חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - הוציאו לו
הקדמת המאירי:
כבר ביארנו על אלו הפרקים, שכולם מסודרים על אופני סדרי העבודות שביום הכפורים, כולם על הסדר אחת לאחת.
וביארנו מהם בפרק שלישי: עבודת התמיד ווידוי ראשון שעל הפר.
וברביעי ביארנו: ענין הגרלת השעירים, וקשירת לשון הזהורית שבהם, וחזרתו אצל פרו, ווידוי שני שעליו ועל שכיניו, ושחיטתו וקבלת דמו, וחתיית גחלים במחתה מחזקת שלשה קבין לצורך הקטורת שלפני ולפנים המיוחד לעבודת היום.
ועכשיו בזה הפרק, יסדר גם כן קצת שאר העבודות על הסדר, ועל זה הצד יחולקו ענייני הפרק לחמשה חלקים:
הראשון: בענין קטורת זה הנעשה לפני ולפנים על המחתה בין בדי הארון.
השני: חזרתו אצל דם הפר שכבר נתן למזרק, והזאות שבו לפני ולפנים.
השלישי: שחיטת שעיר שעלה עליו הגורל לשם, וקבלת דמו והזאותיו שלפני ולפנים.
הרביעי: חזרתו אצל דם הפר להזות ממנו מבחוץ על הפרוכת, וכן של שעיר, ועירוב שני הדמים, וההזאות מתערובתם, ושפיכת הדמים.
החמישי: אם חס ושלום אירעו בו קצת קלקולים בעבודה, כגון ששינה בסדר או נשפך הדם, כיצד הוא נעשה.
דף מז.
מתניתין:
לאחר שחתה הכהן הגדול את הגחלים במחתה, והניחה מלאה גחלים על הרובד הרביעי שבעזרה [וכמבואר במשנה לעיל מג ב]:
הוציאו לו את הכף, כשהיא ריקה, מלשכת בית הכלים, כדי לתת בה את הקטורת. (1) ובה מוליך את הקטורת לקודש הקדשים, כדמפרש ואזיל.
וכן הוציאו לו מלשכת בית אבטינס [מאירי (2)], את המחתה בה היתה מונחת הקטורת.
חפן - הכהן הגדול - מלא חפניו מן המחתה, ונתן לתוך הכף.
הגדול, גהן שהיה גופו גדול, היה חופן לפי גדלו, בחפניים גדולות, ואפילו גדולות כחופני בן קמחית, שהיתה ידו מחזקת כארבעה קבין -
והקטן היה חופן לפי קטנו. ואפילו כבן גמלא, שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זיתים [מלאכת שלמה, מירושלמי].
וכך היתה מדתה, מפרש לה בגמרא [רש"י. וראה הערה (3)].
ולאחר שחפן הכהן, נטל את המחתה - של הגחלים [הנזכרת במשנה לעיל מג ב] ביד ימינו, ואת הכף - שבה הקטורת - בשמאלו, כדי ליתן את הקטורת על המחתה בבית קדשי הקדשים.
גמרא:
שנינו במשנה: הוציאו לו את הכף ואת "המחתה": קא סלקא דעתין שהוציאו לו עכשיו מחתה מלשכת הכלים, כדי לתת בה את הגחלים. ולפיכך תמהינן:
הוציאו מחתה?! וכי עכשיו הוציאו לו מחתה בשביל הגחלים?!
הא תנא ליה רישא [הלוא כבר כתובה היא ברישא] במשנה הקודמת, שהרי שנינו שם: נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחותה ויורד?!
ומשנינן: התם במשנה הקודמת, מדובר במחתה דגחלים.
ואילו הכא, במשנתנו, מדובר במחתה דקטורת, כדי לחפון מתוכה.
כדתניא: הוציאו לו את הכף ריקן מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת הוציאו לו מלשכת בית אבטינס, מהמקום שבו היו כותשים את הקטורת ומערבין את סמניה.
שנינו במשנה: חפן מלא חפניו ונותן לתוך הכף, הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו. וכך היתה מדתה:
ותמהינן: כף ביום הכפורים - למה לי?! והרי "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ד', ומלא חפניו קטורת סמים דקה, והביא מבית לפרוכת", אמר רחמנא. ומשמע: יביאנה לקטורת לפני ה' בחפניו, בלא כלי!
ואם כן, למה לי כף!? [וראה הערה (4)]
ומשנינן: משום דלא אפשר להביאה לקטורת אל מבית לפרוכת בחפניו.
כי: היכי נעביד, איך יעשה כדי להכניס את הקטורת שבחפניו ואת הגחלים שבמחתה, לבית קדשי הקדשים?
אם נעייל [יכניס] תחילה את מחתת הגחלים, והדר נעייל במלוא חפניו את הקטורת.
הרי אי אפשר לעשות כך. כי -
הבאה אחת אמר רחמנא לגחלים ולקטורת! כדכתיב "ולקח מלא המחתה גחלי אש, ומלא חפניו קטרת סמים דקה, והביא מבית לפרוכת".
ולא שתי הבאות.
ואם נשקליה הכהן הגדול לקטורת בחופניו, ונחתיה ויניח כהן אחר (5) למחתה עם הגחלים עילויה מעל גבי הקטורת שבידי הכהן הגדול, וליעול, (6) וכך יכנס הכהן הגדול לבית קדשי הקדשים.
אף זה לא יתכן.
שהרי כי מטי התם - היכי לעביד!? כשיגיע לבית קדשי הקדשים, האיך יעשה? איך יוכל להוריד את המחתה המונחת על הקטורת שבשתי ידיו המלאות?
שמא תאמר: נשקליה בשיניה, ונחתיה למחתה, יטול את המחתה בשיניו, ויוריד את המחתה?! אף זה אי אפשר, כי -
השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן מפני הכבוד.
לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה שאין לעשות זאת!
הלכך, אי אפשר להכניס את הקטורת במלא חפניו עם המחתה כאחת לבית קדשי הקדשים.
וכיון דלא אפשר, עבדינן כדאשכחן כמו שמצינו בקרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח, כדכתיב: "כף אחת עשרה זהב מליאה קטורת". (7)
שנינו במשנה: נטל את המחתה עם הגחלים בימין, ואת הכף עם הקטורת בשמאל:
ותמהינן: והרי הקטורת חשובה היא מן הגחלים, ואיך לוקח הכהן את הגחלים בימין החשובה, ואת הקטורת בשמאל?! והרי זה כאילו היציבא [אזרח] החשוב עומד בארעא [על הארץ], והגיורא [גר] הפחות ממנו עומד בשמי שמיא [ברום השמים]?!
ומשנינן: זו - המחתה עם הגחלים - מרובה וכבדה, שהרי יש בה שלושה קבין גחלים וזו; - הכף עם הקטורת - מועטת וקלה, שאינה מחזקת אלא מלוא חפניים קטורת; ולפיכך נוטל את הכבדה בימינו ואת הקלה בשמאלו. (8)
ואפילו בזמן ששניהן שוין, ויש גם בכף שלושה קבין של קטורת [רש"י] (9) וכמעשה דרבי ישמעאל בן קמחית כהן גדול, שהיה חופן הרבה קטורת בחפניו [וכדמפרש ואזיל, וראה הערה (10)] -
אפילו הכי, כיון שברוב כהנים גדולים הגחלים מרובים מן הקטורת, לפיכך היו כולם נוטלים את המחתה בימין ואת הכף בשמאל.
[זו חמה וזו צוננת] [ב"ח מחקו על פי רש"י; וראה הערה (11)].
אמרו עליו על רבי ישמעאל בן האשה ששמה קמחית, שהיה כהן גדול, שהיה חופן ארבעת קבין של קטורת במלוא חפניו, כי היה גדול במידותיו וחפניו גדולות.
והיה משתבח ואומר: כל הנשים שילדו - אף הן זרדו [מפרש לה ואזיל]. ואילו זרד של אימא - כלומר: אני - עלה לגג, גבר על כולן.
ומפרשינן להא דאמר: כל הנשים זרדו, וזרד אימא עלה לגג:
איכא דאמרי: בערסן, הוא מאכל של חיטים הנקרא דייסא [ריטב"א, וראה הערה (12)], שהיו אוכלות הנשים כשהן מעוברות כדי להברות את עצמן ואת עובריהן, ועל כך אמר רבי ישמעאל הדייסא שאכלה אמי, הועיל לה יותר מאשר לשאר הנשים.
וכדרבה בר יונתן, דאמר רבה בר יונתן, אמר רבי יחיאל:
ערסן יפה לחולה, וסתם הנשים העוברות חולות הן, והיו אוכלות אותו כדי להברות אותן ואת עובריהן [רש"י; ובריטב"א פירש: יפים לחולה, וכן לעוברות, שמלבן אותן ומלבן את העובר].
ואיכא דאמרי: בשכבת זרע, שאין יצירת הולד מכל הטיפה, אלא מן הברור שבה, ועל כך אמר שבירור הטיפה שקלטה אמי גדל ועלה לגג. (13)
וקראו רבי ישמעאל: זרד, על שם "חבילי זרדים", על שם הברור ו"המאוסף" מטיפת שכבת זרע [ריטב"א].
וזה שאנו אומרים, שלא נוצר אדם מן כל הטיפה אלא מן הברור שבה, הוא כדרבי אבהו:
דרבי אבהו רמי [היה מקשה] המקראות זה על זה:
כתיב במקום אחד: "ותזרני" - [חסר אל"ף] שהוא לשון בירור בנפה שנקראת "מזרה" - [חיל] למלחמה.
וכתיב במקום אחר: ותאזרני - [באל"ף], שהוא לשון חגירת כח במתנים - חיל למלחמה.
אלא, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: בתחילה - זריתני, ביררתני מתוך הטיפה, כאדם שזורה בבית הגרנות, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת.
ואחר כך זירזתני, חגרת כחי במתני [נתבאר על פי נדה לא א, ועל פי רש"י שם].
אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית:
פעם אחת ביום הכפורים [רש"י (14)], סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, ונתזה צינורא של רוק מפיו של הערבי על בגדיו של רבי ישמעאל, וטימאתו לרבי ישמעאל. כי הגויים, עשאום חכמים כזבים לכל דבריהם, ורוקן מטמא כשל זב [מאירי], ונטמא רבי ישמעאל טומאת ערב, שהרי רוקו של זב מטמא במשא, [ראה הערה (15)].
ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה. וראתה קמחית אמן של האחים, שני כהנים גדולים מבניה ביום אחד.
ושוב אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת ביום הכפורים יצא וסיפר עם הגמון [דק"ס] אחד בשוק, ונתזה צינורא מפיו של ההגמון הגוי על בגדיו של רבי ישמעאל, וטימאתו.
ונכנס יוסף, אחיו של רבי ישמעאל, ושימש תחתיו [במקומו] בכהונה גדולה. וראתה קמחית אמן, שני כהנים גדולים מבניה ביום אחד. (16)
תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שימשו בכהונה גדולה.
אמרו לה חכמים לקמחית: מה עשית שזכית לכך? (17)
אמרה להם קמחית: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי, בשעה שהיתה יכולה לכסותם [ת"י].
אמרו לה חכמים לקמחית: הרבה עשו כן והיו צנועות כמותך, ולא הועילו, [ראה הערה (18)].
תנו רבנן:
כתיב גבי מנחה הנקמצת: והרים ממנו "בקומצו". והיה לו לומר: והרים ממנו "קומצו" [שיח יצחק]; כדי ללמדך -
שלא יעשה מידה לקומץ. שלא יעשה כלי כמידת קומצו של הכהן הקומץ, ויקמוץ בה, אלא יקמוץ בקומצו שלו. (19)
איבעיא להו: מהו שיעשה הכהן הגדול מידה לחפינה ויטול בה את הקטורת?
האם נאמר: רק התם גבי קומץ, הוא שאינו יכול לעשות מידה לקומץ, דהא כתיב "והרים ממנו בקומצו" -
אבל הכא דלא כתיב: וחפן בחפניו, אלא כתיב: ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת, ולא משמע שיחפון דוקא בחפניו; אם כן, לא איכפת לן שיעשה מידה למלא חפניו.
או דילמא: יליף גזירה שוה: "מלא" [ומלא חפניו] "מלא" מקומצו [קרא אחרינא כתיב: וקמץ משם "מלא" קומצו]? תא שמע ממשנתנו: חפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, וכך היתה מדתה.
מאי לאו הכי קאמר: שאם רצה לעשות מידה - עושה, ויעשנה כפי מידתן של חופני הכהן. הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו. (20)
הרי למדנו שיכול לעשות מידה לחפינה.
ודחינן: לא. אין לפרש כך את דברי המשנה.
אלא הכי קאמר: [ראה הערה (20*)]
וכך - כדרך מדידתה בחוץ על ידי חפניו - היתה מדידתה [ר"ח] גם בפנים. שהיה חוזר וחופנה לפנים. שבבית קדשי הקדשים היה מערה את הקטורת לתוך חפניו מן הכף, ונותן את הקטורת על הגחלים שבמחתה. ולא יערה מן הכף על המחתה [רש"ש, וראה שם].
ומקשינן: אם כן כאשר פירשת, שמעת מינה ממשנתנו, כי חופן בחוץ וחוזר וחופן בפנים, ותפשוט ממשנתנו את הספק שנסתפקו בזה בגמרא לקמן מט א?!
ומשנינן: לא תפשוט כלום. שהרי אם באת לפשוט כי "חופן וחוזר וחופן", אומר לך: דילמא כוונת המשנה: שאם רצה לעשות מידה - עושה.
ואם תבוא לפשוט שעושים מידה לחפינה, אומר לך: דילמא כוונת המשנה ש"חופן וחוזר וחופן".
אי נמי יש לדחות הפשיטות, ממה שאמרו במשנה "וכך היתה מדתה", שעושים מידה לחפינה. כי יש לפרש דקא משמע לן משנתנו שיהא מלוא חפניו בצמצום [ריטב"א (21)], שלא יחסר ממלא חפניו, ושלא יותיר מהם.
תנו רבנן בענין קמיצת המנחה: כתיב: וקמץ משם "מלא קומצו", יכול יהא הקומץ מבורץ, מבצבץ מכל צד ויוצא -
תלמוד לומר: בקומצו.
אי בקומצו, יכול נאמר: כל כמה שהקומץ חסר יותר טוב, ויקמוץ אפילו בראשי אצבעותיו בלבד, ולא ימלא את כל אורך פס ידו -
תלמוד לומר: "מלא" קומצו, והיינו: כדקמצי אינשי כדרך שאנשים קומצים.
הא כיצד: מכניס צידי אצבעותיו, ודוחק בקמח, והקמח נכנס בתוך ידו, וחופה [סוגר] שלש אצבעותיו [שבין הזרת והאגודל] על כל פיסת ידו, וקומץ.
דף מז:
ובקמיצת מנחת מחבת ומרחשת [או מאפה תנור - תוספות יום טוב מנחות פ"א], שהן מיני טיגון שהן אפויות תחילה, וחוזר ופותתן ואחר כך קומץ, וקשה קמיצתם יותר מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלים מאליהם [רש"י (22)].
כיצד יעשה שלא יהא הקומץ מבצבץ ויוצא מחוץ למלוא קומצו: הרי זה מוחק [מסיר] - את הבירוצים המבצבצים ויוצאים - בגודלו מלמעלה, ובאצבעו הקטנה [הזרת] מלמטה.
וזו היא עבודה קשה שבמקדש, לדקדק, שלא ישאר בקומצו אלא הקומץ, לא חסר ולא יותר, [רש"י מנחות יא א]. (23) ותמהינן: וכי אטו זו היא עבודה קשה שבמקדש, ותו לא [אין עבודות קשות נוספות במקדש]?!
והא איכא מליקה של עוף, שאף עליה שנינו בברייתא: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?!
והא איכא נמי חפינה שניה שבבית קדשי הקדשים, שאף עליה שנינו בברייתא לקמן: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?! [ראה לקמן הערה 34]
אלא כך תאמר: זו - קמיצת המחבת והמרחשת - היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.
אמר רבי יוחנן: בעי רבי יהושע בן עוזאה:
סולת הנכנס בין הביניים [בין אצבעותיו של הכהן] בשעת קמיצה, מהו, האם הוא בכלל הקומץ, או לא [ראה הערה (24)]?
אמר פירש רב פפא: דגוואי [מה שנראה בפנים, ת"י] לא תיבעי לך, דודאי קומץ הוא.
ודבראי [מה שנראה בחוץ, ת"י] נמי לא תיבעי לך, דודאי שיריים הוא.
כי תיבעי לך: דביני ביני, כלומר: מה שבין האצבעות ממש, שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים [ריטב"א] - מאי הוי, קומץ או שיריים?
אמר רבי יוחנן: הדר פשטה רבי יהושע בן עוזאה: בין הביניים ספק נינהו (25); ומקטיר מספק אף את בין הביניים!
ומפרשינן: היכי עביד, כיצד יקטיר את שניהם?
אמר רבי חנינא: מקטיר קומץ לחודיה [לבדו] - תחילה, והדר [ושוב] מקטיר את מה שהיה בין הביניים.
דאי אמרת: יקטיר את בין הביניים ברישא קודם שהקטיר את הקומץ, הרי דילמא שיריים נינהו, והוו להו השיריים שנשארו: שיריים שחסרו בין קמיצה [להקטרה]; והרי אמר מר: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אין מקטירין עליהן את הקומץ (26)!.
ותמהינן: אי הכי [ראה הערה (27)], הרי השתא נמי - שמקטיר את הקומץ תחילה - שוב לא יוכל להקטיר את בין הביניים אחריו?! כי שמא בין הביניים שיריים הוא, ואיקרי כאן [קורא אני על דבר זה]:
כל שממנו לאשים [מאחר שנתת לאש את כל משפטו, רש"י (28)], הרי הוא - מה שנותר - ב"בל תקטירו"; והואיל ואפשר שכבר הוקטר כל משפט המנחה, הרי שוב אי אפשר להקטיר את בין הביניים?!
ולמדו חכמים דין זה ממאמר הכתוב: [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לד'. [קרבן ראשית תקריבו אותם לד', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח]; ודרשו חז"ל: "לא תקטירו ממנו אשה לד'", לא תקטירו דבר שניתן ממנו לאש.
אמר משני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: לא יקטיר את בין הביניים לשם הקטרה, כדי שלא יעבור מספק על "בל תקטירו"; אלא דמקטיר ליה לבין הביניים לשום עצים בעלמא - וכך יעשה: יקטיר את בין הביניים על המזבח, ויאמר: אם קומץ הוא, והרי עדיין לא נקטר כל משפטו לאשים, הריני מקטירו לשום קומץ; ואם שיריים הם, הרי זה כאילו היו עצים בעלמא. (29)
וכרבי אליעזר, המתיר להקריב דבר שניתן ממנו לאשים - לשום עצים.
דהכי תניא גבי אברי חטאת העומדים לאכילה, שנתערבו - אחר הקטרת האימורין - באברי עולה העומדים להקטרה, וצריך הוא מספק להקטיר את כולם על המזבח, כי כל אבר שמא עולה הוא וצריך להקטירו; ומאידך: אברי החטאת הואיל והוקטרו האימורין, יש בהם משום "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו"
-
ואמר רבי אליעזר במשנה בזבחים [עו א]: יתן הכל למעלה על המזבח, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים -
ומפרש בברייתא טעמיה דרבי אליעזר:
רבי אליעזר אומר: כתיב " [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לד' [קרבן ראשית תקריבו אותם לד'] ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ודרשינן "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" אף על דרש הכתוב "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו", והכי אמרינן:
לריח ניחוח אי אתה מעלה את שכבר הוקטר ממנו לאשים, אבל אתה מעלה אותו לשום עצים, דכיון דלא להקטרה מכוין - שרי [רש"י שם].
ואכתי תמהינן: הניחא לרבי אליעזר המתיר להקריב לשום עצים את שממנו לאשים -
אלא לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר [בזבחים שם], ואוסרין להקטיר אף לשום עצים, מאי איכא למימר, הרי אין יכול להקריב את בין הביניים לאחר הקטרת הקומץ, כי שמא שיריים הן, והרי הן ב"בל תקטירו"?!
אמר רב מרי: הואיל ואין יכול להקטיר את בין הביניים, הרי שיש להמנע מלבוא לידי כך, וקמצי שמיני [יקמצו את המנחה כהנים שמנים], שבשר אצבעותיהן בולט ודוחק זה לתוך זה, ואין שם בין הביניים.
השתא דאתית להכי: לרבי אליעזר נמי, לכתחילה דקמצי שמיני -
כי אף רבי אליעזר לא התיר להעלות לשום עצים, אלא באברי עולה שנתערבו באברי חטאת, כיון שאין להם תקנה אחרת, שאם לא כן יצאו כולם לבית השריפה; אבל כל היכא דאפשר, אסור לעשות כן לכתחילה; והכא כל היכא דאפשר, עבדינן קמיצה בכהן שמן, שאין שום דבר נכנס בין האצבעות במקום שאינו נראה [רש"י וריטב"א].
[בין הביניים פשט ומחץ ופזר וחשב בחפינת חבירו - סימן; שיבושים יש כאן כמבואר ב"דקדוקי סופרים"].
בעי רב פפא: בין הביניים של מלא חפניו - מהו?
כלומר: אפילו אם תימצי לומר כי בין הביניים של קומץ אינו נקטר, כיון שבין הביניים בירוצין הוא, ובירוץ הקומץ אינו נקטר [כדלעיל עמוד א] -
מכל מקום בחפינה מספקא לן, כי אפשר שאפילו בירוצי החפינה נקטרים [נתבאר על פי "שיח יצחק", על פי שיטת רש"י].
ותמהינן: מאי קא מיבעיא ליה? כלומר: מהיכי תיתי מספקא ליה לרב פפא אם בירוצי החפינה נקטרין - ודאי משום דקא מיבעיא ליה:
אי גמר גזירה שוה "מלא מלא" מהתם מקומץ המנחה, וכשם שבקומץ המנחה בירוצו אינו נקטר, משום דכתיב "בקומצו" [כדלעיל עמוד א], שמא אף בחפינה כן!
וכיון שכן תיקשי: הרי כבר מיבעיא לן לעיל בעמוד א, אי ילפינן "מלא מלא" מקומץ, לענין עשיית מידה לחפינה; ודין מידה בקומץ הרי ילפינן לה נמי מ"בקומצו" [כדלעיל עמוד א], ואם כן, הרי שתי הבעיות הן היינו הך?!
שהרי ממה נפשך: אם אתה אומר לענין מידה בחפינה, כי אף בחפינה יש את הדין הנלמד מ"בקומצו", הרי אמרת: כאילו נאמר "בחפניו" גבי חפינה; ושוב ממילא יכול אתה ללמוד מ"בחפניו" לענין בירוצי החפינה.
ואם אי אתה לומד - לענין מידה בחפינה - את הגזירה שוה "מלא מלא", אם כן מהיכי תיתי כי לענין בירוצי החפינה יש ללמוד את הגזירה שוה, והרי הכל לימוד אחד מ"בקומצו". [וראה עוד ברש"י לקמן מח א ד"ה והכא נמי]. (30)
ומשנינן: ספיקו של רב פפא אינו: אם ילפינן "מלא מלא" מקומץ; הואיל ודבר זה כבר נשאל בבית המדרש ולא איפשיט -
אלא רב פפא הכי בעי ליה: אפילו אם תימצי לומר, כי לא ילפינן "מלא מלא" מקומץ, מכל מקום יש לדון שבין הביניים אינו נקטר, כיון שלא במתכוין נכנסה שם הקטורת; והכי קא מיבעיא ליה:
כתיב: ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו - ולא אמר: ולקח מלא חפניו - קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת; ואם כן יש להסתפק:
מי אמרינן: כל שהוא מלא חפניו וגו' ואפילו לא נתכוין לקחתו בחפניו, והביא מבית לפרוכת בעינן -
כלומר: "ולקח" דמשמע שיקח במתכוין, לא קאי אלא על הגחלים ולא על הקטורת; ואם כן אדרבה משמע, אפילו בא ממילא לתוך חפניו יביאנו; וכיון שכן, אף את בין הביניים יקטיר, דהא איכא "מלא חפניו", ואף שלא נתכוין.
או דילמא: "ולקח" מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטורת סמים דקה "והביא" מבית לפרוכת וגו'", בעינן -
כלומר: "ולקח" עולה גם על לקיחת הקטורת, וכיון שכן, אינו מקטיר את בין הביניים, דהא ליכא "ולקח", דמשמע: יקח במתכוין?
ומסקינן: תיקו. (31) אמר רב פפא: פשיטא לי, כי מה שאמרה תורה: וקמץ משם "מלא קומצו", היינו קמיצה כדרך דקמצי אינשי [כפי שרגילים לקמוץ].
וכיצד הוא דרך הקמיצה: מעמיד כף ידו ואצבעותיו על חודם על גבי המנחה, ודוחק את ידו ואצבעותיו לתוך המנחה, ו"סוגר" את אצבעותיו על כף ידו, והרי קומץ בידו.
אבל בעי רב פפא: אם קמץ בראשי אצבעותיו, תחב את אצבעותיו - כאשר "כף" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן על "כל" כף ידו, והרי קומץ בידו -
מהו שתועיל קמיצה באופן זה, כלומר: האם דרך קמיצה בכך, ונמצאת קמיצה זו "קמיצה כדקמצי אינשי" או לא [תוספות]? (32)
תו בעי רב פפא: אם קמץ מלמטה למעלה, תחב את אצבעותיו - כאשר "גב" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן כלפי מעלה, והעלה את הקומץ על כף ידו [והוא כעין "ראשי אצבעותיו", אלא שב"ראשי אצבעותיו" כפו מופנית כלפי המנחה, ואילו "מלמטה למעלה" כפו מופנית כלפי מעלה].
מהו שתהיה קמיצה זו: "קמיצה כדקמצי אינשי". כלומר: האם דרך קמיצה בכך?
תו בעי רב פפא:
אם קמץ מן הצדדין [ברש"י: מן הצד], שם את גב ידו על גבי המנחה בצורה שטוחה, ודוחף את ידו תוך כדי דחיקתה במנחה, עד שהסולת נכנס בין אצבעותיו לכף ידו (33) מהו?
ומסקינן בשלשת בעיות אלו שבדרך הקמיצה: תיקו.
והשתא מיבעי ליה לרב פפא בחפינה, כעין מה שנסתפק לגבי קומץ:
אמר רב פפא: פשיטא לי, כי "מלא חפניו" שאמרה תורה, היינו: כדחפני אינשי; תוחב את חודם של שתי ידיו לתוך הקטורת וחופן. (34)
אבל בעי רב פפא: חפן בראשי אצבעותיו [וכדרך שנתבאר בקמיצה] - מהו? מלמטה למעלה - מהו? מן הצד - מהו?
תו מיבעי ליה לרב פפא גבי חפינה: חפן ביד זו לחוד, וביד זו לחוד, וקרבן זו אצל זו - מהו? (35)
ומסקינן בכל ארבעת האיבעיות של רב פפא בחפינה: תיקו. (36)
דף מח.
בעי (תחילת העמוד) רב פפא:
קיימא לן במסכת מנחות, שהקומץ טעון נתינה וקידוש בכלי שרת ["מתן כלי"], וקומץ מתוך הכלי בה נתונה המנחה, ונותן את הקומץ לתוך כלי אחר - ואותו כלי מקדש את הקומץ.