אור ברסלב
חברותא על יבמות פרק שנים עשרה - מצות חליצה

חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ

פרק שנים עשרה - מצות חליצה

פרק אחד עשרה - נושאין על האנוסה

כתוב בתורה בפרשת ייבום [דברים פרק כ"ה]: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי: וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה: ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".

והיינו, שאם היבם אינו רוצה לשאת את יבמתו, הרי שהיא צריכה לקיים מצות חליצה, כדי להפקיע את זיקתו של היבם ולהתירה להנשא לאחרים.

הפרק שלפנינו עוסק במצות חליצה, היאך היא נעשית בפועל. ואלו הם חלקי החליצה המתבארים בפרק שלפנינו:

א. קריאה. דהיינו, קריאת היבמה לפני הזקנים: "מאן יבמי להקים לאחיו שם וכו'", קריאת היבם לאחר מכן: "לא חפצתי לקחתה", וקריאת היבמה לאחר שנעשית החליצה: "ככה יעשה לאיש וכו'".

ב. חליצה. דהיינו, חליצת נעלו של היבם מעל רגלו הימנית. ובפרק זה מתבאר באיזו נעל נעשית החליצה, היאך היא צריכה לישב על רגלו, והיאך נעשית החליצה על ידי היבמה.

ג. רקיקה. דהיינו, שצריכה היבמה לירוק לפני היבם. ובפרקין מתבאר כיצד נעשית הרקיקה.

ד. קריאת שמו בישראל "בית חלוץ הנעל".

כמו כן מתבאר בפרק זה מתי נעשית החליצה, בפני מי היא נעשית, ואיזה יבם ויבמה כשרים לחליצה.

מתניתין:

מצות חליצה נעשית בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות, שאינם מהסנהדרין.

[והגמרא מקשה, אם כן, שנעשית אף בהדיוטות, מדוע תנן בתחילת המשנה: "בשלשה דיינין"?]

חלצה במנעל העשוי מעור רך, כעין מנעל שלנו חליצתה כשרה.

ולהלן יתבאר, שדין זה, שחליצה במנעל כשרה, הוא דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין חולצין במנעל. אלא, עיקר חליצה נעשית בסנדל, שעשוי מעור קשה (1).

אבל אם חלצה באנפיליא, (2) דהיינו מין מנעל העשוי מבגד חליצתה פסולה (3).

והטעם, משום שצריך שיהא המנעל דבר המגן, דכתיב "וחלצה נעלו", ונעל הוא דבר המגן, כדכתיב בספר יחזקאל [טז י], שאמר הקב"ה לירושלים: "ואנעלך תחש". כלומר, אנעיל אותך מנעל העשוי מעור של תחש, שהוא מין חיה (4). ומוכח מכאן שמנעל הוא של עור.

חלצה בסנדל שיש לו עקב (5) כשר. ואילו אם חלצה בסנדל שאין לו עקב פסול.

נחתכה רגלו של היבם מן הארכובה [הברך] ולמטה, דהיינו, שנשתייר קצת מן הרגל מהארכובה ולמטה, וחלצה לו שם את המנעל (6) חליצה כשרה.

אבל אם נחתכה רגלו מן הארכובה ולמעלה, וחלצה לו כך חליצה פסולה. וטעם דין זה יתבאר להלן בגמרא.

חלצה בסנדל שאין שלו [שאין הסנדל של היבם],

או שחלצה בסנדל של עץ, (7)

או שחלצה בסנדל של רגל שמאל הנעול ברגל ימין, שנעל מנעל של רגל שמאל על רגל ימין, וחלצה לו כך,

בכל אלו חליצה כשרה.

אבל אם חלצה לו ברגל שמאל, נחלקו בזה במתניתין להלן [קד א].

וכן אם חלצה בסנדל גדול ממידת רגלו, שהוא יכול עדיין להלוך בו, למרות שהוא גדול ממידתו,

או שחלצה בסנדל קטן ממידת רגלו של היבם, שהוא עדיין חופה את רוב רגלו חליצתה כשרה.

גמרא:

ותמהינן: ומאחר דאפילו שלשה הדיוטות כשרים לחליצה, דיינין למה לי?

ומבארינן: באמת אין צריכין דווקא דיינים, והא דקתני "בשלשה דיינין", קא משמע לן, דבעינן לחלוץ דווקא בשלשה שיודעים להקרות (8) ליבם וליבמה את הפרשה שהם צריכין לקרות (9).

דהיינו, שהיבמה צריכה לומר: "מאן יבמי", ו"ככה יעשה לאיש", והיבם צריך לומר: "לא חפצתי לקחתה", ולבסוף צריכים כולם לענות ולומר: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". וכל קריאות אלו צריכות להיות בלשון הקודש (10). והיינו שצריכים השלשה להיות כעין דיינים, שיודעין להקרות בלשון הקודש.

ואמרינן: תנינא להא דאמרן לעיל בברייתא.

דתנו רבנן: מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים. והיינו כפי שתירצנו לעיל.

רבי יהודה אומר: מצות חליצה בחמשה נעשית.

מאי טעמא דתנא קמא?

דתניא: כתיב בפרשת חליצה: "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים". ומיעוט זקנים שנים. וכיון שאין עושין בית דין שקול שיכול להחלק בשווה, כדי שתוכל להיות הכרעה על פי הרוב, לכן מוסיפין עליהן, על אותם השנים, עוד אדם אחד. הרי כאן שלשה.

ורבי יהודה, מנליה דבעינן חמשה? הכי יליף לה: מדכתיב התם "וקראו לו זקני עירו", למדים שצריך שנים. ומדכתיב עוד "זקנים" באותו מקרא שמממנו למד תנא קמא, ילפינן דבעינן עוד שנים (11) . וכיון דאין עושין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד. הרי כאן חמשה!

ותנא קמא, האי דכתיב "זקני", מאי עביד ליה, מה הוא לומד ממקרא זה?

ומבארינן: מיבעי ליה לרבויי דאפילו שלשה הדיוטות כשרין לחליצה.

ורבי יהודה, הא דהדיוטות כשרין לחליצה, מנא ליה?

ומבארינן: נפקא ליה מדכתיב: "ונגשה אליו יבמתו לעיני הזקנים".

דאמר מר: מדכתיב "לעיני הזקנים", ממעטים פרט לסומים, (12) שאינם כשרים לח ליצה.

ומדאיצטריך למכתב "לעיני" למעוטי סומים מחליצה, שמע מינה דאפילו הדיוטות כשרים.

דאי סלקא דעתך דווקא סנהדרין בעינן למצות חליצה, אם כן, למה לי מקרא מיוחד למעוטי סומין? הלא מדתני רב יוסף נפקא שסומין אינם כשרים לחליצה!

דתני רב יוסף: כשם שבית דין צריכים להיות מנוקים בצדק, שנאמר: "בצדק תשפט", כך בית דין צריכים להיות מנוקים מכל מום.

דף קא:

שנאמר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". ואם כן, הרי נתמעטו סומין מלהיות בסנהדרין, שהרי הם בעלי מום! (13)

אלא, על כרחך, שאפילו הדיוטות כשרים לחליצה, ולכן צריך את המקרא של "לעיני", למעט סומין.

ואידך, תנא קמא, ההוא מקרא ד"לעיני", מאי עביד ליה? מה הוא למד ממנו?

ומבארינן: ההוא לכדרבא הוא דאתא.

דאמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא דקא נפיק מפומא דיבמה, צריכים הדיינים לראות בעיניהם את הרוק כשהוא יוצא מפיה של היבמה (14). דכתיב: "לעיני הזקנים וירקה". ואידך נמי, רבי יהודה, הא מיבעי ליה לקרא ד"לעיני" לכדרבא!

ואמרינן: אין הכי נמי. באמת המקרא של "לעיני", לההוא דרבא הוא דאתא.

ואלא הדיוטות, מנא ליה לרבי יהודה דכשרין לחליצה? והרי המקרא "לעיני" נצרך לדרשה אחרת!?

ואמרינן: נפקא מדכתיב "בישראל", שמשמע ישראל כל דהו, ואפילו הדיוטות.

ואידך, תנא קמא, האי קרא ד"בישראל" מאי עביד ליה, מה הוא למד ממנו?

ואמרינן: מיבעי ליה לאותו מקרא לכדתני רב שמואל בר יהודה:

"בישראל" בבית דין של ישראל דווקא תיעשה החליצה, ולא בבית דין של גרים.

ואידך, רבי יהודה, מנין הוא למד שחליצה נעשית דווקא בבית דין של ישראל?

ואמרינן: "בישראל" אחרינא כתיב בפרשת חליצה. ומאותו מקרא הוא למד דין זה.

ואידך, תנא קמא, מה הוא למד מאותו מקרא ד"בישראל" האחר? ואמרינן: מיבעי ליה לכדתניא: אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי טרפון, ובאה יבמה לחלוץ, ואמר לנו רבי יהודה: ענו כולכם ואמרו: "חלוץ הנעל". ולמדין אנו דין זה ממה שכתוב: "ונקרא שמו בישראל", שכולם צריכים לקרוא "חלוץ הנעל".

ואידך, רבי יהודה, מנין לו אותו דין של ר' יהודה?

ואמרינן: מדכתיב באותו מקרא "ונקרא" (15) נפקא ליה האי דינא, שמשמע שצריך להקרא שמו של היבם "בית חלוץ הנעל" בפי הכל.

ותמהינן: אלא מעתה, שאנו למדים ממה שכתוב "זקנים" ו"זקני", שצריך שלשה דיינים לתנא קמא, וחמשה לרבי יהודה, אם כן נלמד ממה שכתוב באותו מקרא "וקראו לו זקני עירו" לשון רבים, שצריך עוד שנים, וממה שכתוב "ודברו אליו" עוד שנים, ואם כן, הכי נמי שנאמר שלשיטת רבי יהודה הרי כאן תשעה, שיהא צריך לחליצה תשעה דיינים, ולשיטת רבנן נאמר שהרי כאן שבעה, ויהא צריך שבעה דיינים לחליצה!? ומתרצינן: ההוא מקרא ד"וקראו" מיבעי ליה לכדתניא: "וקראו לו זקני עירו" דווקא הם, ולא שלוחם (16).

ומהמקרא "ודברו אליו" מלמד שמשיאין לו ליבם עצה ההוגנת לו. שאם היה הוא ילד, דהיינו צעיר, והיא, היבמה, זקנה, דהיינו מבוגרת. או שהוא זקן והיא ילדה, אומרים לו: מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, חלוץ לה, ואל תיבמנה, וכלך אצל שכמותך, אצל אשה שהיא בגילך, ואל תכניס קטטה לתוך ביתך!

אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה: חליצה בשלשה, הואיל וסתם לן התנא (17) של משנתינו כוותיה [כמותו]. דהיינו, ששנה התנא במשנתינו סתם "מצות חליצה בשלשה", ולא הביא שיש מחלוקת בזה.

אמר ליה רבא לרב נחמן: אי הכי, במיאון [דהיינו, קטנה שהשיאוה אמה ואחיה בקטנותה, יכולה למאן קודם שתגדיל תחת בעלה, ולומר שאינה חפצה בו. ודין זה מדרבנן הוא, דמדאורייתא אף מיאון אינה צריכה, ואין קידושיה כלום, שרק אביה יכול לקדשה בקטנותה] נמי (18) נאמר שהלכה שתיעשה בשלשה, משום שסתם לנו התנא כך, דתנן סתם משנה במסכת סנהדרין: המיאון והחליצה בשלשה!?

וכי תימא הכי נמי, שבאמת כך ההלכה, והתניא: מיאון, בית שמאי אומרים: צריך להיעשות דווקא בבית דין מומחין. ובית הלל אומרים: בבית דין, ואף שלא בבית דין.

אלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, מודים שצריך שלשה למיאון. אלא שנחלקו אם צריכים הם להיות דווקא דיינים מומחים.

רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי מכשירין אף בשנים.

ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג, דהיינו, כרבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי, שמכשירים בשנים!

ומוכח שאין צריך דווקא שלשה למיאון, ודלא כסתם משנה!

ומבארינן: התם, בענין מיאון, יש רק חד סתמא, רק משנה אחת סתמה כך. ואילו הכא, בענין חליצה, יש תרי סתמי, דהיינו, משנתינו, ואותה משנה של מיאון במסכת סנהדרין, ולכן הלכה כך.

ומקשינן: התם נמי, בענין מיאון, תרי סתמי נינהו!

דתנן: האשה שנדרה הנאה מבעלה, ולא הפר לה, והלכה לחכם שיתיר לה, ולא מצא לה החכם פתח, הרי זה, אותו חכם, לא ישאנה, את אותה אשה. שמא יחשדו שלכן לא התאמץ למצוא לה פתח, כדי שתצא מבעלה, ויוכל הוא לשאתה.

אבל אם מיאנה או שחלצה בפניו, בפני החכם ישאנה, יכול לשאתה. מפני שאין המיאון נעשה רק בפניו, שאז היה מקום לחשד שעשה את המיאון או החליצה כדי שיוכל לשאתה, אלא הוא נעשה בב"ד, דהיינו בפני שלשה, ואין מקום לחשד.

אם כן, מצאנו עוד סתם משנה שמיאון נעשה בפני שלשה!

אלא, התם, גבי מיאון, תרי סתמי. ואילו הכא, גבי חליצה, תלתא סתמי. דהיינו, השתים שהבאנו לעיל, ועוד משנתינו שהבאנו עתה, לענין חשד.

ותמהינן: מכדי הא סתמא, והא סתמא, מה לי חד סתם, מה לי תרי סתם, מה לי תלתא!? סוף סוף סתם לנו התנא כך, ומשמע שכך היא ההלכה!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מה שפסק רב נחמן שחליצה בשלשה, היינו הואיל וסתם במקום מחלוקת היא. שהביא שם התנא שנחלק רבי יהודה בענין אחר, ובעניין חליצה לא שנה התנא שנחלק, אלא שנה סתם שחליצה בשלשה. שמע מינה שחזר בו רבי יהודה, והודה לתנא קמא שחליצה בשלשה.

דהכי תנן התם: סמיכת זקנים (19) [על ראש פר העלם דבר של ציבור], ועגלה ערופה, נעשים בשלשה. דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: בחמשה.

ובסוף המשנה שנינו: החליצה והמיאונין בשלשה. ולא שנה התנא דקפליג רבי יהודה בזה. והרי בברייתא שהביאה הגמרא לעיל, נחלק רבי יהודה, וסובר שחליצה נעשית בחמשה!

שמע מינה הדר ביה [חזר בו] רבי יהודה, והודה לתנא קמא, שחליצה בשלשה (20).

מה שאין כן לענין מיאון, שהרי באותה משנה ששנינו בסתם שנעשית בשלשה, לא נחלקו רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אליעזר ברבי יוסי בענין אחר, שנאמר שמזה שלא נחלקו בענין מיאון, משמע שחזרו בהם. לכן אין ראיה משם שהלכה שבשלשה.

ומסקינן: שמע מינה.

אמר רבא: צריכי דייני למיקבע דוכתא [לקבוע מקום] לחליצה. דכתיב: "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים". ולשון "השערה" (21), משמע שצריך מקום מיוחד (22) ומזומן לכך.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא דחליצה בחמשה (23).

ותמהינן: כמאן, כרבי יהודה? והא אמרינן לעיל דהדר ביה!

ומבארינן: מה שעשו חליצה בחמשה, לא משום שכך הדין, אלא לפרסומי מילתא עשו, כדי לפרסם שהיא חלוצה, שלא ישאנה כהן. או, כדי שיקפצו עליה לשאתה.

רב אשי איקלע לבי רב כהנא, אמר ליה רב כהנא: סליק מר לגבן [עלה אלינו] למלויי בי חמשה [להשלים למנין חמשה לצורך חליצה].

אמר רב כהנא: הוה קאימנא קמיה דרב יהודה [הייתי עומד לפני רב יהודה], ואמר לי: תא סק לזירזא דקני [בוא עלה לחבילה של קנים] (24) לישב שם לאיצטרופי בי חמשה.

אמרו לו: למה לי חמשה?

אמר להו: כי היכי דליפרסם מילתא [כדי שיתפרסם הדבר].

אמר רב שמואל בר יהודה, כי הוה קאימנא קמיה דרב יהודה, אמר לי: סק תא לזירזא דקני לאצטרופי בי חמשה, לפרסומי מילתא.

אמר ליה רב שמואל בר יהודה, תנינא: כתיב בענין חליצה: "בישראל", ודרשינן: בבית דין ישראל תיעשה החליצה ולא בבית דין של גרים. ואנא [ואני] גר אנא [שרב שמואל נתגייר עם אביו יהודה], ופסול אני לחליצה.

אמר רב יהודה: כגון רב שמואל בר יהודה, אף שהוא גר, מפיקנא ממונא אפומיה. כלומר, נאמן הוא עלי כל כך, שאוציא ממון על פיו.

ותמהינן: מפיקנא ממונא סלקא דעתך? והא "על פי שנים עדים" אמר רחמנא! ורב שמואל בר יהודה עד אחד הוא!

אלא כך אמר רב יהודה: מרענא שטרא אפומיה. שאם יאמר לי ששטר זה פרוע הוא, לא אדון עליו לפרעו (25).

דף קב.

אמר רבא: (תחילת העמוד) גר דן את חבירו, דהיינו גר אחר, בדיני נפשות (26), דבר תורה [מדאורייתא].

שנאמר: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך". ודיין בכלל מלך הוא, דכתיב: "מלך במשפט יעמיד ארץ", אם דומה דיין למלך, שאין צריך כלום יעמיד ארץ. ודרשינן: עליך, כלומר, לדון אותך, את ישראל, הוא דבעינן שיהא הדיין מקרב אחיך. אבל, גר דן את חבירו הגר.

ואם היתה אמו מישראל, ורק אביו נכרי דן אפילו את ישראל.

ולענין חליצה אינו דן עד שיהא גם אביו וגם אמו מישראל. שנאמר: "ונקרא שמו בישראל". משמע שצריך שיהא ישראל מכל צדדין (27).

אמר רבה אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו הנביא, ויאמר שחולצין במנעל שומעין לו.

אבל אם יאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, לפי שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.

ורב יוסף אמר רב כהנא אמר רב: אם יבא אליהו, ויאמר שאין חולצין במנעל שומעין לו.

אבל אם יאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, לפי שכבר נהגו העם לחלוץ בסנדל.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו מנעל, אם חולצין בו לכתחלה או לא. שרבה סובר שלכתחילה אין חולצין במנעל. אלא שאם יבא אליהו ויאמר שחולצין במנעל, נשמע לו.

ואילו רב יוסף סובר שלכתחילה חולצין במנעל. ורק אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין במנעל, נשמע לו.

ומקשינן: ולמאן דאמר שאפילו לכתחלה חולצין במנעל, והתנן במשנתינו: חלצה במנעל חליצתה כשרה. משמע שדווקא בדיעבד אין, חליצתה כשרה, אבל לכתחלה לא!

ומתרצינן: הוא הדין דאפילו לכתחלה חולצין במנעל. ואיידי דבעי למיתני בסיפא דמתניתין שבאנפיליא חליצתה פסולה, שבזה אפילו בדיעבד פסולה, תנא נמי רישא לגבי מנעל בלשון דיעבד.

ומנעל, אם חולצין בו לכתחלה פלוגתא דתנאי היא.

דתניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הלכתי לנציבין. מצאתי זקן אחד.

אמרתי לו: כלום אתה בקי ברבי יהודה בן בתירא [כלומר, האם אתה מכירו]?

אמר לי: הן, ועל שולחני הוא תדיר (28).

אמר לו רבי יוסי: כלום ראית שחלץ ביבמה?

אמר לי: ראיתי שחלץ הרבה פעמים.

אמר לו רבי יוסי: האם במנעל עשה את החליצה, או בסנדל?

אמר לי אותו זקן: וכי חולצין במנעל? אמרתי לו: אם כן, מה ראה רבי מאיר לומר: חלצה במנעל חליצתה כשירה!? (29)

רבי יעקב אומר משמו של רבי מאיר: חולצין במנעל לכתחלה.

רואים שנחלקו תנאים בדעת רבי מאיר, אם חולצין במנעל לכתחילה או לא.

ומאן דאמר לכתחלה לא חולצין במנעל, מאי טעמא דידיה?

אילימא משום דהויא הפנתא, דהיינו גב המנעל, מעל הרגל, וארקתא, דהיינו שרוך הנעל, שכופלין אותו על אזניו של המנעל מעל דמעל הרגל, דהיינו, מעל גב המנעל, הפנתא, הנמצאת על הרגל. נמצא שכשהיא חולצת על ידי פתיחת השרוך, אינה חולצת מעל רגלו, אלא מעל הפנתא. [ראה ציור בסוף הספר].

והתורה אמרה "וחלצה נעלו מעל רגלו" דווקא, ולא מעל דמעל רגלו.

אי הכי, אפילו בדיעבד נמי לא תועיל חליצה במנעל, שהרי לא קיים את המצוה כראוי!

אלא, על כרחך צריך לומר, שעיקר מצות חליצה היא לגלות את רגלו, ולכן, אף שאינה חולצת מעל רגלו מהני. ואפילו שני מנעלים זה על גב זה, אם חולצת את שניהם כאחת, שפיר דמי, למרות שלא חלצה בידה את המנעל שמעל רגלו ממש.

אלא, היינו טעמא דאין חולצין במנעל, גזירה משום שמא תחלוץ במנעל מרופט, דהיינו, מבוקע וקרוע מלמעלה (30). שכיון שמנעל רך הוא, יכול הוא לישב על רגלו למרות שהוא קרוע, ועלולה היא לחלוץ בו. ובאמת הוא פסול לחליצה, משום שאינו מגין על הרגל (31).

אבל בסנדל, אין מקום לגזור שמא תחלוץ בסנדל המרופט. שכיון שהוא קשה, אם יקרע, לא יוכל לישב על רגלו, ואין מקום לגזירה.

אי נמי, גזירה משום שמא תחלוץ בחצי מנעל. דהיינו, שהמנעל חופה רק את חצי הרגל (32). שאף בזה, דווקא במנעל יש מקום לגזירה, משום שמתוך שהוא רך, יכול לנעול חצי מנעל, ובאמת פסול הוא לחליצה. אבל בסנדל אין מקום לגזירה זו, משום שאינו יכול לנעול חצי סנדל, כיון שהוא קשה, ואינו עומד ברגל.

אמר רב: אי לאו דחמיתיה לחביבי [אם לא שראיתי את רבי חייא] דחלץ בסנדל דאית לה שינצין [שיש לו שרוכים (33)], שנוח לחלצו, ואינו מהודק כל כך על הרגל, אנא לא הואי חליצנא אלא בסנדלא דטייעא [אני לא הייתי חולץ אלא בסנדל של ישמעאלים], שרצועותיו גדולות ורחבות ונכפלות על הרגל (34), דמיהדק טפי (35) [שמהודק הוא יותר על הרגל, וקשה יותר לחלצו].

והאי סנדל דידן [שלנו, שאנו רגילין לנעול], אף על גב דאית ביה חומרתא, שיש בו קשר על שפתיו, שמעמידו שלא יצא מהרגל (36), בכל זאת קטרינן ביה עוד מיתנא, (37) קושרין בו חבל אחר (38), כי היכי דתפתח היא את הקשר של החבל, ואחר כך תחלוץ, וכך תהוי חליצתה מעלייתא (39)

[סימן: התרת יבמה סנדל]

אמר רב יהודה אמר רב: התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב היא. שכיון ששמטה את רוב העקב מעל רגלו, הותרה כבר לשוק, אף על פי שלא חלצה את הנעל מעל רגלו לג מרי.

מיתיבי: אם הותרו רצועות מנעל וסנדל מעצמן, שלא על ידי היבמה, או ששמט היבם את רוב הרגל מתוך הנעל, ואחר כך חלצה היא את הנעל מעל רגלו חליצתה פסולה.

משמע, טעמא דחליצתה פסולה, משום דשמט הוא את רוב הרגל. הא אם שמטה היא את רוב רגלו מהסנדל חליצתה כשרה.

ומשמע שדווקא אם חלצה את הנעל מעל רוב הרגל, אזי אין, אכן, חליצתה כשרה. אבל אם חלצה רק מעל רוב העקב לא!

ומתרצינן: לא. היינו הך. באמת רוב הרגל היינו רוב העקב.

ואמאי קרו ליה לרוב העקב רוב הרגל? משום דכולא חיילא דכרעא עליה דחיס, שכל כח הרגל נסמך עליו, על העקב.

ואמרינן, מה ששנינו לעיל, שאם הותרו הרצועות שלא על ידי היבמה חליצתה פסולה, מסייע ליה לרב ינאי.

דאמר רב ינאי: בין שהתיר הוא, היבם, את הקשר, ואחר כך שמטה היא, היבמה, את הסנדל מעל רגלו, ובין שהתירה היא את הקשר, ואחר כך שמט הוא את הסנדל חליצתה פסולה, עד שתתיר היא את הקשר, וגם תשמיט היא מעל רגלו.

בעי רב ינאי: קרעתהו היבמה, את הסנדל, ועל ידי כך הוסר מעל רגל היבם, מהו? שרפתהו את הסנדל כשהוא כרוך על רגלו, ועל ידי כך הוסר מרגלו, מהו?

האם גלויי כרעא [לגלות את הרגל] בעינן והאיכא, שהרי סוף סוף נתגלתה רגלו, או דלמא, חליצה בעינן דווקא, שתחלוץ את המנעל מעל רגלו וליכא?

ומסקינן: תיקו.

בעא מיניה רבי נחמיה מרבה: היה היבם נעול שני מנעלים זה על גב זה, וחלצה לו, מהו? האם הוי חליצה כשרה או לא.

היכי דמי?

אילימא דשלפתיה לעילאי [שחלצה את המנעל העליון], ועדיין קאי תתאי במקומו, הרי "ושלפה נעלו מעל רגלו" אמר רחמנא ולא מעל דמעל, (40) והרי כאן שלפה את הנעל מעל המנעל שעל הרגל, ולא מעל הרגל עצמה! ואם כן, ודאי שאין החליצה כשרה!

אלא, לא צריכא, דקרעתיה לעילאי [שקרעה את המנעל העליון], ועל ידי כך גילתה את התחתון, ואז שלפתיה לתתאי, שלפה את המנעל התחתון שהיה על הרגל, ועדיין קאי עילאי במקומו.

ואלו הם צדדי הספק:

מאי, האם חליצה מעל רגלו בעינן, והא איכא [והרי נתקיים], שהרי חלצה נעלו מעל רגלו! או דלמא, גלויי כרעא [לגלות את הרגל] בעינן וליכא, שהרי סוף סוף נשארה רגלו מכוסה במנעל העליון?

דף קב:

ותמהינן: ומי איכא כי האי גוונא, (41) האם שכיחה (42) מציאות כזו, שילך אדם עם שני זוגות מנעלים על רגליו?

ואמרינן: אין, אכן. דחזיוה [שראוהו] רבנן לרב יהודה, דנפק בחמשא זוזי מוקי [בחמשה זוגות מנעלים] (43) לשוקא.

אמר רב יהודה אמר רב: יבמה שהגדילה [שגדלה] בין האחין של בעלה שמת, שמוטל עליהם ליבמה או לחלוץ לה מותרת לינשא, דהיינו להתייבם, לאחד מן האחין, ואין חוששין שמא חלצה פעם סנדל לאחד מהן, ונתקיימה בכך חליצה, ועל ידי כך נפסלה ליבום.

ותמהינן: משמע דטעמא דמותרת לאחים, משום דלא חזינן [שלא ראינו] שחלצה לאחד מהם. ואין חוששין שמא חלצה פעם, ואנחנו לא יודעים על כך.

הא אם חזינן שחלצה, חיישינן, ואסורה עליהם, אף על פי שלא נתכוונו היבמה והיבם למצות חליצה!

והא תניא: בין שנתכוון הוא לחליצה ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא לחליצה ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד למצות חליצה!?

ומבארינן: הכי קאמר רב: אף על גב דחזינן שחלצה לאחד מהם, אין חוששין שמא כוונו למצות חליצה, ולכן מותרים ביבום.

ואיכא דאמרי כך: טעמא דלא חזינן שחלצה. הא חזינן חוששין, ואסורה להתייבם.

ודקא תנא בברייתא דבעי כוונה, שמשמע שצריך שאנו נדע שהם מתכוונים לחליצה (44), הני מילי לאישתרויי לעלמא, כדי שתהא מותרת לינשא לאחרים, צריך שנדע שנתכוונו לחליצה.

אבל לאחין מיפסלא אף אם איננו יודעים שנתכוונו, משום דחיישינן שנתכוונו.

אמר רב יהודה אמר רב: סנדל התפור בתוכו בגד פשתן (45) אין חולצין בו (46) שנאמר: "ואנעלך תחש" (47). משמע שאינו נקרא מנעל אלא אם עשוי כולו מעור (48).

תוכן העניינים

חברותא על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה