אור ברסלב
חברותא על יבמות פרק שש עשרה - האשה בתרא

חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ

פרק שש עשרה - האשה בתרא

פרק חמש עשרה - האשה שלום

המשנה הראשונה בפרק זה עוסקת באשה שמת בעלה בלא בנים, ואין ידוע אם חייבת ביבום, ומבררת המשנה שני אופני ספק:

האחד, באופן שספק אם יש לו בנים מאשה אחרת ופטורה מיבום ומותרת לשוק.

והשני, באופן שספק אם יש אח לבעלה ואין לה יבם.

מתניתין:

דף קיט.

האשה שהלך בעלה, ועמו הלכה גם צרתה, אשה אחרת שיש לו לבעלה, למדינת הים, וכשיצאו לא היה לבעלה בנים.

ובאו עדים ואמרו לה: מת בעלך.

לא תנשא לשוק ולא תתייבם ליבם, אחי בעלה, עד שתדע שמת בעלה בלא בנים ומותרת ליבם, או עד שיתברר שמא מעוברת היא צרתה, וכשילדה, (1) מותרת היא להנשא לשוק.

ולקמן בעמוד ב תבאר הגמרא למה שלא תחלוץ מיד, מספק, ותהיה מותרת לשוק.

היתה לה לאשה חמות שיצאה למדינת הים, ולא היה לה בן אלא בעלה של זו, אינה חוששת שמא נולד לחמותה בן נוסף [יבם], בחיי בעלה, ומותרת לשוק.

[שמא תאמר, מדוע ברישא חוששת שמא ילדה צרתה, ובסיפא אינה חוששת שמא ילדה חמותה? תשובתך, ברישא כל מה שתלד, בין זכר בין נקבה פוטרה מיבום. אבל בסיפא רק אם ילדה חמותה זכר היא נופלת ליבום, ויש כאן שני ספקות: א. שמא ילדה ב. שמא הוא זכר. וכולי האי לא חיישינן. רש"י].

יצתה חמותה מליאה מעוברת (2) חוששת.

היות ומעתה יש כאן רק ספק אחד, שמא זכר הוא העובר.

רבי יהושע אומר: אינה חוששת, כי עדיין יש כאן שני ספקות: א. שמא הפילה ב. גם אם לא הפילה, שמא ילדה שמא נקבה. (3)

גמרא:

שנינו במשנה שיש לאשה לחוש שמא מעוברת היא צרתה.

והוינן בה: מאי "שמא מעוברת היא צרתה"?

והרי די לומר "שמא מעוברת צרתה"?

ומשנינן: הא קמ"ל ביתור זה, (4) שרק להאי צרה שהלכה עמו הוא דחיישינן שמא מעוברת היא.

אבל אם באו עדים שצרה זו אינה מעוברת, הרי לצרה אחריתי, שמא נשא בעלה במדינת הים צרה אחרת, (5) ואולי הצרה ההיא מעוברת ממנו, לא חיישינן, ומותרת זו ליבם.

שנינו במשנה: לא תנשא ולא תתייבם אשה זו שהלכו בעלה וצרתה יחד למדינת הים, ומת הבעל.

ותמהינן: בשלמא, זה מובן שיבומי לא תתייבם, דדלמא מיעברא צרתה, וילדה בן, וקפגעה אשה זאת באשת אח שלא במקום מצוה של יבום, שהוא איסור כרת דאורייתא.

אלא זה שאומרת המשנה שלא תנשא לשוק הוא תמוה.

כי אמאי לא תנשא? אם משום החשש שמא מת בעלה בלא בנים, והיא זקוקה ליבום, יש לך לומר שמסתבר הדבר שבעלה מת בהשאירו אחריו זרע. שהרי -

הלך אחר רוב נשים כמו בכל ספק בכל התורה שהולכים אחר הרוב. והרי רוב נשים, מתעברות ויולדות. ומסתמא גם צרתה שהלכה עם בעלה למדינת הים, גם היא ילדה ממנו ולד.

לימא, האם יש לנו להוכיח מכך שמשנתנו בשיטת רבי מאיר היא, דחייש למיעוטא.

וכמו שמצינו לגבי מיעוט אנשים מהכותים, יושבי הר גריזים, שהשתחוו לדמות יונה שהיתה שם, וגזר רבי מאיר על כל הכותים, להחזיקם מומרים, משום המיעוט. (6)

ולכן חוששת משנתנו למיעוט הנשים שאינן יולדות, ולפיכך היא אסורה לשוק.

ומשנינן: אפילו תימא, תאמר שמשנתינו בשיטת רבנן היא אמורה, החולקים על רבי מאיר, ואינם חוששים למיעוט, בכל זאת אסורה היא להינשא לשוק.

דכי אזלי רבנן בתר רובא - רק ברובא דאיתיה קמן, שישנו הרוב לפנינו.

כגון, תשע חנויות, שאנו רואים אותן לפנינו, שרובן מוכרות בשר שחוטה, ומיעוטן מוכרות בשר נבילה וטריפה, שאז הולכים אחר הרוב, ואם מוצאים בעיר בשר תולים אותו שהוא מהרוב הכשר.

וסנהדרי, שרוב מזכים לפנינו.

אבל רובא דליתיה קמן, כמו רוב נשים שבעולם שהן מתעברות ויולדות, לא אזלי רבנן בתר רובא. (7)

ומקשינן: הרי מצינו שגם ברובא "דליתיה קמן" גם הולכים רבנן אחר הרוב.

וראיה לדבר, שהרי בנדון יבום של קטן וקטנה [וכפי שיתבאר מיד בהמשך], דרובא דליתא קמן הוא, ואזלי רבנן בתר רובא.

דתניא: יבם קטן או יבמה קטנה - לא חולצין ולא מייבמים דברי רבי מאיר.

אמרו לו רבנן לרבי מאיר: יפה אמרת שאין חולצין.

מסתבר בזה טעמך, היות ד"איש" כתיב בפרשה של חליצה, "ואם לא יחפוץ ה"איש" לקחת את יבמתו" [דברים כ"ה]. ודרשינן, "איש", ולא קטן.

וגם האשה הנחלצת צריכה להיות גדולה ולא קטנה, כי מקשינן אשה לאיש, שהרי בהמשך הכתוב יש היקש ביניהם, דכתיב "ועלתה יבמתו השערה".

אלא מה הטעם שאתה אומר שאין מייבמין הקטנים!?

אמר להם רבי מאיר: קטן - שמא ימצא סריס, שאינו מוליד.

וכן קטנה - שמא תמצא איילונית שאינה יולדת.

וכיון שהם לאו בני הקמת שם, התורה פטרתם מייבום דכתיב [דברים כ"ה] "אשר תלד" פרט לאיילונית.

נמצא פוגעים בערוה של איסור אשת אח שלא במקום מצוה.

ורבנן שלא קיבלו טעמו, סברי, שמותרים קטן וקטנה ביבום, היות וזיל בתר רובא דקט נים.

ורוב קטנים כשגדלים, לאו סריסי נינהו.

זיל בתר רוב קטנות.

ורוב קטנות לכשגדלות, לאו איילונית נינהו. ולכן אין לנו לחשוש שמא אינם מחוייבים ביבום.

ומכך שנחלקו רבנן על רבי מאיר, והולכים אחר הרוב שאינם סריסים, מוכח שהם הולכים אחר הרוב גם כשאין הרוב לפנינו.

ואם כן, משנתנו שאינה הולכת אחר רוב הנשים שמתעברות ויולדות, אינה כרבנן!

ומסקנת הגמרא היא: אלא, מחוורתא מחוור ומוכח דמתניתין בשיטת רבי מאיר היא, דחייש למיעוט.

ופרכינן: אם מעמידים אנו לרישא דמתניתין כרבי מאיר, החושש למיעוט, יקשה מהסיפא שאינה חוששת למיעוט, והוה רישא רבי מאיר, וסיפא רבנן!? אימא סיפא: היתה לה חמות - אינה חוששת שמא ילדה חמותה בן ומותרת לשוק.

ואמאי? הרי יש רוב לומר שילדה בן, כי הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים מתעברות ויולדות!? (8)

ומשנינן: כיון שיש מיעוט מפילות, שאינן יולדות ולד של קיימא, וכל היולדות ולד של קיימא יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות.

סמוך, צרף צד זה של ספק, שמא היא ממיעוטא דמפילות, למחצה נקיבות.

ועל ידי כך שאתה מסתפק שמא ילדה חמותה זכר, יש לך ספק השקול שמא נקבה ילדה.

ואתה מוסיף עליו את המיעוט שמא לא ילדה כלל, לפי שיתכן שהפילה.

הוו ליה זכרים - מיעוטא מכל הלידות, והלכך היא מותרת לשוק, לפי שהולכים אחרי רוב הלידות, שאינן של זכרים ברי קיימא.

אך עדיין יש להקשות:

ולרבי מאיר, דחייש למיעוטא, ליחוש למיעוטא של זכרים, ותהיה אסורה לשוק.

ומכך שלא חששה המשנה לכך, מוכח שלא חיישינן למיעוט, ואתיא סיפא דמתניתין כרבנן.

ואם כן קשיא, שרישא היא כרבי מאיר, וסיפא כרבנן!?

ופרקינן: דלמא סיפא נמי איכא לאוקמי כרבי מאיר

והא דלא חיישינן למיעוטא שילדה חמותה זכר

כיון דאיחזקה האשה בשעת יציאה בהיתרה לשוק, שלא היה לה יבם, הרי במקום חזקה לא חייש רבי מאיר למיעוטא.

ולפיכך בסיפא "אינה חוששת", היות שהולך רבי מאיר אחר חזקתה, שהיא מותרת לשוק.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שאמרת כי רבי מאיר הולך אחר חזקה -

רישא, דאיחזקה בהיתרה ליבום, כי בשעת יציאתם לא היה לבעלה בנים, תייבם!? נעמידה על חזקתה, (9) ומדוע תנן ברישא לא תתייבם?

ומתרצת הגמרא: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: רישא דמתניתין, שאנו דנים להתירה לייבום, ומסופקים אנו שמא יש לו בן ותפגע בערוה של אשת אח שלא במקום מצוה, דהוה איסור כרת, חששו שמא נתעברה צרתה, ולא מעמידים אותה על חזקה במקום חשש כרת, דחמירא.

סיפא דמתניתין, שהיתרנוה לשוק, ואתה דן לאוסרה כי שמא יש לה יבם, ותפגע באיסור - כיון דהאיסור לשוק אינו אלא איסור לאו, "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" [דברים כ"ה] לא חששו לו חכמים שמא נתעברה (9א) חמותה, ומעמידים את האשה בחזקת (10) היתרה לשוק.

אמר רבא פירכא על תירוץ רב נחמן

מכדי, הרי, הא, איסור אשת אח, הוא איסורא דאורייתא.

והא, איסור יבמה לשוק איסורא דאורייתא.

מה לי ספק פגעה באיסור כרת, מה לי ספק פגעה באיסור לאו?

והרי כמו שבספק איסור כרת אתה חושש להתירה ליבם, כך בספק איסור לאו יש לחשוש ולהמנע מלהתירה לשוק, ולא להעמידה על חזקת היתירה.

ודוקא בהרחקות שאוסרים רבנן דבר המותר מן התורה כדי שלא יפגעו באיסור, שם שייך לחלק משום שכרת הוא יותר חמור, ולכן עשו לו חכמים הרחקה, אבל ללאו לא עשו הרחקה.

אך לא במקום של ספק, שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד [רש"י].

ואם כן, חוזרת הקושיה: רישא שחששנו בה למיעוט על כרחך רבי מאיר היא, ואילו סיפא שלא חוששים בה למיעוט, רבנן היא.

נמצא שרישא היא רבי מאיר, ואילו סיפא היא רבנן!?

ומשנינן: אלא, אמר רבא:

דף קיט:

רישא דמתניתין, שמדובר בה באשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, והוחזקה בשעת יציאה שאין לו בנים, יש לה חזקה שהיא נופלת לייבום.

וכנגד החזקה הזאת יש לנו רובא, דרוב נשים מתעברות ויולדות, ומסתמא ילדה צרתה, ונפטרה מיבום, ומותרת לשוק.

וכשיש חזקה כנגד רוב, החזקה לא עדיף כוחה כי רובא, אלא אדרבה, רוב עדיף. (11) דרובא וחזקה, רובא עדיף [קידושין פ'].

וכאן, הרוב מתירה לשוק, והיינו צריכים להתירה.

אך אייתי מיעוטא דמפילות, סמוך ותצרף אותו לחזקה. (12) ואז הוה ליה הספק שמא ילדה צרתה חשוב כפלגא ופלגא, ודינו כספק השקול.

ולכן ברישא, לא תינשא האשה לשוק, ולא תתייבם ליבם. כי לא אזלינן לא בתר חזקה ולא בתר רובא

אבל בסיפא, שמדובר בה שיצאה חמותה בלא יבם, והוחזקה האשה בהיתר לשוק.

וכמו כן גם רובא, שרוב העוברים הם נפלים ונקבות [כדאמרינן לעיל] מתיר אותה לשוק. וכנגד זה עומד ספק, שמא ילדה חמותה זכר, והרי היא זקוקה לייבום, כי על כל פנים יש מיעוט שיולדות זכרים.

וכיון דהוי ליה מיעוט הזכרים המחייבה בייבום כשהוא עומד מול החזקה של היתר לשוק, וגם מול רוב הנקבות והנפלים נחשב למיעוטא דמיעוטא.

ולמיעוטא דמיעוטא - לא חייש רבי מאיר. (13)

ולכן בסיפא אינה חוששת, ומותרת לשוק, ואע"ג שיש מיעוט לאוסרה.

שנינו במשנה: אשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא לשוק ולא תתייבם ליבם:

ותמהינן: ולעולם [בתמיה], וכי יש לה להמתין לעולם עד שיתברר אם היתה צרתה מעוברת אם לאו?

ומדוע לא תחלוץ מיד, ואפילו אין ידוע לה אם נתעברה צרתה, אם לאו, כי בין אם היא חייבת בייבום ובין אם היא פטורה ממנו, מותרת להנשא לשוק אחר החליצה, מיד.

שהרי ממה נפשך היא מותרת:

אם היתה חייבת בייבום, הרי החליצתה פוטרתה.

ואם היא פטורה מייבום, חליצתה לא מעלה ולא מורידה.

ומשנינן: אמר זעירי: לעצמה, אפילו אין לה צרה, צריכה היא להמתין שלשה חדשים, להבחין שמא מעוברת היא מבעלה.

ואפילו ודאי אינה מעוברת ממנו, וכגון שהיה בעלה במדינת הים יותר מג' חדשים, ואחר כך מת, בכל זאת צריכה להמתין שלשה חדשים אחר מותו, כדאמרינן בפרק החולץ [מב ב], שאפילו אשה שאין חשש שמא מעוברת היא, ולא שייכת אצלה המתנה לצורך הבחנה, צריכה להמתין ג' חדשים.

אך בשביל חברתה, לדעת שמא מעוברת היא צרתה, צריכה היא להמתין תשעה חדשים, וחולצת לאחר ט', (14) ממה נפשך, בין חייבת בייבום בין פטורה, ומותרת להנשא לשוק.

אך אינה יכולה לחלוץ ולהנשא בתוך ט', כי שמא חברתה מעוברת היא, והולד הוא של קיימא. וכיון שכן, הרי היא נפטרת מהייבום רק על ידי הולד, ולא ע"י חליצה. והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם.

ואם תנשא בתוך ט' חדשים ממיתת הבעל, שמא לא נפטרה בחליצתה, ועדיין אסורה היא לשוק, כל זמן שלא ילדה צרתה.

אבל לאחר ט' חדשים, היא ממה נפשך מותרת. כי אם היתה צרתה מעוברת, הרי כבר ילדה, והולד פטרה מיבום.

ואם לא נתעברה צרתה, והיתה האשה חייבת ביבום, הרי היא נפטרה בחליצה. (15)

ב. רבי חנינא אמר: לעצמה צריכה היא להמתין שלשה חדשים.

לחברתה, בשביל חברתה, שמא מעוברת צרתה, לעולם לא תנשא ולא תתייבם, עד שתדע בבירור אם יש לצרתה ולד אם לאו.

ומקשינן: ותחלוץ לאחר ט', ממה נפשך, אפילו לא ידוע לה אם יש ולד לצרתה, ותנשא לשוק.

שהרי אם ילדה צרתה, היא נפטרה מיבום ע"י הולד.

ואם לא ילדה צרתה, חליצתה פוטרתה! ומשנינן: אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין, אמרי תרוויהו: הטעם הוא משום גזירה, שמא יהא הולד בן קיימא, והולד הוא שפוטרה מיבום.

וכשיתברר הדבר שנפטרה בגלל הולד, ולא היה צורך בחליצה, נמצא אתה מצריכה כרוז, להודיע שאינה בכלל חלוצה שפסולה אפילו לכהן הדיוט, אלא מותרת היא לכהונה.

ומקשינן: מאי אמרת, שאינה יכולה לחלוץ לאחר ט', כי שמא תמצא חליצתה מיותרת ואתה מצריכה כרוז שיודיע שהיא מותרת לכהונה.

וליצרכה כרוז, ומה גרוע בכך?

ומשנינן: יש לנו לחשוש דילמא איכא אינשי דהוי בשעת חליצה בבית דין, וראו בחליצתה, ולא הוי שמעו בהכרזה.

ואותם האנשים, כשיראוה נשאת לכהן ואין מוחה בידה, אמרי, קשרו רבנן חלוצה לכהן.

ופרכינן: תנן במתניתין לעיל [קיח ב]: אשה שיצאה בלא בנים, וחזרה ואמרה:

א. ניתן לי בן במדינת הים. והוסיפה בתוך כדי דיבור, ואמרה: מת בני ראשון, ואחר כך מת בעלי, וזקוקה אני ליבום - נאמנת היא להתירה ליבם. (16)

ב. אבל, אם אמרה ניתן לי בן במדינת הים, ומת בעלי ראשון, ואחר כך מת בני ופטורה אני מן הייבום - אינה נאמנת להתירה להינשא לשוק.

שהואיל ובחזקת ייבום יצאה, חיישינן שמא משום ששונאת היא ליבם, ולא רוצה ליפול לפניו, אומרת כן כדי לפטור עצמה ממנו.

ומכל מקום, חוששין לדבריה שמא אמת הן.

וכיון שאינה נאמנת, דינה הוא, שחולצת כדי להתירה להנשא לשוק, ולא מתייבמת, היות שחוששין לדבריה שמא אמת הם, ואינה זקוקה ליבם, אלא אסורה היא לו.

ומדוע תחלוץ? ליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה, שמת בעלה ראשון ואחר כך בנה, ופטורה מן הייבום, ולא היתה זקוקה ליבם כלל מעיקרא, ואין חליצתה כלום, ונמצא אתה מצריכה כרוז שמותרת היא לכהונה.

ומוכח שלא גזרינן כך, ואם כן, מדוע אמר רבי חנינא שאינה חולצת לעולם משום גזירה זו.

ומביאה הגמרא שני תירוצים:

א. אמר רב פפא, שם מדובר בהיתה האשה גרושה כבר מאיש אחר. (17)

ולכן, אפילו אם תהיה חליצתה מיותרת, שאינה כלום, כבר פסולה היא לכהונה עולמית משום גרושה, וליכא כרוז.

ב. רב חייא בריה דרב הונא אמר: באמרה "אני והוא נחבאנו במערה", ואין איש עמנו שיכול לבוא ולהעיד. ואין חשש שיבואו עדים ותצטרך כרוז.

לכן, שם תחלוץ, היות ואין חשש שתצריכנה כרוז לכהונה. אבל במשנתנו, שיש חשש שמא אתה מצריכה כרוז לכהונה, גזרינן שלא תחלוץ לעולם, שמא יראה אדם בחליצתה ולא ישמע הכרוז. וכשיראנה נישאת לכהן, יאמר: התירו רבנן חלוצה לכהונה.

מתניתין:

שנינו במשנה לעיל [קיז א]: הכל נאמנין להעיד על האשה שמת בעלה, חוץ מחמש נשים, וביניהן יבמתה.

וכהמשך לכך, אומרת המשנה, שאם היו:

שתי יבמות, נשותיהם של שני אחים, שדין כל אחת מהן שבמיתת בעלה היא נופלת לפני בעלה של השניה ליבום.

ואם מתו שני היבמים, נמצא שאין להן יבם, והרי הן מותרות לשוק.

ובאות עתה שתי היבמות לפנינו, כאשר:

זו אומרת מת בעלי. והרי היא נאמנת. (18)

וזו אומרת מת בעלי, והרי היא נאמנת.

ואף על פי כן, שתיהן אסורות לשוק.

זו שאמרה מת בעלי, אסורה מפני בעלה של זו השניה, שהוא יבמה.

ושמא חי הוא, וזקוקה היא לו ליבום.

ואף על פי שאשתו אומרת שהוא מת, אינה נאמנת בעדות זו להעיד עבור חברתה, אלא רק לעצמה.

שהרי היא אחת מחמשת הנשים, ששנינו לעיל שאינן נאמנות להעידה להתירה לשוק.

וכן זו השניה שאמרה מת בעלי, אסורה מפני בעלה של זו הראשונה, שהוא יבמה, ושמא זקוקה היא לו.

ובאותן הנשים: אם לזו יש עדים (19) שמת בעלה, ולזו אין עדים על מיתת בעלה,

אותה אשה שיש לה עדים על מיתת בעלה אסורה להינשא לשוק, כי שמא בעלה של שניה, שהוא יבמה, חי, וזקוקה היא לו.

ועדיה לא מוסיפים לה כלום, שהרי נאמנת היא גם בלעדיהם על מיתת בעלה.

ואותה, השניה שאין לה עדים על מיתת בעלה, אלא היא אומרת שמת, ואשה שאמרה מת בעלי נאמנת

נאמנת היא על מיתת בעלה, ומותרת לשוק. שהרי אין לה יבם, לפי שהעדים של חברתה מעידים על יבמה שהוא מת.

או אם לזו יש בנים מבעלה ולזו אין בנים מבעלה ואין עדים לאחת מהם על מיתתן,

אותה אשה שיש לה בנים מותרת להנשא לשוק, שנאמנת היא על מיתת בעלה להתיר עצמה, ואינה נופלת ליבום שיש לה בנים,

ואותה יבמה שניה שאין לה בנים, וזקוקה ליבום במיתת בעלה, אסורה לשוק, שמא יבמה חי, ויבמתה אינה נאמנת להעיד עליה להתירה.

וכשלאותן יבמות יש שני אחים לבעליהן, וזו אומרת מת בעלי, וזו אומרת מת בעלי, ואין להן בנים מבעליהן ולא עדים על מיתתם - נאמנות הן על מיתת בעליהן. לפי שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם, (20) [כשיש לה יבם], ונופלות לפני האחים לייבום.

נתייבמו לאחי בעליהן, ולאחר זמן מתו היבמין -

אסורות להנשא לשוק.

אשה זו מפני בעלה הראשון של שניה, שהוא יבמה.

ואשה זו מפני בעלה ראשון של חברתה, שהוא יבמה.

כי שמא עדיין חיים הם ונפלו לפניהם לייבום.

ואע"ג שקיבלנו בתחילה דבריהם שמתו בעליהן, והתרנו להם על פי עדותן להנשא ליבם (21)

מכל מקום, עכשיו שרוצות הן להנשא לשוק, נמצאת עדות יבמה מועילה לחברתה [כברישא דמתניתין]. ואין יבמות מעידות זו לזו. ודוקא בתחילה, שהיתה נאמנותן אצל עצמן, היו נאמנות.

ורבי אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין, והיו בחזקת שמתו בעליהן -

תוכן העניינים

חברותא על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה