אור ברסלב
חברותא על יומא פרק שביעי - בא לו כהן גדול

חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - בא לו כהן גדול

פרק שישי - שני שעירי

מתניתין:

חלק ממצות היום הוא קריאת הכהן הגדול בספר תורה בפרשיות של יום הכיפורים, לאחר שנודע על הגעת השעיר המשתלח למדבר:

בא לו כהן גדול אל עזרת הנשים, שאינה מקודשת בקדושת העזרה, ואינה ראויה לעבודת המקדש, לקרות בספר התורה.

אם רצה לקרות בבגדי הבוץ הלבנים, שעבד בהם עד עתה את עבודות היום - קורא בהיותו לבוש בהם.

ואם לאו - קורא באצטלית חלוק לבן, העשוי מממון שלו.

חזן שמש בית הכנסת [שהיה בהר הבית, סמוך לעזרה], היה נוטל ספר תורה ונותנו לראש בית הכנסת.

וראש בית הכנסת היה נותנו לסגן הכהן הגדול.

והסגן נותנו לכהן גדול.

וכהן גדול עומד ומקבל, וקורא בפרשת אחרי מות את סדר העבודה, ובפרשת אמור קורא את פרשת "אך בעשור" שמבואר בה מצות העינוי ואיסור המלאכה ביום הכיפורים.

וגולל ספר תורה, ומניחו בחיקו.

ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם בשתי הפרשיות שקראתי מן הספר כתוב כאן [בספר התורה, בפרשת פנחס בספר במדבר. ויתבאר בגמרא למה היה אומר כך].

ואת אותה פרשת קרבנות מוסף של יום הכיפורים בפרשת פנחס, המתחילה ב"ובעשור לחודש השביעי" שבחומש הפקודים [במדבר] - היה קורא על פה.

והיה מברך עליה, לאחר קריאת התורה, שמונה ברכות:

א. על התורה - ברכת "אשר נתן לנו תורת אמת".

ב. ועל העבודה - ברכת רצה המסתיימת ב"שאותך לבדך ביראה נעבוד".

ג. ועל ההודאה - ברכת "מודים אנחנו לך".

ד. ועל מחילת העון - תפילת "מחול לאבותינו ביום הכיפורים הזה".

ה. ועל המקדש היה מברך בפני עצמו, בתפילה מחודשת, שאינה נאמרת במקום אחר, ומתפלל בה על המקדש וחותם בה "ברוך שבחר במקדש".

ו. ועל ישראל היה מברך בפני עצמן, בתפילה מיוחדת ליום הכיפורים במקדש, ומסיים בה "ברוך הבוחר בעמו ישראל".

ז. ועל ירושלים היה מברך בפני עצמה.

ח. ועל הכהנים היה מברך בפני עצמן, וחותם "ברוך שבחר בזרעו של אהרן".

ועל שאר התפלה [יתבאר בגמרא].

הרואה כהן גדול כשהוא קורא - אינו רואה פר ושעיר הנשרפין.

והרואה פר ושעיר הנשרפין - אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא.

ולא מפני שאינו רשאי לראות שניהם.

אלא שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהן שוה בעת ובעונה כאחת.

גמרא:

מדייקת הגמרא: מדקתני שיכול הכהו הגדול לקרוא בתורה באצטלית לבן משלו - מכלל זה אתה למד דקריאה - לאו עבודה היא.

ובכל זאת קתני: אם רצה לקרות בבגדי בוץ - קורא.

שמעת מינה: בגדי כהונה - ניתנו ליהנות בהן גם בהנאה שאינה צורך עבודה!

ודוחה הגמרא את הראיה: דילמא שאני קריאה, דגם היא "צורך עבודה" היא, אם כי אינה עבודה עצמה.

דאיבעיא לן: בגדי כהונה - האם ניתנו ליהנות בהן גם כשלא עוסקים בעבודה, או לא ניתנו ליהנות בהן?

תא שמע מהמשנה במסכת תמיד: לא היו ישנים הכהנים בבגדי קודש. ויש לנו לדייק: שינה הוא דלא ישנו בבגדי קודש, מחמת כבוד הבגדים, כי שמא יפיח בהיותו ישן בהם.

הא מיכל, לאכול בהם אכילת קדשים, אכלי. על אף שאין אכילת הקדשים מכלל העבודה.

ודוחה הגמרא: דילמא שאני אכילה של בשר קדשים משום ד"צורך עבודה" היא.

כדתניא בענין אכילת בשר הקרבנות על ידי הכהנים [שמות כט]: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" - מלמד שהכהנים אוכלים את בשר החטאת והאשם, ובעלים מתכפרין באכילת הכהנים.

אך מדייקת הגמרא דיוק אחר: שינה הוא - דלא ישנו הכהנים בבגדי כהונה. הא הלוכי - מהלכי בהם גם שלא בשעת עבודה, למרות שאין בהילוכם צורך עבודה.

ודחינן: בדין הוא דהלוכי נמי לא מהלכי, לפי שלא הותרו ללבוש בגדי כהונה אלא לצורך עבודה בלבד.

דף סט.

ומה שנקטה המשנה שינה ולא הליכה, הוא משום שסיפא איצטריכא ליה להשמיענו כיצד נוהגים הכהנים בבגדים בשעת שינה, שמותר להם להניחם תחת ראשם, שהיות ואין הם לובשים אותם, אין בזיון לבגדים אם יפיחו הכהנים בשנתם.

וכך שנינו שם בסיפא של המשנה: היו הכהנים פושטין את בגדי הכהונה, ומקפלין אותם, ומניחין תחת ראשיהם.

ומדייקת הגמרא: מכך שהיו פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן - שמעת מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן! ואם כך, במשנה הזאת כתוב במפורש שמותר ליהנות מבגדי כהונה, ונפשוט מכאן את הבעיה האם מותר לההנות מהם!

אמר רב פפא: לא תימא מניחים אותם תחת ראשיהן, אלא אימא: כנגד ראשיהן, בסמוך לראשיהם.

אמר רב משרשיא: שמעת מינה מדברי המשנה, לפי רב פפא, שמותר לשים את בגדי הכהונה בסמוך לראשיהם, שגם להניח תפילין מן הצד, מצידו של אדם ישן, שפיר דמי. שגם אם יפיח אין זה בזיון לתפילין שבצידו.

ומוכיחה הגמרא כדברי רב פפא: הכי נמי מסתברא דמניחים את בגדי הכהונה רק כנגד ראשיהן.

דאי סלקא דעתך שמניחים אותם תחת ראשיהן ממש - אין זה יתכן.

כי ותיפוק לי, יש להוציא ולשלול אפשרות שכזאת, משום איסור נהנה מכלאים.

דהא איכא בין בגדי הכהונה אבנט שיש בו שעטנז, ואסור להנות מבגד שעטנז אפילו אינו לובשו אלא שוכב עליו

ולכן, נהי נמי דניתנו, גם אם נאמר כי בגדי כהונה הותרו ליהנות בהן גם שלא לצורך עבודה - הא מתהני הכהנים מכלאים כאשר הם שמים את ראשם על האבנט!

הניחא למאן דאמר שאבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים, כשהוא לובש בגדי לבן, שהוא עשוי מבד פשתן בלבד, ללא כלאיים, זה הוא אבנטו של כהן הדיוט.

והיינו, שגם האבנט של כהן הדיוט בכל השנה וגם האבנט של כהן גדול ביום הכיפורים, הרי הוא עשוי מבד פשתן בלבד, ואין בו כלאים, שפיר יכולים הכהנים להנות מהאבנט, לפי שאין באבנט כלאיים.

אלא למאן דאמר שאבנטו של הכהן הגדול ביום הכיפורים העשוי מבד פשתן בלבד ללא כלאיים, לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, לפי שאבנטו של כהן הדיוט עשוי מתערובת צמר ופשתים והוא כלאיים - מאי איכא למימר, כיצד שמים אותו הכהנים תחת ראשם!?

וכי תימא שבגד כלאים רק בלבישה והעלאה על גופו הוא דאסור, אבל בהצעה, לשכיבה עליו, שרי.

אין זה נכון.

כי והתניא: [ויקרא יט] "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" - אבל אתה מותר להציעו תחתיך, מן התורה.

אבל, אמרו חכמים: אסור לעשות כן, כי שמא תיכרך נימא אחת של בגד הכלאיים שתחתיו על בשרו, ויעבור משום כלאיים.

וכי תימא דמפסיק ליה מידי, ששוטח על האבנט דבר שיהיה מפסיק ביני ביני, בין האבנט ובין ראשו, ואז אין חשש שתיכרך נימא מהאבנט על ראשו.

גם זה אינו נכון.

כי והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי משום "קהלא קדישא" שבירושלים:

אפילו היו עשר מצעות זו על גב זו, ובגד כלאים תחתיהן - אסור לישון עליהן. אלא, לאו, שמע מינה: רק כנגד ראשיהן שמו את האבנט ולא תחת ראשם.

ומסקינן: אכן שמע מינה!

רב אשי אמר: לעולם, תחת ראשיהן שמו את האבנט.

ואשר לשאלה "הא קא מתהני מכלאים", יש לומר כי בגדי כהונה קשין הן, ואין הם מחממים, ולכן אין בהם איסור כלאיים.

כי הא דאמר רב הונא בריה דרבי יהושע: האי נמטא לבד גמדא קשה דנרש, הנעשה במקום הקרוי נרש, והוא עשוי מתערובת צמר ופשתים - שריא, מותר ללובשו לפי שהוא קשה ואין בו חימום.

ועכשיו מביאה הגמרא ראיה מברייתא לפשוט את הספק האם מותר לכהן להנות מבגדי כהונה שלא לצורך עבודה:

תא שמע ראיה לכך מברייתא שמבואר בה דין זה במפורש:

דתניא: בגדי כהונה:

כהן היוצא בהן למדינה - אסור לו ללובשן בחוץ, גם בגדים שאין בהם שעטנז, לפי שנוהג בהם דרך חול.

ובמקדש - בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה - מותר לו ללובשם, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן.

ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה!

והוינן בה: וכי מחוץ למקדש, במדינה - לא ילבשם?

והתניא במגילת תענית: בעשרים וחמשה בטבת - יום הר גרזים הוא. דלא למספד בו.

הוא היום, שבו בקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם.

באו והודיעו דבר זה את שמעון הצדיק.

מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל הלכו עמו, ואבוקות של אור בידיהן.

וכל הלילה היו הללו אנשי אלכסנדר מוקדון והכותיים שעמו הולכים מצד זה, והללו שמעון הצדיק ויקירי ירושלים הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר.

כיון שעלה עמוד השחר אמר להם אלכסנדר מוקדון: מי הללו?

אמרו לו: אלו הם יהודים, שמרדו בך.

כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה.

כיון שראה אלכסנדר מוקדון לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו, והשתחוה לפניו.

אמרו לו אנשיו: וכי מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?

אמר להם: דמות דיוקנו של זה הולכת מנצחת לפני ב"בית מלחמתי".

אמר להם אלכסנדר מוקדון למשלחת היהודים: למה באתם?

אמרו לו: האם אפשר כי בית המקדש, שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב - יתעוך גויים להחריבו!? אמר להם: מי הללו שרוצים להתעות אותי?

אמרו לו: כותיים הללו, שעומדים לפניך.

אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם.

מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים, ששם היה בית מקדשם.

כיון שהגיעו להר גריזים - חרשוהו, וזרעוהו כרשינין, כדרך שבקשו הם לעשות לבית אלהינו.

ואותו היום עשאוהו יום טוב.

ומוכח מכך שיצא שמעון הצדיק בבגדי כהונה, שמותר לצאת בהם חוץ למקדש!

ומשנינן שני תירוצים:

אי בעית אימא - לא היו הבגדין הללו בגדי כהונה קדושים, אלא רק היו ראויין לבגדי כהונה, ולא הוקדשו.

ואי בעית אימא - [תהלים קיט] היה מותר לעשות כן לצורך הצלת המקדש, מדין "עת לעשות לה', לשמו של מקום - הפרו, מותר להפר מצות תורתך!".

שנינו במשנה: חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול.

ומדייקת הגמרא: שמע מינה מכך שמכבדים את ראש הכנסת ואת הסגן בנוכחות הכהן הגדול, שחולקין כבוד לתלמיד אפילו במקום הרב!

אמר אביי: אין זו ראיה. אלא כולה - משום כבודו דכהן גדול היא. שמראים בכך את השררות הרבות שתחתיו.

שנינו במשנה: וכהן גדול עומד, ומקבל מהסגן את ספר התורה.

והוינן בה: מדקתני שעתה, בקבלו את ספר התורה הוא עומד, מכלל זה אתה למד שעד עתה הוא היה יושב.

וזה לא יתכן. כי:

דף סט:

והא אנן תנן: (תחילת העמוד) אין ישיבה בעזרה משום דכתיב "לעמוד לשרת", וכן "העומדים שם לפני ה'".

ולא מצינו ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד!

שנאמר [דברי הימים א יז] "ויבא המלך דוד, וישב לפני ה'".

ומשנינן: כדאמר רב חסדא על הברייתא העוסקת בענין הקריאה בספר תורה [כפי שיבואר להלן], שהמדובר הוא בעזרת נשים הסמוכה לעזרה, ולא בעזרה עצמה.

הכא נמי במשנתנו המדובר הוא שיושב הכהן הגדול בעזרת נשים.

ומבארת הגמרא: והיכא איתמר דרב חסדא?

[לפי גירסת הגר"א] אהא דתניא: היכן קורין בו - בעזרה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהר הבית.

שנאמר [נחמיה ח] "ויקרא בו עזרא לפני הרחוב אשר לפני שער המים".

ואמר רב חסדא: הקריאה הזאת היתה בעזרת נשים.

וממשיכה הגמרא, בביאור המקרא בספר נחמיה:

[נחמיה ח] "ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול".

מאי גדול?

אמר רב יוסף אמר רב: שגדלו עזרא להקב"ה, בכך שברכו בשם המפורש.

רב גידל אמר: גידל את כבודו בתיקון שתיקן, לומר במקדש בסוף כל ברכה "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם". [דברי הימים א טז]

אמר שאל ליה אביי לרב דימי על דברי רב גידל: ודילמא שגידלו בשם המפורש?

אמר ליה: אין אומרים שם המפורש בגבולים, מחוץ לעזרה, והרי עזרא אמר זאת בחוץ ולא בעזרה.

ותמהינן: וכי לא אמר עזרא את השם המפורש מחוץ לעזרה בהזדמנות אחרת?

והכתיב [לפי גירסת הגר"א]:

[נחמיה ט] "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם"

ואמר על כך רב גידל עצמו: "בקול גדול"

- שגדלו עזרא להקב"ה בשם המפורש!

ומשנינן: הוראת שעה היתה לצורך הזעקה לומר את השם המפורש חוץ לגבולים, ולכן כשעמד עזרא בפעם אחרת לברך מחוץ לעזרה, הוא לא הזכיר את השם המפורש.

ועתה מבארת הגמרא את אותה הזעקה:

[נחמיה ט] "ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול ".

מאי אמור?

אמר רב ואיתימא רבי יוחנן, כך אמרו ישראל באותה שעה:

בייא, בייא! לשון זעקה וקובלנה [רש"י].

מבקשים אנו שתמסור בידינו את יצר הרע של עבודה זרה.

כי היינו האי, זה הוא שגרם דאחרביה הקב"ה למקדשא, וקליה להיכליה, ושרף את היכלו, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון.

ועדיין יצר הרע הזה מרקד בינן, בינותינו.

כלום, הרי זה שיהבתיה לן שנתת לנו את יצר הרע הזה אינו אלא לקבולי ביה אגרא, שנקבל שכר בהתמודדתנו עמו.

לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן. איננו רוצים לא אותו ולא את השכר על ההתמודדות אתו!

נפל להו פיתקא כתב מרקיעא, דהוה כתב בה: אמת! שאישר הקב"ה את בקשתם בכך.

אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.

אותיבו ישבו בתעניתא תלתא שלשה יומין ותלתא לילואתא לילות.

לבסוף, מסרוהו משמים ליצר הרע של עבודה זרה - ניהליהו, לידם.

נפק, יצא אותו יצר הרע, אתא והוא בא ונראה כי כמו גוריא דנורא גור אריה [לפי רש"י סנהדרין סד א] של אש, בצאתו מבית קדשי הקדשים.

אמר להו הנביא זכריה בן עדו לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה. שנאמר [זכריה ה] "ויאמר: זאת הרשעה".

בהדי דתפסוה ליה כאשר תפסוהו, אשתמיט נשמטה ביניתא שערה אחת ממזייא, מאדרת שערו, ורמא קלא, והרים גור הארי של אש את קולו, ואזל קליה והלך קול שאגתו עד מרחק של ארבע מאה פרסי.

אמרו ישראל: היכי נעביד, מה נעשה? כי אם נשאיר אותו כמות שהוא בידינו, דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא, כשישמעו קולו המתחנן.

אמר להו נביא: שדיוהו השליכוהו בדודא דאברא, בתוך דוד של עופרת, וחפיוהו לפומיה באברא, וכסו את פי הדוד בעופרת, היות דאברא - משאב שאיב קולטת קלא. ולא ישמע קולו.

שנאמר [זכריה ה] "ויאמר: זאת הרשעה! וישלך אתה אל תוך האיפה, וישלך את אבן העופרת אל פיה".

אמרו: הואיל ועת רצון הוא, נבעי רחמי גם איצרא דעבירה. שימסר בידינו גם יצר הרע של עריות.

בעו רחמי, ואמסר ונמסר בידייהו.

אמר להו יצר הרע של עריות: חזו, ראו דאי קטליתו ליה לההוא, אם תקטלו אותו [והתכוון לעצמו] - כליא עלמא, יכלה העולם, לפי שרק מכח היצר הזה עוסק העולם בפריה ורביה, ואי אפשר לחלקו בין מעשה מותר למעשה אסור.

חבשוהו תלתא יומי, כלאו אותו במשך שלשה ימים.

ואכן נפסק כח היצר לגמרי, ולא עסקו עוד בפריה ורביה.

ובעו ובקשו ביעתא ביצה בת יומא, שנולדה היום, בכל ארץ ישראל - ולא אשתכח, לפי שגם התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים.

אמרי: היכי נעביד?

אם נקטליה ליצר הזה - כליא עלמא!

אם ניבעי רחמי אפלגא, על מחצית כח היצר, שיביא לכך שתמשיך פריה ורביה בעולם רק בהיתר ולא באיסור.

דבר זה לא יתכן.

כי פלגא, מחצית היצר - ברקיעא משמים לא יהבי אין נותנים.

כחלינהו, סמאוהו בצבע "כחול" לעיניה, ושבקוהו, ושחררוהו.

ואהני, והועיל מה שעוורוהו לכך דלא מיגרי ביה לאיניש שלא מתגרה אדם בקריבתה, בק רובותיו.

במערבא, בארץ ישראל, מתנו היו שונים את הסוגיה לעיל, בביאור הפסוק [בנחמיה ח] "ויברך עזרא את ה' האלהים הגדול", הכי: רב גידל אמר: "גדול" - שגדלו בברכתו בשם המפורש.

ורב מתנא אמר: גידלו בכך שאמר [לקמן, בנחמיה ט] "האל הגדול הגבור והנורא".

והא דאמר רב מתנא - מסייע [לפי הגר"א] לדברי רבי יהושע בן לוי.

תוכן העניינים

חברותא על יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה