חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ
פרק עשירי - האשה רבה
א. עד אחד אינו נאמן מעיקר הדין להעיד על אשה שמת בעלה, כדי להתירה להנשא, אלא שני עדים בלבד, כי "אין דבר שבערוה פחות משני עדים".
ב. אך הקילו חכמים, משום תקנת העגונות, להאמין לעד אחד המעיד על מיתת הבעל.
והיתה אפשרות לחכמים להקל בכך, (1) על אף שמן התורה צריך עדות של שני עדים כדי להתיר אשת איש להנשא לאדם אחר -
כי "מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה [אם יחזור הבעל], הקלת עליה בתחילתה" [בהיתר נישואיה, על סמך עדותו של עד אחד שמעיד על מיתת בעלה].
והיינו, שסמכו חכמים על החומרות הרבות שהטילו על האשה הנישאת על פי עד אחד ואחר כך התברר שבעלה חי, וכפי שמבואר להלן במשנתנו, שתינשא האשה על פי העד רק אם תדייק בעצמה, ותבדוק בדיקות רבות כדי לאמת את עדות העד האחד, שאכן מת בעלה. (2)
מתניתין:
האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו, בא עד אחד, (3) ואמרו לה: מת בעליך! שהעיד עד אחד על מיתת בעלה, והתירוה בית דין לינשא על פיו.
וניסת, והלכה ונישאה לאדם אחר על סמך עדותו -
ואחר כך בא בעלה, והתברר שנישאת לבעל אחר בשעה שהיתה אשת איש -
החמירו עליה חכמים, היות ומתברר עתה שלא בדקה היטב תחילה אם אכן מת בעלה לפני שנישאה - והטילו עליה את החומרות הבאות: (4)
א. תצא מזה ומזה, משני בעליה! הן מבעלה הראשון, האמיתי, שחייב עתה לגרשה, והן מבעלה השני, שלא תפסו לו בה קידושיו, והוא אסור בה גם לאחר שיגרשנה בעלה הראשון! היות והחמירו בה חכמים לדונה כאשה שזינתה תחת בעלה ברצון, שאסורה בין לבעל ובין לבועל.
ואף שמן הדין היא אינה נאסרת כדין אשה המזנה תחת בעלה ברצון, שהרי אנוסה היא, לפי שסמכה על עדות העד ועל בדיקותיה, והתירו לה לסמוך על זה - בכל זאת קנסוה חכמים, והחמירו בה חומרות אלו, כדי שתדייק כראוי לפני שנישאת לבעל אחר.
וכן רוב החומרות שבמשנה להלן, יסודן הוא בקנס שקנסוה חכמים. (5)
ב. וצריכה גט מזה ומזה אם תרצה להינשא לאחר.
מן הראשון צריכה גט שהרי היא אשתו. ואף מן השני, שלא תפסו בה קידושיו, צריכה היא גט, קודם שתינשא לאחר. (6)
כל זמן שאשה נמצאת תחת בעלה הוא חייב במזונותיה [מן התורה או מן תקנת חכמים, ונחלקו בדבר תנאים].
כמו כן, גם לאחר שמת בעלה, היא ניזונית מנכסיו, לפי שאחד מתנאי הכתובה הוא "את תהא יתבא בביתי, ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך [את תשבי בביתי, ותהיי ניזונית מנכסי כל ימי אלמנותיך] ", עד שתינשא לאיש.
כל נכסי האשה שנישאת, נקראים "נכסי מלוג" [חוץ מהנכסים שהיא מכניסה לבעל בתורת "נכסי צאן ברזל", שהם נעשים נכסים שלו, והוא מקבל על עצמו אחריות על שיווי הנכסים בשעה שהיא מכניסה לו אותם, שאם יגרשנה או ימות לפניה, תהיה לה הזכות לגבות ממנו את שיווי הנכסים שנקבע בשעת כניסתה, בין יוזלו הנכסים ובין אם יתייקרו, בין אם יהיו בעולם ובין אם יאבדו].
והבעל אוכל פירות נכסי המלוג מתקנת חכמים, וגוף הנכסים שייך לאשה.
משמת או גירשה - חוזר הקרן לאשה.
ותיקנו חכמים, שיתחייב הבעל לפדות את האשה אם ישבוה ["פרקונה"], ותיקנו חיוב זה תחת זכותו של הבעל באכילת הפירות.
הכניסה לו בגדים בנכסי מלוג, והשתמש בהם הבעל אינו חייב לשלם את בלאי הבגדים מחמת השתמשותו בבגדים, שבלאי הבגדים מכלל פירות הוא. ואולם מה שנותר מן הבגדים לאחר השימוש בהם נקרא "בלאות", והם חוזרים לאשה במיתת הבעל או כשגירשה.
מת הבעל או גירשה, זכאית האשה לגבות מנכסיו את הכתובה המגיעה לה. אם בתולה היתה כשנשאה, הרי הוא גובה מאתיים זוז, ואם אלמנה היתה הרי היא גובה מנה.
וכן משלם לה את שיווי "נכסי צאן ברזל". וגם תשלום זה הוא מ"תנאי כתובה".
ג. ואין לה כתובה, ואפילו אם עבר הראשון והחזירה אחר גירושי השני, או שעבר השני והחזירה אחר גירושי הראשון. (7)
ד. ולא החזר פירות שאכלו הבעל הראשון, וכן הבעל השני - משנשאה השני עד שחזר הראשון.
ומעיקר הדין היה לו לשני להחזירם, כיון שלא היתה אשתו, וגזל הוא בידו, אלא שקנסו את האשה שתפסיד את הפרות הללו.
אבל מה שאכל השני אחר שבא בעלה הראשון, היא מוציאה ממנו. (8)
ה. ולא מזונות, אם לותה ואכלה (9) כשהיה בעלה הראשון [או השני] במדינת הים.
ו. ולא בלאות [שאריות הבגדים, שהשתמש בהם הבעל כדין נכסי מלוג, ובלו אחר שימוש הבעל בהם].
את כל אלו, אין לה, לא על בעל זה ולא על בעל זה.
ואם נטלה אותם מזה ומזה - תחזיר.
ואין אומרים: כיון שכבר תפסה לא נוציא ממנה [גמרא].
ז. והולד - ממזר מזה ומזה.
אם ילדה בן מהבעל השני לפני שחזר הבעל הראשון וגירשה - הוא ממזר מן התורה.
ואם ילדה בן מן הבעל הראשון, לאחר שנאסרה עליו - הרי הוא ממזר מדרבנן. (10) ח. ולא זה וזה מטמא לה במותה, אם היו שני בעליה כהנים. (11)
ואפילו בעלה הראשון, שאשתו גמורה היא, אינו מיטמא לה במותה, ולא כשאר נשים שהבעל מיטמא להם, לפי שאין כהן מיטמא לאשתו הפסולה.
ט. ולא זה וזה זכאים - לא במציאתה, ולא במעשה ידיה, ולא בהפרת נדריה, ואין דינה כשאר נשים שהבעל זכאי בכל אלה, וקנס הוא לה, כפי שיתבאר בגמרא. (12)
י. ואם היתה האשה בת ישראל - הרי זו נפסלה מן הכהונה, כדין אשת איש המזנה תחת בעלה, ש"זונה" היא, ופסולה להנשא לכהונה. (13)
יא. ואם היתה בת לוי - הרי זו נפסלת מן המעשר, ובגמרא לקמן צא א יתבאר ענין זה.
יב. ואם היתה בת כהן - הרי זו נפסלת מן התרומה, כדין אשת איש שזינתה שהיא נפסלת מן בתרומה. (14)
יג. ואין יורשין של זה ויורשין של זה - יורשין את כתובתה, כמו שיתבאר בגמרא מהי ה"כתובה" האמורה כאן.
יד. ואם מתו שניהם (15) עד שלא נתנו גט - אחיו של זה ואחיו של זה, חולצין ולא מייבמין.
אחיו של ראשון חולץ לה מן התורה, שהרי אשתו של אחיו המת היא, אך אינו מייבם אותה, מדרבנן [והטעם יתבאר בהערות לקמן צא א].
ואילו אחיו של שני, צריך לחלוץ לה מדרבנן, לפי שעשאוה חכמים כאילו היא גם אשת השני, לחומרא, על אף שאין היא אשתו של אחיו המת כלל. (16)
ומביאה עתה המשנה את דבריהם של שלשה תנאים, החולקים על תנא קמא, כל אחד בפרט אחר - רבי יוסי, חולק על דברי התנא קמא, הסובר שאין לה כתובה לא על זה ולא על זה, ואומר:
כתובתה - על נכסי בעלה הראשון.
רבי אלעזר, חולק על דברי התנא קמא, הסובר שלא זה וזה זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ואומר:
הראשון - זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה.
רבי שמעון, חולק על דברי התנא קמא, הסובר שאם מתו, אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ואין מייבמין, ואומר:
ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון - פוטרת צרתה!
כלומר: אחיו של ראשון, אף מייבם, אם ירצה, וביאה כשרה היא הפוטרת אף את צרתה, כדין שתי יבמות שנפלו לפני יבם, שביאת אחת מהן או חליצתה פוטרת את השניה. (17)
וכן חולק רבי שמעון על דברי התנא קמא הסובר שהולד ממזר מזה ומזה, ואומר: ואין הולד ממזר - לא מהראשון, אפילו החזירה הבעל אליו לאחר שנאסרה עליו.
וכן אינו ממזר מן השני, אם בא עליה אחר שגירשה הבעל הראשון. (18)
ועוד אמר רבי שמעון (19): כל זה שאמרנו תצא אף מראשון, אינו אלא בבא עד אחד, והתירוה בית דין להינשא על פי העד.
אשה שבאה להנשא על פי עד אחד, צריכה "הוראת בית דין" שיתירוה להנשא על פיו. (20)
אבל אשה הנישאת על פי שני עדים - אין היא צריכה להגיע ל"הוראת בית דין" כדי להנשא, אלא די בכך שיקבל בית הדין את עדותם.
במה דברים אמורים, שהחמירו על האשה שנישאת לאחר וחזר בעלה, בנישאת על פי עד אחד, בהוראת בית דין שהתירוה להנשא.
אבל, ואם ניסת על פי שני עדים, שבאו ואמרו מת בעליך, ונישואין אלו נקראים נישואים "שלא ברשות בית דין", דהיינו, שלא היתה צריכה לקבל הוראת היתר לנישואין אלו, כיון שבאו שני עדים.
ואחר כך חזר בעלה -
הרי זו מותרת לחזור לו לבעל הראשון.
כי מה שנבעלה על ידי הבעל השני - כזנות באונס היא נחשבת, ואין דינה כאשה המזנה ברצון, הנאסרת על בעלה.
שהרי אשה זאת לא נבעלה לבעלה השני מחמת שרצתה לזנות תחת בעלה, אלא מחמת שסמכה על עדות שני עדים.
אבל, לענין חיוב קרבן על הזנות עם הבעל השני - חשובה היא רק כ"שוגגת", ולכן היא מחוייבת להביא קרבן חטאת. ואין דנים אותה לענין קרבן כ"אנוסה", היות והיה לה להמתין עד שתבדוק יפה שאכן מת בעלה, ולא להנשא, שהרי עתה התברר שעדים אלו עדי שקר הם, וכל היתרה להינשא היה בטעות.
אבל אם נישאת על סמך "הוראת בית דין", שהתירו לה להנשא על פי עדות של עד אחד, היא פטורה מלהביא קרבן, כי מי שעושה פעולה על סמך "הוראה של בית דין" הוא נחשב כאנוס לענין פטור מקרבן חטאת. ולכן -
אם ניסת על פי בית דין, שהתירוה והורוה להנשא על פי עד אחד - תצא מבעלה השני, ופטורה מן הקרבן, היות ויחיד שעשה ב"הוראת בית דין" הוא פטור מהקרבן. (21)
אבל אם לא ניסת על פי הוראת היתר של בית דין, אלא הסתמכה על עדות שני העדים - תצא מבעלה השני, וחייבת בקרבן, ואין זה אונס, הפוטרה מן הקרבן, כי היה לה להמתין ולבדוק אם אין אלו עדי שקר.
ומסכמת המשנה: יפה כח בית דין המתירים אשה להנשא על פי עד אחד מעדותם של שני עדים -
שבית דין פוטרה ב"הוראתו" מן הקרבן! ועתה מבארת המשנה הלכה נוספת:
אם הורוה בית דין לינשא, שהתירוה בית דין להנשא, והלכה וקלקלה [יתבאר בגמרא אם נבעלה דרך זנות בלי שתינשא, או שהלכה ונישאת למי שהיא אסורה לו להנשא], ואחר כך חזר בעלה -
חייבת בקרבן!
לפי שלא התירוה בית דין אלא לינשא, ולא לקלקל. ונמצא שלא נבעלה מכח הוראת היתר של בית דין, והרי היא כמי שסמכה על עדות עדים, בלי הוראת היתר של בית דין, שחייבת בקרבן.
גמרא:
התחדש במשנתנו שעד אחד נאמן להעיד על מיתת הבעל.
וכדי לבאר את נאמנותו של עד אחד במיתת הבעל, מקדימה הגמרא לדון בעיקר הנאמנות של עד אחד, ומדייקת זאת מכמה משניות, וגם ממשנתנו:
ראיה ראשונה:
מדקתני סיפא, במשנתנו, בדברי רבי שמעון: "נשאת שלא ברשות בית דין - מותרת לחזור לו", והכונה "שלא ברשות" היא בכך שנישאת שלא ברשות בית דין, שלא הורוה בית דין הוראת היתר, אלא נישאת בעדים, שסמכה על עדותם, ולא היתה לה הוראת היתר של בית דין שתנשא - מכלל זה אתה למד, דרישא ששנינו בה "ובאו ואמרו לה מת בעליך, וניסת, ואחר כך בא בעלה - תצא מזה ומזה", מדברת באשה שנישאת ברשות בית דין, ובעד אחד -
אלמא, מוכח מהמשנה שעד אחד נאמן להתירה, שהרי הוראת ההיתר של בית דין היתה מבוססת על עדותו של עד אחד.
והניחה עתה הגמרא שעד אחד במיתת הבעל נאמן, (22) היות שדין האומר "מת בעליך" הוא כדין שאר עדות באיסורין, שעד אחד נאמן בה.
ראיה שניה:
ותנן נמי [לקמן קכב א]: הוחזקו [נהגו] להיות משיאין את האשה על פי עדות על מיתת הבעל, אפילו בעדות של עד המעיד מפי עד אחר.
והיינו, שאין העד המעיד בפנינו יודע שמת בעלה של האשה בעצמו, אלא שמע זאת מפי עד אחד, שאמר לו זאת.
ואפילו היתה זאת עדות של אשה, המעידה על מיתת הבעל על סמך ששמעה זאת מפי אשה אחרת.
ואפילו עדות של אשה, המעידה ששמעה על מיתת הבעל מפי עבד, ואפילו אשה המעידה מפי שפחה -
אלמא, מוכח גם ממשנה זו, שעד אחד מהימן באיסורים מן התורה, ואפילו להתיר איסור אשת איש!
ראיה שלישית:
ותנן נמי במסכת קידושין [סה ב]: עד אחד אומר אכלת חלב, והוא אומר לא אכלתי - הרי זה פטור מלהביא קרבן חטאת.
ויש לדייק: טעמא שפטור מהקרבן היות דהוא מכחישו לעד האחד, ואמר "לא אכלתי".
הא אישתיק, אם שתק ולא הכחיש את העד האחד - מהימן העד לחייבו קרבן על אכילת חלב, ואין חוששים שמא הוא מביא חולין לעזרה.
אלמא, מוכח גם מכאן, שעד אחד מהימן באיסורים מן התורה!
ואחרי שהוכיחה זאת הגמרא, היא באה לדון במקור הדין הזה:
מדאורייתא - מנא לן שעד אחד נאמן באיסורין?
מהא דתניא: כתיב בפרשת קרבן חטאת "ואם נפש אחת תחטא בשגגה -
או [אם] הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא קרבנו שעירת עזים".
ומדברי הכתוב "או הודע אליו", משמע שצריך שיהא נודע אליו, שיהא לבו סומך על הדבר, ולא שיודיעוהו אחרים!
ולכן, אם בעל הדבר מכחישו לעד, הוא אינו חייב קרבן חטאת.
יכול אע"פ שאינו מכחישו [בעל הדבר את העד] גם יהא פטור מלהביא קרבן, עד שיביא את הקרבן מעצמו?
תלמוד לומר: "או הודע אליו", ולא אמר הכתוב "או ידע".
ומכאן אתה למד, שאם היתה ידיעה מכל מקום, אפילו על ידי עדותם של אחרים - נחשב הדבר כידוע אליו, וחייב קרבן.
ומעתה, יש לנו לדון:
היכי דמי, באיזה אופן אומרת הברייתא "יכול אע"פ שאינו מכחישו יהא פטור? תלמוד לומר "או הודע אליו מכל מקום"!?
אילימא דאתו תרי, אם תמצי לומר שבאו שני עדים שאומרים שהאדם הזה אכל חלב, והוא לא קא מכחיש להו.
אי אפשר לומר כך. כי אם כן -
קרא - למה לי!?
כלומר, למה אמר הכתוב "הודע" ולא "ידע"? והרי אפילו אם היה הכתוב אומר "ידע", גם כן היה משמע שידיעה על ידי שני עדים שלא הכחישם - היא כאילו ידע הוא עצמו ידיעה גמורה וברורה!? (23)
אלא, לאו, הלא במה מדובר, בכגון שבא עד אחד בלבד -
והוא דבר חידוש, שהוצרך הכתוב לחדש זאת.
ובכל זאת, כי לא מכחיש ליה - מהימן העד האחד לחייבו קרבן חטאת, ואין חוששין שיביא חולין לעזרה.
שמע מינה: עד אחד נאמן באיסורין!
אך דוחה הגמרא את הלימוד הזה:
וממאי משום דמהימן העד [מנין שעל נאמנותו של העד אנו סומכים] לחייבו קרבן!?
דילמא אולי משום דקא שתיק החוטא ולא הכחישו, ושתיקה כהודאה דמיא.
אבל יתכן שעד אחד כשלעצמו אינו נאמן!
ומוסיפה הגמרא, שיש להוכיח שחיוב הקרבן הוא משום שתיקתו שנחשבת כהודאה:
תדע שכן הוא, מהא דקתני בסיפא של הברייתא ההיא:
אמרו לו שנים "אכלת חלב", והוא אומר "לא אכלתי" - הרי זה פטור מלהביא קרבן חטאת.
ואילו רבי מאיר מחייב אותו להביא קרבן חטאת.
אמר רבי מאיר: הרי קל וחומר הוא שיהיו שני עדים נאמנים לקרבן:
ומה, אם הביאוהו שנים עדים לידי מיתה חמורה, וכגון שהעידו עליו שעשה עבירה שחייב עליה מיתת בית דין -
וכי לא יביאוהו שני עדים לידי קרבן, הקל?!
אמרו לו חכמים לרבי מאיר: מה אם ירצה לומר "מזיד הייתי"!
כלומר, הואיל ואם היה אומר "מזיד הייתי"
- שאין העדים מכחישים אותו בכך, כי אינם יודעים אם מזיד או שוגג היה כשאכל - הרי היה אדם זה פטור מן הקרבן, שהרי אין קרבן על אכילת חלב במזיד אלא רק על אכילת שוגג.
לכן אף כשאמר "לא אכלתי", מפרשים אנו את דבריו: לא אכלתי שוגג אלא מזיד. (24)
דף פח.
וכיון שלפי רבנן אפילו שני עדים אין מביאים אותו לידי קרבן אם הוא מכחישם ואומר "לא אכלתי", תיקשי לך:
רישא [כשבא עד אחד ולא הכחישו בעל הדבר] - (תחילת העמוד) מאי טעמא קא מחייבי רבנן אותו בקרבן.
שהרי מכך שנחלקו רבי מאיר וחכמים רק בסיפא, משמע שברישא לא נחלקו, ואף רבנן מודים ברישא?!
אילימא, אם נאמר כאשר אמרת, משום דמהימן עד אחד, ולא משום שתיקתו -
אי אפשר לומר כך. כי -
והא תרי שני עדים המעידים בעלמא, שלא בחיוב קרבן, הרי אע"ג דבעל הדבר קא מכחיש להו - אינהו, העדים, מהימני.
ובכל זאת, כאן, לגבי חיוב קרבן קא פטרי רבנן אם הוא מכחישם, היות וניתן לפרש את הכחשתו, שכוונתו לומר "מזיד הייתי", ולכן הוא פטור מקרבן.
ואם כן, איך אפשר שיהא נאמן העד - אף כשאינו מכחישו - אם לא משום שתיקתו של בעל הדבר, והרי שמא מזיד היה?!
אלא לאו, בהכרח, משום כך נאמן העד ברישא לחייבו קרבן, משום דאישתיק בעל הדבר, ושתיקה כהודאה דמיא! (1)
וכיון שהוכיחה הגמרא שנאמנות העד על חיוב קרבן באכילת חלב נובעת משתיקה כהודאה של החייב, נדחה המקור הזה לנאמנות עד אחד באיסורים.
אלא, זה שהאמינו חכמים לעד אחד בעדות אשה, שמת בעלה, (2) לא מן המקרא הוא נלמד, אלא נאמנותו - סברא בעלמא היא!
מידי דהוה, כמו שפשוט לנו שהוא נאמן להעיד אחתיכה שהיא ספק של חלב ספק של שומן, ואתא, שאם בא עד אחד ואמר "ברי לי דשומן הוא", דמהימן העד, ומותר לאוכלו על פיו. (3) וכשם שנאמן הוא להתיר איסור חלב, כך נאמן הוא להתיר איסור אשת איש.
ודוחה הגמרא את ההשוואה בין נאמנות עד אחד על חתיכה מסופקת אם היא חלב או שומן לנאמנות עדות עד אחד על מיתת הבעל.
מי דמי, איך ניתן לדמות את נאמנות העדות במיתת הבעל לנאמנות העדות על חתיכת שומן שאינה חלב!?
והרי שני חילוקים משמעותיים יש בין עדות להתרת דבר מסופק לאכילה, לבין עדות להתרת אשת איש להנשא לשוק -
החילוק הראשון:
התם - בחתיכה ספק של חלב ספק של שומן - הרי לא איתחזק איסורא [אין הדבר שהוא מעיד עליו בחזקת איסור], ולכן עד אחד נאמן להעיד בו.
אבל הכא, לגבי עד אחד שאומר מת בעליך, הרי איתחזק איסורא דאשת איש [בחזקת איסור אשת איש היא עומדת]. ומנין שיהא עד אחד נאמן להוציאה מחזקתה!? (4)
החילוק השני:
ועוד, הא קיימא לן ש"אין דבר שבערוה פחות משנים", ואיך ייאמן עד אחד לומר שמת בעלה להתירה להנשא?! (5)
ולכן, הא - עדות עד אחד בעדות אשה - לא דמיא אלא לחתיכה שהוחזקה בעינינו דהיא ודאי חלב, ואתא [ובא] עד אחד, ואמר: ברי לי שחתיכה זו חתיכה דשומן הוה! -
דלא מהימן העד להוציאה מחזקת איסור ולהתירה באכילה.
ומתרצת הגמרא, ודוחה את ההשוואה של עדות אשה לחתיכת חלב שהוחזקה באיסור: מי דמי עדות על חתיכה שהוחזקה לחלב, להוציאה מחזקת איסור ולומר שהיא של שומן, לעדות אשה, שמת בעלה!? והרי -
התם, בחתיכת חלב שהוחזקה באיסור חלב, אפילו אתו בי מאה - לא מהימני! כי גם אם יבואו מאה עדים, ויאמרו על דבר שהוא ודאי חלב, ששומן הוא, הם לא יהיו נאמנים.
אבל הכא, בעדות אשה, כיון דכי אתו בי תרי מהימני [הואיל ואם יבואו שני עדים ויאמרו שמת בעלה הם יהיו נאמנים להתירה ולהוציאה מחזקת איסורה], לכן יש לנו לומר שעדות עד אחד - נמי ליהמניה.
מידי וכמו דהוה אטבל, שהעיד עד אחד עליו שעישרוהו, והתבואה מתוקנת עתה, ומותרת באכילה, למרות שלפני כן היא היתה בחזקת איסור טבל.
וכמו הקדש, וכמו קונמות [האוסר על עצמו דבר מסוים, על ידי שאמר "דבר זה יהא קונם עלי", ו"קונם" הוא כינוי לקרבן, וכוונתו לומר דבר זה יהיה אסור עלי כמו שקרבן אסור עלי] -
שהעיד עד אחד עליהם שנשאל המקדיש או הנודר עליהם, והותרו, הרי הוא נאמן, אף על גב שאיתחזק איסורא. (6)
אך מקשה הגמרא:
האי טבל - שאמרת, שעד אחד נאמן עליו לומר שעישרוהו - היכי דמי? אי טבל דידיה [אם טבל שלו הוא], אין להוכיח מכאן שעד אחד נאמן באיסורין אפילו כשאיתחזק איסורא.
כי שאני הכא, משום דבידו לתקנו, שהרי שלו הוא, ויכול הוא להפריש ממנו מעשר, ולכן הוא נאמן לומר שהוא מעושר, ואין לך לדמותו לעדות אשה.
אלא, שמא תאמר, כי מטבל דאחר, השייך לאדם אחר, אתה בא ללמוד שנאמן עד אחד עליו לומר שהוא מעושר -
עדיין יש להקשות: מאי קסבר התרצן, שלמד את דין עדות אשה שמת בעלה, מטבל, מהקדש ומקונמות?
אי קא סבר שהתורם משלו על של חבירו אינו צריך דעת בעלים, אם כן אין להוכיח מכך שעד אחד נאמן על טבל של אדם אחר לומר שעישרוהו אפילו במקום שאיתחזק איסורא, לפי שנאמנותו היא משום דבידו לתקנו.