אור ברסלב
חברותא על יומא פרק שישי - שני שעירי

חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ

פרק שישי - שני שעירי

פרק חמישי - הוציאו לו

מתניתין:

שני שעירי יום הכיפורים [אחד לה' ואחד לעזאזל] מצותן שיהיו שניהן שוין במראה, בצבעם [שיהיו שניהם שחורים או לבנים או שחומים], ושוים בקומה, (1) ובדמים, שיקנו שני שעירים במחיר שוה, (2) ובלקיחתן, שקנייתם תהיה כאחד, באותה שעה. (3)

ואף על פי שאין שני השעירים שוין במראה ובקומה ובדמים, הרי הן כשרין בדיעבד, מפני שאין דבר זה מעכב, אלא מצוה לכתחילה.

וכן אם לקח אחד היום ואחד למחר, הרי הן כשרין, ואף על פי שלא היתה לקיחתן כאחד, מפני שאין זה אלא מצוה לכתחילה.

ואם מת אחד מהם, משני השעירים, הרי:

אם עד שלא הגריל [לפני ההגרלה] מת, יקח בן זוג לשני, לשעיר החי. [כמו ששנינו לעיל שאם לקח אחד היום ואחד למחר, כשרים]. (4) ואם משהגריל [אחרי ההגרלה] מת אחד מהם, יביא זוג אחר - שני שעירים נוספים - ויגריל עליהם בתחילה, גורל חדש. אחד לה' ואחד לעזאזל. (5)

ויאמר הכהן, כפי שמבארת המשנה, בהתאם לשעיר שמת:

א. אם אירע שהשעיר של שם מת - יאמר הכהן כך:

זה השעיר שעלה עליו עתה הגורל לשם - יתקיים תחתיו של השעיר הראשון של שם שמת.

ונמצא שיש בידו עתה שעיר אחד לה', ושני שעירים לעזאזל. האחד השעיר שנותר מההגרלה הראשונה, והשני הוא בן זוגו של זה. ולהלן המשנה תבאר מה יעשה בשעיר המיותר.

ב. ואם השעיר של עזאזל מת - יאמר כך: זה שעלה עליו הגורל עתה לעזאזל יתקיים תחתיו של השעיר לעזאזל הראשון שמת.

ונמצא שיש בידו עתה שני שעירים לה', ושעיר אחד לעזאזל.

ומבארת המשנה מה יעשה בשעיר המיותר בכל אחד משני האופנים:

והשני, השעיר המיותר [אם השעיר של ה' מת הרי יש שני שעירים לעזאזל, ורק אחד מהם משתלח. וכן להיפך, אם השעיר של עזאזל מת, הרי יש כאן שני שעירים לה'. ורק אחד מהם קרב לה']. (6)

ירעה עד שיסתאב, יפול בו מום, וימכר, והרי הוא יוצא לחולין במכירה זו, ודמיו קדושים, ויפלו דמיו לעולת נדבה של ציבור. (7)

ועל אף שהדין הוא שחטאת שהתכפרו בעליה באחרת [כגון חטאת שאבדה, והקריבו הבעלים אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה] הרע היא פסולה להקרבה, ומכניסים אותה לחדר ונועלים אותה עד שהיא מתה. (8)

ואם כן, כאשר יש לפנינו שני שעירי חטאת לה', האיך השעיר השני [המיותר] ירעה עד שיסתאב, ויביא בדמיו עולת נדבה? והרי צריך להיות דינו כדין כל חטאת שהתכפרו בעליה באחרת, שהיא מתה! (9)

תשובתך: שאין חטאת ציבור מתה, אלא רק חטאת יחיד [שהתכפרו בעליה באחרת], שרק בחטאת יחיד נאמרה הלכה למשה מסיני שהיא תמות.

ואילו שעיר החטאת של יום הכיפורים הוא חטאת הציבור. (10) רבי יהודה אומר: אף חטאת הציבור שהתכפרו בעליה באחרת תמות. ולכן גם כאן ימות השעיר המיותר.

ועוד אמר רבי יהודה: אם אירע אחרי ששחטו את שעיר החטאת לה', שנשפך הדם, עוד לפני שהכהן הגדול סיים לעשות את כל ההזאות שנאמרו בו [ולא יצאו ידי חובתו] - צריך להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם [כדי שיוכל להביא שעיר אחר לחטאת ולהזות את דמו], ויקריב אחד לה' ואחד ישלח לעזאזל, וישאר בידו השעיר הראשון לעזאזל כשהוא מיותר.

ומאחר שלדעת רבי יהודה חטאת ציבור שנתכפרו בעליה באחרת מתה, לכן, גם כאן ימות השעיר המשתלח הראשון המיותר, שהרי כבר התכפר בשעיר המשתלח שבזוג השני.

ואם מת השעיר המשתלח אחרי שחיטת שעיר החטאת של השם, צריך להביא שני שעירים אחרים ולהגריל עליהם. ויקריב מהזוג השני אחד לה' ואחד לעזאזל.

ונמצא ששעיר החטאת הראשון הוא מיותר, ולכן ישפך הדם שלו. (11)

דף סב:

גמרא:

שנינו במשנה: "שני שעירי יום הכיפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד".

והגמרא מביאה עתה ברייתא המבארת את המקור לדברי המשנה:

תנו רבנן:

נאמר [ויקרא טז ה] בענין עבודת יום הכיפורים: "ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת".

וגם אילו נאמר "יקח שעירי עזים" בלבד הייתי יודע שהם שנים, שהרי מיעוט "שעירי" הוא שנים [כי מיעוט רבים הוא לפחות שנים]. (12)

אם כן מה תלמוד לומר מילה מיותרת "שני"?

מכאן דרשו חכמים: שיהיו שניהן שוים.

ומניין שאף על פי שאין שניהן שוין, כשירין הם בדיעבד?

תלמוד לומר "שעיר - שעיר" פעמיים, בענין שעירי יום הכיפורים. פעם אחת בענין שעיר לה', ופעם אחת בענין שעיר המשתלח. (13) ובכך ריבה הכתוב, שגם אם האחד שונה מחבירו, הם כשרים, בדיעבד.

ומדייקינן מדברי הברייתא: טעמא דרבי רחמנא, הטעם שיש להכשיר בדיעבד שני שעירים שאינם שווים הוא רק משום שהכתוב טרח וריבה ["שעיר" "שעיר"].

ומשמע, הא לא רבי רחמנא, אילו לא היה הכתוב מרבה שהם כשרים בדיעבד, הוה אמינא [הייתי אומר] שהם פסולין.

וקשה: עיכובא - מנא לן!? כיצד היינו חושבים שהם פסולים? והרי יש כלל בכל הקדשים, שדוקא דברים ששנה עליהם הכתוב שני פעמים חסרונם מעכב.

והיכן שנה הכתוב פעמיים ששני השעירים יהיו שווים?

ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שאכן הכתוב שנה עליהם לעכב. שהרי "שני שעירי", "שני שעירים", "שני שעירים" כתיב שלש פעמים בענין שעירי החטאת (14) [ושלשתם מיותרים, שהרי מיעוט רבים הואשנים], ללמד שצריך ששניהם יהיו שוים.

ומכאן היה מקום ללמוד ששנה עליהם הכתוב לעכב. ולכן, אילו לא ריבה הכתוב "שעיר" "שעיר", שאפילו כשאין שניהם שוים הם כשרים, הייתי אומר שהם אכן פסולים.

ומקשינן: והשתא, דרבי רחמנא, ועכשיו שריבה הכתוב במילים "שעיר" "שעיר", ולימד שאפילו אין שני השעירים שוים הרי הם כשרים, אם כן קשה: "שני" "שני" "שני"

- למה לי? לאיזה צורך נשנתה המילה "שני" שלש פעמים?

ומתרצינן: חד למראה, שיהיו שניהם שוים בצבעם.

וחד לקומה, ללמד שיהיו שוים בקומתם.

וחד לדמים, ללמד שיקנו את שניהם באותו מחיר. (15) תניא נמי הכי, שנינו בברייתא אחרת כיוצא בזה, לגבי כבשי מצורע. (16)

נאמר [ויקרא טו י] בענין המצורע: "וביום השמיני יקח שני כבשים".

וגם אילו היה נאמר "יקח כבשים" בלבד הייתי יודע שהם שנים, שהרי מיעוט כבשים שנים. (17)

ואם כן, מה תלמוד לומר [לאיזה צורך נאמר] "שני"?

מכאן דרשו חכמים - שיהיו שניהן שוין.

ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין הרי הם כשירין בדיעבד?

תלמוד לומר [לכך נאמר] "כבש" "כבש" - פעמיים נאמרה בענין כבשי המצורע המילה "כבש" שהיא מיותרת. (18)

ריבה הכתוב, שגם אם האחד שונה מחבירו הרי הם כשרים בדיעבד. (19)

ומדייקינן מדברי הברייתא: טעמא דרבי רחמנא, הטעם שאנו מכשירים בדיעבד שני כבשים שאינם שווים, הוא אך ורק משום שהכתוב טרח וריבה אותם ["כבש כבש"].

ומשמע, הא לא רבי רחמנא, אילו לא היה הכתוב מרבה שהם כשרים בדיעבד, הוה אמינא [הייתי אומר] שהם פסולין גם בדיעבד.

וקשה: עיכובא - מנא לן!? מדוע היינו חושבים שהם פסולים? הרי יש כלל בענין קדשים, שדוקא דברים ששנה עליהם הכתוב שני פעמים הרי הם מעכבים. והיכן שנה הכתוב שצריך ששני הכבשים יהיו שוים?

ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שכל הדינים שנאמרו בענין המצורע מעכבים בדיעבד, משום ש"תהיה כתיב" בתחילת פרשת מצורע נאמר "זאת תהיה תורת המצורע". ומשמע, שכל האמור בפרשת המצורע יהיה בהוייתו [כמו שהוא נאמר בלא שום שינוי], ולכן אם שינה פסול.

לכן הוצרך הכתוב לרבות, שגם אם שני הכבשים אינם שווים, הרי הם כשרים בדיעבד.

ומקשינן: והשתא דרבי רחמנא, ועכשיו שהכתוב ריבה במילים "כבש" "כבש" שאפילו אם אין שני הכבשים שווים הרי הם כשרים בדיעבד, אם כן קשה: "תהיה" - למה לי [לאיזה צורך נאמרה המילה "תהיה"]?

ומתרצינן: לשאר הויתו של מצורע, לענין שאר הדברים שהיו במצורע, ללמד שאם שינה בהויתן פסול. (20)

ותניא נמי ושנו בברייתא אחרת לגבי ציפורי מצורע כי האי גוונא [כיוצא בזה]:

נאמר [ויקרא יד ד] בענין המצורע: "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות". (21)

ושנינו בברייתא: אילו נאמר "צפרים" [ולא "שתי צפרים"] הייתי יודע שמיעוט צפרים הוא שתים. (22)

אם כן מה תלמוד לומר [לאיזה צורך נאמר] "שתי"?

ללמדך שיהיו שתיהן שוות.

ומנין שאף על פי שאינן שוות הן כשרות בדיעבד?

תלמוד לומר, לכך נאמר "צפור" "צפור" [פעמיים נאמרה בתורה המילה "צפור", שהיא מיותרת] - ריבה הכתוב שאף על פי שאינן שוות, הרי הן כשרות בדיעבד.

ומדייקינן מדברי הברייתא: טעמא דרבי רחמנא, הטעם שצפרים שאינן שוות הרי הן כשרות, הוא אך ורק משום שהכתוב טרח וריבה אותם ["ציפור" "ציפור"].

ומשמע הא אם לא רבי רחמנא [אילו לא היה הכתוב מרבה אותם], הוה אמינא [הייתי אומר] שהן פסולות אפילו בדיעבד.

וקשה: עיכובא - מנא לן, מדוע היינו חושבים שהן פסולות בדיעבד? הרי יש כלל בענין קדשים, שדוקא אם שנה עליהם הכתוב שני פעמים הרי הם מעכבים, והיכן שנה הכתוב שצריך ששתי הציפורים תהיינה שוות? (23)

ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שכל הדינים שנאמרו בענין המצורע מעכבים בדיעבד, משום ש"תהיה" כתיב, בתחילת פרשת מצורע נאמר "זאת 'תהיה' תורת המצורע", ומשמע שכל האמור בפרשת מצורע יהיה בהוייתו [כמו שהוא נאמר בלא שום שינוי], ואם שינה פסול.

לכן הוצרך הכתוב לרבות, שאפילו אם שתי הציפורים אינן שוות, הרי הן כשרות בדיעבד.

ומקשינן: והשתא דרבי רחמנא, ועכשיו שהכתוב ריבה במילים "צפור" "ציפור", שאפילו אם אין שתי הצפרים שוות, הרי הן כשרות בדיעבד, אם כן קשה: "תהיה" - למה לי [לאיזה צורך נאמרה המילה "תהיה"]?

ומתרצינן: לשאר הויתו של מצורע, לענין שאר הדברים שהיו במצורע, ללמד שאם שינה בהוייתן פסול.

לסיכום: בשלושה מקומות מצאנו שצריך להביא שתי קרבנות שווים:

א. שני שעירי יום הכיפורים

ב. שני כבשי המצורע.

ג. שתי ציפורי המצורע.

ובשלושת המקומות הללו, דרשו זאת חכמים מהמילה "שנים" [או "שתי", או "שני"].

ומקשינן: אי הכי, אם כך [שדורשים מהמילה "שנים" ללמד שיהיו שניהם שוים], לגבי תמידין - נמי נימא [נאמר] כך:

נאמר בהם "כבשים בני שנה, שנים ליום תמיד" [שמות כט לח].

אילו נאמר "כבשים" הייתי יודע שמיעוט כבשים שנים.

אם כן מה תלמוד לומר [לאיזה צורך נאמר] "שנים"?

ללמדך שיהיו שניהן שוין.

ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין בכל זאת הם כשירין? (24) תלמוד לומר [לכך נאמר] "כבש" "כבש" [פעמיים נאמר בענין התמיד המילה "כבש" שהיא מיותרת] - ריבה הכתוב שאף על פי שאינם שוים הרי הם כשרים.

ונלמד מכאן שאף על פי ששני כבשי התמיד שאינם שווים כשרים בדיעבד, בכל זאת למצוה - הכי נמי דבעינן, לכתחילה, להביא שני כבשים שווים!

ומדוע לא שנינו לענין תמידין הלכה זו בשום מקום! ומשמע שאין צורך ששני כבשי התמיד יהיו שוים!?

ומתרצינן: ההוא "שנים" שנאמר בענין התמיד אינו מיותר, אלא מבעיא ליה לכדתניא, יש בזה צורך לדרשא שנשנית בברייתא:

שכך שנינו בברייתא: נאמר [במדבר כח ג] בענין התמיד "שנים ליום". ודרשו חכמים שפירוש הכתוב "ליום" הוא "כנגד היום", כנגד השמש. שלא ישחט את התמיד במקום שיש בו צל. (25)

מנין אתה אומר שכוונת הכתוב היא כנגד היום.

או, אולי אינו מתכון הכתוב אלא שיהיו "שנים ליום" - לחובת היום!? וללמדך שצריך שנים בכל יום! (26) כשהוא הכתוב אומר [שם פסוק ד]: "את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" - הרי חובת היום אמור! מכאן אני מבין ששני הכבשים באים בכל יום.

ומעתה מה אני מקיים [לאיזה צורך נאמר] "שנים ליום"?

בהכרח שכוונת הפסוק היא לומר - כנגד היום!

וממשיכה הברייתא ואומרת: כיצד היא השחיטה שכנגד היום?

כלומר: באיזה מקום בעזרה היו שוחטים את התמיד?

שחיטת העולה ושאר קדשי קדשים היתה נעשית מצפון למזבח. משום שנאמר [ויקרא א יא]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפנה לפני ה'".

ועשרים וארבעה טבעות היו לצפונו של מזבח [כנגד 24 משמרות כהונה]. ובהם היו מכניסים את צואר הבהמה בשעת השחיטה. (27)

תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. כנגד קרן צפונית מערבית של המזבח [במקום שהיו שם הטבעות], מפני שהחמה זורחת בבוקר מן המזרח בשיפולו של הרקיע, וכותלי העזרה היו גבוהים. והצל נופל כנגד הכותל המזרחי למרחוק. לפיכך הרחיקו את התמיד לכיוון מערב ככל היכולת, כדי ששחיטת התמיד תהיה כנגד אור היום.

[כלומר, שחטו את התמיד: כנגד "קרן צפונית" מפני שמקום שחיטתו בצפון. ושם היו הטבעות. "מערבית" - כדי שלא יהיה צל על מקום השחיטה].

ולא היה שוחט בטבעת הסמוכה ביותר למזבח, אלא על הטבעת השניה לה, המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה היו באלכסון כלפי צד צפון מזרח, שמשם השמש באה בשחרית, כדי שתהיה השחיטה כנגד היום [כנגד השמש].

[ומאיזה טעם שחטו את הבהמה על הטבעת השניה? יש אומרים כדי שהטבעת הראשונה תסייע לשוחט לאחוז בה את רגלי הבהמה כדי שלא תתהפך (28)].

ותמיד של בין הערבים, היה נשחט על קרן מזרחית צפונית, כי בין הערביים החמה זורחת מן המערב. וכדי שלא יפול צל הכתלים על מקום השחיטה, הרחיקו את התמיד לכיוון מזרח ככל היכולת.

ולא היה שוחט בטבעת הסמוכה למזבח אלא על הטבעת השניה. ופני השוחט וצואר הבהמה היו פונים באלכסון כלפי צד דרום מערב. שזריחת החמה בערב באה משם.

לסיכום: מסקנת הגמרא היא ש"שנים ליום" שנאמר בענין התמיד בא ללמד ששחיטת התמיד היתה כנגד היום. ואין ללמוד משם ששני הכבשים יהיו שוים. (29)

ומוסיפה הגמרא: מוספין של שבת שנאמר בהם "וביום השבת שני כבשים" [במדבר כח ט] ודאי צריכין שיהיו שניהן [שני הכבשים] שוין. (30) [שהרי אילו נאמר "כבשים" הייתי יודע שמיעוט כבשים שנים. ולמה נאמר "שני"? ללמדך שיהיו שניהם שוים]. (31)

הסוגיא שלפנינו דנה בשוחט את שני שעירי יום הכיפורים חוץ לעזרה:

השוחט קרבן חוץ לעזרה במזיד חייב כרת.

שנאמר [ויקרא טז ג]: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". וכן הדין במקריב מחוץ למחנה [שם פסוקים ט י].

ואם התרו בו [שלא ישחט או יקריב מחוץ לעזרה], הרי הוא חייב מלקות.

אין השוחט או המעלה קדשים בחוץ חייב, אלא בקדשים הראויים ליקרב על המזבח. אבל על בעל מום או על שאר בהמות שאינם ראויות ליקרב על המזבח, פטור. שנאמר [שם]: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". מכאן שאין חיוב אלא בקרבן שראוי להביאו לאהל מועד. (32)

תנו רבנן: שני שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ:

אם שחטן עד שלא הגריל עליהן - חייב על שניהם.

אבל אם שחטן משהגריל עליהן - חייב רק על של שם, מפני שהוא ראוי להקרבה באהל מועד, ופטור על של עזאזל, מפני שאינו ראוי להקרב בפנים.

ותמהינן: מדוע אמרה הברייתא שאם שחטן עד שלא הגריל עליהן חייב על שניהם?

והרי שני השעירים הללו לפני ההגרלה - למאי חזו!? לאיזה קרבן אפשר להקריבם לפני ההגרלה? והרי אם אינם ראויים להקרבה, השוחטם בחוץ פטור! אמר רב חסדא תירוץ: הואיל וכל אחד מהשעירים ראוי להקריבו לפני ההגרלה לשעיר חטאת המוספין של יום הכיפורים הנעשה בחוץ, (33) לכן השוחטו מחוץ לעזרה חייב.

ומדברי רב חסדא יש ללמוד, שכל אחד משני השעירים אינו נחשב ראוי להיקרב לשעיר לה' הנעשה בפנים, אלא רק לאחר ההגרלה. ורק מאחר שאפשר להקריבו לפני ההגרלה לשעיר חטאת המוספין הנעשה בחוץ, הוא נחשב "ראוי להקרבה", ולכן השוחטו או המקריבו בחוץ חייב.

ותמהינן: מאי שנא מדוע אין לחייבו על שחיטתו והקרבתו בחוץ משום שהוא ראוי להקריבו לשעיר הנעשה בפנים, דלא נחשב ראוי להקרבה - משום דמחוסר הגרלה הוא!

אם כן, לשעיר הנעשה בחוץ - נמי לא חזי שעיר זה להקרבה, דעדיין מחסרי חסרות כל מעשי עבודת היום! דהיינו, מתן דמים של פר החטאת ושעיר הפנימי, וחפינת הקטורת והקטרתה. שכל אלו צריכים להעשות לפני שחיטת המוספין [ובכללם השעיר החיצון]!

ואם כן מדוע השוחטו בחוץ לפני ההגרלה חייב?

ומתרצינן: קסבר רב חסדא: אין פגם במחוסר זמן אם אפשר להקריבו בו ביום.

כלומר, בהמה שאין בה חסרון מעשה בגופה, אלא יש בה חסרון זמן, כגון כאן, שעדיין לא הגיע זמן המוספין, אין זה חסרון שגורם לשעיר להחשב כמי שאינו ראוי להקרבה באהל מועד [כי אין צורך לעשות שום מעשה בגוף השעיר, ומאליו הוא יהיה ראוי להקרבה במשך אותו היום].

ולכן, שני השעירים, עד שלא הגריל עליהן, אינם ראויים לשעיר הפנימי כי הם מחוסרים מעשה הגרלה, ומעשה זה הוא מצוה האמורה בהם.

ואף על פי שאין ההגרלה נעשית בגופם ממש, (34) בכל זאת, הואיל ומצות ההגרלה נאמרה עליהם, הרי הם כמי שאינם ראויים להקרב באוהל מועד.

אבל, לענין שעיר המוספין הנעשה בחוץ, למרות שעדיין חסרים כל מעשי עבודת היום שצריכים להעשות קודם למוספין, בכל זאת אין זה גורם לשעירים להיחשב כמי שהם אינם ראויים להקרבה, הואיל ואינם חסרים מעשה מצוה האמורה בהן.

ואין פגם במחוסר זמן לבו ביום.

אמר רבינא: השתא [עכשיו] דאמר רב חסדא שמחוסר הגרלה אף על פי שההגרלה איננה מעשה שבגוף השעירים עצמם, מכל מקום כמחוסר מעשה דמי, שהיות וההגרלה נאמרה בהם, הרי זה כמעשה שבגופם,

מכאן נלמד לענין הא דאמר רב יהודה אמר שמואל בענין אחר:

שלמים ששחטן בבוקר, קודם שנפתחו דלתות ההיכל, פסולין. משום שנאמר [ויקרא ג] בענין קרבן שלמים: "ושחטו פתח אהל מועד". "פתח" משמע בזמן שהוא פתוח, ולא בזמן שהוא נעול. (35)

דף סג.

ומדברי רב חסדא נלמד, שאם שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל - פטור. מפני שבאותה שעה אין השלמים ראויים להבאה אל אהל מועד. ואף על פי שפתיחת דלתות ההיכל איננה מעשה שבגוף השלמים.

מאי טעמא [מהו טעם הדבר]?

מפני שמחוסר פתיחה של דלתות ההיכל, כמחוסר מעשה דמי. שהואיל ובענין השלמים נאמר דין פתיחת דלתות ההיכל, הרי זה כמעשה שבגופן. (36)

ועכשיו הגמרא מקשה על עצם דבריו של רב חסדא, ששעיר יום הכיפורים ששחטו בחוץ לפני ההגרלה חייב "הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ".

ומקשינן: ומי אית ליה לרב חסדא "הואיל"?

וכי רב חסדא סובר שהמפריש קרבן מסוים ואינו ראוי להקריבו לשם מה שהופרש, אף על פי כן אם שחטו בחוץ הוא חייב, משום "הואיל וראוי לקרבן אחר"?!

והאמר רב חסדא: קרבן פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, אם שחטו לשמו [לשם פסח] פטור. מפני שפסח אינו ראוי להיקרב בפנים לשמו אלא בזמנו [בי"ד ניסן].

ואם שחטו שלא לשמו אלא לשם שלמים, חייב, מפני שפסח שלא בזמנו ראוי להקרב בפנים לשם שלמים.

ומדייקת הגמרא: טעמא, הטעם שהשוחט את הפסח שלא בזמנו בחוץ חייב, הוא אך ורק משום דשחטו שלא לשמו [אלא לשם שלמים].

ומשמע הא אם שחטו סתמא, הרי זה כאילו שחטו לשמו הוא, ופטור. (37)

וקשה: אמאי הוא פטור? לימא [נאמר] הואיל וראוי להביאו שלא לשמו בפנים, הרי זה נחשב ראוי לאהל מועד, והשוחטו בחוץ יהיה חייב! (38) ודחינן את הקושיא: הכי השתא! וכי כך אתה סבור, שיש לדמות את שעיר יום הכיפורים לקרבן הפסח?! והרי יש לחלק ביניהם:

התם, קרבן פסח ששחטו בחוץ שלא בזמנו בסתמא, אינו חייב, משום שפסח בעי עקירה. צריך שיעקור ממנו שם פסח בשחיטתו. וכל זמן שלא שחטו בפירוש לשם שלמים הרי הוא עדיין קרבן פסח, ולכן השוחטו בחוץ פטור [שהרי אינו ראוי להתקבל בעזרה]. (39)

אבל האי שעיר יום הכיפורים, אף על פי שלקחו לשם שעיר הנעשה בפנים, מכל מקום אם שחטו סתמא בחוץ חייב, הואיל וראוי הוא לשעיר הנעשה בחוץ, כי הוא לא בעי עקירה, שאין צורך לעקור ממנו את שם "שעיר הנעשה בפנים", כיון ששניהם שווים בשמותיהם. שהרי בין שעיר הנעשה בחוץ ובין שעיר הנעשה בפנים שניהם קריבין לחטאת.

רבה בר שימי מתני להו, שנה את שתי המימרות שלמדנו לעיל בשם רב חסדא [שהשוחט את שני שעירי החטאת בחוץ לפני ההגרלה חייב משום "הואיל וראוי לשעיר הנעשה בחוץ", ושפסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, לשמו פטור, שלא לשמו חייב] בדרבה. בשמו של רבה [ולא בשם רב חסדא].

וקשיא ליה דרבה אדרבה. הוקשה לו שיש סתירה בדברי רבה, כפי שהקשנו לעיל [על רב חסדא].

ומשני - כדשנינן. ותירץ כפי שתירצנו לעיל.

הגמרא מביאה אמוראים שנחלקו על רב חסדא [ורבה] בענין השוחט את הפסח שלא בזמנו בחוץ:

כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי ירמיה, שכך אמר רבי יוחנן [שהיה גר בארץ ישראל]:

פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו - פטור.

ורב דימי מבאר את טעמו של רבי יוחנן:

אמר רב דימי: אמריתא לשמעתא קמיה דרבי ירמיה, כאשר למדתי שמועה זו לפני רבי ירמיה, שאלתי אותו כך:

בשלמא השוחט את הפסח בחוץ בשאר ימות השנה לשמו פטור, דהא לא חזי ליה, שהרי אינו ראוי עתה להקריבו לשם פסח בפנים.

אלא אם שחטו שלא לשמו - אמאי פטור? והא חזי קרבן פסח שלא בזמנו להקריבו שלא לשמו [לשם שלמים] בפנים!

ואמר לי [ענה לי] רבי ירמיה: אין הפסח כשר להקרב כל ימות השנה בתורת שלמים, אלא על ידי עקירה מתורת פסח, בכך ששוחט אותו בפנים לשם שלמים.

אבל עקירת חוץ, כאשר הוא עוקר את שם פסח בשחיטה שנעשית מחוץ לעזרה - לאו שמה עקירה, שהרי שחיטה הנעשית בחוץ היא שחיטה פסולה, ואין בכוחה לעקור מן הקרבן שם "פסח". (40) וממילא כל עוד לא נעקר ממנו שם פסח אינו נחשב ראוי להקרב כמות שהוא בפנים, שהרי עתה אין זה פסח.

הגמרא מביאה דעה אחרת שנאמרה בשם רבי יוחנן:

כי אתא רבין [כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל] אמר בשם רבי ירמיה שכך אמר רבי יוחנן [שהיה גר בארץ ישראל]:

פסח ששחטו בחוץ בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו חייב, הואיל וראוי להקריבו בפנים שלא לשמו [ונחשב ראוי להקרבה באהל מועד].

ותמהינן: וכי יתכן שאפילו אם שחטו לשמו הוא חייב?!

והתנן והרי שנינו במשנה [זבחים קיב ב]: השוחט מחוסר זמן בחוץ פטור, בין אם הוא מחוסר זמן בגופו, כגון שעדיין לא עברו שבעה ימים מלידתו, (41) ובין אם הוא מחוסר זמן בבעלים. ואיזהו קרבן מחוסר זמן בבעלים שאם הקריבו בחוץ הוא פטור?

הזב והזבה והיולדת והמצורע [והנזיר (42)], שהתורה נתנה זמן להבאת קרבנותיהם, שכולם מביאים קרבן בסוף ספירת שבעה ימים, חוץ מהיולדת שמביאה את קרבנותיה במלאות ימי טהרה.

תוכן העניינים

חברותא על יומא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה