעיקר לפי הכתיבה, והרי "מצות" כתיב בוי"ו אחד, שהוא לשון יחיד, הרי הוא חייב אפילו אם היתה חתיכה אחת בלבד לפניו.
וחייא בר רב אמר: "יש אם למקרא", שהעיקר הוא לפי הקריאה, ולכן "מצוות" קרינן [בחול"ם], בלשון רבים, שדוקא בחתיכה אחת משתי חתיכות [היינו שיש לפניו שתי חתיכות של ספק, שמצווה שלא לאוכלן. רבינו גרשום].
איתיביה רב הונא לרב אסי. ואמרי לה: איתיביה חייא בר רב לרב אסי:
תנן בסיפא דמתניתין: חלב ושומן לפניו, ואכל אחת מהן! מאי לאו, מדסיפא מיירי בשתי חתיכות, רישא נמי איירי בשתי חתיכות דוקא, וקשיא לרב אסי?!
אמר להו רב: לא תיזלו בתר איפכא! אל תקשו ממשנה שאפשר לפרשה בשני אופנים! [רש"י כתובות מח:].
דיכול הוא רב אסי לשנויי לכו: סיפא אמנם מיירי בשתי חתיכות, אבל רישא מיירי בחתיכה אחת.
ומקשינן: אי הכי, למה למיתני סיפא? דהא יש לומר, השתא ברישא דהיתה לפניו רק חתיכה אחת, מחייב עליה אשם תלוי, אכל אחת משתי חתיכות דסיפא - צריכא למימר?! שהרי מסברא האוכל אחת משתי חתיכות חמור יותר מחתיכה אחת, כדלקמן בסוגיא [שבשתי חתיכות אפשר לברר האיסור, וגם איקבע איסורא]?!
ומתרצינן: זו, ואין צריך לומר זו, קאמר!
והוינן בה: ולחייא בר רב דאמר: מדסיפא בשתי חתיכות - רישא נמי בשתי חתיכות מיתנא, וכדמקשי ליה לרב אסי, תיקשי ליה לנפשיה - תרתי למה לי למיתני?
ומתרצינן: מתניתין פרושי קא מפרש, והכי קתני: ספק אכל חלב ספק לא אכל מביא אשם תלוי. כיצד? כגון שהיה חלב ושומן לפניו!
אמר רב יהודה אמר רב: היו לפניו שתי חתיכות, אחת של שומן ואחת של חלב, אכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל, חייב. אבל אם היה לפניו חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה, פטור. וכדעת חייא בר רב.
אמר רבה: מאי טעמא דרב? דאמר קרא "ועשה אחת מכל מצות ה' בשגגה" [היינו קרא דלעיל, אלא שהובא בשינוי לשון כי כשהיו דורשים הפסוק לפעמים לא היה מצוי ספר לפניהם ולא רצו לאומרו בעל פה שהרי "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה", ולכן שינו מהכתוב. הקדמה לספר בית הלוי]. ודרשינן: עד שישגוג בשתי מצות! כלומר, שיהיו לפני שתי חתיכות, משום ד"מצוות" קרינן, שיש אם למקרא.
איתיביה אביי לרבה על שיטת רב: תניא: רבי אלעזר אומר: כוי, שהוא ספק חיה ספק בהמה, והבהמה חלבה אסור והחיה חלבה מותר - חייבין על חלבו! שמי שאכל חלב של כוי בשוגג, משום שסבר שהוא חיה, מביא אשם תלוי.
והרי אין כאן חתיכה אחת משתי חתיכות אלא חתיכה אחת, דהיינו הכוי, שהוא ספק אם חלבו מותר או אסור, ולמה חייב אשם תלוי?
אמר לו רבה: רבי אלעזר סבר יש אם למסורת, ו"מצות" כתיב. ולכן הוא מחייב אפילו בחתיכה אחת. ואילו אני סובר דתנא דמתניתין פליג עליו, וסובר כי יש אם למקרא, וקרינן "מצוות" ומחייב רק כשהיו לפניו שתי חתיכות, ואני פוסק כמותו [שיטמ"ק אות י"ג].
איתיביה: תנן ביבמות: המייבם את אשת אחיו תוך שלשה חדשים משעת מיתתו של אחיו, ולאחר מכן ילדה היבמה בן שספק אם הוא בן תשעה חדשים לראשון, מאחיו, שהוא בעלה הראשון, או בן שבעה חדשים לאחרון שנולד ממנו, היבם -
יוציא היבם את יבמתו מספק, כי שמא הבן הוא מהראשון ונמצא שאחיו השאיר אחריו זרע ואין כאן מצות יבום, והאשה אסורה עליו באיסור אשת אח.
והולד - כשר ממה נפשך! בין אם הוא של הראשון בין אם הוא של האחרון.
וחייבין - היבם והיבמה באשם תלוי שמא עברו על איסור אשת אח.
והרי כאן אין חתיכה אחת משתי חתיכות?
ומתרצינן: הא מני - רבי אלעזר היא! דסבר יש אם למסורת.
איתיביה: תנן במסכת נדה: נמצא דם על עד [מטפחת של בדיקה] שלו, של הבעל, שקינח עצמו לאחר תשמיש, ואפילו לאחר זמן רב מהתשמיש - טמאין שניהם, כדין נדה ובועלה, שהרי כיון שנמצא הדם על גופו של הבעל ודאי דם זה היה כבר בשעת תשמיש, ונמצא שבעל נדה, וחייבין שניהם, כל אחד בקרבן חטאת נפרד שעברו בודאי על איסור נדה בשוגג.
אבל אם נמצא הדם על עד שלה הרי יש הבדל:
אם היה זה "אותיום" מיד [בלשון יוונית] לאחר התשמיש - טמאין שניהם כדין נדה ובועלה, וחייבין בקרבן חטאת, שודאי הוא שבשעת תשמיש כבר נעקר הדם ויצא מהמקור ושימשו בהיותה נדה.
אך אם נמצא הדם על העד שלה לאחר זמן, שלא קינחה עצמה אלא כעבור זמן מה מהתשמיש - טמאין מספק! כי שמא יצא הדם רק לאחר תשמיש ולא שימשו בטומאה. ולכן הבעל טמא מספק, וביחס לאשה מתבאר במסכת נדה מה היא טומאתה מספק [כי לכאורה, עתה משראתה, היא ודאי נדה].
ופטורין מן הקרבן חטאת.
ותני עלה: וחייבין באשם תלוי מספק, שמא יצא הדם כבר בשעת תשמיש, ועברו על איסור נדה.
והרי גם כאן אין חתיכה אחת משתי חתיכות?
ומתרצינן: הא מני - רבי אלעזר היא!
אמר רבי זירא אמר רב: היו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אחת מהן, ואינו יודע איזו מהן אכל, חייב.
ואם היתה לפניו חתיכה אחת, ספק של שומן ספק של חלב, ואכלה, פטור.
אמר רבי זירא: מאי טעמא דרב?
קסבר: שתי חתיכות - אפשר לברר איסורו, אם עבר על איסור, שהואיל ונשארה החתיכה השניה אפשר שיבא עתה אדם שהוא בקי ויכיר אם זו היא שומן, ואז ודאי שהראשונה שאכל היתה חלב. אבל חתיכה אחת - אי אפשר לברר איסורו לאחר שנאכלה! ומכיון שאשם תלוי אינו בא אלא כדי להגן על האדם מן היסורין, בינתיים, עד שיוודע לו שחטא ויביא חטאת, הלכך אינו חייב בו אלא באופן שיתכן ויוודע לבסוף שאכן חטא (6).
ומבארינן: מאי איכא בין טעמא דרבה דאמר דילפינן לה מדכתיב "מצוות" בלשון רבים, לטעמא דרבי זירא דצריך שתהיה אפשרות לברר איסורו?
איכא בינייהו: כשהיו לפניו שתי חתיכות, אחת של כזית ואחת של מחצה כזית, ואכל את הכזית, ואח"כ נודע לו שאחת משתי החתיכות היתה של חלב.
לרבה, דהטעם הוא משום יש אם למקרא וקרינן "מצוות" בלשון רבים, הכא ליכא "מצוות", שהרי חצי הכזית כמאן דליתא דמי, וכאילו יש כאן רק חתיכה אחת שהיא ספק חלב ספק שומן, ופטור. ד"מצוות" קרינן, ומקרא ילפינן דבעינן שתי חתיכות.
אבל לרבי זירא הרי אפשר לברר איסורו, על ידי חצי הזית הנשאר, הלכך חייב באשם תלוי.
איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא: תניא: רבי אלעזר אומר: כוי חייבין על חלבו אשם תלוי.
והרי בכוי אי אפשר לברר איסורו, שאין אפשרות להוודע אם הוא בהמה, ומדוע הוא חייב באשם תלוי?
אמר ליה רבי זירא: רבי אלעזר פליג אתנא דמתניתין וסבר: לא בעינן שיהא אפשר לברר איסורו.
דף יח.
איתיביה: תנן: יבם שבא על יבמתו תוך שלשה חדשים ממיתת אחיו, ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון - יוציא, והולד כשר, וחייבין באשם תלוי!
והרי אי אפשר לברר איסורו שהוא בן תשעה לראשון?
ומתרצינן: הא מני - רבי אלעזר היא!
איתיביה: תנן: נמצא על שלה אותיום - טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן - טמאין מספק, ופטורין מן הקרבן. ותני עלה: וחייבין באשם תלוי!
והרי אי אפשר לברר איסורו שהיתה נדה בשעת תשמיש, ומדוע חייבין באשם תלוי?
ומתרצינן: הא מני - רבי אלעזר היא!
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: היו לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל - חייב. חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן, ואכלה - פטור!
אמר רב נחמן: מאי טעמא דרב? קסבר, שתי חתיכות - איקבע איסורא! שהרי ודאי יש כאן חתיכה אחת של חלב, אבל חתיכה אחת - לא איקבע איסורא! (7) שיתכן והיא של שומן ואין כאן איסור כלל (8).
ומבארינן: מאי איכא בין טעמא דאיקבע איסורא לבין טעמא שאי אפשר לברר איסורן [ובין טעמא ד"מצוות". רבינו גרשום]?
איכא בינייהו: כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, ובא עובד כוכבים ואכל את הראשונה, ובא ישראל ואכל את השניה.
לרבה: ליכא "מצוות", שכבר אין שתי חתיכות כי בעידנא דאכל ישראל כבר ליכא שתי חתיכות ולכן הוא פטור מאשם תלוי. לרבי זירא: אי אפשר לברר איסוריה עתה, שהרי כבר נאכלו שתיהן, וגם לדידיה פטור מאשם תלוי.
ואילו לרב נחמן: חייב באשם תלוי! שהרי מעיקרא היה כאן איקבע איסורא, שהיו שתי חתיכות ואחת מהן של איסור.
איתיביה רבא לרב נחמן: תניא: רבי אלעזר אומר: כוי חייבין על חלבו אשם תלוי.
והרי לא איקבע איסורא בכוי, שאפשר והוא חיה ואין כאן איסור חלב כלל?
ומתרצינן: רבי אלעזר פליג אתנא דמתניתין ולא בעי "קביעותא לאיסורא", אלא מחייב אשם תלוי בכל אופן.
איתיביה: ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון - יוציא והולד כשר. וחייבין באשם תלוי!
והרי לא איקבע איסורא כאן, שיתכן ולא עבר כלל על איסור? (9)
ומתרצינן: הא מני - רבי אלעזר היא! איתיביה: נמצא על שלו - טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה אותיום - טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן - טמאין מספק, ופטורין מן הקרבן. ותני עלה: וחייבין באשם תלוי.
והרי גם כאן לא איקבע איסורא כי שמא לא היתה עדיין נדה בשעת תשמיש, ולא עברו על איסור?
אישתיק רב נחמן!
לבתר דנפק רבא אמר רב נחמן [שהיה תמה על עצמו]: מאי טעמא לא אמרי ליה לרבא דהא מני - רבי מאיר היא! דלא בעי קביעותא לאיסורא לגבי חיוב אשם תלוי.
דתניא: השוחט אשם תלוי בחוץ למקדש - רבי מאיר מחייב להביא אשם תלוי על ספק עבירת שחוטי חוץ. שהרי כל אשם תלוי הוא ספק קרבן ספק חולין, שאם לא אכל חלב הרי האשם תלוי שהוא מביא, חולין הוא.
וכששוחטו בחוץ ספק אם עבר איסור או לא.
ומאחר שרבי מאיר מחייב על כך אשם תלוי, ואעפ"י שלא הוקבע האיסור של שחוטי חוץ, שהרי יתכן שהאשם הוא חולין ולא עבר כלל על איסור, חזינן דרבי מאיר לא בעי קביעותא לאיסורא.
וחכמים פוטרין מאשם תלוי שהרי לא איקבע איסורא (10).
ומקשינן: ואמאי שתיק רב נחמן? שאעפ"י שלא זכר בזמן שהקשה לו רבא את דעת רבי מאיר, מכל מקום, ולימא ליה לרבא דרבי אלעזר היא, וכמו שתירץ לו על שאלותיו הקודמות?
ומתרצינן: שלא היה איכפת ליה להשיב כן, שכבר ידע רבא שיכול לתרץ כן. אלא הא קמשמע לן רב נחמן: דרבי מאיר - בשיטת רבי אלעזר קאי, דלא בעינן קביעותא לאיסורא, ועל כך הצטער שלא אמר לו זאת.
אמר רב נחמן אמר רבה רב אבוה אמר רב: היתה לפניו חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, ואכלה - באנו למחלוקת רבי אליעזר וחכמים! שמה שאמרתי לעיל דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות אין זה לכולי עלמא, שהרי לרבי אליעזר דסבר דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, ואפילו אינו יודע שחטא, ודאי שאין צריך דוקא חתיכה אחת משתי חתיכות.
ומקשינן: לרבי אליעזר - מאי אריא כי אכלה לאותה חתיכה? והרי אפילו לא אכלה, נמי יכול להביא אשם תלוי דהתנן: רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום? [ואין לומר שרב נחמן בא להשמיענו דבחתיכה אחת הוא חייב באשם תלוי ולא רק שיכול להתנדב. דמנא ליה שרבי אליעזר סובר כן? שהרי הוא לא דיבר אלא בתורת נדבה, ויתכן שלעולם אינו חייב אלא בשתי חתיכות].
ומתרצינן: אמר רב אשי: מה שאמר רב נחמן בדעת רבי אליעזר - רבי אליעזר אליבא דבבא בן בוטא קאמר!
דתנן: אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מהיום שאחרי יום הכפורים. אמר: המעון הזה [לשון שבועה] אילו היו מניחין לי הייתי מביא גם באותו היום שלמחרת יום הכיפורים, אלא חכמים אומרים לו: המתן עד שתכנס לבית ספק! שהרי יום הכפורים מכפר על ספק חטא כמו שמפורש במשנה לקמן. ולכן אין לך להביא אשם תלוי למחרת יום הכפורים אלא המתן עוד יום כדי שתהא במקצת ספק, שמא חטאת אתמול.
והאי תנא פליג אדרבי אליעזר קמא. שלדבריו של רבי אליעזר אפשר להביא אשם תלוי בנדבה ממש, ולהאי תנא אינו מביא בנדבה אלא כשיש לו ספק שמא חטא. ואליבא דידיה אמר רב נחמן שאעפ"י שלמחרת יוה"כ אינו יכול להביא אשם תלוי, מכל מקום, אם באותו יום אכל חתיכה אחת ספק חלב די בכך כדי שיוכל להביא אשם תלוי בנדבה [עפ"י התו' בד"ה באנו. ועיין בדבריהם לקמן כה, ב, וברעק"א על משניות לקמן פ"ו אות כ"א].
תנו רבנן: היו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב. בא ישראל ואכל את הראשונה, ואח"כ בא עובד כוכבים ואכל את השניה, חייב הישראל אשם תלוי. שהרי כשאכל הישראל היו עדיין שתי חתיכות. וכן אם אכל כלב וכן עורב את השניה חייב הישראל על הראשונה (11).
בא עובד כוכבים ואכל את הראשונה ואח"כ בא ישראל ואכל את השניה, פטור. שהרי כשאכל הישראל כבר לא היו לפניו שתי חתיכות.
ורבי מחייב, דסבר דלא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות.
אכל [ישראל] את הראשונה בשוגג ואת השניה במזיד, שידע שהיא ספק חלב - חייב על הראשונה שהיתה בשוגג והיו אז שתי חתיכות לפניו.
אכל את הראשונה במזיד, שידע שאחת משתיהן חלב, ואת השניה בשוגג, ששכח שהיא ספק חלב - פטור על השניה, כיון שבשעה שאכלה לא היו שתי חתיכות (12).
ורבי מחייב דלא בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות.
אכל שתיהן במזיד - פטור מכלום!
שתיהן בשוגג, ששני אנשים אכלו בשוגג, כל אחד חתיכה אחת [היעב"ץ גורס "שנים בשוגג"] - שניהן חייבין אשם תלוי.
והשני, לא מן הדין הוא מביא אשם תלוי, שהרי לא היו לפניו שתי חתיכות אלא חתיכה אחת בלבד, אלא לכך הוא מביא: שאם אתה אומר שהוא פטור - קבעת את הראשונה בחטאת! שחייבו חכמים את השני להביא אשם תלוי למרות שאינו חייב מצד הדין כדי שלא יבאו לטעות ולומר שסיבת הפטור של השני היא משום שהחתיכה שהוא אכל היתה של שומן, ואם כן הראשון ודאי אכל חלב, וחייב חטאת.
ומקשינן: ומנו האי תנא דאמר הכי?
אי רבי, הרי מן הדין ומן הדין הוא לחייב גם את השני באשם תלוי, שהרי רבי לא בעי שתי חתיכות?
אי רבנן, תיקשי: וכי משום דלא נקבע ראשון בחטאת נימא ליה לשני - אייתי חולין לעזרה?! שהרי הוא פטור מן הדין.
ומתרצינן: אמר רב אשי: לעולם אליבא דרבנן.
דף יח:
ורבי אליעזר היא דאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, ואין כאן חשש של חולין בעזרה. הלכך, אמרינן ליה לשני: אייתי אשם תלוי ואתני: אי אכל ראשון שומן אם כן הוא אכל חלב וליהוי האי אשם כפרה להגן עליו בינתיים מן היסורין עד שיוודע לו שאכן הוא אכל חלב ויביא חטאת, ואי לא, אלא הוא אכל שומן, ליהוי האשם נדבה (13).
תנו רבנן: אכל ספק חלב ואח"כ נודע לו שהוא ספק חלב, ושוב אכל ספק חלב ונודע לו - רבי אומר: אומר אני: כשם שאם נודע לו בסוף ששתי החתיכות שאכל הן חלב מביא חטאת על כל אחת ואחת, כי הידיעה שבין אכילה לאכילה מחלקת ביניהם, על אף שלא היתה אלא ידיעת ספק, כך [כל זמן שאינו יודע אלא ששתי החתיכות הן ספק חלב] מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת מחמת ידיעת הספק שבינתיים, שגם ידיעת ספק מחלקת, לענין אשם תלוי.
רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים: אין מביא אלא אשם תלוי אחד על שתי החתיכות. שנאמר באשם תלוי "על שגגתו אשר שגג". ודרשינן: אפילו על שגגות הרבה - אינו חייב אלא אחת [והוא הדין דידיעות ספק אין מחלקות לחטאות להני תנאי, רש"י בסוגיין. אולם תו' בשבועות יט, ב ד"ה כאן, כתבו דלענין חטאות מודים תנאים אלו דידיעות ספק מחלקות, ולא פליגי אלא לגבי אשם תלוי] (14).
אמר רבי זירא: כאן שנה רבי: ידיעות ספק מחלקות לחטאות! שהרי כאמור, רבי יליף מחטאת לאשם תלוי דידיעות ספק מחלקות, הרי שבחטאת סבר רבי דידיעות ספק מחלקות [ולקמן פריך למה יליף אשם מחטאת? אדרבה, חטאת היה צריך ללמוד מאשם. שהרי עיקר ידיעת ספק נאמר באשם תלוי] (15).
רבא אמר: אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות. אלא הכי קתני: אמר רבי: כשם שאם היתה לו ידיעה של ודאי בין חתיכה לחתיכה מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך אם היתה לו ידיעת ספק ביניהם [וגם בסוף לא נודע לו אלא שאכל ספק חלב] מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.
אמר ליה אביי לרבא: ואת לא תסברא דידיעות ספק מחלקות לחטאות? ! דאי סלקא דעתך ידיעות ספק אין מחלקות לחטאות, וחטאת אחת מביא, אם כן אמאי אמר רבי בידיעת ספק דמביא אשם תלוי על כל אחת ואחת? והתניא כללו של דבר: כל שחלוקין בחטאות שמביא חטאת נפרדת על כל אחת - חלוקין באשמות תלויין. וכיצד יתכן שלרבי יהא הבדל בין חטאות לאשמות?
אמר ליה רבא בר חנן לאביי: ולדידך, דאמרת: ידיעות ספק מחלקות לחטאות! אלא מעתה, אכל כזית חלב לפני יום הכפורים, וכזית חלב אחר יום הכפורים בהעלם אחד, והרי יום הכפורים במקום אשם תלוי קאי, שהוא מכפר על ספק חטא ופוטר מאשם תלוי, האם הכי נמי תאמר דמביא שתי חטאות לאחר יום הכפורים, שכשם שידיעת ספק מחלקת לחטאות כיון שהיא מחייבת את האדם באשם תלוי, והוא הדין דכפרת אשם תלוי ממש, דהיינו יום הכפורים, שהוא מכפר את כפרת האשם תלוי, מחלק בין שתי הכזיתים (16). ואיך אפשר לומר כן - הא בהעלם אחת אכלינון ואין כאן אפילו ידיעת ספק בינתיים?! אמר ליה אביי: ומאן לימא לן דיום הכפורים מכפר במקום אשם תלוי אף על גב דלא מתידע ליה שאכל ספק חלב? דלמא אין יום הכיפורים מכפר אלא והוא, דמתידע ליה ידיעת ספק קודם יוה"כ! אבל, אם לא היתה לו ידיעה כלל - אין יוה"כ מכפר! ואם כן לא קשיא מאכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית אחר יוה"כ בהעלם אחד, שאז באמת יוה"כ אינו מכפר.
אמר ליה רבא: תרדא! שוטה [פירוש אחר: עצל!] הרי "הודע ולא הודע" תנן! [במסכת שבועות], שבין אם היתה לו ידיעת ספק בין לא היתה לו ידיעה כלל, הרי יוה"כ מכפר, שאם אחר יוה"כ יוודע לו שעבר על ספק חטא, פטור מאשם תלוי. והדרא קושיא לדוכתיה מאכל כזית חלב לפני יוה"כ וכזית חלב לאחר יוה"כ?
איכא דאמרי: אמר ליה רבא בר חנן לאביי: מה אילו אכל כזית חלב שחרית ביום הכפורים וכזית חלב במנחה ביוה"כ האם הכי נמי דמחייב שתי חטאות?! שהרי יוה"כ הוי כידיעת ספק כיון שהוא מכפר במקום אשם תלוי, ואם ידיעת ספק מחלקת הוא הדין ליוה"כ.
אמר ליה אביי: ומאן לימא לן דיוה"כ - כל שעתא כל רגע מהיום מכפר? ! דלמא, כוליה יומא הוא דמכפר, דהיינו, מאורתא, מתחלת הלילה, ועד סוף היום הוא דמכפר, אבל מקצת היום אינו מכפר. ואם כן, באכל כזית חלב ביוה"כ עצמו אינו מכפר, וממילא אינו מחלק לענין חטאות?!
אמר ליה רבא: תרדא! תנן לקמן [כה, א]: הרי שבא לידו ספק עבירה ביוה"כ, אפילו עם חשיכה, פטור, שכל היום מכפר! והיינו, כל רגע מהיום. ואכתי תקשי מאכל כזית בשחרית וכזית במנחה?
מתיב רב אידי בר אבין לרבי זירא דאמר ידיעות ספק מחלקות לענין חטאות: תנן במסכת יומא: אכל ושתה ביוה"כ בהעלם אחת - אינו חייב אלא חטאת אחת! דשתיה ואכילה הם שם איסור אחד לענין יוה"כ (17).
והא בין אכילה לשתיה אי אפשר דלא הוה שהות ביום דמתיידע ליה?! כלומר, שאפשר לו להיוודע, ואפילו אם לא נודע לו באותו זמן הרי כפר ליה אז יוה"כ, וכיון דיוה"כ במקום אשם תלוי קאי הוי ליה כאילו היתה לו באותו זמן ידיעת ספק, וקתני: אינו חייב אלא חטאת אחת (18).
ואי סלקא דעתך ידיעות ספק מחלקות לחטאות - ליחייב שתי חטאות על האכילה והשתיה?
ומתרצינן: אמרי כי אמר רבי זירא דידיעות ספק מחלקות לחטאות היינו דוקא לרבי. אבל הא מתניתין - רבנן היא! דהיינו, התנאים דפליגי בברייתא לעיל על רבי וסברי דידיעות ספק אין מחלקות לאשם תלוי והוא הדין לחטאת (19).
ומקשינן: והא מדסיפא דהאי מתניתין רבי היא. דקתני: שתה ציר [מוהל היוצא מדגים מלוחים] ומורייס [שומן של דגים מלוחים] ביוה"כ - פטור!
ודייקינן: הא אם שתה חומץ - חייב!
ומני? רבי היא!
דתניא: חומץ אין משיב את הנפש. רבי אומר: אומר אני: חומץ משיב את הנפש.
ומדסיפא רבי, מכלל דרישא נמי רבי היא. וקתני ברישא דידיעות ספק אין מחלקות לחטאות, וקשיא לרבי זירא?!
ומתרצינן: אמרי: אין זה מוכרח. אלא סיפא רבי, ורישא רבנן.
איתיביה רבא לרבי זירא: תניא: אכל היום מאכל של הקדש בשווי של חצי פרוטה, ואכל למחר שוב בשווי חצי פרוטה. או נהנה היום מההקדש [בדבר שאינו מאכל] בחצי פרוטה, וחזר ונהנה למחר בחצי פרוטה. או אכל היום ונהנה למחר, או נהנה היום ואכל למחר. ואפילו אם היה הפרש מכאן, מהאכילה או ההנאה הראשונה, ועד השניה - שלש שנים, מנין שהן מצטרפין זה עם זה להתחייב באשם מעילות?
תלמוד לומר "תמעול מעל" - ריבה הכתוב!
ואמאי מצטרפין? הא כיפר עליה יום הכפורים שהיה בתוך השלש שנים, והוי כאילו היתה לו ידיעת ספק באמצע. וכשם שלדבריך ידיעת ספק מחלקת לחייב שתי חטאות הוא הדין דמחלקת שלא יצטרפו שני חצאי השיעור יחד, וכמו כן גם יום הכיפורים מחלק, ומדוע מצטרפין האכילות שלפני יוה"כ ואחריו? (20)
ומתרצינן: אמרי: כי מכפר יוה"כ דוקא על איסורא, אבל על ממונא, דהיינו מעילה שהיא חיוב ממוני להקדש לא מכפר (21).
ואיבעית אימא: כי מכפר יוה"כ דוקא על כוליה שיעורא, אבל על פלגא דשיעורא לא מכפר, ולכן מצטרפין חצאי השיעור יחד, שהרי על החצי הראשון לא כיפר יוה"כ, ולא הוי כידיעת ספק בינתיים (22).
וכן אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי: ידיעות ספק מחלקות לחטאות. רבי יוחנן אמר: אין ידיעות ספק מחלקות לחטאות. אלא הכי קתני רבי: כשם שאם היתה לו ידיעה של ודאי, מביא חטאת על כל אחת ואחת, כך אם היתה לו ידיעת ספק, מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת.
והוינן בה: בשלמא לרבי יוחנן, היינו דקא תלי לאשם בחטאת. דיליף רבי אשם מחטאת, שהרי ידיעת ודאי בחטאת מפורשת במקרא שהיא מחלקת לחטאות, דכתיב "או הודע אליו חטאתו" [דמשמע שע"י הידיעה הוא מתחייב בחטאת, וממילא השגגה שלאחר מכן אינה נפטרת בחטאת זו], וממנה למדין לידיעת ספק באשם תלוי.
אלא לריש לקיש, חטאת באשם מיבעיא ליה לרבי למיתלי?! שהרי ידיעת ספק עיקרה נאמר באשם תלוי, דכתיב "ולא ידע", והוה ליה למילף ממנה לחטאת שאף בה יחלקו ידיעות הספק?!
ומסקינן: קשיא!
ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ורמי דריש לקיש אדריש לקיש.
יש הבדל בין כל החטאות שבתורה לבין קרבן עולה ויורד הבא על טומאת מקדש וקדשיו. שבכל החטאות אף אם לחוטא בשוגג לא היתה לו ידיעה לפני החטא, אלא היה שוגג מלכתחילה, כגון שמעולם לא ידע שהחלב אסור. אעפי"כ מביא חטאת כשיודע לו שחטא. ואילו בטומאת מקדש צריך שתהא לו "ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בינתיים" דהיינו, שרק אם ידע בתחילה שהוא טמא ושזה הוא המקדש או שזה בשר קדש ואח"כ נעלמה ממנו הטומאה או ששכח שזה המקדש או שזה קדש, ונכנס למקדש או שאכל קדש מחמת העלם ידיעתו הקודמת ובסוף נודע לו, אז הוא מביא קרבן עולה ויורד.
דתניא: היו שני שבילין, אחד טמא שקבור שם מת, והעובר שם בהכרח מאהיל עליו, ואחד טהור. ולא ידוע איזה מהם טמא. והלך אדם בשביל הראשון, ולא נכנס לאחר מכן למקדש עד שהלך גם בשני, ואז נכנס למקדש בשוגג, ששכח שהוא טמא - חייב בקרבן עולה ויורד, שהרי היתה לו ידיעה ודאית בתחילה שהוא טמא, מאחר שהלך בשני השבילין שאחד מהן טמא, וממה נפשך הוא נטמא. אבל אם הלך בראשון, ושכח שהלך בו, ונכנס למקדש - פטור לפי שאינו ודאי טמא.
הלך אח"כ בשני, ושכח משני השבילין שהלך בהן, ונכנס - חייב, וכדלעיל.
הלך בראשון ושכח, ונכנס, ולאחר מכן כשנזכר שהוא ספק טמא הזה מאפר פרה אדומה ביום השלישי, ושנה בהזאה ביום השביעי, וטבל ונטהר לגמרי מספק טומאתו, ואח"כ הלך בשני, ושכח, ונכנס - חייב חטאת, שהרי אחת משתי הכניסות למקדש, בודאי היתה בטומאה.
דף יט.
רבי שמעון פוטר בזו, לפי שאין כאן ידיעה ודאית בתחילה לפני כל כניסה למקדש שאכן אז הוא היה טמא. שהרי גם לאחר הליכתו בשביל השני עדיין אינו טמא ודאי, כי שמא השביל הראשון הוא הטמא, והרי כבר נטהר מאותה טומאה. ולקמן מפרש טעמא דתנא קמא.
רבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן, משום רבי שמעון!
ותמהינן: ואפילו בקמייתא בשתי הבבות הראשונות הוא גם כן פוטר?! והרי התם כשלא נטהר בינתיים היתה לו ידיעה ודאית שהוא טמא לפני שנכנס למקדש בפעם השניה.
ומתרצינן: אמר רבא: הכא במאי עסקינן: כגון שהלך בראשון, ובשעת הילוכו בשני שכח שהלך בראשון ולאחר מכן נכנס למקדש. שנמצא שיש לו רק "מקצת" מידיעה ודאית שהוא טמא, שכיון שבשעה שהלך בשני הוא שכח מהליכתו בראשון, הרי כשנכנס למקדש, קדמה לכניסתו רק ידיעת ספק טומאה ולא ידיעה של ודאי טומאה.
ובהא פליגי תנא קמא ורבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון: תנא קמא סבר: מקצת ידיעה - כידיעה דמיא, שכיון שלאחר הליכתו בשביל השני הוא טמא ודאי, אלא שהוא אינו יודע מכך וסובר שהוא רק טמא מספק, מחמת ששכח מהליכתו בשביל הראשון, די בכך כדי לחייבו בקרבן עולה ויורד [ועדיף מהאופן המבואר בסיפא שבשעת הליכתו בשביל השני כבר נטהר מהראשון. כי שם הוי "ידיעת ספק" שהרי יש לו את כל הידיעה ובכל זאת הוא רק בספק טומאה ולכן הוא פטור [לת"ק אליבא דר"ש], אבל כאן אילו היה יודע הכל, היתה לו ידיעה ודאית אלא שחסרה לו הידיעה הזאת הלכך הרי זה "מקצת" ידיעה ודאית ולא ידיעת ספק].
ורבי שמעון בן יהודה סבר: מקצת ידיעה לאו כידיעה דמיא. וכיון שהוא אינו יודע עתה שהוא טמא ודאי, הרי הוא כמי שאין לו ידיעה כלל בתחלה, שפטור מקרבן עולה ויורד.
אמר מר: הלך בראשון, ונכנס, והזה ושנה וטבל, והלך בשני, ונכנס - חייב.
והוינן בה: ואמאי חייב לתנא קמא דרבי שמעון? הא לא הוי ליה ידיעה בתחלה שהוא ודאי טמא, שהרי בכל אחת מהכניסות למקדש אינו אלא ספק טמא? [וכאמור, זה הוי "ידיעת ספק" ולא "מקצת ידיעה" שהרי יש לו את כל הידיעה ובכל זאת אינו אלא בספק טומאה].
אמר ריש לקיש: הא מני - רבי ישמעאל היא דלא בעי כלל ידיעה בתחלה, אלא חיוב הקרבן בטומאת מקדש הוא ככל קרבן חטאת דלא בעינן ידיעה בתחלה.
רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן היא - כאן עשו ספק ידיעה כידיעה ודאית!
ואמרינן: קא סלקא דעתין, דהא דאמר רבי יוחנן "כאן עשו" והוא הדין לכל התורה כולה דידיעת ספק הוי ידיעה. ואם כן קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן! דבסוגיין אמר רבי יוחנן דידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות כידיעת ודאי, והכא אמר דבכל התורה ספק ידיעה כידיעה דמיא. וקשיא נמי דריש לקיש אדריש לקיש! דבסוגיין אמר אליבא דרבי דידיעת ספק מחלקת לחטאות כידיעת ודאי, ואם כן אמאי לא תירץ כרבי יוחנן דתנא קמא דרבי שמעון סבר כרבי דידיעת ספק הוי ידיעה?
בשלמא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא קשיא. דאיכא למימר דהכי קאמר רבי יוחנן: כאן, לגבי ידיעה בתחלה של טומאת מקדש - עשו ספק ידיעה כידיעה. אבל בכל התורה כולה - לא עשו ספק ידיעה כידיעה!
מאי טעמא? הכא גבי טומאה של מקדש וקדשיו כתיב "ונעלם ממנו - והוא טמא"
דמשמע דדיינו לחייב אפילו אם יש רק קצת העלמה מהטומאה. הלכך אמרינן דידיעה דאית בה נמי ספק, חייב קרא. אבל בכל התורה כולה, דהיינו בכל החטאות, כתיב "או הודע אליו חטאתו" משמע רק דאי אית ליה ידיעה ודאית בין העלמה להעלמה הוא דמחייב חטאת על כל העלמה בנפרד.
אלא לריש לקיש קשיא. אדמוקים לה לסיפא דשני שבילין כרבי ישמעאל, דלא בעי ידיעה בתחלה כלל, לוקמה כהני תנאי דבעי ידיעה בתחלה, אלא לכך הוא חייב משום דכרבי סבירא ליה דידיעת ספק הוי ידיעה?! (23)
ומתרצינן: הא קא משמע לן ריש לקיש - דרבי ישמעאל נמי לא בעי ידיעה בתחלה בטומאת מקדש וקדשיו! ולכן העמיד את דברי התנא קמא דרבי שמעון כרבי ישמעאל.
ופרכינן: מאי קא משמע לן? הא מתניתין היא! דתנן: רבי ישמעאל אומר: כתיב בטומאת מקדש וקדשיו "ונעלם" "ונעלם" שתי פעמים. לחייב בין על העלם טומאה ששכח שהוא טמא כשנכנס למקדש ובין על העלם מקדש ששכח שזה המקדש [או שזה בשר קדש]. ומבואר במסכת שבועות דמאן דבעי ידיעה בתחלה מפיק לה מהני תרי "ונעלם". ואם כן, רבי ישמעאל, דלא אייתר ליה קראי להכי, ודאי סבר דלא בעי ידיעה בתחלה.
ומתרצינן: איצטריך ריש לקיש לאשמעינן. דסלקא דעתך אמינא דרבי ישמעאל רק מקרא הוא דלית ליה דבעי ידיעה בתחלה. אבל מגמרא, מהלכה למשה מסיני, אית ליה.
קא משמע לן ריש לקיש דלית לית לרבי ישמעאל ידיעה בתחלה כלל!
מתניתין:
היו חלב ונותר לפניו, וסבר ששניהם שומן של היתר, ואכל אחד מהן, ואינו יודע איזה מהן אכל.
או שהיו אשתו נדה ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן שבא על אחת מהן וסבר שזו אשתו והיא טהורה, ובסוף נודע לו שהיא נדה, ואינו יודע באיזו מהן שגג, שהוא מסתפק שמא בא על אחותו.