חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ
פרק חמש עשרה - האשה שלום
מתניתין:
א. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, והלכו כששלום בינו לבינה וכן שלום בעולם, שאין ידוע על מלחמה במקום שלשם הלכו, וחזרה ובאה לכאן בלא בעלה ואמרה בב"ד מת בעלי, נאמנת ותנשא על פי עדותה, ואם אין לה בנים ויש לבעלה אח ואמרה מת בעלי, תתייבם על פי עדותה.
הטעם שנאמנת, כיון שאין שעת חירום, וממילא אין חשש שמדברת מאומד לבה לומר הואיל ולא בא חודש או חודשים ודאי הרגוהו ליסטים, אלא אמרינן שראתה אותו מת ממש, שאם לא כן לא היתה אומרת שמת, כיון שחוששת שמא יבא לאחר שניסת ותהא מקולקלת, שתיאסר בין לבעלה הראשון ובין לבעלה השני.
ב. אם היה שלום בינו לבינה אבל ומלחמה בעולם, וחיישינן שמדברת מאומד לבה.
או שהיה קטטה בינו לבינה כשהלכו, ואז, אפילו יש שלום בעולם, מכל מקום חיישינן שהיות והיא שונאתו רוצה היא לאסור עצמה עליו,
ובאתה ואמרה "מת בעלי", אינה נאמנת..
רבי יהודה אומר לעולם אינה נאמנת, אפילו אם היה שלום בינו לבינה ושלום בעולם, אלא אם כן באתה בוכה, ובגדיה קרועין מאבלה על בעלה.
אמרו לו חכמים לרבי יהודה, אם כן, פקחת שיודעת שצריכה לבוא לב"ד ולבכות, תנשא, ואילו שוטה, שאין לה דעת לאמת דבריה על ידי בכיה בב"ד לא תנשא?
אלא אחת זו שבאתה בוכה ובגדיה קרועין ואחת זו שבאתה כשאינה בוכה ואין בגדיה קרועין, תנשא.
גמרא:
תנא ברישא שנאמנת בידוע ששלום בינו לבינה, משום דקבעי למיתני בסיפא שבידוע שקטטה בינו לבינה אינה נאמנת.
תנא ברישא בידוע ששלום בעולם נאמנת משום דקבעי למתני בסיפא שבידוע שמלחמה בעולם אינה נאמנת.
אמר רבא: מאי טעמא דאינה נאמנת כשיש מלחמה?
משום דאמרה בדדמי מאומד ליבה דסברה, מעלה על דעתה וכי בכל הני דאיקטול הוא בעלה פליט?
וגם אם תמצא לומר כיון דשלום בינו לבינה, ממילא חוששת אפילו לצד רחוק שיחזור ותהיה מקולקלת, ומשום כן נטרא, נשמרת היא מלומר בב"ד שמת עד דחזיא, שתראהו שנהרג.
מכל מקום, היא אינה נאמנת.
כיון דזימנין דמחו ליה בגירא, הכוהו בחץ או ברומחא, וסברא בדעתה שודאי מת, ובאמת לא מת דאיכא דעבד סמתרי תחבושת (1) וחיה.
וכעת דנה הגמרא בכמה אופנים, האם חוששים בהם שאומרת בדדמי כמו במלחמה. או לא.
מעיקרא סבר רבא למימר, שרעבון, אם אומרת שמת ברעב אינו כמלחמה. ונאמנת, היות דלא אמרה בדדמי מאומד ליבה שמת ברעב.
הדר אמר רבא: חזר בו ואמר רעבון הרי הוא כמלחמה ואינה נאמנת, מפני שמפחדת למות ובורחת משם קודם שמת, ואומרת בדדמי.
וכמעשה שהיה דההיא דאתת לקמיה דרבא אמרה ליה: בעלי מת ברעב, ורבא רצה לבודקה שאינה מדברת מאומד ליבה, ולכן אמר לה: שפיר עבדת דשיזבת נפשיך טוב עשית שהנחת אותו אפילו חי וברחת לך. כי האם סלקא דעתא וכי יעלה בדעתך דבההוא פורתא דנפפיתא קמח מנופה בנפה דשבקת ליה, שהשארת לו, הוה חיי?
אמרה ליה: מר, רבא, האם גם אתה נמי ידע דכי האי גוונא לא חיי.
ומוכח שאמרה מאומד ליבה שמת, ומשום האי מעשה הדר ביה רבא.
הדר אמר רבא: רעבון גריעא ממלחמה. דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה, הוא דלא מהימנא וחיישינן שמדברת מאומד לבה.
הא אם אמרה מת על מטתו, מהימנא לפי שאינה חשודה לשקר (2) ולומר שמת על מטתו, משום שסבורה שמא ברח מהמלחמה וניצל, ואילו גבי רעבון אפילו אם אמרה מת על מטתו חיישינן שמשקרת, כיון שהיא סבורה איך יחיה, ואינה נאמנת עד דאמרה מת וקברתיו.
מפולת שנפל הבית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר הרי הוא כמלחמה ואינה נאמנת דחיישינן דאמרה בדדמי.
שילוח נחשים ועקרבים הרי הן כמלחמה וחיישינן דאמרה בדדמי.
דבר, אמרי לה הרי הוא כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה.
אמרי לה הרי הוא כמלחמה דחיישינן דאמרי בדדמי.
ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכי אדאמרי אינשי שסומכת דעתה אמימרא ד"שב שנין הוה מותנא, ואינש בלא שני לא אזיל".
אדם בלא עיתו אינו מת אפילו בשבע שני דבר!.
ולכן אינה אומדת בדעתה שמת עד שתראהו מת.
שנינו במשנה בהוחזק לנו שיש מלחמה בעולם אינה נאמנת.
ומסתפקת הגמרא: איבעיא להו: מה הדין בהחזיקה היא מלחמה בעולם שלא היינו יודעים שיש מלחמות באותן מדינות אלא מפיה, מהו.
דף קטו.
מי אמרינן יש לה מיגו דמה לה לשקר, כיון (תחילת העמוד) דאי בעיא הוי אמרה שלום בעולם, והיתה נאמנת, שהרי לא הוחזק שיש מלחמה בעולם, השתא נמי שהיא אומרת שיש מלחמה אמרינן אינה משקרת, ונאמנת.
או דלמא, הכא ליכא למימר נאמנת מטעם מיגו דמה לה לשקר, דהא איהי גופא לא מכוונה לשקורי, אלא כיון דאיחזקה מלחמה אמרה בדדמי וסבורה היא שמת ולכן לא אתי מה לי לשקר ומרע ומבטל חזקתיה שאין מועלת הנאמנות שאינה משקרת לבטל החזקה שאומרת מאומד ליבה (3).
תא שמע:
באה האשה לב"ד ואמרה: עישׁינו עלינו בית עישׁינו עלינו מערה הציתו באש את הבית או את המערה שהיינו שם, אני ובעלי, ונתמלא עשן.
והוא נשאר ומת ואני ברחתי ונצלתי, אינה נאמנת.
והא הכא החזיקה היא מלחמה זו, וקתני אינה נאמנת, ולא אמרינן מה לה לשקר, דאי בעיא אמרה מת סתמא.
ודחינן: שאני התם, כשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת.
ואי משום עשן, דאמר לה הב"ד כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא.
אבל לגבי מלחמה איכא למימר דלא אמרה, אי לא ראתהו מת, דהא אי בעיא לשקורי לא הוי מחזקה מלחמה בעולם.
תא שמע:
באה האשה לב"ד ואמרה: נפלו עלינו עובדי כוכבים, נפלו עלינו ליסטים,
הוא בעלי מת, ואני ניצלתי, נאמנת.
וכאן הרי היא החזיקה במלחמה, וקתני נאמנת. ומוכח שאמרינן מה לה לשקר.
ודחינן: התם, כיון שמלחמה קטנה היא דאיהי הוה בהדיה, לא אמרה בדדמי, דאשה אינה מתייראת מלסטים. ובמקום שאינה פוחדה, דרך האשה לעמוד אצל בעלה עד שימות, וכדרב אידי דאמר, אשה אינה פוחדת מליסטים. דאמר רב אידי: אשה - כלי זיינה עליה! שאין הורגים אותה אלא באים עליה, ואחר שבאים עליה, שוב לא הורגים אותה [רש"י במסכת עבודה זרה כה ב].
ובעיין דהחזיקה היא מלחמה בעולם, לא איפשיטא.
ההוא גברא דבשלהי הלוליה בסוף חתונתו, איתלי נורא בי גנני נאחזה האש בבית החופה.
אמרה להו דביתהו אמרה אשתו לאנשים שהיו שם חזו גבראי חזו גבראי תראו את בעלי שהאש אוכלתו.
אתו, חזו הלכו ומצאו גברא חרוכא, דשדי איש חרוך שלא היה ניכר מי הוא, ופסתא דידא דשדיא וסמוך לו נמצאה מוטלת יד חתוכה, שרופה.
סבר רב חייא בר אבין למימר היינו "עישׁינו עלינו בית עישׁינו עלינו מערה" דאמרן לעיל דכי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא.
ודחינן: אמר רבא מי דמי? התם
בעישׁינו עלינו בית, לא קאמרה "חזו גבראי, חזו גבראי".
ועוד, הרי שם לא ראו גברא חרוכא דשדי, ופסתא דידא דשדיא, ולכן חיישינן שאמרה בדדמי, ואמרינן אפשר איתרחיש ליה ניסא, אבל כאן הרי ליכא למימר הכי.
ומבארינן: ורבי חייא בר אבין אמאי לא קיבל את עדותה? והרי חזו גברא חרוכא דשדיא!? ומפרשינן: דאף כאן אפשר דאמרה בדדמי, דאימא אינש אחרינא אתא לאצלוי ואכילתיה נורא זה שבא להצילו נשרף ופסתא דידא דשדיא מאיש אחר (4) ונורא איתליא בבעלה ואתיליד ביה מומא, ומחמת כיסופא ומחמת הבושה שנהיה בעל מום אזל וערק לעלמא.
שנינו במשנה דהאשה אינה נאמנת להעיד דמת בעלה במלחמה.
ומסתפקת הגמרא: איבעיא להו, עד אחד שהעיד שמת בעלה בשעה שמלחמה בעולם - מהו? מי מהימנינן ליה או לא.
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן טעמא דאקילו רבנן משום עיגונא דעד אחד מהימן להעיד שמת בעלה, משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ולא משקר,
הכא נמי אע"ג שמלחמה בעולם לא משקר (5).
או דלמא טעמא דעד אחד מהימן משום דסמכינן אאשה דהיא גופא דייקא ומינסבא, שתחקור יפה באמתלאות ובכל הדברים המוכיחים לידע היאך היה הענין עד שתגיע לדבר הראוי לסמוך עליו (6)
והכא (7) הואיל ומלחמה בעולם, שניהם אמרי בדדמי, ולא דייקא, ומינסבא. (8)
אמר רמי בר חמא: תא שמע:
דאמר רבי עקיבא: כשירדתי מא"י לנהרדעא שבבבל לעבר את השנה, מצאתי את נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שהחכמים שבא"י אין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד, אלא רק חכם אחד מתיר ורבי יהודה בן בבא שמו.
ונמתי ואישרתי לו כן הדברים.
אמר לי: אמור להם לחכמים שבא"י משמי: אתם יודעים שהמדינה הזו א"י משובשת בגייסות, כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד.
והוינן בה: מאי מדינה משובשת בגייסות, לאו, אע"ג דמדינה זו א"י משובשת במלחמות.
ועם כל זה, כך מקובלני, שמשיאין על פי עד אחד. אלמא, מוכח מכאן דעד אחד מהימן כשיש מלחמה.
ודחינן: אמר רבא: אי הכי, מאי שנא דאמר "מדינה זו"?
"כל מקום שיש גייסות" מיבעי ליה.
אלא, אמר רבא: הכי קאמר נחמיה איש בית דלי לרבי עקיבא:
אתם יודעים שמדינה זו א"י משובשת בגייסות, ולא אפשר לי למשבק לעזוב את אינשי ביתי ומייתי ולבא לא"י קמי רבנן.
ולכן אמור להם בשמי כך מקובלני מרבן גמליאל, שמשיאין האשה על פי עד אחד.
תא שמע:
מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, וטבעה, והשיא רבי נשותיהן על פי עדותן של כמה נשים.
והוינן בה: והא מים, כמלחמה דמו, דאיכא למימר בדדמי, שמאחר שראוהו טובע, אין סבורים עליו שיעלה, ואין חוששין להמתין לראות אם יעלה אף במים שאפשר לראות את הסוף מארבע רוחותיו.
ונשים, אפילומאהשהעידו - כעדאחדדמו.
וקתני: השיא!
אלמא עד אחד במלחמה נאמן, ולא חיישינן דאמר בדדמי.
ודחינן: ותסברא שבעדות טביעה סגי?
והרי כאן, שבספינה היו באים (9), מים שאין להם סוף נינהו!
שהרי אינו רואה את הסוף של המים מארבע רוחותיו.
ומים שאין להם סוף - אשתו אסורה אף במקום שהעידו שני עדים כשרים שטבע, כי חיישינן שמא צף תחת המים, ויצא במקום שאין עינו של זה רואתו.
אלא על כרחך היכי דמי, דאמרי, שהן מעידות כך:
אסקינהו קמן, העלום מן המים לפנינו,
דף קטו:
וחזינהו לאלתר מיד כשהעלום, וקאמרי נמי סימנין מובהקין, דלאו עלייהו אטביעות עין גרידא סמכינן, דחיישינן דלמא אחרים נינהו לפי שהמים משנים את צורת הפנים ואין ניכר כל כך [שיטת רש"י] (10), אלא אסימנים סמכינן, שבבירור הכירום יפה ואין כאן מקום לחשוש שאמרו בדדמי (11).
ובעיין דעד אחד במלחמה, לא איפשיטא.
מעשה בההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה בעדים. (12)
אמר ליה מפקיד לאחר זמן: הב לי שומשמי.
אמר ליה נפקד: שקילתינהו! כבר החזרתים לך.
אמר ליה מפקיד: יש לי סימן מובהק, והא כן וכן הויין, כך וכך סאין היו.
ובחביתא רמיין, ועדיין הן אצלך בחבית, צא ובדוק בה ותמצא כחשבוני.
אמר לו: דידך שקלתינהו. והני, אחריני נינהו ושלי הם.
סבר רב חסדא למימר: כיון דאיכא עדי פקדון וגם סימן שהן שלו, אם כן היינו שני תלמידי חכמים דלעיל, דאמרינן נאמנים להשיא נשותיהן בעדים וסימנים, ולא אמרינן: הנך תלמידי חכמים אזלו לעלמא, והני מתים שהעלו מן המים אחריני נינהו, ואירע שהיו להם סימנים דומים.
והוא הדין כאן, שאין לנו לחשוש אולי הם אחרים, ואירע שיש בהם אותם הסימנים.
אמר ליה רבא: מי דמי הכא להתם? התם בשני תלמידי חכמים קאמרי סימנים וידוע דליכא למיחש לשקרא. (13).
הכא, בשומשמי, מאי דאמר ליה מפקיד לנפקד לא חשיב סימן. כי מאי סימנא אית להו (14).
ואילימא מאי דקאמר "כן וכן הויין" [כך וכך סאים של שומשומין היו], אין להחשיב זאת לסימן, דאימר חושבנא איכא למימר דאיתרמי, במקרה, כמו החשבון הזה.
אמר ליה מר קשישא בר רב חסדא לרב אשי: ומי חיישינן שמא פינן לראשונות והני אחרינא נינהו, כאשר הסימן של הראשונות נמצא לפנינו?.
והתנן: מצא כלי וכתוב עליו אות קו"ף אמרינן שכל התבואה הנמצא בה הרי זה קרבן הקדש.
או אם מצא כתוב עליו אות מ"ם הרי זה מעשר.
היה כתוב עליו דל"ת הרי זה דמוע, תרומה וחולין שנתערבו, ואין נאכל אלא לכהן.
אות טי"ת הרי זה טבל.
אות תי"ו הרי זה תרומה.
כיון שבשעת הסכנה שגזרו שלא לקיים מצוות היו כותבין תי"ו תחת תרומה. ומוכח שלא אמרינן שמא פינו אותה תבואה שנתן בה בכתיבת אות זה, ואלו אחרים נינהו.
אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי לא חיישינן שמא פינן לראשונות והני אחריני נינהו?
והא אימא סיפא: רבי יוסי אומר: אפילו מצא חבית ישנה וכתוב עליה תרומה, הרי אלו חולין.
שאני אומר: אשתקד מתחילה הוה מלא תרומה, ובשנה אחרת פינה אלמא חייש רבי יוסי לשמא פינן, כיון דדרך הוא שבשנה אחרת משים בו דבר אחר, ומסתבר דרבנן לא פליגי עליה בחך סברא אלא דכולי עלמא חיישינן שמא פינן.
והכא בהא קמיפלגי: מר תנא קמא סבר, אם איתא דפינהו, מיכפר הוה כפר מקנח וגורר היה את האות בזפת, ולכן לא חיישינן דפינהו. ואידך ור' יוסי סבר: אימר, אישתלויי אישתלי, שכח למחוק את הסימן.
אי נמי, לפנחיא (15) שבקיה להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה ולא גיררה כדי שיבדלו בני אדם מהן.
מעשה ביצחק ריש גלותא (1) בר אחתיה דרב ביבי, דהוה קאזיל מעירו קורטבא לאספמיא, ושכיב. ומת באספמיא.
שלחו מהתם, מאספמיא, שליח לקורטבא, להודיע כי איש אחד ששמו יצחק ריש גלותא, בן אחתיה דרב ביבי, הוה קאזיל, הלך, מקורטבא לאספמיא, ושכיב. אבל לא היו העדים שהעידו שהוא הגיע עמהם לאספמיא, וידעו שזה הוא שמו [וגם לא אנשי אספמיא], מכירים שיהא זה אותו יצחק של קורטובא, שיצא ולא חזר (2).
והיתה השאלה: מי, האם חיישינן לתרי יצחק המכונים "ריש גלותא", ויצחק זה שמת, איש אחר הוא, ואילו יצחק ריש גלותא שיצא מכאן הלך למקום אחר, ועדיין חי הוא.
או לא חיישינן להכי, ותלינן שיצחק המכונה ריש גלותא שהיה דר בקורטובא הוא המת, הואיל ולא הוחזקו שנים עם אותו השם בעיר אחת. (3).
אביי אמר, חיישינן. משום שהשיירות מצויות היו, וקיימא לן במסכת גיטין כי במקום שהשיירות מצויות, אע"פ שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, חוששין לשני יוסף בן שמעון. ולפיכך, יבדק כל העולם שמא יש יצחק ריש גלותא אחר בסוף העולם.
רבא אמר, כיון שהעדים שראו בו שמת העידו שהוא אותו שיצא עמהם מקורטובא לאספמיא, לא חיישינן הואיל ולא הוחזקו שני יצחק ריש גלותא בקורטובא. ואמרינן כאן נמצא כאן היה, ואין תולין באדם אחר שאינו ידוע (4).
ומביא אביי ראיה לדבריו:
אמר אביי: מנא אמינא לה דחיישינן לשני יוסף בן שמעון?
דההוא גיטא, דאשתכח בנהרדעא והאשה עומדת לפנינו ותובעת את הגט.
וכתיב בגיטא: בצד קלוניא מתא, שם עיר בארץ נהדרעא (5) אנא בן חורין מליתן מס אנדרולינאי נהרדעא, פטרית ותרכית ית פלונית אנתתי, שהוא לשון גירושי אשה; ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דרבי יהודה נשיאה לשאול אי חיישינן לאנדרולינאי אחר שכתב גיטא או לא.
ושלח ליה רבי יהודה נשיאה: תיבדק כל ארץ נהרדעא כולה!
אלמא לא אמרינן מקלוניא היה נמצא, ומשם היה, ולא תהא צריך בדיקה אלא קלוניא עצמה.
ודוחה רבא את הראיה:
ורבא אמר: דאם איתא דכל נהרדעא צריכה בדיקה יבדק כל העולם מיבעי ליה (6) שמא אנדרולינאי אחר היה בנהרדעא והלך לו (7) אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלח הכי, שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאין צריך. ולעולם אינו צריך בדיקה אלא קלוניא עצמה.
ומביא רבא ראיה לדבריו:
אמר רבא: מנא אמינא לה דלא חיישינן לתרי יצחק, דהנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא, וכתיב בהו שמות המלווים בשמות שהם שכיחים שם, כגון חבי בר ננאי, וננאי בר חבי.
ואגבי בהו רבא בר אבוה זוזי!
חייב רבא בר אבוה את הנתבע שהוציא נגדו בעל השטר את שטרו, שיפרע את חובו. ולא קיבל את טענתו שאינו חייב לו, אלא לאדם אחר הנושא גם הוא את השם הזה.
והא השמות חבי בר ננאי, וננאי בר חבי, במחוזא שכיחי טובא, ואפילו הכי גבה בהן המלוה כשהוציא שטר חוב על אחרים, ולא חיישינן שמא אחר היה, ובהכרח הוא משום דאמרינן היות ברשותו נמצאו, שלו היו מתחילתן.
וכיון שלענין ממון, אף על גב שהוחזקו שנים עם אותו השם לא חיישינן שמא השטר של אחר, הוא הדין לענין איסורא כי לא הוחזקו, מיהא, לא חיישינן.
אך אביי דוחה את הראיה:
ואביי אמר:
דף קטז.
למאי ניחוש לה לשטר זה, שגבה בו רבא בר אבוה?
אי לנפילה, שנפל השטר מהמלוה, ומצאו זה ששמו כשם המלוה, אין לחוש לכך כי מזהר זהיר ביה המלוה לשומרו שלא יאבד. (8)
אי לפקדון, שמא הפקידו המלוה בידי אדם זה ששמו כשמו, גם לכך אין לחוש.
כיון דשמיה של המפקיד הוא כשמיה של הנפד, לא מפקיד גביה, היות שחושש בעל השטר שמא הנפקד יגבה עם השטר את החוב לעצמו.
מאי אמרת, למה יש לחשוש, דלמא מסר ליה,
אין לחוש לכך, כיון דאותיות, כגון שטר, נקנות במסירה בלא קנין, שוב אינו יכול לחזור בו.
מעשה בההוא גיטא דאשתכח בסורא, והאשה עמדה ותבעתו (9), וכתיב ביה הכי: בסורא מתא, אנא ענן בר חייא נהרדעא, פטרית ותרכית פלונית אנתתי. ואנו חוששין שמא אין זה הגט מאותו ענן בעל זו האשה, אלא מענן אחר.
ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא, ולא הוה ענן בר חייא אחרינא, לבר מענן בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעא.
ואתו סהדי מנהרדעא ואמור: דההוא יומא כי איכתב ההוא גיטא בסורא, ענן בר חייא מחגרא גבן הוה עמנו היה בנהרדעא.
אמר אביי: אף לדידי דאמינא חיישינן לתרי ענן, הכא לא חיישינן. דהא איבדקא כל נהרדעא, ולהאי ענן ליכא למיחש דהא קאמרי סהדי דבנהרדעא הוה, מאי בעא בסורא, והרי לא יתכן לבוא באותו היום מנהרדעא לסורא.
אמר רבא: אף לדידי דלא חיישינן לתרי ענן היכא דלא הוחזק, הכא חיישינן הואיל והוחזק איש אחר כשמו. ודלמא בגמלא פרחא אזל, שהולך מהר כעוף הפורח, אי נמי בקפיצה בקפיצת הדרך על ידי שם המפורש אזל, אי נמי מילי אמירה מסר (10) לעדים, ואע"פ שלא היה עמהם, שמא מתחלה אמר להם בעירו, כתבו גט לאשתי, ואח"כ הלכו העדים לסורא.
וכדאמר להו רב לספרי, וכן אמר להו רב הונא לספרי שכותבין את השטרות:
כי איתנכו כאשר אתם נמצאים בשילי, שם מקום, כתובו את מקום השטר שהוא בשילי, אע"ג דמימסרן מילי אע"פ שנצטויתם בכתיבתו בהיני - שם מקום.
וכי איתנכו בהיני, כתובו בהיני, אע"ג דמימסרן מילי בשילי.
ועתה חוזרת הגמרא לבעיה הקודמת:
מאי הוה עלייהו דשומשמי?
איך נפסקת ההלכה, מי חיישינן שמא פינן והאי אחרינא הוא או לא.
רב יימר אמר, לא חיישינן.
רבינא אמר, חיישינן.
והלכתא חיישינן:
שנינו במשנה: קטטה בינו לבינה וכו' אינה נאמנת: והוינן בה: היכי דמי קטטה בינו לבינה שמפני כך האשה שונאה את בעלה?
כי אם היה ביניהם שום כעס אין זו "קטטה", לפי שדרך איש ואשתו לכעוס לפעמים זה על זה, ואין האשה שונאתו, בגלל זה. אלא, מדובר בקטטה המביאה לגירושין, דאורחא דמילתא שהיא שונאתו (11).