אור ברסלב
חברותא על יומא פרק ראשון - שבעת ימים

חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - שבעת ימים

דף ב.

עבודת המקדש ביום הכיפורים נעשית רק על ידי הכהן הגדול.

ולכן מפרישים אותו מביתו שבוע ימים לפני יום הכיפורים, ומושיבים אותו בלשכה מיוחדת במקום המקדש, כדי להכינו לקראת עבודתו ביום הקדוש.

המקור והטעם להפרשתו של הכהן הגדול מתבאר בגמרא בהרחבה.

במשנתנו מתבארים מלבד דין הפרשת כהן גדול, שני ענינים נוספים:

הכנת ממלא מקום לכהן הגדול, והכנת אשה נוספת למקרה שתמות אשתו של הכהן הגדול. כי כפרת יום הכיפורים של הכהן הגדול צריכה להיות על "ביתו", וביתו הוא - אשתו.

מתניתין:

א. שבעת ימים קודם יום הכפורים, מפרישין מבדילים את הכהן הגדול מביתו - ללשכת "פרהדרין" שבמקדש. (1)

ב. וכן מתקינין מכינים לו כהן גדול אחר שישמש תחתיו, שמא יארע בו פסול של טומאה שימנע ממנו לעבוד את עבודת היום, שאינה כשירה אלא רק בו. (2)

ג. רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין מכינים לו, שמא תמות אשתו.

ואם אין לו אשה תחסר כפרתו, לפי שנאמר [ויקרא טז ו] "וכפר בעדו ובעד ביתו", וביתו - זו אשתו.

אמרו לו: אם כן, שיש לחשוש למיתת אשתו - אין לדבר סוף. שהרי יש לעולם לחשוש שמא תמות גם האשה שמכינים לו תחתיה. (3)

גמרא:

תנן התם במסכת פרה [ג א]: שבעת ימים קודם שריפת הפרה האדומה - היו מפרישין את הכהן [ההדיוט] השורף את הפרה, מביתו לבית המקדש, ללשכה שעל פני ה"בירה" [וכפי שיבואר בגמרא], הנמצאת בפינה שהיא צפונה מזרחה.

ולשכה זאת "לשכת בית האבן" - היתה נקראת.

ולמה נקרא שמה "לשכת בית האבן"?

לפי שכל מעשיה עשיותיה של הפרה האדומה - בכלי גללים של בקר, או בכלי אבנים, ובכלי אדמה בלבד היו נעשים, שכלים אלו אינם מקבלים טומאה, ואינם מטמאים את מי אפר הפרה.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא? מדוע כל כך תיקנו להחמיר בשמירת טהרת מי אפר הפרה:

כיון, היות שהקילו חכמים ואמרו ד"טבול יום" [שהוא טמא שנטהר באותו היום על ידי טבילה במקוה. אך לפי שעדיין לא "העריב שמשו" של אותו היום, הרי הוא פוסל קדשים בנגיעתו בהם. ובכל זאת הרי הוא] כשר בעשיית הפרה האדומה.

ודבר זה דרשו חכמים מדברי הכתוב [לקמן מג ב]. ואילו הצדוקים היו חולקים על דרש זה, ומחייבים שיהיה העוסק באפר הפרה טהור לגמרי, אחרי שכבר העריב שמשו.

וכיון שרצו חכמים להוציא מלבם של צדוקים את טעותם, התקינו שלכתחילה יהיה העוסק באפר הפרה "טבול יום".

אך הנהגה זו יכולה היתה להביא, מאידך, לזלזול בשמירת הטהרה של אפר הפרה. ולכן, החמירו חכמים בשמירת טהרתה, ובכך חינכו שלא להקל בה.

דתנן: מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה בטומאת שרץ, ומטבילין אותו, כדי שתהיה הפרה נעשית ב"טבול יום" - להוציא מלבן של צדוקין.

שהיו הצדוקים אומרים: רק ב"מעורבי השמש", שהם טהורים לגמרי, היתה הפרה האדומה נעשית, ולא בטבולי יום.

וכיון שהנהיגו לעשותה בטבולי יום, חששו חכמים שמתוך כך יקלו בשמירת טהרתה. ולכן, תקינו לה רבנן שיעשו את כל מעשיה בכלי גללים, כלי אבנים וכלי אדמה שאינם מקבלים כלל טומאה.

והחמירו בה כל כך, שלא יעשוה בשאר כלים טהורים, אלא רק בכלים אלו, דלא ליקבלו טומאה - כי היכי כדי דלא ליזלזלו בה.

ועתה מבארת הגמרא את הטעם שנבחרה דוקא הלשכה הצפונית מזרחית להפרשתו של הכהן לפני עשיית הפרה האדומה?

מאי שנא "צפונה מזרחה"?

כיון דפרה אדומה "חטאת" היא נקראת בתורה [על אף שאינה קרבן כלל, יש לה דיני קרבן חטאת מסויימים].

וחטאת - טעונה שחיטה בצפונה של העזרה [אם כי הפרה האדומה אינה נשחטת בעזרה].

וגם כתיב בה [במדבר יט ט] שצריך להזות מדמה, כאשר הכהן עומד על הר המשחה - "אל נכח פני אהל מועד", דהיינו, לנוכח פתחו של ההיכל, הנמצא בצדו המזרחי של המקדש.

לכן, תקינו לה רבנן לכהן השורף את הפרה לשכה הנמצאת בצפונה מזרחה, כי היכי דלהוי לה לכהן היכירא, שיזכור כל הזמן מכח היותו בצד הצפוני מזרחי, שהופרש למקום זה כדי להכינו לעבודת הפרה האדומה, הקרויה חטאת ונשחטת בצפון, ושאת דמה מזים נוכח פתח ההיכל הנמצא במזרח.

וכיון שיזכור זאת, הוא ישים לב להיות זריז במעשיה ובסדר עבודתה [רש"י].

ועתה מבארת הגמרא: מאי "בירה" הנזכרת במשנה במסכת פרה?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מקום היה בהר הבית, ו"בירה" שמו.

וריש לקיש אמר: כל המקדש כולו קרוי בירה.

שנאמר [דברי הימים א כט יט] שהתפלל דוד שיזכה שלמה בנו לבנות את בית המקדש, את "הבירה אשר הכינותי" לבנות ולא זכיתי לכך.

ועתה מבארת הגמרא את מקור הדין של פרישת הכהן הגדול לפני יום הכיפורים, ואת המקור לפרישת הכהן השורף את הפרה.

מנא הני מילי?

אמר רב מניומי בר חלקיה אמר רבי מחסיא בר אידי אמר רבי יוחנן: למדים את דין הפרישה מפרישת אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים.

אמר קרא [ויקרא ח לד] בפרשת המילואים: "כאשר עשה ביום הזה [כמו שצוה אותם לפרוש מביתם שבעת ימים בימי המילואים, כך צוה ה' בדברים נוספים לעשות, לכפר עליכם".

ודרשינן: "לעשות" - אלו מעשי פרה.

"לכפר" - אלו מעשי יום הכפורים.

והוינן בה: בשלמא כוליה קרא של הפרשה ["לעשות לכפר"] בפרה אדומה בלבד לא מתוקם - היות ו"לכפר" כתיב בו.

ופרה אדומה - לאו בת כפרה היא.

אלא הא תיקשי: אימא, כוליה האי קרא - ביום הכפורים בלבד הוא דכתיב!

אמרי לתרץ: יליף בגזירה שוה "צוה צוה".

כתיב הכא בפרישה של ימי המילואים: "צוה ה' לעשת".

וכתיב התם, בפרשת פרה אדומה [במדבר יט ב]: "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר ".

מה להלן בפרשת פרה אדומה עוסק הכתוב בפרה - אף כאן בפסוק "צוה ה' לעשות לכפר", מדבר הכתוב בענין הכהן העוסק בפרה אדומה.

ומה כאן בימי המלואים מדובר בציווי של פרישה - אף להלן בפרשת פרה אדומה יש מצות פרישה.

דף ב:

ופרכינן: ואולי הלימוד הוא בגזירה שוה של ימי המילואים ליום הכיפורים בלבד.

ואימא: "צוה" של ימי המילואים מלמד בגזירה שוה ל"צוה" דיום הכפורים, שצריך הכהן הגדול לפרוש, ואין לנו לימוד על פרישה בפרה אדומה.

דכתיב בעבודת יום הכיפורים של אהרן הכהן [ויקרא טז לד]: "ויעש כאשר צוה ה' את משה!? (4)

ומשנינן: דנין בגזירה שוה "צוה" של פרה אדומה דנאמר לפני עשיה של הפרה, מ"צוה" של ימי המילואים דנאמר לפני העשיה של ימי המילואים.

ואין דנין "צוה" של יום הכיפורים דנאמר לאחר עשיה של אהרן הכהן, מ"צוה" דנאמר לפני עשיה בימי המילואים.

ופרכינן: ואימא שדנים בגזירה שוה "צוה" דקרבנות ציבור, דכתיב בהם [ויקרא ז לח]: "ביום צותו את בני ישראל". ונלמד שכל כהן צריך לפרוש שבעה ימים לפני עבודתו בקרבנות ציבור!?

ומשנינן: דנין "צוה" מ"צוה", ואין דנין "צותו" מ"צוה".

ופרכינן: ומאי נפקא מינה אם אין הלשון שבשני הפסוקים זהה בדיוק, והרי דיינו שיהיה ענין המילים שוה.

כי והרי תנא דבי רבי ישמעאל: נאמר בנגעי בתים [ויקרא יד לט]:

"ושב הכהן".

והוא אמור על בית שהוסגר מחמת נגע שבוע ימים, שאם ראה הכהן שפשה הנגע, דינו לחלוץ את האבן שיש בה נגע, ולהוריד את הטיט שמסביב, ולחזור ולטוח את הקיר הבית מחדש.

ואחרי כן נאמר:

"ובא הכהן".

והוא אמור בבית שלא פשה בו הנגע בסוף השבוע הראשון, אלא הוסגר לשבוע שני, שאז אפילו אם לא פשה הנגע בסוף השבוע השני אלא עמד בעינו, חולצים את אבניו וטחים אותו.

ולמדים בגזירה שוה "ושב הכהן", שנאמר בסוף השבוע הראשון בבית שפשה בו הנגע, על חילוץ האבנים גם בבית הזה, שלא פשה בו הנגע אחר שבועיים, שנאמר בו "ובא הכהן".

כי זו היא "שיבה" - זו היא "ביאה".

והיינו, שדיינו בדמיון העניני שבין שני הפסוקים כדי ללמד ממנו גזירה שוה.

ואם כן, יש לנו גם ללמוד בגזירה שוה של "צוה - צוותו".

ומשנינן: הני מילי שיש לדרוש גזירה שוה גם בדמיון הענין - היכא דליכא גזירה שוה אחרת דדמי ליה באותה הלשון.

אבל היכא דאיכא גזירה שוה דדמי ליה באותה הלשון - מהגזירה שוה דדמי ליה בלשון המדויקת ילפינן, ולא מהגזירה שוה הבנויה על דמיון הענין בלבד.

ועתה מבארת הגמרא את מה שאמר רבי יוחנן: "לכפר" - אלו מעשה יום הכפורים. והוינן בה: ואימא כונת הכתוב היא לכפרה דנאמרה בקרבנות, ונאמר שיצטרך הכהן העובד בקרבנות אלו לפרוש שבעה ימים?

ומשנינן: מי, וכי ידעינן הי כהן מתרמי, יפול בגורלו לעבוד בקרבנות אלו, דבעי ליה, שנחייבו פרישה קודם לכן?

אמרי: אלמה מדוע לא אפשר להפרישו?

הרי יתכן הדבר אם ניבעי ליה פרישה לכוליה משמרת בית אב, שמתוך כולם קבוע לכל אחד יומו, ויפרוש כל אחד מהכהנים שבוע קודם יום עבודתו!?

ומשנינן: דנין יום הכיפורים, שהוא דבר שקבוע לו זמן, מימי המילואים, שגם הם "דבר שקבוע לו זמן" [שהרי היו פעם אחת בזמן קבוע].

לאפוקי קרבנות, דכל יומא איתנהו, ולכן אין הם נלמדים מ"לכפר" האמור בימי המילואים.

ותו הוינן בה: ואימא שקרבנות הרגלים, שהם דבר שקבוע לו זמן, שיהיו נכללים ב"לכפר", ויצטרכו הכהנים פרישת שבעה ימים לפני הרגל!?

ומשנינן: דנין יום הכיפורים, שהוא דבר שנוהג רק פעם אחת בשנה, מימי המילואים, שהוא "דבר הנוהג רק פעם אחת בשנה". והיינו, שאירעו פעם אחת בלבד. (5) לאפוקי רגלים - דלאו פעם אחת בשנה נינהו, אלא שלש פעמים בשנה.

ופרכינן: ואימא ברגל אחד מתוך שלשת הרגלים, שהוא פעם אחת בשנה, ואפשר ללמוד אותו מימי המילואים, יצטרכו הכהנים לפרוש שבוע ימים לפניו!?

וכי תימא לתרץ: כי לא ידעינן הי מיניהו, איזה משלשת הרגלים יהיה אותו הרגל שיצטרכו לפרוש לפניו. שאין אנו יכולים להכריע איזה מהם עדיף ללומדו מימי המילואים:

יש לך לומר כי יש להעדיף את אחד המועדים:

אי או את חג המצות - הואיל ופתח בו הכתוב תחלה בפרשיות המועדים.

אי או חג הסוכות - הואיל ומרובה מצותו [סוכה ולולב וערבה וניסוך המים] (6)

אלא כך יש לתרץ:

דנין פרישת כהן גדול שהיא שבעה ימים ליום אחד [יום הכיפורים] - מפרישת שבעה ימי המילואים ליום אחד [השמיני למילואים].

ואין דנין פרישת שבעה ימים לשבעה ימי הרגל - מפרישת שבעה ימי המילואים ליום אחד [השמיני למילואים].

ופרכינן: ואימא יום שמיני עצרת - דפרישת שבעה ליום אחד הוא!?

ומשנינן: דנין ים הכיפורים, שהוא דבר שאין קדושה לפניו, מהמילואים שהם דבר שאין קדושה לפניו.

ואין דנין שמיני עצרת שהוא דבר שיש קדושה של המועד לפניו, מהמילואים שהם דבר שאין קדושה לפניו.

ופרכינן: וכי לאו קל וחומר הוא!?

השתא, דבר שאין קדושה לפניו - בעי פרישה.

דבר שיש קדושה לפניו - לא כל שכן שצריך פרישה לפניו!?

אמר רב משרשיא: לא אפשר לדורשו בקל וחומר, כי יש לנו גזירת הכתוב:

"כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם" כתיב. לא הצריך הכתוב פרישה אלא ליום שהוא כזה דוגמתו, ולא ביום שקדושתו חמורה ממנו, אך אינו דוגמתו.

רב אשי אמר: כך יש לתרץ מדוע לא נלמד על שמיני עצרת שיהיה צריך פרישה לפניו:

מי איכא מידי האם יש דבר שכזה, דעיקר רגל שבעת ימי חג הסוכות לא בעי פרישה לפניהם, ואילו שמיני עצרת, שהוא טפל דידיה, כיומו השמיני של חג הסוכות - בעי פרישה!?

ואפילו למאן דאמר "שמיני עצרת - רגל בפני עצמו הוא", ואינו טפל לחג הסוכות, גם אין ללמוד על פרישה לפניו, לפי שאינו נקרא רגל בפני עצמו לגמרי.

דף ג.

אלא, הני מילי שנקרא חג בפני עצמו, לענין (תחילת העמוד) פז"ר קש"ב, שהם ראשי תיבות של ששה ענינים שבהם חלוק שמיני עצרת מחג הסוכות:

פ - פייס בפני עצמו, שמגרילים איזה כהנים יעבדו ביום זה, שאין הוא שייך למשמרת העובדת בחג הסוכות.

ז - ברכת הזמן "שהחיינו" בפני עצמו.

ר - רגל בפני עצמו לענין שאין שם חג הסוכות חל עליו, ומזכירים אותו בפני עצמו בתפילה ובברכת המזון. (7)

ק - קרבן בפני עצמו.

ש - שיר של הלויים בפני עצמו.

ב - ברכה מיוחדת למלך, שהיו נוהגים לברכה רק בשמיני עצרת.

אבל לענין תשלומין של קרבן חגיגה, שחייבים להביאו ברגל, חג שמיני עצרת - יום תשלומין דיום טוב ראשון של חג הסוכות ראשון הוא.

דהא תנן: מי שלא חג, שלא הביא את קרבן חגיגתו ביום טוב הראשון של חג הסוכות - חוגג והולך כל שבעת ימי הרגל כולו. וגם יכול להשלים את חובתו ביום טוב האחרון של חג.

ומוכח שיום שמיני עצרת טפל הוא לחג הסוכות, ולכן לא יתכן שדוקא הוא, שהוא טפל לסוכות, יצטרך פרישה לפניו כשהחג עצמו אינו טעון פרישה.

ופרכינן: ואימא חג השבועות הנקרא "עצרת", דפרישת שבעה ליום אחד הוא, יהיה בכלל "לכפר" האמור בפרשת ימי המילואים!?

אמר רבי אבא: דנין יום הכיפורים, שקרבנות המוסף שלו הם פר אחד ואיל אחד - מימי המילואים שהיה קרבנם פר אחד ואיל אחד.

לאפוקי להוציא את חג השבועות הקרוי "עצרת" דקרבנותיו שני אילים נינהו.

ופרכינן: הניחא לתרץ שיש ללמוד את יום הכיפורים מהמילואים ולא את חג השבועות מפני שיום הכיפורים שוה בקרבנותיו לימי המילואים בהקרבת איל אחד, למאן דאמר יום הכפורים - איל אחד בלבד הוא מביא.

אלא, למאן דאמר שקרבנות יום הכיפורים, שני אילים נינהו - מאי איכא למימר?

קרבנות יום הכיפורים נכתבו בתורה בפרשת אמור שבספר ויקרא, ובפרשת פנחס שבספר במדבר.

בפרשת אמור נכתבו הקרבנות המיוחדים של סדר עבודת יום הכיפורים, ומוזכר בהם איל אחד, שנלקח מאת בני ישראל [יחד עם שני השעירים המיוחדים לעבודת היום].

וגם בפרשת פנחס מוזכר איל אחד, כקרבן מוסף.

ונחלקו תנאים: האם האיל הנלקח מבני ישראל יחד עם שני השעירים שבפרשת אמור הוא אותו איל המוסף שבפרשת פנחס, או ששני קרבנות חלוקים הם.

[איל נוסף היה ביום הכיפורים, שהוא אילו של הכהן הגדול, ובו תעסוק הגמרא לאחר מכן].

שני האילים של חג השבועות באים לחובת היום עם שתי הלחם, ואינם חלק מקרבנות המוסף [שבהם היה איל אחר].

האיל שהובא בימי המילואים גם הוא נחשב ל"חובת היום" ואינו קרבן מוסף.

דתניא: רבי אומר: איל אחד בלבד נאמר. הוא האיל האמור כאן בפרשת אמור, הוא אותו האיל האמור בחומש הפקודים [ספר במדבר, בפרשת פנחס].

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הם. אחד האמור כאן בפרשת אמור, ואחד האמור בחומש הפקודים.

ואם כן, לרבי אלעזר ברבי שמעון, האומר שביום הכיפורים מביאים שני אילים, ונמצא שאין קרבנותיו שוים לקרבנות ימי המילואים, תיקשי: מדוע לא נלמד שצריך פרישה לפני חג השבועות, ובמה עדיף יום הכיפורים עליו!?

ומשנינן: אפילו תימא כרבי אלעזר ברבי שמעון, נמי יש לחלק ולומר:

התם - ביום הכיפורים, חד איל לחובת היום המיוחדת הוא בא, וחד איל בא למוספין הרגילים, כמו כל מוספי המועדים, ולכן הוא דומה בקרבנו לימי המילואים, שגם בהם הובא איל אחד בלבד לחובת היום.

לאפוקי עצרת, דתרוייהו, שני האילים שהובאו בו - חובת היום נינהו.

ועדיין יש לפרוך: ואימא יש לפרוש לפני ראש השנה, דפרישת שבעה ליום אחד הוא!?

אמר רבי אבהו: יש להעדיף את הלימוד לפרישה לפני יום הכיפורים על פרישה לפני ראש השנה, כי דנין יום הכיפורים שבהם הקרבנות הם פר ואיל שלו, של הכהן, שמביאם מכספו, מהמילואים, שבהם הקרבנות הם פר ואיל שלו, מכספו של הכהן.

לאפוקי עצרת וראש השנה דקרבנותיהם - מכספי הציבור נינהו.

ומקשה הגמרא: הניחא למאן דאמר שהכתוב האמור בפרשת המילואים [ויקרא ט ב] "ויאמר אל אהרן: קח לך איל לעולה" - משמעותו שצוה משה את אהרן: קח לך את האיל "משלך", מכספך.

דף ג:

וכמו שהכתוב [במדבר י א] "עשה לך שתי חצוצרות כסף", משמעותו: עשה לך משלך, שהיה משה רבינו לעשות אותן מכספו.

ולפי מאן דאמר זה שפיר לומדים דוקא את יום הכיפורים מימי המילואים, כי רק בשניהם נלקחים הקרבנות מממונם הפרטי של הכהנים.

אלא למאן דאמר שגם הפר והאיל בימי המילואים משל צבור - מאי איכא למימר? והרי לפיו יש ללמוד ראש השנה מימי המילואים, היות שבשניהם הקרבנות הם מהממון של הציבור, ולא ללמוד על יום הכיפורים שבו מביא הכהן את הפר והאיל מממונו הפרטי!?

דתניא: כל מקום שנאמר בתורה:

"קח לך" - הוא משלך.

וכן "עשה לך" - הוא משלך.

אך כל מקום שנאמר בו "ויקחו אליך" - הוא משל צבור, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: בין "קח לך" בין "ויקחו אליך" - משל צבור.

ומה תלמוד לומר במעשה הקטורת, שאמר הקב"ה למשה "קח לך סמים", שמשמעו משלך?

שאמר הקב"ה למשה, כביכול [אם היה זה יכול], משלך אני רוצה שתבוא הקטורת יותר משלהם. (8)

אבא חנן אמר משום רבי אלעזר: כתוב אחד אומר [דברים י א] "ועשית לך ארון עץ", שמשמע שתעשה אותו משלך.

ואילו כתוב אחד אומר [שמות כה י] "ועשו ארון עצי שטים", ומשמע משל ציבור.

הא כיצד!?

כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, נקראת העשיה על שם הציבור.

כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום [אחרי חטא העגל], נקראת העשיה על שם משה.

ומבואר בברייתא הזאת שלפי רבי יאשיה גם במקום שנאמר "קח לך" משמעותו מהציבור, ולפיו תיקשי, מדוע לא נלמד פרישה לפני ראש השנה מהפרישה של ימי המילואים, והרי בשניהם הקרבנות הם מהציבור, [ואילו ביום הכיפורים קרבנות הכהן הם שלו].

ומתרצת הגמרא: עד כאן לא פליגי כל התנאים בברייתא אלא ב"קיחות" דעלמא, וב"עשיות" דעלמא.

ומבארת הגמרא: קיחות דעלמא - כגון זו האמורה [בשמות ל לד]: "קח לך סמים".

עשיות דעלמא - כגון [במדבר י ב] "עשה לך שתי חצוצרת כסף. "

אבל הנך, הקיחות של קרבנות המילואים והקיחות של קרבנות יום הכיפורים, לא כתבה בהם התורה "קח לך" גרידא.

אלא פרושי קא מפרש הכתוב שמשמעות "קח לך" האמור בהם הוא - דמשלך בדוקא הוא בא. ולא משל ציבור.

ונמצא שלפי כולם שוים קרבנות המילואים ויום הכיפורים, שרק הם באים מממון הכהנים, ולא קרבנות אחרים, ומתורצת קושיית הגמרא מדוע אין ללמוד על פרישה לפני ראש השנה.

ומבארת הגמרא היכן גילתה תורה שקרבנות המילואים ויום הכיפורים הם משל הכהן:

במלואים: מכדי הרי כתיב [ויקרא ט ג] "ואל בני ישראל תדבר לאמר: קחו שעיר עזים לחטאת". ולא אמר הכתוב "קחו לכם".

ואם כן, בפסוק הקודם, בציווי לאהרן, שאמר הכתוב: "ויאמר [משה] אל אהרן: קח לך עגל בן בקר לחטאת" - למה לי הוספת המילה "לך"?

שמע מינה שבא הכתוב לפרש ש"קח לך" האמור באהרן - משלך הוא, ולא משל הציבור.

תוכן העניינים

חברותא על יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה