חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ
פרק אחד עשרה - נושאין על האנוסה
הנושא אשה הרי הוא אסור בקרובותיה שהן: אמה, בתה ואחותה: (1)
שנאמר [קדושים כ יד]: ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן, ולא תהיה זמה בתוככם.
ונאמר [דברים כז כג]: ארור שוכב עם חותנתו.
ונאמר [אחרי, יח יז]: ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה. שארה הנה - זימה היא.
ונאמר [אחרי, יח יח]: ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, לגלות ערותה עליה בחייה.
והעובר ונושא את אשה ואחותה, הרי זה חייב כרת, וכמו שנאמר בסוף פרשת העריות בפרשת אחרי [יח כט]: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה - ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם.
מתניתין:
נושאין קרובות על האנוסה ועל המפותה, (2) האונס או המפתה את האשה הרי זה מותר בקרובותיה.
אבל האונס והמפתה את הקרובות על הנשואה, שנשא אשה ואחר כך אנס או פיתה את קרובותיה הרי זה חייב.
א. נאמר בפרשת אחרי [יח ח]: ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא.
ונאמר עוד בפרשת קדושים [כ יא]: ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה, מות יומתו שניהם דמיהם בם [בסקילה].
ב. נאמר בפרשת אחרי [יח טו]: ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה.
ונאמר עוד בפרשת קדושים [כ יג]: ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם תבל עשו דמיהם בם [בסקילה].
אף שאסרה תורה את אשת אביו, לא אסרה תורה אלא את הנשואה או המקודשת לאביו, אבל נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו.
וכן נושא אדם את אנוסת בנו ומפותת בנו, שלא אסרה תורה אלא את כלתו הנשואה או המקודשת לבנו.
רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו.
גמרא:
שנינו במשנה: נושאין על האנוסה ועל המפותה, האונס והמפתה על הנשואה חייב:
ומבארת הגמרא: תנינא במשנתנו להא דתנו רבנן בברייתא: אנס אשה מותר לישא בתה, (3) נשא אשה אסור לישא בתה
ורמינהו סתירה מהא דתנן:
הנטען [הנחשד] מן האשה, שיצא עליו קול שעבר עבירה עם אשה, הרי זה אסור באמה ובבתה ובאחותה.
ומוכח, שאף האונס או מפתה את האשה, הרי זה אסור בקרובותיה!?
ומשנינן: מן התורה אינו אסור לישא את קרובות אנוסתו, וזו ששנינו: הנטען מן האשה אסור בבתה ובאמה ובאחותה - היינו מדרבנן ומטעם אחר, שאסרו חכמים לישא את קרובותיה, שמא לאחר הנישואין יחזור ויעבור עבירה עם הראשונה, שהיא קרובתו של אשתו, ואסורה לו עכשיו באיסור תורה.
ותמהינן: וכי כל היכא דאיכא איסורא מדרבנן תני "נושאין" לכתחילה!? והרי "נושאין" משמע שמותר לכתחילה, והאיך אתה אומר שמכל מקום איסור דרבנן יש!? (4)
ומשנינן: כי תנן מתניתין ש"נושאין" אשה לכתחילה על האנוסה והמפותה, היינו לאחר מיתה של הראשונה, כי שוב אין לחוש מאומה.
וכאן שבה הגמרא לפרש את דין משנתנו:
מנא הני מילי שלא אסרה תורה את הקרובות אלא כשנשא את הראשונה?
דתנו רבנן:
בכולן בכל העריות נאמר לשון שכיבה (5) [בפרשת קדושים, בכלתו ודודתו בזכור ובבהמה נאמר לשון "שכיבה"] וכאן בקרובות האשה נאמר קיחה (6) [ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה, ואשה אל אחותה לא תקח].
כדי לומר לך: דרך ליקוחין אסרה תורה, אם לקח את הראשונה לא יבוא על השניה, אבל אם שכב ולא לקח את הראשונה - אינו אסור בשניה. (7)
אמר ליה רב פפא לאביי:
אלא מעתה, גבי אחותו דכתיב: איש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו - האם הכי נמי נאמר, כי היות ונאמר לשון "יקח", לכן רק דרך קיחה הוא דאסור שיקחנה ויבוא עליה, ואילו דרך שכיבה בלא קיחה שרי!?
אמר ליה אביי לרב פפא:
ליקוחין כתיבי בתורה, סתם.
ליקוחין הראוי לפרשו לענין קיחה ממש, אכן מפרשינן לשון קיחה, שאם לא כן היתה התורה אומרת בלשון שכיבה. ולכן בקרובות האשה מפרשים אנו כך.
אבל לשון "ליקוחין" הראוי לפרשו רק כלשון שכיבה ולא לשון קיחה, ומשום שאין קידושין תופסין בה, בהכרח מפרשים אנו את לשון "ליקוחין" כלשון שכיבה, ולכן באחותו אנו מפרשים לשון שכיבה. (8)
רבא אמר: אנס אשה שהוא מותר לישא בתה - מהכא הוא נלמד. (9)
כי מצד אחד כתיב: ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, והרי אני למד: הא בת בנה דידה [של האשה] ובת בתה דידה - גלי! [מותר הוא לגלות].
ומצד שני כתיב: ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח, הרי שאסרה התורה אף את בת בנה ובתה של אשתו.
הא כיצד יתקיימו שני מקראות הללו?
כאן - שהתירה התורה את בת בנה ובתה של אשתו, והוא הדין את בת אשתו - באונסין, כשלא נשא אשה אלא אנסה, אז התירה התורה את בתה ונכדתה.
כאן - שאסרה התורה את בת אשתו ונכדתה - בנשואין, כשנשא אשה הרי הוא אסור בבתה ונכדתה.
ומקשינן: איפוך אנא, ונאמר:
אנס אשה ועבר איסור של "ומלאה הארץ זימה" הרי זה אסור בקרובותיה!?
נשא אשה ולא עבר על כלום הרי זה מותר בקרובותיה. (10)
ומשנינן: אין אתה יכול לומר כן, כי עריות "שאר" [קורבה] כתיב בהו כמו שנאמר: איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה; והרי:
בנשואין איכא שאר, באונסין ליכא שאר. (11)
שנינו במשנה: רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו:
אמר רב גידל אמר רב: מאי טעמא דרבי יהודה האוסר אף באנוסת אביו, והרי הכתוב אומר "לא יקח איש את אשת אביו"!?
משום דכתיב: "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו", ללמדך: כנף של אשה שראה אביו, אותו לא יגלה בנו.
שואלת הגמרא: וממאי דבאנוסה כתיב [מנין שהפסוק מדבר בכנף שראה אביו שלא דרך נישואין]?
ומפרשינן: מעילויה דקרא [מעליונו של הכתוב] מן הפסוק הקודם לו.
דכתיב בפסוק קודם: [כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה], ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף. [לא יקח איש את אשת אביו].
ורבנן - שאינם מפרשים כדברי רבי יהודה - אמרי לך:
אי הוה סמיך ליה אם אכן היתה פרשת אונס סמוכה ל"לא יגלה כנף אביו", אף אנו היינו אומרים כדקאמרת [כאשר אמרת] שהפסוק בא ללמד על אנוסת אביו!
ואולם השתא דלא סמיך ליה, שאינם סמוכים לגמרי, שהרי הפסיק ביניהם ב"לא יקח איש את אשת אביו", מיבעי ליה נצרך הפסוק לכדרב ענן.
דאמר רב ענן אמר שמואל: בשומרת יבם של אביו הכתוב - לא יגלה כנף אביו - מדבר ואסר אותה לבנו.
ומאי "כנף אביו"?
כנף אשה הראוי להתגלות לאביו, שצריך הוא לייבמה - את זה לא יגלה בנו.
ומקשינן עלה: ותיפוק ליה לשומרת יבם של אביו שהיא אשת אחי אביו משום דודתו שהוא אסור בה, ולמה הוצרך הכתוב לאוסרה!?
ומשנינן: לעבור עליה - על שומרת יבם של אביו - בשני לאוין, לאו של דודתו ולאו של כנף אביו.
ואכתי מקשינן: ותיפוק ליה - לשומרת יבם של אביו - שהיא אסורה משום יבמה לשוק שהיא בלאו.
ומשנינן: לעבור עליה - בשומרת יבם של אביו - בשלשה לאוין, לאו של דודתו ושל יבמה לשוק ושל כנף אביו.
ואיבעית אימא, יש לך ליישב את הקושיא השניה: ותיפוק ליה משום יבמה לשוק -
לא נצרך הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" לאסור שומרת יבם של אביו מחיים של האב, שהיא אסורה כבר משום יבמה לשוק. אלא, לכך נצרך הלאו הנוסף, כדי לאסור אותה בלאו לאחר מיתה של האב היבם. שכבר אינה בלאו של יבמה לשוק, ומכל מקום נאסרה משום שהיתה ראויה לאביו. (12)
דף צז:
כתב המאירי: כבר ביארנו במקומו באיסור לשון הרע, שהוא הותר מכללו כל שאדם מספר בגנות בעל עבירות או בעל מידות מגונות, בכוונה שיהיו השומעים מתרחקים ממנו עד שלא יהיו למדים ממעשיו, ועל דרך זה היו אצל רבותינו משלים וחידות נאמרות באיסורי ביאה כדי להפליג בספור גנותן, עד שיהיו השומעים נזהרים בכך, אלא שמתוך צחות המשלים, הוזכרו מהם אף בביאות של היתר, ועל דרכים אלו נאמר בסוגיא זו הרבה משלים שצריכים ביאור.
חידה ראשונה:
כיצד אפשר שתאמר אשה על אדם מסוים, שהוא: "אח מאב ולא מאם, והוא בעלה דאם, ואנא ברתה דאנתתיה [אחי הוא מאבי ולא מאמי, והוא בעלה של אמי, ואני בת אשתו]"
אמר. פתר רמי בר חמא: לא תמצא שתאמר אשה כן אלא דלא כרבי יהודה דמתניתין [דמשנתנו] האוסר באנוסת אביו; ורק לרבנן תמצא כן.
וכגון שיעקב בעלה של רחל בא על לאה שלא בקדושין והוליד ממנה את דינה, ונשא יוסף שהוא בנו של יעקב מרחל את לאה אנוסת אביו [המותרת לו לפי חכמים].
ואומרת דינה בתו של יעקב על יוסף:
אחי הוא מאבי יעקב, ואינו אחי מאמי, כיון שאני מלאה והוא מרחל, והוא יוסף בעלה של לאה אמי, ואני בתה של לאה שהיא אשתו.
חידה שניה:
מי היא זו האומרת על ילד שהיא נושאת על כתפיה: "אח הוא, וברי הוא, אחתיה אנא דהאי דרינא אכתפאי, [אחי הוא ובני הוא, ואני אחותו הגדולה של זה שאני נושאת על כתפי]"
פותרת. הגמרא: משכחת לה [תמצא מקרה זה] בגוי הבא על בתו, כגון שבא ישמעאל על מחלת בתו והוליד ממנה את נביות.
ואומרת מחלת בתו של ישמעאל על נביות בנה שהוא אחיה מישמעאל:
אחי הוא מאבי ישמעאל, ובני הוא, ואני אחותו הגדולה מישמעאל. (1)
חידה שלישית:
מי היא זו האומרת: "שלמא לך ברי! בת אחתיך אנא" [שלום לך אחי, בת אחותך אני].
ופתרונה: משכחת לה בגוי הבא על בת בתו.
כגון שבא ישמעאל על אסנת נכדתו בתה של מחלת בתו, והוליד ממנה את נביות.
ואומרת אסנת על בנה נביות:
שלום לך בני, בתה של מחלת אני שהיא אחותך מישמעאל.
חידה רביעית:
דלאי דדלו דוולא! ליפול לכו סתר פתר, [אתם בני הפועלים הדולים ומשקים את השדות שמעו נא את חידתי, שהיא נופלת לפניכם סתומה ופתרונה מוסתר]!
מי היא זו האומרת על תינוק שהיא נושאת על כתפיה: "דהאי דדרינא בר הוא, ואנא בת אחוה, תינוק זה שאני נושאת הוא בני, ואני בתו של אחיו".
ופתרונה: משכחת לה בגוי הבא על בת בנו.
כגון שבא ישמעאל על אסנת שהיא בתו של בנו קדר, והוליד ממנה את נביות.
ואומרת אסנת על נביות בנה הקטן:
תינוק זה שאני נושאת על כתפי הוא בני. ואני הנני בתו של קדר, שהוא אחיו של נביות מישמעאל.
חידה חמישית:
קובלת אשה: "בייא [כמו ויי לי] מאח, והוא אב, והוא בעל, והוא בר בעל, והוא בעלה דאם, ואנא ברתה דאיתתיה, ולא יהיב פיתא לאחוה יתמי בני ברתיה [קובלת אני - על אחי, שהוא אבי, והוא בעלי, והוא בנו של בעלי, והוא בעלה של אמי, ואני בתה של אשתו - על שאינו נותן מזונות לאחיו היתומים שהם גם בני בתו]"
ופתרונה ... משכחת לה בגוי הבא על אמו, והוליד ממנה בת, וחזר ובא על אותה בת, וחזר זקן [אביו של אותו גוי] ובא עליה, והוליד ממנה בנים ומת הזקן ונשארו בניו יתומים.
כגון שבא ישמעאל בנו של אברהם על הגר אמו, והוליד ממנה את מחלת, נמצאת מחלת שהיא בתו של ישמעאל ואחותו מן האם, וחזר ישמעאל ובא על מחלת ונעשית מחלת גם אשתו של ישמעאל, וחזר אברהם אביו של ישמעאל, ובא אף הוא על מחלת, והוליד ממנה כמה בנים, ומת אברהם והניח את בניו ממחלת יתומים.
וקובלת מחלת על ישמעאל, שהוא אביה, וגם אחיה מהגר:
הרי אחי אתה מאמנו הגר. ואתה גם אבי, שהרי אתה ילדתני. וגם בעלי, שהרי חזרת ובאת עלי. והנך בנו של בעלי אברהם, שהרי אף הוא בא עלי. ואתה גם בעלה של אמי הגר, שהרי באת עליה. (2) ואני בתה של אשתך הגר.
ואם כן, איך יתכן הדבר, שעם כל זאת אינך נותן מזונות לילדים היתומים, בני אברהם אביך, שהם אחיך, והם הבנים שלי, שאני בתך.
חידה שישית:
מי היא האומרת למי: "אנא ואת אחי, אנא ואבוך אחי, אנא ואמך אחי" [אני ואתה אחים, אני ואביך אחים, אני ואמך אחיות].
משכחת לה בגוי הבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות, וחזר ובא הגוי על אחת מהן והוליד ממנה בן, וקריא ליה אחתיה דאמיה וקאמרה ליה הכי [קוראת אחות אמו של הבן הנולד ואומרת לו את הדברים הנזכרים] -
כגון שבא ישמעאל על הגר והוליד ממנה את אסנת ומחלת, ושוב בא ישמעאל על מחלת והוליד ממנה את נביות.
ואומרת אסנת אחות אמו של נביות - לנביות: אני ואתה אחים אנו מישמעאל. ואני ואביך ישמעאל אחים אנו מהגר. ואני ואמך מחלת אחיות אנו מישמעאל.
חידה שביעית:
מי הוא האומר למי: "אנא ואת בני אחי, אנא ואבוך בני אחי, אנא ואמך בני אחי [אני ואתה בני שתי אחיות, אני ואביך בני שני אחים, אני ואמך בני דודים].
ופתרונה: הא בהתירא נמי משכחת לה! פתרון משל זה יתכן אפילו דרך היתר!
כגון ראובן שיש לו שתי בנות חגלה ונועה, ואתא שמעון ונסב חדא מינייהו [ובא שמעון אחיו ונשא את חגלה שהיא אחת מבנותיו של ראובן] והוליד את שאול, ואתא בר לוי ונסב חדא מינייהו [ובא קהת בן לוי שהוא אחיהם של ראובן ושמעון, ונשא את נועה בת דודו ראובן], והוליד את עמרם.
וקאמר ליה שאול בריה דשמעון לעמרם בר בריה דלוי - הכי [ושאול בנו של שמעון הוא זה שאומר כך לעמרם בן בנו של לוי].
שהרי, אני, שנולדתי מחגלה, ואתה, שנולדת מנועה - בני אחיות אנחנו:
אני שהנני בנו של שמעון, ואביך שהוא בנו של לוי - בני אחים אנחנו.
אני שהנני בנו של שמעון, ואמך שהיא בתו של ראובן - בני אחים אנחנו.
מתניתין:
א. אמרו חכמים: "אין אב למצרי", דהיינו שאין קורבת אב לגוי, ולא מפני ששטופים הם בזימה ואי אתה יכול לדעת מי הוא אביו, אלא מן הכתוב ביחזקאל הוא נלמד, וכפי שיתבאר בגמרא לקמן צח א. (3) ב. אין עריות מן האב אסורות על בני נח כלל, והטעם בזה מפני ש"אין אב למצרי" ואין קרובות מן האב חשובות כקרובותיו, [רמב"ן לקמן צח א]. (4)
ואולם עריות מן האם אסורות אף לבני נח, ומכל מקום איסורים הבאים מכח אישות כגון אשת אח, אינם אסורים לבני נח, שאין האישות אוסרת בבן נח אלא בעולת בעל שבעלה קיים, [ראשונים בסוגייתנו].
ג. "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" וכל קורבה שנתקרב לה בהיותו גוי פקעה ממנו. (5)
ד. מן התורה מותר הגר שנתגייר בכל הקרובות שנתקרב להן בהיותו גוי, ולא מיבעיא שמותר הוא בקרובות מן האב, כי מעולם לא נתקרב להן היות ו"אין אב למצרי", אלא אפילו בקרובותיו מן האם שהיו קרובותיו בהיותו גוי, מכל מקום משנתגייר הרי הוא מותר בהן הואיל ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".
ה. ומכל מקום אמרו חכמים שאותן העריות שנאסרו עליו בהיותו גוי, לא יהיה הגר מותר בהן ואף ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". וגזירה היא שגזרו חכמים כדי שלא יאמרו "באין מקדושה חמורה לקדושה קלה", וכמבואר לעיל כב א, ובסוגייתנו יתבאר עוד, שפעמים אסרו חז"ל קרובות על הגרים משום דלא ליתי לאחלופי בישראל.
ו. כשמשתחרר העבד הרי הוא טובל בשנית, ודינו לכל דבר כגר וכקטן שנולד דמי.
ז. העבד אין לו חייס קורבה ושארות כלל והשוותה אותו התורה לחמור, וכמו שאמר הכתוב "שבו לכם פה עם החמור" עם הדומה לחמור, וכמבואר בגמרא לעיל סב א.
ח. המעוברת שנתגיירה ונכללה גירותו של הולד בגירותה של אמו, הרי הולד שנולד קראוהו חז"ל "הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה", ובסוגייתנו יתבאר שאין גירות הולד חשובה גירות עצמית שנאמר בה "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".
ט. אין דין יבום אלא באחים מן האב, או באחים מן האב ומן האם, אבל באחים מן האם לבד, אין בהם יבום, והרי הן באיסור כרת דאשת אח.
הגיורת שנתגיירו בניה (6) עמה, (7) הרי אלו האחים שנתגיירו לא חולצין זה לאשתו של זה ולא מייבמין זה את אשתו של זה; [ובגמרא יתבאר, אם איסור יש ביבומם מדרבנן, או שאין כוונת המשנה אלא לומר שאינם בתורת יבום, אך אם רצו לישא זה את אשתו של אחיו המת אין מעכבים בידם].
והטעם בזה, היות ואין אב למצרי ונמצא שאין הם אחים מן האב, ואין יבום אלא באחים מן האב; (8) ואולם אף שאין בהם תורת יבום אין בהם איסור מן התורה משום אחין מן האם, היות ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ואין לו קורבה כלל בין מן האב ובין מן האם.
ואפילו אם היתה רק הורתו של ראשון שלא בקדושה, ואילו לידתו כבר היתה בקדושה, וכגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת, ונמצאת הורתו של הראשון בהיותו גוי, ולידתו כיהודי -
ואילו השני היתה הורתו ולידתו בקדושה כי לאחר שנתגיירה אמו הרתה אותו, אין הם חולצין ולא מייבמין; ובגמרא יתבאר מדוע היה מקום לומר שדינם שונה משני אחים שהורתן ולידתן שלא בקדושה, שהוצרך התנא לומר ש"אפילו" באופן זה מתקיים הדין האמור ברישא.
ולא זו בלבד שאין בהם תורת יבום כיון שאינם חשובים אחין מן האב, אלא שאסורה היא על האח באיסור כרת דאשת אח מן האם, כיון שלידת שניהם בקדושה. (9)
וכן הוא הדין בשפחה שנשתחררו בניה עמה, שאין לאחים שאר אב ואינם קרויים אחים מן האב, ולפיכך לא חולצין ולא מייבמין, וכן לענין הדין המבואר בסיפא.
גמרא:
מביאה הגמרא מעשה השייך בדין משנתנו: (10)
בני יודן אמתא אשתחרור [בניה של יודן - שהיתה שפחה כנענית עם בניה - השתחררו מעבדותם] שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי [התיר להם רב אחא בר יעקב לישא האחד את אשתו של השני]. (11)
וטעם הדבר שאין נשות האחים אסורות על שאר האחים משום אשת אח, ואף שהיו אחים מן האם, ואשת אח מן האם לבד אף היא אסורה, הוא משום דגר שנתגייר או עבד שנשתחרר כקטן שנולד מאליו דמי, ואין להם קורבה מן האם.
אמר תמה ליה רבא לרב אחא בר יעקב:
והא [הרי] רב ששת אסר בכיוצא בזה מדרבנן, ומשום שיבואו לומר שאף בישראל כי האי גוונא מותרות הן?!
אמר ליה רב אחא בר יעקב לרבא:
הוא - רב ששת אכן אסר, ואילו אנא שרינא [ואני מתיר], כלומר: חלוק אני עליו להתיר אפילו מדרבנן.
וכשם שנחלקו בבני השפחה, כך נחלקו בגרים שהורתם ולידתם שלא בקדושה.
ומבארת הגמרא שתי לשונות בביאור מחלוקתם:
לשון ראשון:
א. אם היו האחים מן האב ולא מן האם, כולי עלמא - רב אחא בר יעקב ואפילו רב ששת - לא פליגי דשרי; שאין לחוש שמא יבואו לומר שאף בישראל מותרות הן שלא במקום יבום, היות ודין זה שאין אב למצרי ידוע הוא לכל, ולא יבואו לעשות כן בישראל. (12)
ב. אם היו האחים מן האם ולא מן האב, כולי עלמא - רב ששת ואפילו רב אחא בר יעקב - לא פליגי דאסיר מדרבנן. (13)
וטעם איסורם מדרבנן הוא, משום שאין הכל יודעים שה"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ואין לו קורבה אפילו מן האם, ויאמרו הבריות שאף בישראל מותרת היא, ולכן אסרוה.
ג. כי פליגי - רב אחא בר יעקב ורב ששת - כשהיו האחין מן האב ומן האם כאחד.
וסברת מחלוקתם היא:
מאן דשרי [רב אחא בר יעקב שהתיר] טעמו הוא משום דסבר: בתר אבא שדינן [אחר אביהם אנו משליכים אותם], דהא בני פלניא קרו להו [שכן הם נקראים על שם אביהם], וכיון שכן לא ידעו הבריות שהם אחים גם מן האם, והרי באחים מן האב לא חששו חכמים לשמא יבואו להתיר כן בישראל.
וטעמו של רב ששת דאסר, הוא משום דקרו להו נמי בני פלונית [נקראים הם גם על שם אמם], וידעו שאף אחים מן האם הם, ויבואו להחליף ולומר שאף בישראל מותרות הן.
לשון שני:
ואיכא דאמר: פליג רב אחא בר יעקב והתיר אפילו באחין מן האם, ולא חשש לשמא יבואו להתיר כן בישראל.
ומאי טעמא?
כי כולם יודעים את הדין "גר שנתגייר כקטן שנולד מאליו (14) דמי" שאין לו קרובים, ואין לחוש שמא יבואו להתיר כן גם בישראל. (15)
מקשה הגמרא על רב אחא שמתיר לפי שתי הלשונות כשהיו מן האב ומן האם:
תנן במשנתנו: הגיורת שנתגיירו בניה עמה, הרי אלו האחים לא חולצין ולא מייבמין.
מאי טעמא? וכי לאו משום דאסירי!? כלומר: וכי אין כוונת המשנה לומר שאסורים הם לייבם זה את אשתו של זה, ואם כן למדנו מן המשנה שכאשר יש ביניהם אחוה מן האב ומן האם, (16) אז אסורים נשותיהם משום דילמא אתי לאחלופי בישראל, ותיקשי לרב אחא בר יעקב המתיר לפי שתי הלשונות באחין מן האב ומן האם. (17)
ומשנינן: לא כאשר פירשת את מה ששנינו "ולא מייבמין" דהיינו שאסורים הם לייבם.
אלא כוונת המשנה היא לומר, דאינה בתורת חליצה ויבום.
והיות והיא אינה זקוקה ליבום - שריא היא לעלמא [מותרת היא לשוק].
ומיהו, אינהו נמי שרו [אף האחים עצמם מותרים בנשות אחיהם] שאין בהם איסור כלל ואף לא מדרבנן, וכרב אחא בר יעקב.
ומקשינן עלה מן הסיפא של המשנה:
והא קתני בסיפא: "אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה" הרי אלו לא חולצין ולא מייבמין, ואסורים באיסור כרת דאשת אח מן האם.
ומבואר מלשון "אפילו", שהיה מקום לומר שבאופן זה לא יהיה הדין כמו ברישא. ותיקשי: אי אמרת בשלמא "לא מייבמין" ששנינו ברישא, להשמיענו בא התנא שאסירי הם לייבם משום דאתי לאיחלופי בישראל.