חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - בראשונה
מתניתין:
בראשונה, בתחילה, לא תיקנו גורל ["פייס"] (1) לתרומת הדשן, אלא כלמישרוצה לתרום את המזבח והוא כהן מבית אב שעובד במקדש באותו יום, היה תורם.
ובזמן שהן מרובין, שיש הרבה כהנים הרוצים לתרום, כך היו עושין: רצין ועולין בכבש של המזבח, (2) שארכו שלשים ושתים אמות.
וכל הקודם את חבירו בארבע אמות, שהגיע ראשון לתוך ארבע אמות העליונות של הכבש סמוך למזבח - זכה לתרום את הדשן.
ואם היו שניהן שוין, שהיו שני כהנים הגיעו לתוך הארבע אמות כאחד, שניהם לא זכו. ועושין גורל בין כל הכהנים (3).
וכך היתה ההגרלה -
הממונה על הגורלות שבמקדש אומר להן: הצביעו!
דהיינו, הוציאו אצבעותיכם כדי למנות האצבעות.
[ומבואר בגמרא שהכהנים היו עומדים במעגל סביב והממונה היה נוטל מצנפת מראשו של אחד מהם להודיע שממנו מתחיל הגורל. ונוקב במספר מסויים הגדול בהרבה ממספר הכהנים הנמצאים שם. כגון מאה או ששים, (4) ומתחיל למנות את האצבעות מאותו כהן שנטל מצנפתו מראשו, וסובב והולך, ומונה וחוזר חלילה עד סוף המנין. והכהן שהמנין הסתיים אצלו הוא הזוכה].
וכך היו כל הגורלות שבמקדש. (5)
ומה הן מוציאין? אצבע אחת או שתים!
ומבארת הגמרא שרק כהן חולה, שיוצאות שתי אצבעותיו כאחת, מוציא שתי אצבעות, ולא היו מונים את שתי האצבעות, אלא רק את האדם המוציאן.
ואין מוציאין אגודל במקדש בשעת הגרלה, מפני הרמאין. שאם יראו שהמנין עומד להסתיים אצל הכהן העומד אחריהם, יוציאו אגודל ועוד אצבע כדי שהממונה יטעה למנות אותם כשנים מחמת המרחק שבין האגודל לאצבע, ועל ידי כך יסתיים המנין בהם. (6)
מעשה שהיו שניהם שוין, ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו.
וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה על ידי הריצה בכבש, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס של הצבעה ולא על ידי ריצה בכבש. [ובגמרא מפרש למה לא תיקנו מלכתחילה פייס לתרומת הדשן].
ארבע פייסות היו שם במקדש בכל יום לצורך העבודות השונות. והיו מתכנסים ארבע פעמים ביום להגרלה. (7)
וזה של תרומת הדשן היה הפייס הראשון!
גמרא:
והוינן בה: והא, עבודה זו של תרומת הדשן, מעיקרא קודם שקרתה התקלה במרוצתם בכבש, מאי טעמא לא תקינו לה רבנן פייסא, ככל שאר עבודות שבמקדש, שתיקנו להם מלכתחילה פייס, כמבואר להלן בפרקין.
ומתרצינן: מעיקרא סבור, מתחילה היו סבורים כיון דתרומת הדשן עבודת לילה היא, שכשירה בלילה ולא כשאר עבודות הכשרות רק ביום, לא חשיבא להו לכהנים, ולא אתו, לא יבואו לריב עליה.
אך כיון דחזו שבכל זאת היא חשובה בעיניהם, והם רבים עליה, דקאתו שהגיעו כהנים רבים, ואתו, ובאים לידי סכנה, תקינו לה פייסא.
ומקשינן: והרי הקטרת איברים ופדרים [חלבים] של קרבן התמיד דעבודת לילה היא, שכשרה אף היא בלילה, (8) ותקינו לה רבנן פייסא מעיקרא!?
ומתרצינן: ההיא, סוף עבודה דיממא היא. שההקטרה היא גמר עבודת קרבן התמיד, שנשחט ביום ונזרק דמו ביום, ולכן חשובה היא בעיני הכהנים, למרות שהיא עצמה נעשית בלילה, ולכן היה מעיקרא חשש שיבואו לריב עליה.
ומקשינן: והרי האי נמי, תרומת הדשן - תחילת עבודה דיממא היא, שהיא תחילת עבודת היום, והיא חשובה בעיני הכהנים מעיקרא!?
והראיה שהיא נחשבת תחילת עבודת היום ואינה נחשבת לעבודת לילה, מהא דאמר רבי יוחנן: קידש ידיו מהכיור בלילה לתרומת הדשן, למחר בעלות השחר אין צריך לקדש ידיו שוב לצורך עבודות אותו היום [אם לא יצא מהמקדש בינתיים], כיון שכבר קידש אותן מתחילת עבודה.
הרי, שתרומת הדשן נקראת תחילת עבודת היום!?
ומתרצינן: אימא: כך אמר רבי יוחנן: כיון שכבר קידש אותן מתחילה לעבודה. לשם עבודה שהיא חובת היום הבא.
אך לעולם תרומת הדשן אינה שייכת לעבודות היום אלא עבודה בפני עצמה היא, ועבודת לילה היא.
איכא דאמרי: לכך לא תיקנו מלכתחילה פייס לתרומת הדשן, היות ומעיקרא סבור: כיון דאיכא אונס שינה, שהכהנים עדיין ישנים בשעה זו, לא אתו לא יגיעו לעבודה הזו.
כיון דחזו דאתו הכהנים בכל זאת, וקאתו נמי לידי סכנה - תקינו לה רבנן פייסא.
ומקשינן: והרי הקטרת אברים ופדרים, דאיכא נמי אונס שינה, שאף היא נעשית בלילה, ובכל זאת תקינו לה רבנן פייסא?
ומתרצינן: שאני מיגנא ממיקם. דחיית השינה אינה דומה לקימה בהשכמה.
כי הקטרת האברים נעשית בתחילת הלילה, ואילו תרומת הדשן נעשית בסוף הלילה. ונוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו אפילו עד סוף הלילה, מאשר לקום בהשכמה.
ומקשינן: וכי תקנתא להך גיסא הואי, וכי רק מפני התקלה שאירעה תיקנו פייס לתרומת הדשן?
והלא גם תקנתא להאי גיסא הואי! שגם מחמת טעם אחר היו צריכים פייס.
שהרי הכהן התורם את הדשן הוא גם מסדר את המערכה של העצים על המזבח, ומוסיף עליה שני גזרי עצים. ומאחר שכהן אחד עושה את שלשתן, הרי הן חשובות [אף שגם הן עבודות לילה, מהרש"א], ובודאי יטרחו לבא בשבילן גם מספק, ואם כן היו צריכים פייס מעיקרא? (9)
דתניא: מי שזכה בתרומת הדשן - זכה גם בסידור מערכה, ובשני גזירי עצים, שנותנן מעל עצי המערכה. דילפינן מקרא שצריך להוסיף שני גזירי עצים על המזבח בכל יום בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערביים.
ומתרצינן: אמר רב אשי: שתי תקנות הוו:
א. מעיקרא סבור: לא אתו בגלל הטעמים שנזכרו לעיל. כיון דחזו דקאתו, ואתו נמי לידי סכנה - תקינו לה פייסא.
ב. אך כיון דתקינו לה פייסא - לא אתו חדלו מלבוא. כי אמרי: מי יימר דמתרמי לן שנזכה בגורל, ועל הספק לא כדאי לבא לעבודה שכזו.
הדר תקינו להו, שמי שזכה בתרומת הדשן יזכה גם בסידור מערכה ובשני גזירי עצים, כי היכי דניתו וניפייסו בשביל כל העבודות הללו. (10)
שנינו במשנה: ובזמן שהן מרובין, רצין ועולין בכבש כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה.
אמר רב פפא: פשיטא לי: ארבע אמות דארעא ארבע אמות שבקרקע העזרה הסמוכות לתחילת הכבש למטה - ודאי שלא לכך נתכוונה המשנה שמי שהגיע ראשונה לתחילת אותן ארבע אמות זכה. שהרי "רצין ועולין בכבש" תנן.
וכן קמייתא, ארבע אמות ראשונות של הכבש - נמי לא. אי אפשר לומר שמי שהגיע ראשונה לתחילת אותן ארבע אמות זכה. שהרי "רצין ועולין בכבש" תנן, והדר, רק אחר כך - "כל הקודם את חבירו זכה". ומשמע שלא זכה מיד עם הגעתו לכבש.
וכן ארבע אמות דביני וביני, איזה שהן ארבע אמות מתוך שלשים ושתים האמות של הכבש - נמי לא. משום דלא מסיימא מילתא לא יהיה סימן ברור לידע אלו ארבע אמות הן.
ולכן פשיטא לי שארבע אמות דגבי מזבח תנן. אותן שבסוף הכבש הסמוכות למזבח, ומי שהגיע ראשון לתחילתן הוא הזוכה.
אולם בזאת נסתפק רב פפא:
המזבח היה בנוי בצורת שלש קוביות מדורגות, זו על גבי זו.
היתה לו קוביה אחת של יסוד מלמטה, בגובה אמה, ומעליה קוביה שניה [בגובה חמש אמות], שהיתה קטנה ברוחבה מהיסוד באמה אחת מסביב, וכך היה היסוד בולט מתחתיה ברוחב אמה.
מעל הקוביה השניה היתה קוביה שלישית בגובה שלש אמות, וקוביה זאת היתה מצומצמת ברוחבה מהקוביה שתחתיה באמה אחת מסביב. וכך היה המזבח מצטמצם ברוחבו, ונכנס פנימה ברוחב אמה לכל היקפו. וכניסה זו נקראת "סובב".
הכבש הגיע למטה עד ליסוד, ומשם הוא התרומם, והיה "פורח" [רוכב] על אותן שתי אמות של רוחב היסוד ורוחב הסובב, ונושק למעלה בראשו של המזבח. ולאור זאת:
בעי רב פפא: ארבע אמות שאמרו, האם הן כוללות בהדיה, בכללן, גם את משטח הכבש הפורח מעל גבי אמה יסוד ועל גבי אמה סובב.
כלומר, האם הן כלולות בתוך ארבע האמות הנושקות את שפת ראש המזבח.
דף כב:
או דילמא, בר חוץ מאמה יסוד ואמה סובב, שהארבע אמות הן ביחס לרצפת העזרה הסמוכה ליסוד המזבח, ועל הכבש הן עד למרחק של שש אמות מראש המזבח?
ומסקינן: תיקו!
שנינו במשנה: ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להם הצביעו.
תנא בברייתא: היה אומר להם: הוציאו אצבעותיכם למנין.
והוינן בה: ונימנינהו לדידהו? מדוע מנו את אצבעות הכהנים ולא אותם בעצמם, לגולגלותם?
ומתרצינן: מסייע ליה לרבי יצחק.
דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה. (1) דכתיב אצל שאול "ויפקדם בבזק" (2) בשברי חרסים. שכל אחד השליך לפניו שבר של חרס ומנו את החרסים. הרי שאסור למנות את האנשים עצמם. (3)
מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי "בזק" לישנא דמיבזק הוא מלשון כיתות [חרסים]?
ודילמא שמא דמתא הוא, שם העיר ששם פקדם?
כדכתיב "וימצאו את אדוני בזק"?
ומתרצינן: אלא, מהכא מוכח שאסור למנות את ישראל: דכתיב "וישמע שאול את העם [לשון הכרזה] ויפקדם בטלאים", שצוה עליהם שכל אחד יקח טלה מצאן המלך, ונמנו הטלאים.
אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד".
רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין.
שנאמר בההוא קרא "אשר לא ימד, ולא יספר". (4)
אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי היה מקשה שיש לכאורה סתירה בין הפסוקים:
כתיב "והיה מספר בני ישראל כחול הים", ומשמע שיש להם מספר. (5)
וכתיב מאידך: "אשר לא ימד ולא יספר", ומשמע שאין להם מספר, מחמת ריבויים!? (6)
ומתרץ רבי יונתן: לא קשיא:
כאן, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אז אין להם מספר.
כאן, בזמן שאין עושין רצונו של מקום אז יש להם מספר.
רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי: לא קשיא:
כאן, בידי אדם, שבידי אדם אי אפשר למנותם מחמת ריבויים.
כאן, בידי שמים שבידי שמים ניתן למנותם.
אמר רבי נהילאי בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור הוא מתעשר. (7)
שהרי מעיקרא קודם שמלך שאול כתיב "ויפקדם בבזק" בשברי חרסים. (8)
ולבסוף כשמלך כתיב "ויפקדם בטלאים" שנלקחו כולם מצאנו. (9)
ומקשינן: ודילמא הטלאים היו מדידהו, שכל אחד הביא מביתו?
ומתרצינן: אם כן מאי רבותא דמילתא?! מה בא הכתוב להשמיענו. אלא על כרחך, לומר שהתעשר לאחר שמלך.
כתיב כשיצא שאול למלחמה על עמלק: "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל".
אמר רבי מני: על עסקי נחל! שכביכול עשה ריב עם הקב"ה על עסקי נחל, דהיינו בענין עגלה ערופה שנערפת בנחל איתן.
בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול: "לך והכית את עמלק".
אמר שאול: ומה על הריגת נפש אחת אמרה תורה: הבא עגלה ערופה!
כל הנפשות הללו, שהרגנו, על אחת כמה וכמה שאנו צריכים להביא כפרה.
ולכן השאיר ממיטב הצאן והבקר כדי להקריב אותם כקרבנות לכפרה [רבינו חננאל]. (10)
ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה?
ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו?
יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה"!
ובשעה שאמר לו שאול לדואג: "סוב אתה ופגע בכהנים" שבעיר נוב על שנתנו מחסה לדוד, יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה"!
אמר רב הונא: כמה לא חלי ולא מרגיש, אינו צריך לפחד, ולא לדאוג מכל רעה, אלא יכול להיות סמוך ובטוח, גברא דמריה סייעיה, מי שהקב"ה בעזרו.
שהרי שאול נכשל רק בעבירה אחת, ועלתה לו, נענש על כך במיתה ובאבדן מלכותו.
ואילו דוד נכשל בשתים - ולא עלתה לו, לא נענש כלום! (11)
ומבארינן: שאול באחת מאי היא? מעשה דאגג, שלא הרג את אגג מלך עמלק כפי שנצטווה מפי ה'.
ומקשינן: והא איכא נמי מעשה דנוב עיר הכהנים, שהרג שאול את כולם?
ומתרצינן: כבר אמעשה דאגג, שהיה לפני כן, כתיב: "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך". (12)
והא דאמרן דוד בשתים - מאי נינהו?
האחד, מעשה דאוריה החתי, שציוה דוד להציבו בחזית המלחמה החזקה כדי שיהרג.
והשני, מעשה דהסתה, שמנה דוד את עם ישראל וגרם בכך לבא עליהם דבר.
["הסתה" - מלשון הכתוב "ויסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם לאמר: לך מנה את ישראל"].
ומקשינן: והא איכא נמי מעשה דבת שבע, שבא עליה כשהיתה אשתו של אוריה?
ומתרצינן: התם אכן אפרעו מיניה, שנענש על כך. דכתיב "ואת הכבשה ישלם ארבעתים". שלקה בארבעת ילדיו -
א. ילד, שנולד לבת שבע מאותה ביאה, מת.
ב. אמנון, הרגו אבשלום על שאנס את תמר.
ג. תמר, נאנסה על ידי אמנון.
ד. ואבשלום, נהרג בחייו של דוד.
ומקשינן: הרי התם, במעשה דהסתה, נמי אפרעו מיניה. דכתיב "ויתן ה' דבר בישראל, מהבקר ועד עת מועד"!?
ומתרצינן: התם לא אפרעו מגופיה לא הוא עצמו נענש אלא עם ישראל.
ומקשינן: התם, במעשה דבת שבע, נמי לא אפרעו מגופיה אלא מילדיו? ומתרצינן: לאיי, אכן אפרעו מגופיה על אותו מעשה. (13)
דאמר רב יהודה אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד. ופרשו הימנו סנהדרין, ונסתלקה הימנו שכינה משום מעשה דבת שבע.
דכתיב "ישובו לי יראיך ויודעי עדותיך", שהתפלל דוד כל כך שיתרפא מצרעתו וישובו אליו הסנהדרין.
וכתיב "השיבה לי ששון ישעך", שהתפלל שתחזור אליו השכינה. (14)
ומקשינן: והא אמר רב: קבל דוד לשון הרע על מפיבושת בן שאול מפי ציבא, עבדו של מפיבושת, שהוא מבקש למרוד בדוד ולמלוך תחתיו.
הרי שהיה לדוד עוד חטא שלא נענש עליו?
ומתרצינן: סבר לה רב הונא, דאמר "דוד בשתים ולא עלתה לו" - כשמואל, דאמר: לא קבל דוד לשון הרע על מפיבושת, וכמבואר במסכת שבת [נו א].
ועוד יש לומר דלרב נמי, דאמר קבל דוד לשון הרע, לא קשיא לרב הונא. דהא איפרעו מיניה על עון זה.
דאמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו דוד למפיבושת "אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה", שהחרים ממנו את מחצית שדהו ונתנה לציבא, יצאה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלכות!
כעונש של מדה כנגד מדה: כשם שהפסדת למפיבושת נחלתו שלא כהוגן, כך תקרע המלכות מזרעך ותתחלק בין רחבעם נכדך לירבעם בן נבט. (15)
כתיב "בן שנה שאול במלכו".
אמר רב הונא: כבן שנה שלא טעם טעם חטא. (16) מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ואימא כבן שנה, שמלוכלך בטיט ובצואה, שהיה עניו מאד ולא הקפיד על כבודו, כדכתיב "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו" [תוספות ישנים]?
אחויאו ליה הראו לו לרב נחמן בר יצחק משמים, סיוטא בחלמיה, מלאכי פחד הבהילוהו בחלומו, על שלא דיבר בלשון נקיה כלפי שאול.
אמר רב נחמן בר יצחק: נעניתי לכם, דברתי נגדכם יותר מן הראוי עצמות שאול בן קיש! (17)
הדר חזא שוב ראה סיוטא בחלמיה, משום שעדיין לא כיבדו כראוי כדלהלן.
חזר ואמר: נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל!
אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול לאורך ימים?
מפני שלא היה בו שום דופי ביחוס משפחתו, ויש חשש שמא יתגאו המלכים מזרעו, על ישראל.
אבל דוד, היה בו דופי משפחה, שבא מרות המואביה.
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים, ביחוס משפחתו, תלויה לו מאחוריו. כדי שאם תזוח דעתו עליו להתגאות, אומרין לו: חזור לאחוריך! הסתובב וראה מה תלוי מאחוריך.
אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול, שנכשל בעוון שבגללו ניטלה ממנו המלכות?
מפני שמחל על כבודו (18) בתחילת מלכותו, ובכך גילה על עצמו שאינו ראוי למלוך.
שנאמר "ובני בליעל אמרו: מה יושיענו זה, ויבזוהו, ולא הביאו לו מנחה [כשנבחר למלך]. ויהי כמחריש".
וכתיב "ויעל נחש העמוני, ויחן על יבש גלעד". ובהמשך נאמר, כי לאחר שניצח שאול את נחש העמוני בעקשו בני ישראל להמית את האנשים בני בליעל שאמרו בלשון תמיהה "וכי שאול ימלוך עלינו?". ושאול אמר "לא יומת איש ביום הזה".
דף כג.
ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם (תחילת העמוד) שאינו נוקם נקמתו, ונוטר איבה בלבו כנחש (1) - אינו תלמיד חכם.
ומקשינן: והכתיב "לא תקום ולא תטור"? ומשנינן: ההוא, בממון הוא דכתיב. כשפגעו בו בממון. אבל אם פגעו בגופו, כגון שהכוהו או ביזוהו - מותר לו לקום ונטור. (2)
דתניא: איזו היא נקימה, ואיזו היא נטירה?
נקימה - אמר לו: השאילני מגלך! אמר לו: לאו. לא אשאילך.
למחר, אמר לו הוא בעל המגל: השאילני קרדומך! אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני!
זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה?
אמר לו: השאילני קרדומך! אמר ליה: לא!
למחר אמר לו: השאילני חלוקך! אמר לו הילך! איני כמותך שלא השאלתני!
זו היא נטירה שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו [רש"י].
ומקשינן: וכי על צערא דגופא לא!? וכי אין אסור לקום ולטור על צער או על דבר אחר שאינו של ממון? והתניא: הנעלבין ואינן עולבין, השומעין חרפתן ואינן משיבין, העושין מצוות מאהבה, ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו"!?
ומשנינן: לעולם דנקיט ליה בליביה. שאמנם תלמיד חכם עצמו אין לו לנקום במי שפגע בו, אבל מותר לו לשמור את הדבר בלבו. ואם בא אדם אחר לנקום נקמתו, ישתוק ולא ימחה בעדו. (3)
ומקשינן: והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו משמע שהוא צריך להשכיח הדבר לגמרי מלבו?
ומתרצינן: הא דרבא, היינו דמפייסו ליה. כשהפוגעין בו מבקשין ממנו מחילה, ומפייס. והוא מעביר על מדותיו, ומוחל. אבל כשלא מבקשין ממנו מחילה עליו לקום ולטור כנחש.
שנינו במשנה: ומה הן מוציאין אחת או שתים.
והוינן בה: השתא שתים אצבעות מוציאין, בי לחשוש לרמאות - אחת מיבעיא שמותר להוציא, שבודאי לא יבואו לידי רמאות?
ומתרצינן: אמר רב חסדא: לא קשיא: כאן בבריא, כהן בריא לא יוציא רק אצבע אחת.
כאן בחולה, כהן חולה שאינו שולט היטב באצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאת גם חבירתה עמה, מותר לו להוציא שתים. (4)
והתניא: [בניחותא]: אחת מוציאין. שתים אין מוציאין. במה דברים אמורים שאין מוציאין שתים, בבריא. אבל בחולה אפילו שתים מוציאין.
והיחידין [כינוי לחולים, לפי שהם שוכבים בבידוד] מוציאין שתים. (5)
ואין מונין להן אלא אחת שתי האצבעות נמנין כאחת בלבד.
ומקשינן: וכי אין מונין לו אלא אחת בלבד?
והתניא: אין מוציאין:
לא שליש האצבע השלישית [האמצעית], שלא יוסיף בנוסף על האצבע [וכמבואר לקמן].