אור ברסלב
חברותא על יומא פרק שמיני - יום הכיפורים

חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ

פרק שמיני - יום הכיפורים

פרק שביעי - בא לו כהן גדול

מתניתין:

חמש לשונות עינוי נאמרו ביום הכיפורים, ומכאן אמרו חכמים כי חייבים לענות את הנפש ביום הכיפורים בחמשה ענויים, ואלו הם:

יום הכפורים אסור:

א. באכילה ובשתיה. ב. וברחיצה. ג. ובסיכה ד. ובנעילת הסנדל. ה. ובתשמיש המטה.

והמלך שדרכו להראות נאה, והכלה שצריכה להיות נאה כדי להתחבב על בעלה - ירחצו את פניהם, ובגמרא יתבאר טעם ההיתר.

והחיה, יולדת, תנעול את הסנדל כדי להמנע מהצינה, לפי שהיא קשה ליולדת.

כל ההיתרים הללו למלך כלה ויולדת הם, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אוסרין.

האוכל ביום הכיפורים כשיעור כותבת [תמרה] הגסה [גדולה], כמוה וכגרעינתה.

והשותה משקה בשיעור "מלא לוגמיו".

חייב כרת אם עשה זאת בזדון, וחטאת אם עשה זאת בשגגה.

כל האוכלים מצטרפין לשיעור ככותבת.

וכל המשקין מצטרפין לשיעור "מלא לוגמיו ".

האוכל פחות מכשיעור ושותה פחות מכשיעור - אין מצטרפין המאכל והמשקה לשיעור המחייב.

גמרא:

שנינו במשנה: יום הכיפורים אסור באכילה.

והוינן בה: וכי הוא רק "אסור" באכילה, ותו לא!?.

והרי ענוש כרת הוא על אכילתו!?

אמר רבי אילא, ואיתימא רבי ירמיה: לא נצרכה, לא נאמר ה"איסור" אלא ביחס לאכילת חצי שיעור, פחות משיעור ככותבת הגסה, שאין בו עונש כרת אלא רק יש איסור לאוכלו.

אך, אם נעמיד את לשון המשנה שהוא ביחס לאכילת חצי שיעור, עדיין יש להקשות:

כי הניחא למאן דאמר "חצי שיעור - אסור מן התורה".

אלא למאן דאמר "חצי שיעור - מותר מן התורה", מאי איכא למימר, והרי לדבריו אין איסור!?

ומביאה הגמרא את מקור מחלוקתם:

דאיתמר: חצי שיעור - רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה.

הניחא לרבי יוחנן, שפיר אפשר להעמיד את לשון ה"איסור" שבמשנתנו שהוא מתייחס לפחות משיעור.

אלא לריש לקיש, שמתיר לאכול פחות מכשיעור מדין תורה - מאי איכא למימר, למה כתבה המשנה לשון "אסור", והרי מותר לאכול פחות מכשיעור ביום הכיפורים, ואילו באכילת שיעור מתחייבים כרת!?

ומשנינן: מודה ריש לקיש שחצי שיעור אסור מדרבנן, ולכך התכוונה המשנה באיסור האכילה.

ומקשינן: אי הכי, אם אכן לריש לקיש חצי שיעור אסור מדרבנן, תחזור קושיה שהתקשינו בה במסכת שבועות [כג ב]:

הנשבע שלא יאכל חצי שיעור ממאכל אסור, ואכלו - לא ניחייב עליה קרבן שבועה, כמו דין אדם הנשבע לקיים את המצוה או לבטלה, ועבר על שבועתו, שהוא פטור מקרבן שבועה.

אלמא למה תנן: הנשבע שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים - חייב קרבן שבועה. ורבי שמעון פוטר.

והוינן בה במסכת שבועות: אמאי חייב קרבן שבועה, ואיך חלה שבועתו, והרי מושבע ועומד מהר סיני הוא שלא לאכול מאכלות אסורות. ואם כן, הרי הוא כנשבע לקיים את המצוה, שאין שבועתו חלה.

ומשנינן שם במסכת שבועות שני תירוצים:

האחד, של רב ושמואל ורבי יוחנן, דאמרי: כאן מדובר בכולל בשבועתו דברים המותרים עם דברים האסורין, שאז ביכולתו להשבע גם על דבר איסור, שהוא מצווה שלא לאוכלו. כי היות שחלה השבועה על דבר ההיתר היא חלה גם על דבר האיסור.

ואילו רבי שמעון חולק וסובר שאין שבועה הכוללת היתר ואיסור חלה גם על האיסור.

והתירוץ השני: ריש לקיש אמר: הכל מודים שאי אפשר להחיל שבועה על דבר האסור אפילו אם הוא כולל עמו בשבועתו דבר המותר.

ולכן, אי אתה מוצא שתחול שבועה על דבר האסור, אלא:

או במפרש בשבועתו שלא יאכל חצי שיעור מדבר איסור, לפי שחצי שיעור הוא דבר המותר, כיון שאין בו שיעור.

וזאת, אליבא דרבנן, הסוברים שהנשבע שלא לאכול ולא פירש בדבריו שיעור, כוונתו לאסור אכילה בשיעור כזית ולא בפחות. ולכן, לדבריהם, רק אם פירש בשבועתו שאוסר עצמו באכילת פחות משיעור כזית הוא נאסר בפחות משיעור כזית.

או אפילו בסתם את שיעור איסור אכילתו בשבועתו, ולא פירש שנשבע על אכילת חצי שיעור.

דף עד.

ואליבא דרבי עקיבא, דאמר: אדם הנשבע שלא יאכל ולא פירש כמה - אוסר עצמו בשבועתו באכילת כל שהוא.

ומדובר כשאכל פחות מכשיעור, שעליו הוא אינו מושבע ועומד מהר סיני שלא לאוכלו, ולכן הועילה שבועתו.

[ורבי שמעון חולק, ופוטר, היות ולשיטתו איסור אכילה הוא מן התורה בכל שהוא, אפילו לעונש מלקות, ולא נאמרו השיעורים אלא ביחס לחיוב קרבן. ולדבריו, גם על פחות מכזית הוא מושבע ועומד מהר סיני שלא לאוכלו].

ואם נאמר שלפי ריש לקיש יש איסור מדרבנן לאכול חצי שיעור, תיקשי, כיצד לרבנן חלה שבועתו על פחות משיעור, והרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לשמוע לדברי חכמים!

וכי תימא, כיון דאית ליה לדבר שהוא פחות משיעור היתר מן התורה לאוכלו, אין הוא נחשב מושבע ועומד עליו, למרות שיש עליו איסור מדרבנן, ולכן חלה שבועתו על פחות משיעור, וקא חייל חיוב קרבן שבועה.

אי אפשר לתרץ כך.

כי והתנן: שבועת העדות שמשביע אדם עדים שיבואו ויעידו עבורו, והם כופרים בכך, בשקר, וטוענים שאינם יודעים לו עדות, והרי הם חייבים [על כפירתם בהשבעתו], קרבן שבועת העדות - אינה נוהגת אלא בעדים הראויין להעיד, שכפרו בשבועה בידיעת העדות.

והוינן בה, בדברי המשנה "ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד" - למעוטי מאי? והרי כבר ביארה המשנה ברישא את כל אלו הראויים להעיד ואת כל אלו שאינם ראויים להעיד.

רב פפא אמר: למעוטי מלך, שכשר לעדות, אך אינו מעיד מחמת כבוד המלכות. ובאה המשנה לומר שאם השביע אדם את המלך שיבוא להעיד עבורו, וכפר המלך, וטען בשקר שאינו יודע לו עדות, הרי הוא פטור מקרבן שבועת העדות.

רב אחא בר יעקב אמר: למעוטי מי שפסול לעדות מדרבנן, מחמת היותו "משחק בקוביא" [מהמר, שאינו גזלן ממש], וכפר בהשבעה שהשביע אותו אדם להעיד עבורו, שהוא פטור מקרבן שבועת העדות, היות ומדרבנן הוא אינו ראוי להעיד.

ומוכיחה הגמרא: והא משחק בקוביא - מדאורייתא מיחזי חזי, ראוי הוא להעיד מן התורה, ורק רבנן הוא דפסלוהו להעיד. ובכל זאת לא קא חיילא עליה שבועה, לא חלה עליו שבועת העדות, מחמת היותו אינו ראוי לעדות מדרבנן.

ואם כן, הוא הדין בשבועת ביטוי, לא תחול השבועה על דבר שהוא אסור מדרבנן.

וחוזרת השאלה: אם נאמר שלריש לקיש חצי שיעור אסור מדרבנן - הכיצד חלה שבועה שלא לאכול חצי שיעור איסור, והרי הוא אסור באכילה הזו מדרבנן!?

ומשנינן: לעולם חלה השבועה על דבר שאסור רק מדרבנן.

ושאני התם, בשבועת העדות, שלא חלה שבועת העדות על מי שהוא פסול לעדות מדרבנן, היות דאמר קרא [ויקרא ה] "אם לוא יגיד, ונשא עוונו". והאי משחק בקוביא, שפסול לעדות מדרבנן - לאו בר הגדה הוא כלל! שהרי אינו יכול להעיד מחמת פסול זה.

ועתה חוזרת הגמרא ודנה במה שתמהנו בתחילה, למה אמרה המשנה "יום הכיפורים אסור באכילה", ולא נקטה לשון חיוב כרת.

והוינן בה: וכי כל היכא דתני ענוש כרת - לא תני לשון "אסור"!?

והתניא: אף על פי שאמרו יום הכיפורים אסור בחמשת העינויים כולן, לא אמרו שהוא ענוש כרת אלא על האוכל ושותה, ועושה מלאכה בלבד.

ומוכח מהברייתא, שגם במקום שענוש כרת נוקט התנא לשון "אסור".

ומשנינן: הכי קאמר התנא בברייתא:

כשאמרו יום הכפורים "אסור באכילה" - לא אמרו אלא בכחצי שיעור.

אבל האוכל ביום הכיפורים כשיעור - ענוש כרת.

ואף על פי שענוש כרת, אין ענוש כרת אלא אוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. ואי בעית אימא, כי קתני בברייתא "אסור"

- אשארא, על שאר העינויים, שאין חייבים עליהם כרת.

דתנו רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי רב [מדרשי התנאים ב"תורת כהנים", הנקראים גם "ספרא", שהם על ספר ויקרא, נקראים "סיפרי דבי רב". ומדרשי התנאים על ספר במדבר ודברים, הנקראים "ספרי", קרויים כאן "שאר סיפרי דבי רב"]:

מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה, בסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה?

תלמוד לומר [ויקרא טז] ביום הכיפורים, גבי מצות עינוי "שבת שבתון" - ללמדך שאר עינויים [חוץ מאכילה ושתיה], שהם רק בגדר "שבות" מתענוג והתענה, ואין איסורם מן התורה, אלא רק כדין אסמכתא, מדרבנן.

והיינו, שהסמיכו חכמים את העינויים הללו על הציווי לשבות מתענוגים ביום הכיפורים, כמו שהסמיכו חכמים איסור מלאכות שאינן גמורות, ושלא היו במשכן, על מצות השבתון בשבת, וכינום "איסור שבות".

גופא, חצי שיעור:

רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, כיון דחזי, היות שראוי חצי השיעור לאיצטרופי לחצי שיעור אחר, ולהיות בכך שיעור איסור שלם, נמצא כי איסורא קא אכיל כבר עתה באכילת החצי הראשון, עוד לפני שהצטרף אליו החצי השני.

ריש לקיש אמר: חצי שיעור מותר מן התורה, היות ואיסור "אכילה" אמר רחמנא, ובפחות מכשיעור ליכא "אכילה".

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש מהא ששנינו בברייתא:

אכילת חלב בהמה אסורה מן התורה. שהרי אמרה תורה [ויקרא ג]: "כל חלב לא תאכלו". הרי לאו.

וכיון שאמר הכתוב "כל חלב", משמעותו כל שהוא, וכאן ריבה הכתוב שאסרה תורה לאכול אפילו חצי שיעור חלב.

וממשיך הכתוב ואומר: "כי כל אוכל חלב - ונכרתה!" הרי עונש.

וכיון שאמר הכתוב ביחס לעונש "כי כל אוכל חלב", למדנו מכאן שהשיעור להתחייב כרת על אכילת חלב הוא בכזית, שהוא שיעור "אכילה".

שהרי ביחס לעונש לא נאמר "כל חלב", אלא "כל אוכל חלב", ונמצא שהמילה "כל" מתייחסת ל"אוכל" הסמוך לה, ולא לחלב.

איסור אכילת חלב נוהג רק בבהמה ואינו נוהג בחלב חיה

ואומרת הברייתא:

אילו לא היה הכתוב אומר "כל חלב" ביחס לשיעור האיסור, היה מקום לומר:

אין לי אלא כל דבר שישנו בעונש [וכגון שיש לו שיעור כזית] - ישנו באזהרה.

אבל האוכל חלב כוי [שהוא ספק חיה וחלבו מותר וספק בהמה וחלבו אסור, ולכן אין בו חיוב כרת].

וכן האוכל חצי שיעור חלב.

הואיל ואינו בעונש כרת - יכול אינו באזהרה על אכילתו.

תלמוד לומר [ויקרא ז] "כל חלב לא תאכלו".

ולמדנו מהריבוי "כל", לרבות אפילו אכילת כל שהוא חלב לאיסור. וכן לרבות כוי.

ומוכח מכאן שחצי שיעור אסור מן התורה, וקשיא לריש לקיש.

ומתרצת הגמרא: לעולם חצי שיעור אסור רק מדרבנן.

וקרא "כל" המובא בברייתא, שלמדנו ממנו איסור אכילת כל שהוא - אסמכתא בעלמא הוא.

ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא שכונת הגמרא לאסמכתא בעלמא ולא ללימוד ממש.

דאי סלקא דעתך שהריבוי "כל", המרבה חצי שיעור וכן חלב כוי, איסור דאורייתא הוא.

הרי כוי ספיקא [אם חיה או בהמה] הוא.

וכי אתא קרא לאתויי ספיקא? והרי הספק אם הכוי הוא חיה או בהמה הוא רק לנו, ולא כלפי הקב"ה!

ואם כן, לא יתכן שהריבוי "כל" בא כדי לאסור אכילת חלב של כוי כיון שהא פטור מכרת מחמת הספק!?

אלא, מוכח מכאן, שהלימוד מ"כל חלב" הוא רק אסמכתא בעלמא, וניחא לריש לקיש.

ודוחה הגמרא את ההוכחה שהלימוד מ"כל" הוא רק אסמכתא.

אי משום הא, ההוכחה הזאת - לא איריא, אין זאת ראיה.

כי יכולים לתרץ שאכן הלימוד הזה הוא ריבוי מן התורה, ובכל זאת יש בו צורך לרבות כוי.

דף עד:

היות וקסבר התנא בברייתא, כי (תחילת העמוד) כוי - בריה בפני עצמה היא. ולכן צריך ריבוי מיוחד לאסור את החלב שלו.

דאי לא תימא הכי, אם לא תאמר כן, שצריך את הריבוי לכוי רק משום שהוא בריה בפני עצמה, יקשה לך הא דאמר רב אידי בר אבין במסכת כריתות [כא א].

הגמרא שם מביאה ברייתא, המבארת את הפסוק "כל דם לא תאכלו לעוף ולבהמה. כל נפש אשר תאכל כל דם - ונכרתה", שיש בו כלל ופרט וכלל.

ודרשינן: מה עוף ובהמה שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה חייבים כרת על דמם, אף כל דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה חייבים כרת על אכילת דמם.

ואמר על כך רב אידי בר אבין: מה שאמרה הברייתא "אף כל דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה" - לאתויי להביא לאסור דמו של כוי.

ואם תאמר כי כוי ספיקא הוא אם חיה או בהמה, יקשה לך: וכי איצטריך קרא לרבויי ספיקא!? והרי בין אם הוא חיה ובין הוא בהמה דמו אסור! אלא איצטריך קרא לרבות דם כוי, כי לפי שהוא בריה בפני עצמה, שאני, שונה הוא מחיה ומבהמה.

והכי נמי ביחס לאיסור אכילת חלב, איצטריך קרא לרבות כוי, כי בריה בפני עצמה שאני.

ועתה מבארת הגמרא את ענין העינוי ביום הכיפורים.

תנו רבנן: [ויקרא טז] "תענו את נפשתיכם ".

יכול יהיה העינוי על ידי מעשה, כגון שישב בחמה או בצנה כדי שיצטער?

תלמוד לומר "וכל מלאכה לא תעשו".

מה מלאכה - שב ואל תעשה, אף ענוי נפש - שב ואל תעשה דבר שמבטל את העינוי, אך אין לך חובה לענות את עצמך. ואין לך דבר שיש בו עינוי בשב ואל תעשה אלא חמשת העינויים שבמשנה.

והוינן בה: ואימא שהעינוי הוא אכן בשב ואל תעשה, ובכל זאת שייך עינוי של חום וקור, וכגון:

היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה, אם הוא יושב בשמש וחם לו, לא נימא ליה קום תוב בטולא, לא נאמר לו שיקום וישב בצל, אלא עליו להתענות בחום השמש.

וכן אם יתיב בטולא וקריר ליה, אם יושב בצל וקר לו, לא נימא ליה קום תוב בשימשא, שלא ילך לישב בחום השמש, אלא עליו להתענות בקרירות, במקום הצל.

ומשנינן: העינוי האמור בפסוק הוא דומיא דאיסור מלאכה, הכתוב בהמשך.

מה מלאכה - לא חלקת בה לומר שיש בה צד שהיא מותרת וצד שהיא אסורה.

אף ענוי - לא תחלוק בו בין מי שהוא יושב בשמש, לומר שהוא חייב להתענות בעינוי החום, ובין מי שאינו יושב בשמש, שאינו חייב לישב ולהתענות בחום השמש, אלא בכל ענין אין להתענות בחום. וכן בקור.

תניא אידך: "תענו את נפשתיכם".

יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער?

תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו".

מה מלאכה, היא דבר שחייבין עליו כרת במקום אחר, כמו שבת.

אף ענוי נפש, הוא דבר אכילה, שחייבין עליו כרת במקום אחר.

ואי זה זה דבר אכילה שחייבין עליו כרת במקום אחר?

זה הכרת על אכילת פגול ונותר.

שמא תאמר, אם כן, אביא רק פגול ונותר שהן בכרת, ואומר שמצות העינוי מאכילה ביום הכיפורים היא רק בהם, ויתחייב על אכילתם ביום הכיפורים מלקות בנוסף למלקות על אכילת פיגול ונותר.

ולא אביא את אכילת הטבל, שאינו בכרת, אלא רק במיתה בידי שמים.

תלמוד לומר: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם ".

וחזר הכתוב ואמר "שבת שבתון היא לכם, ועניתם את נפשתיכם".

ריבה הכתוב השני גם אכילת טבל.

ושמא תאמר, אביא רק את אכילת הטבל, לפי שהוא במיתה בידי שמים, ולא אביא את הנבילה שאינה במיתה אלא רק בלאו.

תלמוד לומר: "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" - ריבה.

אביא את הנבילה שהוא בלאו, ולא אביא את אכילת החולין החולין שאינן בלאו, שהרי מותרים הם באכילה בכל ימות השנה.

תלמוד לומר: "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" - ריבה.

אביא החולין, שאינן בקום אכול. ולא אביא את התרומה שהיא במצוה של קום אכול.

תלמוד לומר: "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" - ריבה.

אביא את התרומה שאינה ב"בל תותירו". ולא אביא את הקדשים שהן ב"בל תותירו".

תלמוד לומר: "תענו" "ועניתם את נפשתיכם" - ריבה.

ואם נפשך לדחות ולומר שאין ללמוד מפסוקים אלו עינוי מאכילה ומשתיה [מהטעם שיבואר להלן], יש לך ללמוד שהעינוי הוא מאכילה ושתיה מהלימוד הזה:

הרי הוא אומר בענין יום הכיפורים בפרשת אמור [ויקרא כג]: "והאבדתי את הנפש ההיא" - ענוי שהוא אבידת הנפש.

[הפסוק הזה מדבר בעונש על מלאכה ביום הכיפורים ולא בעונש על המנעות מעינוי. ועיין ב"תורה תמימה" ויקרא טז אות קכז שהוכיח שיש לגרוס כאן כמו גירסת הירושלמי: הרי הוא אומר "תענו את נפשותיכם", דבר שהוא ענוי אבידת נפש].

ואיזה זה עינוי שאבידת הנפש תלויה בו - זה עינוי מאכילה ושתיה.

ועתה מבארת הגמרא מדוע יש צורך בלימוד השני:

מאי ואם נפשך לדחות ולומר שאין ללמוד מיתור הפסוקים?

הכי קאמר:

וכי תימא: בעריות, בעינוי של מניעת תשמיש קא מישתעי מדבר קרא, שדבר זה קרוי עינוי, וכפי שיבואר בסמוך, וחייבים עליו כרת במקום אחר, בגילוי עריות.

הרי הוא אומר "והאבדתי הנפש". בענוי שיש בו אבידת נפש הכתוב מדבר.

ואי זה זה - זה אכילה ושתיה.

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ביום הכיפורים ענוי. ונאמר להלן בפרשת עקב [פרק ח] לשון ענוי ["ויענך ויריעבך, ויאכילך את המן"].

מה להלן הענוי הוא רעבון - אף כאן הענוי משמעותו רעבון.

ופרכינן: ונילף שזה עינוי מתשמיש, מדברי לבן ליעקב: "אם תענה את בנתי" [בראשית לא], שיבואר לקמן שהעינוי האמור פה הוא מניעה מתשמיש.

ומשנינן: דנין ענוי יום הכיפורים שהוא עינוי דרבים, מענוי דרבים הנאמר ביחס לרעבון שלפני הורדת המן לכל עם ישראל.

ואין דנין ענוי דרבים מענוי דיחיד.

ופרכינן: ונילף מענוי דמצרים, דכתיב [דברים כו] "וירא את ענינו", שמשמעותו ענויינו. ואמרינן: זו פרישות דרך ארץ!

אלא, דנין ענוי של יום הכיפורים שהוא בידי שמים [שמצותו היא מהקב"ה], מענוי בידי שמים ברעב במדבר.

ואין דנין ענוי בידי שמים מענוי בידי אדם של המצרים.

וכיון שעסקנו בענין העינוי שהוא רעבון, הנלמד מפרשת עקב, מסבירה הגמרא את הכתוב שם:

[דברים ח] "המאכלך מן במדבר - למען ענתך".

תוכן העניינים

חברותא על יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה