חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - הוציאו לו · דף סב.
וליטעמיך, וכי עדרו שורף?! כלומר: והרי מאותו טעם נאמר גם לגבי שריפה, שלא ישרף אלא אחד, ולא כן אמרו בברייתא, אלא: וכולן נשרפין אבית הדשן?! (310)
ומפרשינן: מי דמי?!
התם - לגבי שריפה - לא כתיב "אותו".
אבל הכא - גבי שעיר לעזאזל - כתיב: לשלח "אותו" לעזאזל המדברה, ללמדך: אחד ולא שנים. (311)
איתמר:
רב פפי משמיה דרבא אמר: השעיר הראשון שהגריל עליו אותו משלח לעזאזל.
ורב שימי משמיה דרבא אמר: אחרון משלח.
ומקשינן: בשלמא רב שימי משמיה דרבא דאמר: אחרון משלח, יש להבין טעמו, משום דקסבר: הואיל וגמר בו כפרה בבן זוגו, ולפיכך שעיר זה הוא שמשתלח [רא"ל].
אלא רב פפי משמיה דרבא דאמר: ראשון משלח, אף שהוא סובר כי אין שייך סברת "הואיל וגמר בו כפרה" אלא בבן זוגו שעלה לה' ולא בו, מכל מקום מאי קסבר, מאיזה טעם משלח את הראשון [עפ"י ת"י]?!
ומפרשינן: סבר לה כרבי יוסי דקאמר: מצוה בראשון.
דתנן: שלש קופות היו במקדש של שלש שלש סאין, שבהם תורמים את הלשכה.
ישראל היו נותנין את שקליהן [מחצית השקל לקרבנות ציבור] בלשכה מיוחדת, וממנה היו מעבירים את השקלים לשלש קופות, והיה כתוב עליהם א ב ג.
ותניא: אמר רבי יוסי: למה כתוב עליהם אב"ג? כדי לידע איזה מהן נתרמה ראשון, להביא הימנה [ליטול לקרבנות ציבור מן הקופה הראשונה] בראשון [בתחילה], שמצוה בראשון.
ודחינן: אין לדמות עניננו לקופות, כי יש לומר: דילמא שאני התם דבעידנא דאיתחזאי קמייתא לא איתחזאי בתרייתא, כשנראתה הראשונה להביא ממנה קרבנות, הרי עדיין לא נראתה השניה לכך, היות שעדיין לא נתרמה; ולפיכך לורחים אותם מזו שנראתה ראשונה לכך -
אבל בעניננו, שנראו כל שלושת השעירים כאחד להישלח לעזאזל כשנגמרו כל המתנות, אין לך ללמוד שמצוה לשלח רק את זה שהוגרל עליו ראשון.
אלא רבי יוסי דפסח -
דתניא: המפריש פסחו ואבד, והפריש אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון והרי שניהן עומדין, אי זה מהן שירצה יקריב, דברי חכמים.
רבי יוסי אומר: מצוה בראשון, ואם היה שני מובחר ממנו, הרי זה יביאנו לשני.
הדרן עלך פרק הוציאו לו