חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - טרף בקלפי
הפרק שלפנינו ממשיך לעסוק בסדר עבודת יום הכיפורים.
בפרק הקודם למדנו שבמזרח העזרה, לצפון המזבח, העמידו את שני השעירים, וקלפי היתה שם ובה שני גורלות.
ומשנתנו מבארת את סדר הגורל:
מתניתין:
טרף חטף (1) [תפס בידיו את שני הגורלות במהירות] את שני הגורלות הנמצאים בקלפי, והעלה את שני הגורלות שבידיו אל מחוץ לקלפי [גורל אחד בידו האחת, וגורל שני בידו השניה].
גורל אחד כתוב עליו "לשם" [שם המפורש (2)], וגורל אחד כתוב עליו "לעזאזל" (3).
הסגן של הכהן הגדול היה עומד בימינו של הכהן הגדול [וראש "בית אב" [ראש המשפחה שהתור שלהם לעבוד היום במקדש (4)], עמד משמאלו. (5)
אם הגורל של שם עלה בימינו, היה הסגן העומד מימינו אומר לו: אישי [אדוני] כהן גדול! הגבה ימינך, שידעו הכל שהגורל שביד ימין עלה לשם [מאירי].
ואם הגורל של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב העומד משמאלו אומר לו: אישי כהן גדול! הגבה שמאלך, וידעו הכל שהגורל שבשמאל עלה לה'.
נתנן [נתן את שני הגורלות] על שני השעירים. את הגורל שביד ימינו נתן על השעיר שבימינו ואת הגורל שביד שמאלו נתן על השעיר שבשמאלו.
ואומר [הכהן הגדול] על השעיר שעלה עליו הגורל לה': "לה' חטאת!". (6)
רבי ישמעאל אומר: לא היה הכהן הגדול צריך לומר "לה' חטאת" אלא "לה'" בלבד. (7)
והן, השומעים את השם המפורש כשהוא יוצא מפי הכהן הגדול, היו משתחוים ועונין אחריו, כששמעו את השם יוצא מפיו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. (8)
גמרא:
למדנו במשנה שהכהן טרף [חטף] את הגורלות שבקלפי.
והוינן בה: למה לי טרף בקלפי? מדוע לא לקח הכהן הגדול את הגורלות כדרכו?
ומתרצינן: כי היכי דלא ניכוין ולשקול - כדי שלא יתכוין למשמש בידיו ולהכיר מהו הגורל של השם, ויטלנו ביד ימין. ויש לחוש שיעשה זאת מפני שאם עלה הגורל ביד ימין הוא סימן טוב לישראל. (9) ואם יקח את השם במתכוין בימינו, נמצא שלא קיים מצות הגרלה.
ועתה הגמרא מתארת את הקלפי:
אמר רבא: הקלפי של עץ היתה. ושל חול [חולין] היתה ואינה עשויה מממון הקדש. ואינה מחזקת [מכילה] אלא כשיעור הכנסת שתי ידים בלבד.
והגמרא מפרשת והולכת:
מתקיף לה רבינא לדברי רבא:
בשלמא, זה מובן, שהקלפי אינה מחזקת אלא כשיעור הכנסת שתי ידים בלבד, כי היכי דלא ליכוין ולשקול - כדי שלא יוכל להתכוין למשש בידיו ולקחת את השם בימינו [כיון שהקלפי היתה צרה, קשה להניע את ידיו בתוכה].
אלא, אבל למה עשו את הקלפי של חול? נקדשה נקדיש אותה! (10)
ומתרצינן: כיון שהקלפי עשויה מעץ, אם כן, אילו היו מקדישים אותה, הוה לה נמצא שהיתה הקלפי כלי שרת של עץ. ואנן, כלי שרת דעץ - לא עבדינן! שאין עושים כלי שרת אלא ממתכת בלבד. (11) ומקשינן: וניעבדה, נעשה את הקלפי מתכת דכסף! וכמו כן, נעבדה [נעשנה] דזהב ונקדישה.
ומתרצינן: התורה חסה על ממונן של ישראל. (12)
שנינו במשנה: והעלה [הכהן הגדול] שני גורלות.
הגמרא מביאה ברייתא החולקת על דין זה שבמשנה:
מתניתין - דלא כי האי תנא. משנתנו היא שלא כדברי התנא הזה שבברייתא שלפנינו:
דתניא: רבי יהודה אומר משום [בשם] רבי אליעזר: הסגן וכהן גדול מכניסין כל אחד מהן את ידן הימנית בקלפי. (13) אם בימינו של כהן גדול עולה השם, היה הסגן אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה ימינך!
ואם בימינו של הסגן עולה השם, היה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול: דבר מילך [דבריך], ואמור "לה' חטאת"! (14) ומקשינן על דברי הברייתא: ונימא ליה סגן יאמר הסגן לכהן הגדול: דבר דבריך ואמור "לה' חטאת"! ולמה אמר זאת ראש בית האב [שהוא פחות חשוב מן הסגן]?
ומתרצינן: כיון דלא סליק בידיה - כיון שלא עלה השם ביד הכהן הגדול, אלא ביד הסגן, הרי אם הסגן גם יאמר לו "אמור לה' חטאת!" חלשא דעתיה [תיפול רוחו של הכהן הגדול].
והוינן בה: במאי קא מיפלגי, במה נחלקו התנא שבמשנתנו [הסובר שהכהן הגדול הכניס את שתי ידיו], והתנא שבברייתא [הסובר שהכהן הגדול והסגן הכניסו את ידן הימנית]?
ומשנינן: מר - התנא שבברייתא, סבר: ימינא דסגן עדיף, חשובה היא יותר משמאליה דכהן גדול.
ואילו מר - התנא שבמשנה, סבר כי שמאלו של הכהן הגדול וימינו של הסגן, כי הדדי נינהו, שווים הם בחשיבותם. (15)
והגמרא מבררת מיהו התנא ששנה את משנתנו:
והוינן בה: ומאן האי תנא - מי הוא התנא דפליג החולק עליה דרבי יהודה?
ומשנינן: רבי חנינא סגן הכהנים הוא.
דתניא: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: למה עמד הסגן מימין הכהן הגדול? מפני שאם אירע בו פסול בכהן הגדול, היה נכנס הסגן ומשמש תחתיו.
ומשמע, לפני שאירע פסול בכהן הגדול לא שימש הסגן בעבודה כלל. ומכאן שהכהן הגדול עצמו העלה את שני הגורלות, ואילו הסגן לא העלה אפילו גורל אחד. (16)
ולמדנו מדברי הגמרא, שהיה סימן טוב לישראל כאשר היה השם עולה בימין הכהן הגדול. והגמרא מביאה כמה ברייתות בענין זה:
תנו רבנן:
הברייתא מספרת את גדולתו של שמעון הצדיק, שבאותו זמן שהוא שימש בכהונה גדולה נעשו בו חמשה נסים לישראל:
א. באותן ארבעים שנה ששמש בהן שמעון הצדיק בכהונה גדולה, היה גורל לה' עולה תמיד בימין. אבל מכאן ואילך, משמת שמעון הצדיק, פעמים היה הגורל לה' עולה בימין, ופעמים היה עולה בשמאל.
ב. ובשנות כהונתו של שמעון הצדיק, היה לשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח מלבין תמיד, והיה בכך סימן שמחל הקדוש ברוך הוא לישראל. (17) אבל מכאן ואילך, לאחר שמת, פעמים היה הלשון מלבין, ופעמים אינו מלבין.
ג. ובשנות כהונתו של שמעון הצדיק היה נר מערבי (18) שבמנורה דולק יותר משאר נרות המנורה. ששאר הנרות דלקו מערב עד בוקר, ואילו הנר המערבי דלק מערב עד ערב שאחריו [ריטב"א בהסבר דברי רש"י (19)]. אבל מכאן ואילך לאחר שמת, פעמים דולק, פעמים כבה כשאר הנרות.
ד. ובזמן שמעון הצדיק היה אש של מערכה [שבראש המזבח] מתגבר ודולק היטב כל היום, ולא היו הכהנים צריכין להביא עצים במשך היום ולהוסיפם למערכה, חוץ משני גזירי עצים (20) שהיו הכהנים מוסיפים למערכה בין הערביים (21) כדי לקיים מצות "ונתן עליה הכהן עצים" [שמכאן למדו שצריך להוסיף על המערכה הדולקת שני גזירי עצים לפני קרבן תמיד של בין הערביים].
אבל, מכאן ואילך, לאחר שמת שמעון הצדיק, פעמים היה האש מתגבר, ופעמים אין מתגבר. ולא היו הכהנים נמנעין מלהביא עצים ולהוסיף למערכה במשך כל היום כולו כדי להגביר את האש.
דף לט:
ומעשה בגרגרן אחד שנטל חלקו וחלק חבירו [גרגרן אחר], והיו קורין אותו בן (תחילת העמוד) חמצן - גזלן, עד יום מותו (1).
אמר רבה בר שילא מאי קרא - מאיזה פסוק אנו למדים שחמצן הוא גזלן?
שנאמר [תהילים עא ד] "אלהי, פלטני מיד רשע, מכף מעול [עושה עול] וחומץ [וגזלן] " (2).
רבא אמר מהכא מכאן למדו שחמצן הוא גזלן: שנאמר [ישעיה א יז]: "למדו היטב, דרשו משפט, אשרו [חזקו] חמוץ [נגזל] ".
ודרך אגב מביאה הגמרא דרשא שדרשו חז"ל במסכת סנהדרין [לה א] על סוף הפסוק: "אשרו חמוץ".
ודייקו חכמים "אשרו חמוץ" חזקו את הנגזל, ואל תאשרו חומץ [ואל תחזקו את הגזלן]. מכאן שנזקקין לתובע תחילה.
[כגון: ראובן הלוה לשמעון מעות. ותבע אותו בבית דין לשלם, ענה שמעון: משכון היה לי ביד ראובן והתקלקל או אבד, וראובן חייב בשמירתו למדו חכמים מהפסוק שבית הדין מטפלים תחילה בתביעת המלוה. ורק אחרי ששמעון ישלם, מטפלים בטענת שמעון בענין המשכון. רש"י סנהדרין לה א ועיין תוספות שם].
הגמרא מביאה ברייתא נוספת המתארת את גדולתו של שמעון הצדיק:
תנו רבנן
באותה שנה שמת בה שמעון הצדיק, אמר להם שמעון הצדיק לכהנים ביום הכיפורים: בשנה זו הוא [כינוי כלפי עצמו] מת.
אמרו לו: מנין אתה יודע?
אמר להם: בכל יום הכיפורים [שעד שנה זו] היה מזדמן לי זקן אחד לבוש בגדים לבנים ועטוף לבנים. ונכנס עמי לקדש הקדשים ויצא עמי (3).
ואילו היום [ביום הכיפורים הזה] נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים. נכנס עמי לקדש הקדשים ולא יצא עמי. [ומכאן למד שמעון הצדיק שימות באותה שנה].
אחר הרגל [שמיני עצרת] חלה שבעה ימים ומת.
ומשעת מותו ואילך נמנעו אחיו הכהנים מלברך ברכת כהנים בשם המפורש. שלא היו ראויים לזה [רש"י]. (4).
למדנו לעיל שבארבעים שנות כהונתו של שמעון הצדיק נעשו שלשה סימנים טובים לישראל: [א. הגורל לה' עלה בימין. ב. לשון של זהורית מלבין. ג. נר מערבי דלק יותר משאר הנרות].
ואחר שמת שמעון הצדיק פעמים שהיה נעשה סימן טוב לישראל ופעמים שלא.
בברייתא שלפנינו מבואר שהיו ארבעים שנה שמעולם לא נעשה סימן טוב לישראל בדברים הנ"ל: (5)
תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל לה' עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק יותר משאר נרות.
ובאותן ארבעים שנה, היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן [כל בוקר] סימן לאויבים לבוא ולהכנס להיכל.
עד שגער בהן [בגללם] רבן יוחנן בן זכאי בהיכל.
וכך אמר לו רבי יוחנן בן זכאי להיכל: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית - מבהיל (6) עצמך? אמנם יודע אני בך שסופך שאתה עתיד ליחרב. [ולפתוח את דלתותיך לפני החרבן. מהרש"א].
וכבר נתנבא עליך זכריה בן [ברכיה, בן] עדו הנביא שתעשה כך, שנאמר [זכריה יא]: "פתח לבנון [בית המקדש] דלתיך ו [סימן הוא ש] תאכל אש [האויבים] בארזיך" (7). [אבל מדוע אתה מקדים כל כך לפתוח את דלתותיך 40 שנה?]
ומפרשינן: אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו של בית המקדש "לבנון"?
מפני שמלבין [מכפר] עונותיהן של ישראל. אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו של בית המקדש "יער", כמו שלמדנו מדכתיב [מלכים - י]: בית יער הלבנון"?
לומר לך: מה יער מלבלב ומוציא פירות, אף בית המקדש מלבלב ומוציא פירות.
דאמר רבי הושעיא: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים פירות נאים של זהב. [עצים שגידלו פירות העשויים מזהב], והיו מוציאין פירות בזמניהן. וכיון שהרוח היתה מנשבת בהן, היו נושרין פיר ותיהן,
שנאמר [תהילים עב]: "ירעש כלבנון פריו" מכאן שהיו הפירות שבלבנון [בית המקדש] נוקשים זה על זה ומרעישים בשעת נשירתם כיון שהיו עשויים מזהב (8).
ומהן [מן הפירות הללו] היתה פרנסה לכה ונה.
וכיון שנכנסו עובדי כוכבים להיכל יבשו העצים. שנאמר [נחום א]: "ופרח לבנון אומלל".
ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה [להחזירן, מהרש"א] לנו, שנאמר [ישעיה לה]: "פרוח תפרח ותגל, [ארץ ישראל] אף גילת ורנן [תגיל ותרנן] כבוד הלבנון [בית המקדש] נתן לה". [כבוד הלבנון הם פירות הזהב שבבית המקדש].
שנינו במשנה: נתנן [נתן את שני הגורלות] על שני השעירים ואומר לה' חטאת.
הגמרא מביאה ברייתא שיש ללמוד ממנה שהכהן הגדול הזכיר את השם המפורש ככתיבתו.
תנו רבנן:
עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם המפורש [ככתיבתו] בו ביום: (9)
שלשה בוידוי ראשון (10) שהתודה על פר החטאת שלו. ושלשה בוידוי שני שהתודה על פר החטאת שלו. ושלשה בוידוי שהתודה על שעיר המשתלח.
ואחד בשעה שנתן את הגורלות על השעירים ואמר "לה' חטאת".
וכבר היה מעשה כאשר אמר הכהן הגדול את השם (11) המפורש, שנעשה נס ונשמע קולו ביריחו (12).
והגמרא מביאה עוד דברים שנהגו בבית המקדש, והיו ניכרים ממרחק רב.
אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו מרחק עשרה פרסאות (13) יש. ושפשוף ציר דלתות ההיכל בשעה שפתחו את ההיכל או סגרוהו, היה נשמע במרחק שמונה תחומי שבת [8 מיל] (14).
עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת שבבית המקדש.
נשים שביריחו אינן צריכות להתבשם, מפני שריח הקטורת הגיע עד יריחו ונתבשמו ממנו.
כלה שבירושלים אינה צריכה להתקשט בבשמים, מפני ריח הקטורת. ואף על פי שדרכה של כלה להתבסם יותר משאר נשים [וריח הקטורת שביריחו לא הספיק לכלה] מכל מקום בירושלים היה הריח חזק והספיק אפילו לכלות (15).
אמר רבי יוסי בן דולגאי: עזים היו לאבא בהרי מכוור (16) והיו מתעטשות מריח הקטורת.
אמר רבי חייא בר אבין. אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד: פעם אחת הלכתי לשילה שהיה שם המשכן בימי הנביאים והרחתי ריח קטורת מבין כותליה שנשאר שם ריח מחמת הקטורת שהקטירו כשהיה המשכן שם.
למדנו במשנה שהכהן הגדול העלה גורלות, והניחם על שני השעירים.
אמר רבי ינאי: עליית הגורל מתוך הקלפי מעכבת את עבודת שני השעירים. [אפילו בדיעבד]. כלומר אי אפשר להקריב שעיר אחד לה' ולשלוח שעיר אחד לעזאזל מבלי שהעלה גורלות בידיו מן הקלפי. מפני שאי אפשר להחיל את קדושת שעיר החטאת. ואת קדושת השעיר המשתלח לעזאזל בדיבור [של קריאת שם] אלא הגורל הוא שקובע את שם השעיר.
[לפיכך צריך לראות איזה גורל עלה בימין, ויהיה השעיר שבימין נקבע בו. ואיזה עלה בשמאל, ויהיה השעיר שבשמאל נקבע בו] (17).
אבל הנחה של הגורל על השעיר אינה מעכבת את העבודה בדיעבד, אפילו אם לא הניחו את הגורל על השעיר. שהרי כבר הוקבע על השעיר שבימין, השם שבגורל שעלה בימין. וכן הוקבע על השעיר שבשמאל השם שבגורל שעלה בשמאל.
ורבי יוחנן אמר: אף עלייה בגורל אינה מעכבת את עבודת השעירים בדיעבד, ואם קרא לשעיר אחד שם חטאת, ולשני שם עזאזל, עבודתם כשירה. אלא שחיסר את מצות ההגרלה (18).
בענין עבודות יום הכיפורים נאמר לשון "חוקה" ["והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה". ויקרא טז] ללמד שסדר עבודות יום הכיפורים מעכב [אפילו בדיעבד].
ונחלקו תנאים בברייתא [להלן ס, א] באיזה עבודות דיבר הכתוב.
דעת רבי נחמיה שהפסוק מדבר בכל העבודות הנעשות בבגדי לבן, בין בעבודות הנעשות בפנים - בקדש הקדשים, ובין בעבודות הנעשות בחוץ - בהיכל או בעזרה.
ואילו רבי יהודה סובר, שהפסוק מדבר בעבודות הנעשות בבגדי לבן בקדש הקדשים בלבד. (19)
הגמרא דנה בדברי רבי ינאי ורבי יוחנן שנחלקו אם עליית גורל מתוך הקלפי מעכבת האם נחלקו לשיטת רבי יהודה או שיטת רבי נחמיה. ונאמרו בזה שתי לשונות [דעות]:
לשון ראשונה:
אליבא דרבי יהודה, דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ לקדש הקדשים, עבודתם לא מעכבא [לא מעכבת], כולי עלמא לא פליגי - לא נחלקו בעליית הגורל והכל מודים דלא מעכבא שהרי עליית הגורל לא נעשתה בקדש הקדשים (20).
כי פליגי - ונחלקו דוקא אליבא דרבי נחמיה הסובר שכל העבודות הנעשות בבגדי לבן מעכבות ואפילו עבודות שבחוץ:
מאן דאמר - מי שאמר עליית הגורל מעכבא [- רבי ינאי] טעמו פשוט, כדברי רבי נחמיה שאמר שעבודות הנעשות בבגדי לבן בחוץ מעכבות (21).
ומאן דאמר - ומי שאמר עליית הגורל לא מעכבא [- רבי יוחנן], סובר, שאף על פי שרבי נחמיה אמר שעבודות הנעשות בחוץ בבגדי לבן מעכבות, מכל מקום, הני מילי הדברים אמורים דוקא ב"עבודה" [עבודה שהיא חלק מעבודת הקרבנות]. אבל הגרלה לאו בגדר "עבודה" היא ולכן אינה מעכבת (22). לשון שניה [בביאור מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן]: איכא דאמרי - יש מבארים את מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן באופן אחר: אליבא דרבי נחמיה, דאמר עבודה הנעשית בחוץ בבגדי לבן מעכבא, כולי עלמא לא פליגי - לא נחלקו. והכל מודים בעליית הגורל דמעכבא [שהרי היא נעשית בבגדי לבן].
כי פליגי - נחלקו דוקא אליבא דרבי יהודה הסובר שעבודה הנעשית בחוץ לא מעכבת בדיעבד:
מאן דאמר [מי שאמר] עליית הגורל לא מעכבא [- רבי יוחנן], טעמו פשוט, כדברי רבי יהודה שעבודה הנעשית בחוץ לא מעכבת.
ומאן דאמר [מי שאמר] עליית הגורל מעכבא [- רבי ינאי], סובר, שאף על פי שרבי יהודה אמר שעבודות הנעשות בחוץ אינן מעכבות, מכל מקום שאני הכא - שונה עליית הגורל משאר העבודות, משום דתנא ביה קרא - ששנה בו הכתוב: "אשר עלה" "אשר עלה" תרי זימני - פעמיים, ויש כלל בענין עבודות הקדשים שכל מקום ששנה עליו הכתוב פעמיים, מעכב [אפילו בדיעבד] (23).
מיתיבי סתירה לדברי הלשון השניה מברייתא:
שנו בברייתא: מצוה להגריל. ואם לא הגריל [אלא אמר שעיר זה לה' ושעיר זה לעזאזל] כשר בדיעבד.
וקשה מן הברייתא על שיטת רבי ינאי שאמר עליית הגורל מעכבת.
בשלמא להך לישנא - אמנם מובן ללשון הראשונה דאמרת, אליבא דרבי יהודה כולי עלמא [רבי ינאי ורבי יוחנן לא פליגי - הכל מודים [לשיטת רבי יהודה] בעליית הגורל דלא מעכבא, לפי זה יש לתרץ:
הא - ברייתא זו [האומרת שאם לא הגריל - כשר בדיעבד], מני - מי התנא ששנאה? רבי יהודה היא. ואף רבי ינאי מודה שרבי יהודה סובר - עליית הגורל אינה מעכבת.
דף מ.
אלא להך לישנא האחרונה, דאמרת פליגי, שרבי ינאי ורבי יוחנן נחלקו בשיטת רבי יהודה [ודעת רבי ינאי שהגרלה מעכבת], יש להקשות על לשון זו מהברייתא [האומרת שאם לא הגריל - כשר]:
בשלמא למאן דאמר [רבי יוחנן] שעליית הגורל לא מעכבא, הא - הברייתא הזאת מני - מי שנאה? רבי יהודה היא [הסובר שעבודה הנעשית בחוץ בבגדי לבן אינה מעכבת].
אלא - אבל למאן דאמר [רבי ינאי] שעליית הגורל מעכבא אפילו לדעת רבי יהודה, מפני ששנה בה הכתוב לעכב, קשה: הא, ברייתא זו, האומרת שאם לא הגריל כשר בדיעבד - מני, מי שנאה? (1)
ומתרצינן: תני, יש לשנות את דברי הברייתא כאילו היתה כתובה בנוסח אחר: "מצוה להניח את הגורלות על השעירים, ואם לא הניח - כשר". (2)
ובדבר זה הכל מודים, שאף על פי שלדעת רבי ינאי [בלשון השניה] ההגרלה מעכבת אפילו לרבי יהודה, משום ששנה בה הכתוב, מכל מקום הנחת הגורלות על השעירים אינה מעכבת, מפני שלא שנה בה הכתוב.
[אלא נאמר בה הנחה פעם אחת בלבד: "ונתן אהרן על שני השעירים גרלות". ויקרא טז ח].
תא שמע ראיה ללשון הראשונה:
שנינו בברייתא: מצוה להגריל על השעירים, ולהתודות על שעיר המשתלח לעזאזל. (3) ואם לא הגריל ולא התודה, הקרבן כשר בדיעבד.
ומכאן ראיה ללשון הראשונה שהכל מודים אליבא דרבי יהודה שההגרלה לא מעכבת.
ומכאן קושיה על הלשון השניה, שרבי ינאי סובר שהגרלה מעכבת בדיעבד לדברי הכל [אפילו לדעת רבי יהודה].
וכי תימא אולי תרצה לתרץ ולומר הכי נמי גם כאן נפרש את דברי הברייתא: "מצוה להניח [גורלות] ולהתודות. ואם לא הניח ולא התודה - כשר" [כשם שתירצנו על הברייתא דלעיל].
אי אפשר לתרץ כך:
שהרי אימא סיפא, אביא לך ראיה מסוף דברי הברייתא:
רבי שמעון אומר: אם לא הגריל - כשר, וכמו שאמר תנא קמא. אבל אם לא התודה - פסול, שלא כדברי תנא קמא.
ורבי שמעון מתייחס לדברי תנא קמא, ולכן יש לשאול: מאי מה פירוש "לא הגריל" שאמר רבי שמעון?
אילימא, אם נפרש שהוא לא הניח את הגורלות על השעירים, וכמו שפירשנו לדעת תנא קמא [שרבי שמעון מתייחס לדבריו].
אם כך, יש לדייק מזה: מכלל, דרבי שמעון סבר שדוקא ההנחה על השעירים לא מעכבת, אבל ההגרלה עצמה מעכבא.
וזה לא יתכן. כי הרי יש להוכיח מברייתא שרבי שמעון ודאי סובר שאפילו ההגרלה לא מעכבת!
והתניא בברייתא: מת אחד מהן משני השעירים, אחרי ההגרלה, ונשאר שעיר אחד בלבד [לה' או לעזאזל], וצריך להביא שעיר נוסף להשלים את החסר.
ואי אפשר להגריל על שני השעירים שנית [אחרי שהביאו שעיר נוסף במקום השעיר שמת], לפי שהשעיר הנשאר מן הגורל הראשון, כבר חל עליו קדושת קרבן [לה' או לעזאזל], ואי אפשר לשנותו על ידי הגרלה חוזרת.
הא כיצד יעשו?
מביא את חבירו, את השעיר החסר שלא בהגר לה.
כגון אם מת שעיר של "השם", מביא שעיר נוסף ומקדיש אותו לשם "עזאזל" בלא הגרלה, דברי רבי שמעון.
ומוכח שרבי שמעון סובר שההגרלה אינה מעכבת. (4) ובהכרח שכך אמרה הברייתא לעיל: "רבי שמעון אומר: לא הגריל - כשר [וכדברי תנא קמא]. אבל אם לא התודה - פסול [שלא כדברי תנא קמא] ".
וכיון שרבי שמעון מתייחס לדברי תנא קמא, בהכרח גם תנא קמא עצמו שאמר "לא הגריל" התכוין לומר שלא העלה גורל מן הקלפי [ואין כוונתו לומר שלא הניח גורלות על השעירים]!
ועכשיו חוזרת הקושיא שהקשנו מדברי תנא קמא על הלשון השניה [הסוברת שלפי רבי ינאי אם לא העלה גורלות מן הקלפי פסול לדברי הכל]. שהרי תנא קמא בברייתא אמר שאם לא העלה גורלות כשר! ומי שנה את דברי תנא קמא בברייתא? (5)
ומתרצינן: לעולם יש לומר כמו שתירצנו לעיל, שתנא קמא דיבר על הנחת הגורלות על השעירים. ולא על עליית הגורל מן הקלפי.
ומה שהוכחנו מתוך דברי רבי שמעון שדיבר בעליית הגורל מן הקלפי, שגם תנא קמא דיבר בזה, יש לדחות: רבי שמעון הסתפק בדברי חכמים, ולא ידע מאי קאמרי רבנן (6) ב"מצוה להגריל ולהתודות, לא הגריל ולא התודה כשר" - האם הם דיברו על עליית הגורל מן הקלפי, או על הנחת הגורל על השעירים.
ולכן רבי שמעון הכי קאמר להו:
אי, אם כשאמרתם "הגרלה" [שאינה מעכבת בדיעבד], הגרלה מהקלפי ממש קא אמריתו - פליגנא עלייכו בחדא. אזי אני חולק אני עליכם רק בדבר אחד בלבד [בענין וידוי]. וזהו שאמר רבי שמעון בברייתא: לא הגריל כשר [בדיעבד, כדעת רבנן]. אבל אם לא התודה פסול [שלא כדעתם] ".
אבל, אי "הגרלה" דקאמריתו, היינו, כונתכם היא, להנחה בלבד, (7) ורק בהנחה אמרתם שאם לא הניח כשר, אבל בהגרלה אתם [רבנן] סוברים שאם לא הגריל פסול - הרי פליגנא עלייכו בתרתי. אני חולק עליכם בשני דברים:
א. בעליית גורל מן הקלפי, שאתם פוסלים בדיעבד - אני מכשיר.
ב. בוידוי, שאתם סוברים שאם לא התודה כשר בדיעבד - אני פוסל. (8) תא שמע ראיה מברייתא, שממנה יש להוכיח נגד הלשון השניה:
הברייתא שלפנינו דנה בכהן גדול המשנה בסדר עבודות הפר והשעיר הנעשים בפנים.
וכדי להבין את דברי הברייתא נקדים, שעבודות הפר לא היו נעשות בזו אחר זו. אלא הכהן הגדול התחיל בעבודות הפר, ולפני שסיים את עבודות הפר, עבר לעבודות השעיר [ועבודות נוספות] כדלהלן. (9)
שנינו בברייתא: פר מעכב את השעיר!
עבודת הפר - בכוחה לעכב [לפסול] את עבודת השעיר.
שאם הקדים את עבודת השעיר המאוחרת לפני עבודת הפר המוקדמת - נפסלה עבודת השעיר, וצריך לחזור ולעשותה אחרי שיעשה את עבודת הפר.
ואילו שעיר אין מעכב את הפר!
עבודת השעיר אין בכוחה לעכב [לפסול] את עבודת הפר.
שאם הקדים ועשה עבודת פר מאוחרת לפני שעשה את עבודת השעיר שלפניה, הרי עבודת הפר לא נפסלה [ולהלן נבאר את הדברים].
ודין זה נוהג במתנות הדם שבפנים, בקדש הקדשים [כפי שיבואר להלן]. (10) [עד כאן דברי הברייתא].