חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - שני שעירי · דף סח:
לצפונה של ירושלים. מפני שכל עבודות החטאת היו בצפון. וחוץ לשלש מחנות.
רבי יוסי אומר: אבית הדשן נשרפין - צריך שאותו מקום שהם נשרפים בו יקרא "מקום שפך הדשן", ולכן מביאים לשם דשן מהמזבח, לפני ששורפים שם את הפר וה שעיר.
ומשמע שתנא קמא סובר שאין צריך שיקדים ויביא לשם דשן [ולפיכך הוצרך רבי יוסי לחלוק עליו].
אמר רבא: מאן - מי הוא תנא קמא דפליג עליה דרבי יוסי [שחולק על רבי יוסי]? רבי אליעזר בן יעקב הוא:
דתניא: נאמר [ויקרא ד, יב] בענין פר כהן משיח: "אל שפך הדשן ישרף" ללמד שיהא לשם [שם] דשן [שיקדים ויביא לשם דשן]. ולמדים את דין שריפת פר יום הכיפורים, משריפת פר הכהן המשיח [וכדלעיל].
רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכתוב "אל שפך הדשן ישרף", בא ללמד שיהא מקומו משופך, מדרון שאילו היה מניחים בו דשן הוא היה נשפך.
ומשמע שלדעת רבי אליעזר בן יעקב לא בא הכתוב ללמד שיהיה שם דשן, אלא ללמד שיהא מקומו משופך [מדרון]. אם כן הוא התנא החולק על רבי יוסי בברייתא דלעיל, וסובר שאין צריך להקדים ולהביא לשם דשן.
אמר ליה אביי לרבא: יש לדחות את דבריך:
ודילמא, שמא רבי אליעזר בן יעקב מודה שצריך להקדים לשם דשן, ובמקומו משופך הוא דפליגי [ובברייתא נחלקו אם צריך תנאי נוסף - שיהא מקומו משופך]. ולדעת רבי אליעזר בן יעקב צריך שני תנאים: א. שיקדים לשם דשן. ב. שיהא מקומו משופך. [ואם כן אין להוכיח שהתנא החולק על רבי יוסי בברייתא דלעיל, הוא רבי אליעזר בן יעקב].
הגמרא חוזרת לדון בדין השורף את הפר והשעיר לדעת רבי שמעון, שאין מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובן.
תנו רבנן כדעת רבי שמעון: נאמר [ויקרא טז, כח] בענין הפר והשעיר של יום הכיפורים: "והשורף אותם יכבס בגדיו במים".
ודרשו בברייתא: "והשורף אותם" משמע שדוקא השורף שמתעסק בגופם מטמא בגדים, ולא המצית את האור בעצים. ולא המסדר את המערכה [ערימת העצים, לצורך הבערת האש]. שאינם מתעסקים בגוף הפר והשעיר.
ואי זהו "השורף"? זה המסייע בשעת שריפה שהופך את האברים כדי שימהרו להשרף (187).
והייתי יכול לומר, שאף משנעשו אפר עדיין מטמאים בגדים של המתעסק בשריפתם.
תלמוד לומר "אותם". דוקא כששורף אותם כשהם קיימים הרי הם מטמאין בגדים. ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים [שהרי כבר אינם קיימים בעין].
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: הפר מטמא כל עוד הוא נקרא "פר". אבל אם ניתך הבשר מחמת האש אינו מטמא בגדים מפני שאינו נקרא "פר".
מאי בינייהו - מה בין דברי תנא קמא, לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון? איכא בינייהו, יש מחלוקת ביניהם באופן דשויה חרוכא, שהאש חרכה את הבשר ועדיין לא נעשה אפר; לדעת תנא קמא עדיין הוא מטמא בגדים. ואילו לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון הרי זה בגדר "ניתך הבשר", שאינו מטמא בגדים מפני שאינו נקרא "פר".
מתניתין:
כאשר היה השעיר המשתלח מגיע למדבר אמרו לו העומדים בעזרה לכהן הגדול: הגיע שעיר למדבר. כדי שיוכל להמשיך בסדר עבודות היום. וכל עוד לא הגיע השעיר למדבר לא היה רשאי להתחיל בעבודה אחרת. שנאמר [ויקרא טז, כב]: "ושלח את השעיר במדבר", ואחר כך נאמר [בפסוק כה]: "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה".
ומניין היו העומדים בעזרה יודעין שהגיע שעיר למדבר?
דירכאות - מגדלי צפיה היו עושין מירושלים ועד המדבר. והעומדים עליהם היו מניפין בסודרין [בדגלים]. בתחילה הניף הסמוך למדבר, וכשראהו חברו הסמוך לו הניף גם הוא, עד שהניף הסמוך לירושלים, וראוהו העומדים בעזרה והיו יודעין שהגיע השעיר למדבר.
אמר רבי יהודה: והלא גם בלא הדירכאות סימן גדול היה להם: כי מירושלים ועד בית חדודו, תחילת המדבר (188), היו שלשה מילין, והיו יקירי ירושלים המלוים את הכהן הגדול הולכין מיל [עד הסוכה הראשונה] וחוזרין לירושלים את אותו מיל. ושוהין כדי זמן הליכת מיל. ועל ידי זה היו יודעין שהגיע השעיר למדבר.
רבי ישמעאל אומר: והלא סימן אחר היה להם: לשון של זהורית [צמר אדום] היה קשור על פתחו של ההיכל, וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין. שנאמר [ישעיה א]: "אם יהיו חטאיכם כשנים [כצמר אדום] כשלג ילבינו".
גמרא:
שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: והלא סימן גדול היה להם, מירושלים ועד בית חידודו שלשה מילין וכו'.
אמר אביי: שמע מינה, ש"בית חידודו" שהוא "ראש המדבר" ושם התקיים "ושלח את השעיר במדבר" - במדבר קיימא [הוא נמצא].
והא קא משמע לן, והשמיענו רבי יהודה (189) שאף על פי שעדיין לא הגיע השעיר לצוק, בכל זאת כיון שהגיע השעיר לתחלת המדבר, כבר נעשית מצותו, ואז מתחיל הכהן הגדול לקרוא את פרשת עבודות היום כמבואר בפרק הבא.
אך חכמים סוברים שרק כאשר הגיע השעיר לצוק התחיל הכהן לקרוא את פרשת עבודות היום.
הדרן עלך פרק שני שעירי