חברותא על יומא· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - הוציאו לו · דף מז:
ובקמיצת מנחת מחבת ומרחשת [או מאפה תנור - תוספות יום טוב מנחות פ"א], שהן מיני טיגון שהן אפויות תחילה, וחוזר ופותתן ואחר כך קומץ, וקשה קמיצתם יותר מקמיצת מנחת סולת שבירוציה נופלים מאליהם [רש"י (22)].
כיצד יעשה שלא יהא הקומץ מבצבץ ויוצא מחוץ למלוא קומצו: הרי זה מוחק [מסיר] - את הבירוצים המבצבצים ויוצאים - בגודלו מלמעלה, ובאצבעו הקטנה [הזרת] מלמטה.
וזו היא עבודה קשה שבמקדש, לדקדק, שלא ישאר בקומצו אלא הקומץ, לא חסר ולא יותר, [רש"י מנחות יא א]. (23) ותמהינן: וכי אטו זו היא עבודה קשה שבמקדש, ותו לא [אין עבודות קשות נוספות במקדש]?!
והא איכא מליקה של עוף, שאף עליה שנינו בברייתא: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?!
והא איכא נמי חפינה שניה שבבית קדשי הקדשים, שאף עליה שנינו בברייתא לקמן: וזו היא עבודה קשה שבמקדש?! [ראה לקמן הערה 34]
אלא כך תאמר: זו - קמיצת המחבת והמרחשת - היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.
אמר רבי יוחנן: בעי רבי יהושע בן עוזאה:
סולת הנכנס בין הביניים [בין אצבעותיו של הכהן] בשעת קמיצה, מהו, האם הוא בכלל הקומץ, או לא [ראה הערה (24)]?
אמר פירש רב פפא: דגוואי [מה שנראה בפנים, ת"י] לא תיבעי לך, דודאי קומץ הוא.
ודבראי [מה שנראה בחוץ, ת"י] נמי לא תיבעי לך, דודאי שיריים הוא.
כי תיבעי לך: דביני ביני, כלומר: מה שבין האצבעות ממש, שאינו נראה לא מבחוץ ולא מבפנים [ריטב"א] - מאי הוי, קומץ או שיריים?
אמר רבי יוחנן: הדר פשטה רבי יהושע בן עוזאה: בין הביניים ספק נינהו (25); ומקטיר מספק אף את בין הביניים!
ומפרשינן: היכי עביד, כיצד יקטיר את שניהם?
אמר רבי חנינא: מקטיר קומץ לחודיה [לבדו] - תחילה, והדר [ושוב] מקטיר את מה שהיה בין הביניים.
דאי אמרת: יקטיר את בין הביניים ברישא קודם שהקטיר את הקומץ, הרי דילמא שיריים נינהו, והוו להו השיריים שנשארו: שיריים שחסרו בין קמיצה [להקטרה]; והרי אמר מר: שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, אין מקטירין עליהן את הקומץ (26)!.
ותמהינן: אי הכי [ראה הערה (27)], הרי השתא נמי - שמקטיר את הקומץ תחילה - שוב לא יוכל להקטיר את בין הביניים אחריו?! כי שמא בין הביניים שיריים הוא, ואיקרי כאן [קורא אני על דבר זה]:
כל שממנו לאשים [מאחר שנתת לאש את כל משפטו, רש"י (28)], הרי הוא - מה שנותר - ב"בל תקטירו"; והואיל ואפשר שכבר הוקטר כל משפט המנחה, הרי שוב אי אפשר להקטיר את בין הביניים?!
ולמדו חכמים דין זה ממאמר הכתוב: [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לד'. [קרבן ראשית תקריבו אותם לד', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח]; ודרשו חז"ל: "לא תקטירו ממנו אשה לד'", לא תקטירו דבר שניתן ממנו לאש.
אמר משני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: לא יקטיר את בין הביניים לשם הקטרה, כדי שלא יעבור מספק על "בל תקטירו"; אלא דמקטיר ליה לבין הביניים לשום עצים בעלמא - וכך יעשה: יקטיר את בין הביניים על המזבח, ויאמר: אם קומץ הוא, והרי עדיין לא נקטר כל משפטו לאשים, הריני מקטירו לשום קומץ; ואם שיריים הם, הרי זה כאילו היו עצים בעלמא. (29)
וכרבי אליעזר, המתיר להקריב דבר שניתן ממנו לאשים - לשום עצים.
דהכי תניא גבי אברי חטאת העומדים לאכילה, שנתערבו - אחר הקטרת האימורין - באברי עולה העומדים להקטרה, וצריך הוא מספק להקטיר את כולם על המזבח, כי כל אבר שמא עולה הוא וצריך להקטירו; ומאידך: אברי החטאת הואיל והוקטרו האימורין, יש בהם משום "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו"
-
ואמר רבי אליעזר במשנה בזבחים [עו א]: יתן הכל למעלה על המזבח, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים -
ומפרש בברייתא טעמיה דרבי אליעזר:
רבי אליעזר אומר: כתיב " [כי כל שאור וכל דבש] לא תקטירו ממנו אשה לד' [קרבן ראשית תקריבו אותם לד'] ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", ודרשינן "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" אף על דרש הכתוב "כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו", והכי אמרינן:
לריח ניחוח אי אתה מעלה את שכבר הוקטר ממנו לאשים, אבל אתה מעלה אותו לשום עצים, דכיון דלא להקטרה מכוין - שרי [רש"י שם].
ואכתי תמהינן: הניחא לרבי אליעזר המתיר להקריב לשום עצים את שממנו לאשים -
אלא לרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר [בזבחים שם], ואוסרין להקטיר אף לשום עצים, מאי איכא למימר, הרי אין יכול להקריב את בין הביניים לאחר הקטרת הקומץ, כי שמא שיריים הן, והרי הן ב"בל תקטירו"?!
אמר רב מרי: הואיל ואין יכול להקטיר את בין הביניים, הרי שיש להמנע מלבוא לידי כך, וקמצי שמיני [יקמצו את המנחה כהנים שמנים], שבשר אצבעותיהן בולט ודוחק זה לתוך זה, ואין שם בין הביניים.
השתא דאתית להכי: לרבי אליעזר נמי, לכתחילה דקמצי שמיני -
כי אף רבי אליעזר לא התיר להעלות לשום עצים, אלא באברי עולה שנתערבו באברי חטאת, כיון שאין להם תקנה אחרת, שאם לא כן יצאו כולם לבית השריפה; אבל כל היכא דאפשר, אסור לעשות כן לכתחילה; והכא כל היכא דאפשר, עבדינן קמיצה בכהן שמן, שאין שום דבר נכנס בין האצבעות במקום שאינו נראה [רש"י וריטב"א].
[בין הביניים פשט ומחץ ופזר וחשב בחפינת חבירו - סימן; שיבושים יש כאן כמבואר ב"דקדוקי סופרים"].
בעי רב פפא: בין הביניים של מלא חפניו - מהו?
כלומר: אפילו אם תימצי לומר כי בין הביניים של קומץ אינו נקטר, כיון שבין הביניים בירוצין הוא, ובירוץ הקומץ אינו נקטר [כדלעיל עמוד א] -
מכל מקום בחפינה מספקא לן, כי אפשר שאפילו בירוצי החפינה נקטרים [נתבאר על פי "שיח יצחק", על פי שיטת רש"י].
ותמהינן: מאי קא מיבעיא ליה? כלומר: מהיכי תיתי מספקא ליה לרב פפא אם בירוצי החפינה נקטרין - ודאי משום דקא מיבעיא ליה:
אי גמר גזירה שוה "מלא מלא" מהתם מקומץ המנחה, וכשם שבקומץ המנחה בירוצו אינו נקטר, משום דכתיב "בקומצו" [כדלעיל עמוד א], שמא אף בחפינה כן!
וכיון שכן תיקשי: הרי כבר מיבעיא לן לעיל בעמוד א, אי ילפינן "מלא מלא" מקומץ, לענין עשיית מידה לחפינה; ודין מידה בקומץ הרי ילפינן לה נמי מ"בקומצו" [כדלעיל עמוד א], ואם כן, הרי שתי הבעיות הן היינו הך?!
שהרי ממה נפשך: אם אתה אומר לענין מידה בחפינה, כי אף בחפינה יש את הדין הנלמד מ"בקומצו", הרי אמרת: כאילו נאמר "בחפניו" גבי חפינה; ושוב ממילא יכול אתה ללמוד מ"בחפניו" לענין בירוצי החפינה.
ואם אי אתה לומד - לענין מידה בחפינה - את הגזירה שוה "מלא מלא", אם כן מהיכי תיתי כי לענין בירוצי החפינה יש ללמוד את הגזירה שוה, והרי הכל לימוד אחד מ"בקומצו". [וראה עוד ברש"י לקמן מח א ד"ה והכא נמי]. (30)
ומשנינן: ספיקו של רב פפא אינו: אם ילפינן "מלא מלא" מקומץ; הואיל ודבר זה כבר נשאל בבית המדרש ולא איפשיט -
אלא רב פפא הכי בעי ליה: אפילו אם תימצי לומר, כי לא ילפינן "מלא מלא" מקומץ, מכל מקום יש לדון שבין הביניים אינו נקטר, כיון שלא במתכוין נכנסה שם הקטורת; והכי קא מיבעיא ליה:
כתיב: ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו - ולא אמר: ולקח מלא חפניו - קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת; ואם כן יש להסתפק:
מי אמרינן: כל שהוא מלא חפניו וגו' ואפילו לא נתכוין לקחתו בחפניו, והביא מבית לפרוכת בעינן -
כלומר: "ולקח" דמשמע שיקח במתכוין, לא קאי אלא על הגחלים ולא על הקטורת; ואם כן אדרבה משמע, אפילו בא ממילא לתוך חפניו יביאנו; וכיון שכן, אף את בין הביניים יקטיר, דהא איכא "מלא חפניו", ואף שלא נתכוין.
או דילמא: "ולקח" מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטורת סמים דקה "והביא" מבית לפרוכת וגו'", בעינן -
כלומר: "ולקח" עולה גם על לקיחת הקטורת, וכיון שכן, אינו מקטיר את בין הביניים, דהא ליכא "ולקח", דמשמע: יקח במתכוין?
ומסקינן: תיקו. (31) אמר רב פפא: פשיטא לי, כי מה שאמרה תורה: וקמץ משם "מלא קומצו", היינו קמיצה כדרך דקמצי אינשי [כפי שרגילים לקמוץ].
וכיצד הוא דרך הקמיצה: מעמיד כף ידו ואצבעותיו על חודם על גבי המנחה, ודוחק את ידו ואצבעותיו לתוך המנחה, ו"סוגר" את אצבעותיו על כף ידו, והרי קומץ בידו.
אבל בעי רב פפא: אם קמץ בראשי אצבעותיו, תחב את אצבעותיו - כאשר "כף" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן על "כל" כף ידו, והרי קומץ בידו -
מהו שתועיל קמיצה באופן זה, כלומר: האם דרך קמיצה בכך, ונמצאת קמיצה זו "קמיצה כדקמצי אינשי" או לא [תוספות]? (32)
תו בעי רב פפא: אם קמץ מלמטה למעלה, תחב את אצבעותיו - כאשר "גב" היד מופנית כלפי המנחה - בצורה אלכסונית לתוך המנחה, ומשהכניס את אצבעותיו, "סגר" אותן כלפי מעלה, והעלה את הקומץ על כף ידו [והוא כעין "ראשי אצבעותיו", אלא שב"ראשי אצבעותיו" כפו מופנית כלפי המנחה, ואילו "מלמטה למעלה" כפו מופנית כלפי מעלה].
מהו שתהיה קמיצה זו: "קמיצה כדקמצי אינשי". כלומר: האם דרך קמיצה בכך?
תו בעי רב פפא:
אם קמץ מן הצדדין [ברש"י: מן הצד], שם את גב ידו על גבי המנחה בצורה שטוחה, ודוחף את ידו תוך כדי דחיקתה במנחה, עד שהסולת נכנס בין אצבעותיו לכף ידו (33) מהו?
ומסקינן בשלשת בעיות אלו שבדרך הקמיצה: תיקו.
והשתא מיבעי ליה לרב פפא בחפינה, כעין מה שנסתפק לגבי קומץ:
אמר רב פפא: פשיטא לי, כי "מלא חפניו" שאמרה תורה, היינו: כדחפני אינשי; תוחב את חודם של שתי ידיו לתוך הקטורת וחופן. (34)
אבל בעי רב פפא: חפן בראשי אצבעותיו [וכדרך שנתבאר בקמיצה] - מהו? מלמטה למעלה - מהו? מן הצד - מהו?
תו מיבעי ליה לרב פפא גבי חפינה: חפן ביד זו לחוד, וביד זו לחוד, וקרבן זו אצל זו - מהו? (35)
ומסקינן בכל ארבעת האיבעיות של רב פפא בחפינה: תיקו. (36)