אור ברסלב
חברותא על יבמות פרק שני - כיצד

חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - כיצד

פרק ראשון - חמש עשרה נשים

בפרק ראשון נשנית ערות "אשת אחיו שלא היה בעולמו", בכלל חמש עשרה הנשים שפטורות מן החליצה ומן היבום, ואף פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום.

ובאה משנתנו לבאר:

מתניתין:

כיצד היא ערות "אשת אחיו שלא היה בעולמו" שאינה מתייבמת, ואף פוטרת את צרתה מן החליצה ומן היבום?

כגון שהיו שני אחים שישבו יחד בעולם, ומת אחד מהן, ונולד להן, לאחר מיתת האח הראשון, אח שלישי.

ולאח שנולד אסור לייבם את אשת האח הראשון, מפני שלא היתה להם ישיבה אחת בעולם, והתורה אמרה, בתחילת פרשת יבום, "כי ישבו אחים יחדו".

ואחר כך ייבם האח השני את אשת אחיו הראשון, ומת האח השני.

ונופלות עתה לפני האח השלישי שתי יבמות: האחת, שהיתה כבר נשואה לאח הראשון שלא היה בעולמו, והיא ערוה עליו כאשת אח שיש לו בנים. והשניה, שהיתה נשואה רק לאחיו השני, שהיתה לו ישיבה אחת עמו בעולמו.

הרי הראשונה, שהיתה נשואה לאחיו הראשון, יוצאה ממנו ללא צורך בחליצה, משום ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו.

והשניה - משום צרתה, צרת ערות אשת אח שאין לו היתר יבום.

ואם עשה בה האח השני מאמר, קידושין מדרבנן, שתיקנו חכמים שיקדש היבם את יבמתו לפני שיבוא עליה, ומת האח השני, ונמצאת אשתו של האח השני צרתה של אשתו של האח הראשון, מדרבנן, עקב קידושי המאמר של האח השני, והרי שתיהן נופלות מהאח השני לפני האח השלישי [הראשונה נופלת ממנו מדרבנן, והשניה מן התורה].

הרי השניה, אשתו של השני, חולצת מן התורה, שהרי מן התורה לא תפסו קידושי השני, ואין היא צרת ערוה.

ולא מתייבמת, מדרבנן, כיון שהיא נחשבת מכח מאמר הקידושין, מדרבנן, כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו. [ועיין לשון רש"י!]

גמרא:

שנינו ברישא של משנתנו, שאם ייבם האח השני את אשת האח הראשון, ומת, הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה יוצאת משום צרתה.

אך יש המחליפים את הגירסא של "ראשונה" ב"שניה", ושונים כך:

השניה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. והראשונה יוצאת משום צרתה.

אמר רב נחמן: מאן דתני את הנוסח המופיע במשנתנו, "ראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו" - לא משתבש! גירסתו נכונה, ואינה שיבוש בטעות.

וכן מאן דתני את הגירסא האחרת, "שניה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו", גם הוא לא משתבש!

והיינו, שתי הגירסאות נכונות להלכה, וההבדל ביניהן הוא במשמעות המילים "ראשונה" ו"שניה", וכפי שמתבאר להלן:

דף יז:

מאן דתני (תחילת העמוד) "ראשונה" יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, לא משתבש. כי מאי "ראשונה" שאמר התנא - זאת שהיא "ראשונה" לנפילה, שנפלה ראשונה, מהאח הראשון, וצרתה נפלה רק בנפילה השניה, מהאח השני.

ומאן דתני "שניה" יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, נמי לא משתבש. כי מאי "שניה" שאמר התנא - האשה השניה לנשואין של האח השני, שהיה כבר נשוי אשה, ואחר כך ייבם את יבמתו, אשת אחיו הראשון.

ודוחה הגמרא: האם בהכרח שמדברת המשנה בכגון שתחילה נשא האח השני את אשתו ורק אחר כך ייבם את יבמתו, ולכן היא נקראת ה"שניה"?

מי, האם לא עסקינן במשנתנו, דקודם ייבם האח השני את יבמתו שנפלה לו מאחיו הראשון, ורק אחר כך כנס את אשתו. ואז אי אפשר לקרוא לאשת הראשון בשם "שניה לנישואין"!?

אלא, כך יש לתרץ את הגירסא השניה:

מאי "שניה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו" - זאת שהיא שניה בנשואין, שהיתה נשואה פעמיים, פעם אחת לאח הראשון, ופעם שניה לאח השני.

ועתה מבארת הגמרא את יסוד הדין של אשת אחיו שלא היה בעומו:

אשת אחיו שלא היה בעולמו - היכא כתיבא שהיא אסורה ליבום?

אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא בתחילת פרשת יבום [דברים כה]:

"כי ישבו אחים - יחדו".

וכך יש לדרוש את הפסוק:

"כי ישבו אחים" - באחים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם הכתוב מדבר - פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, שלא היתה לשני האחים "ישיבה אחת" בעולם.

"יחדו" - אין מצות יבום נוהגת אלא באחים ה"מיוחדים" בנחלה, הנקראים "יחדו", בכך שהם ראויים לירש האחד את משנהו. [ועיין להלן, בהמשך העמוד, באותו הלימוד, בדברי רש"י]

פרט לאחיו מן האם, שאין הוא יורש אותם, ואין אחיו מן האם יורשים אותו, ולכן, אין בהם דין יבום.

רבה אמר: זה שמצות יבום נוהגת רק באחין מן האב - יליף נלמד בגזירה שוה "אחוה אחוה" מבני יעקב [בראשית מב].

מה להלן, אמרו בני יעקב אל אביהם, כאשר חזרו ממצרים בפעם הראשונה, וסיפרו לו את מה שאמרו ל"אדוני הארץ" [יוסף]:

"שנים עשר אנחנו אחים, בני אבינו".

והרי היו בני יעקב אחים מן האב, ולא מן האם.

אף כאן ביבום, "כי ישבו אחים", מדובר באחים מן האב, ולא באחים מן האם.

והוינן בה: מדוע יש לנו ללמוד מבני יעקב שהאחוה המדוברת ביבום היא רק באחוה מן האב, ולא נלמד מפרשת עריות, שהאחוה האמורה שם היא אפילו באחוה שהיא רק מן האם:

ולילף בגזירה שוה "אחוה אחוה" מעריות, שמצינו שם ש"ערות אשת אחיך" משמעותה היא בין אחיך מאב ובין אחיך מאם!

ומשנינן: דנין גזירה שוה "כי ישבו אחים" [ביבום] מ" שנים עשר אחים בני אבינו".

ואין דנין "כי ישבו אחים", מ" ערות אחיך לא תגלה".

ופרכינן: מאי נפקא מינה, מה זה משנה, לצורך לימוד של גזירה שוה, אם נכתב "אחים" או "אחיך"? והרי גזרה שוה נלמדת מהדבר השוה שבשני המקומות בתוכן הענין, ולא מהזהות השוה שבין המילים:

הא תנא דבי רבי ישמעאל בענין גזירה שוה בנגעי בתים, שלומדים גזירה שוה אפילו בלי זהות בין המילים: נאמר [ויקרא יד] "ושב הכהן", ונאמר "ובא הכהן" - זו היא "שיבה" זו היא "ביאה". שהיות והמכוון בשניהם הוא לאותו ענין, יש לנו ללמוד אחד מהשני בגזירה שוה.

ומשנינן: הני מילי שלומדים גזירה שוה גם כשאין זהות בין המילים, היכא דליכא מידי, כאשר אין מילה זהה דדמי ליה.

אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה, וכגון כאן, שיש אפשרות ללמוד גזירה שוה ממילות זהות "אחים אחים", הרי מדדמי ליה ילפינן גזירה שוה, ולא לומדים גזירה שוה "אחים" מ"אחיך".

ועדיין הוינן בה: ולילף "אחוה אחוה" מלוט, דכתיב [בראשית יג] שאמר אברהם אבינו אל לוט: "כי אנשים אחים אנחנו"!

וכיון שלוט היה בן הרן, אחיו של אברהם, וייחס אותם אברהם כ"אחים", יש לנו ללמוד בגזירה שוה "אחים אחים", שינהג יבום גם בבן אח, שייבם את אשת אחי אביו המת!

ומשנינן: מסתברא, מבני יעקב הוה ליה למילף, עדיף ללמוד מהם בגזירה שוה, ולומר שהאחוה ביבום היא רק באחים מן האב, ולא ללמוד מאברהם ולוט שיבום נוהג גם בבני אחים. משום דהמילה "אחים" הכתובה בבני יעקב היא "מפני".

מיותרת היא, כדי להיות פנויה ללמוד ממנה גזירה שוה לאחוה של יבום.

מדהוה ליה למכתב "שנים עשר עבדיך, בני אבינו". וכתיב, והוסיף הכתוב את המילה "אחים" - שמע מינה, לאפנויי הוסיפה הכתוב, למילה "אחים", כדי שתהיה פנויה לגזירה שוה ליבום.

אבל אצל אמירת אברהם אבינו ללוט, אין המילה "אחים" מיותרת להיות פנויה לגזירה שוה!

ומוסיפה הגמרא לבאר את הפסוק "כי ישבו שני אחים יחדו":

ואיצטריך למכתב "כי ישבו אחים", ואיצטריך גם להוסיף ולמכתב "יחדו".

דאי כתב רחמנא רק "אחים", הוה אמינא לילף "אחוה אחוה" מלוט, שאפילו בן אח יכול לייבם.

וכי תימא, כמו שרצינו לומר, שאי אפשר ללמוד מלוט בגזירה שוה היות ולא מפני, שאין שם מילה מיותרת שתהיה פנויה להכריח את הלימוד של גזירה שוה, ואילו בבני יעקב יש מילה פנויה "אחים" ללמד ממנה בגזירה שוה ליבום.

לאיי! אינך יכול לומר שאין שום דבר "פנוי" אצל אברהם ולוט, שיכולים להכריח ממנו את הלימוד של גזירה שוה מלוט.

אלא אכן אפנויי מפני!

מדהוה ליה למכתב, שיאמר אברהם ללוט, "אנשים רעים אנחנו", וכתיב "אחים" - שמע מינה לאפנויי!

והיה מקום ללמוד בגזירה שוה מלוט, שנוהג ייבום של בן האח באשת אחי האב.

לכן הוסיף וכתב רחמנא "יחדו", ללמד שאין מצות יבום אלא באחים המיוחדים בנחלה, שחולקים ביניהם נחלה אחת.

ואי כתב רחמנא רק "יחדו" ולא "אחים", הוה אמינא שאין מצות ייבום נוהגת אלא עד דמייחדי האחים, באבא ובאמא, שתהיה האחוה ביניהם גם מאב וגם מאם [והייתי אומר שזו היא משמעות "יחדו"].

לכן צריכא לכתוב גם "אחים", וללמוד בגזירה שוה מבני יעקב, שהאחוה היא מן האב בלבד.

ומקשה הגמרא על הצורך לכתוב "אחים" כדי שלא נלמד מ"יחדו" שהאחוה תהיה בין מאבא ובין מאמא:

והא, ההוה אמינא שאין יבום אלא באחים שהאחוה ביניהם היא גם מהאב וגם מן האם - מהיכא תיתי? מהיכן נבוא לומר כך!?

והרי מצות יבום - בנחלה תלא רחמנא, דכתיב ביבם "יקום על שם אחיו המת", ו"הקמת שמו" של המת, משמעותה היא, שהאח המייבם זוכה בכל נכסי המת, ולא שאר האחים.

ו"נחלה" - רק מן האב, ולא מן האם, היא!

ומשנינן: בכל זאת איצטריך לכתוב "אחים".

כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ועצם ענין יבום חידוש הוא, דקמשתרי ערוה, שהותרה ערות אשת אחיו, גביה, כלפיו.

ואם כן, אימא, שלא הותרה "אשת אח", עד דמייחדי שני האחים גם באבא וגם באמא.

לכן צריכא לכתוב "אחים", בנוסף ל"יחדו", ללמד שאחוה מהאב ולא מן האם, גם נקראת אחוה ליבום.

אמר רב הונא אמר רב: שומרת יבם שמתה - מותר היבם באמה.

אבל כל עוד היא חיה, אסור לקחת את אמה או את אחת קרובותיה, כי בכך תיעשה עליו היבמה ערוה, והוא לא יוכל לייבמה, ותיבטל בכך מצות יבום. ואסור לו ליבם "לבטל מצות יבמין".

ומדייקת הגמרא: אלמא, מוכח מדבריו, שהתיר לקחת את אמה אחרי מות היבמה - קסבר רב הונא בשם רב, "אין זיקה".

והיינו, אין כח בזיקתה של היבמה אליו, להחשיב אותה מדרבנן כאילו היא ארוסתו, עד שתאסר עליו אמה כ"חמותו", מדרבנן.

ומקשה הגמרא: אם כך, ולימא רב הונא בשם רב: הלכה כדברי האומר "אין זיקה"!

שהרי נחלקו תנאים בכך, אם קרובות היבמה הזקוקה ליבום אסורות על היבם.

ומצינו מחלוקת תנאים זו לקמן [מא א], כאשר עבר היבם וקידש את אחות יבמתו, וביטל בכך את מצות יבמין, לפי שנעשתה עליו עתה יבמתו ערוה של אחות אשתו, ושוב אין היא זקוקה מן התורה, לא לחליצה ולא ליבום - האם אסורה עליו אחות יבמתו שקידש לאשה, באיסור דרבנן של "אחות זקוקתו"?

רבי יהודה בן בתירא אומר: "יש זיקה", ונשאר עליה איסור של "אחות זקוקתו" אפילו לאחר שיבמתו נעשתה עליו ערוה!

היות ואמרו חכמים, שאין קידושיו באחות יבמתו [על אף שהם תופסים מן התורה!], יכולים להפקיע את איסור "אחות זקוקתו" מדרבנן.

ולכן עליו להמתין עם קידושיו, ולהמנע מלכנוס את אחות אשתו [המקודשת לו מן התורה], עד שאחד מאחיו יחלוץ ליבמה או ייבמנה, ואז פוקעת הזיקה מעליה, והוא מותר בקרובותיה.

וחכמים סוברים ש"אין זיקה", ואם כי לכתחילה אין לו לקדש את אחות יבמתו משום שאסור לבטל מצות יבמין, אם עבר וקידשה, מותר לו לכונסה, כי אין איסור בקרובות יבמתו.

וכיון שנחלקו תנאים בדבר, היה לו לרב הונא בשם רב לומר שהלכה כמאן דאמר אין זיקה, והיינו יודעים שמותר אדם בקרובות יבמתו, במקום שאין בכל משום ביטול מצות יבמין, כגון, לאחר מות יבמתו.

ומשנינן: אי הוה אמר רב הונא הכי, שהלכה כדברי האומר אין זיקה, ולא היה מפרש דבריו שמותר לקחת את קרובות יבמתו לאחר מיתתה, הוה אמינא הני מילי שאין הזיקה של היבמה ליבם נחשבת כאילו היתה ארוסה לו עד שיאסרו קרובותיה עליו, כשהיתה הזיקה בתרי יבמים, שאז היא אינה יכולה להחשב כארוסה של שני היבמים כאחד, ואין אנו יודעים לפני מי היא עתידה ליפול לייבום עד שנאמר שכבר עתה הרי היא כארוסתו.

אבל בחד יבם, שהיא מיועדת אך ורק אליו, הייתי אומר ש"יש זיקה" כלפיו כאילו היתה ארוסתו, וייאסר היבם בקרובותיה של יבמתו מדרבנן, כאילו כבר כנס אותה להיות ארוסתו.

והייתי אומר שאיסור זה נוהג בקרובות יבמתו גם לאחר מותה, למרות שלא ייבם אותה!

ולכן העדיף רב הונא בשם רב, להודיע שבכל ענין, גם בנפילה לפני יבם אחד, אין הוא נאסר בקרובותיה.

אך עדיין קשה: ולימא רב הונא בשם רב במפורש: הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בנפילה ליבם אחד! (1)

והוא רבי עקיבא, הסובר לקמן [כט ב] שאין בכח הזיקה, אפילו ליבם אחד, להחשיבה כאשתו, לגבי הפרת נדרים [בעוד שרבי אליעזר ורבי יהושע חולקים, וסוברים שיכול היבם להפר את נדרי יבמתו מכח זיקת האישות שביניהם].

ומשנינן: אי אמר הכי, שהלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בנפילה ליבם אחד, הוה אמינא שאפילו מחיים, בחיי היבמה, ולא רק אחר מותה, אין זיקה!

והיינו, שמותר לו ליבם לשאת את אמה של יבמתו, אפילו לפני שיחלוץ לה, ואז תצא היבמה בלי חליצה, כדין ערוה, שהרי מעתה היא אסורה עליו משום "בת אשתו".

קמשמע לן רב הונא בשם רב, כי רק לאחר מיתה של יבמתו, אין, רק אז מותר לו ליבם לקחת את אם יבמתו.

אבל מחיים של יבמתו, לא יקחנה, משום דאסור לו ליבם לבטל מצות יבמין.

ואם יקח את אם יבמתו לאשה, הרי תצא יבמתו ללא יבום וללא חליצה, כדין ערוה, ויבטל בכך את מצותו לייבם או לחלוץ.

ומביאה הגמרא ראיה נגד דברי רב, ממשנה שמוכח ממנה שיש זיקה.

תנן [לקמן מט א] יבמתו שמתה - מותר באחותה, כמו שמותר כל אדם, שלא במקום יבום, באחות אשתו לאחר מיתת אשתו.

ומשמע שרק באחותה, אין, הוא מותר, כמו שמותר באחות אשתו אחר מותה.

אבל באמה - לא! כי יש זיקה, והיא אסורה עליו.

ומשנינן: הוא הדין דאפילו באמה הוא מותר אחרי מות יבמתו.

ואיידי דתנא רישא של אותה משנה: אשתו שמתה - מותר באחותה.

שבאשתו, אחר שמתה, באחותה, אין, הוא מותר. אבל באמה, אחר שמתה אשתו, לא הותרה לו.

דהויא לה חמותו, אפילו לאחר מיתת אשתו, איסורא דאורייתא.

תנא נמי סיפא מתה אשתו מותר באחותה, אך הוא הדין באמה.

ורב יהודה חולק על רב הונא אמר רב, ואמר: שומרת יבם שמתה - אסור באמה.

אלמא קסבר רב יהודה: יש זיקה, שנחשבת היבמה כאילו היא כנוסה ליבם, ולכן הוא אסור בקרובותיה. (2) ופרכינן: ולימא רב יהודה הלכה כדברי האומר "יש זיקה"!

ומשנינן: אי הוה אמר רב יהודה הכי, הוה אמינא הני מילי שיש זיקה ביבם חד, שהזיקה היא רק אליו.

אבל בתרי יבמים אין זיקה, ולכן קא משמע לן רב יהודה שגם בשני יבמים יש זיקה.

ופרכינן: והא כי פליגי רבי יהודה בן בתירא וחכמים אם יש זיקה או אין זיקה, בתרי יבמים פליגי! והיה לו לרב יהודה לומר שהלכה כרבי יהודה בן בתירא, שיש זיקה, והיינו יודעים שהמדובר הוא אפילו בזיקה לשני יבמים! ומכח קושיה זו מביאה הגמרא תירוץ אחר.

אלא, אי אמר רב יהודה הכי, שיש זיקה, ולא היה אומר "שומרת יבם שמתה אסור באמה",

דף יח.

הוה אמינא שאסורה אם היבמה רק מחיים של היבמה, אבל לאחר מיתה של היבמה פקעה לה זיקה, ואמה מותרת.

קא משמע לן דזיקה בכדי, בלי יבום או חליצה של צרתה - לא פקעה.

לימא מסייע ליה לרב יהודה מהמשנה לקמן [מט א]:

יבמתו שמתה - מותר באחותה.

ומשמע שרק באחותה, אין, הוא מותר, בדומה לאשתו שמתה, שמותר באחותה.

אבל באמה - לא! כי יש זיקה.

ודחינן: הוא הדין דאפילו באמה הוא אסור.

ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה - מותר באחותה.

שדוקא באחותה הוא מותר, אבל באמה, לא.

דהויא לה חמותו אפילו לאחר מות אשתו איסורא דאורייתא.

תנא נמי סיפא מותר באחותה, אך הוא הדין באמה.

מתיב רב הונא בר חייא ממשנתנו, ששנינו בה:

עשה בה האח השני מאמר ביבמה שנפלה מהאח הראשון, שלא היה בעולמו של האח השלישי, ומת האח השני, ונופלות עתה לפני האח השלישי אשת אחיו הראשון שלא היה בעולמו, ואשת השני שהיא צרתה של אשת הראשון מהמאמר שעשה בה השני.

הרי היבמה השניה, אשתו של השני - חולצת, כי מן התורה אין היא צרת ערוה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולא מתייבמת משום שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, במאמר דרבנן.

ומדייק רב הונא בר חייא: טעמא דעבד בה השני מאמר באשת הראשון, לכן אין אשתו של השני מתייבמת, לפי שהיא צרת ערוה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, במאמר דרבנן.

הא לא עבד בה השני מאמר, באשת הראשון, ומת, הרי אשתו של השני הנקראת "שניה" - נמי יבומי מייבמה!

לפי שאין היא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ואי אמרת "יש זיקה" לאסור קרובותיה של היבמה, האיך היא מתייבמת כשלא עשה בה השני מאמר?

והרי הויא לה, אשתו של השני, "צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו - בזיקה"!

שהרי אשת הראשון, שהיא "אשת אחיו שלא היה בעולמו" של השלישי, היתה זקוקה לבעלה של השניה, ונעשו בכך צרות, מדרבנן, למאן דאמר "יש זיקה", להחשיב את היבמה כאילו היא ארוסתו של היבם.

אמר רבה: הוא הדין דאף על גב דלא עבד בה השני מאמר - שניה מחלץ חלצה, יבומי לא מייבמה.

לפי שאכן מכח זיקתה של "אשת אחיו שלא היה בעולמו" אל האח השני, נעשית אשתו של השני "צרת ערוה" שלה, ואסורה להתייבם לאח השלישי.

והא דקתני במשנתנו "עשה בה השני מאמר", הוא כדי לאפוקי, להוציא ולשלול משיטת בית שמאי.

דאמרי בית שמאי: מאמר שעושה היבם קידושי כסף ביבמתו קונה את היבמה קנין גמור, מן התורה. ולפיהם נעשית אשת השני צרת ערוה מן התורה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, ופטורה אף מן החליצה.

לכן קא משמע לן משנתנו, שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור, אלא רק מדרבנן. ולכן, אפילו אם עשה בה השני מאמר, צריכה אשתו של השני חליצה.

אך הוא הדין אם לא עשה בה מאמר, הרי אשתו של השני, חולצת ולא מתייבמת, משום שהיא "צרת ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו, בזיקה" - למאן דאמר יש זיקה!

איתיביה אביי לרבה מהברייתא [לקמן יט א]:

דתניא: שני אחין שהיו בעולם אחד. ומת אחד מהן בלא ולד. ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו.

ולא הספיק האח השני לעשות בה מאמר, עד שנולד לו אח [שלישי], שלא היה בעולמו של הראשון, ומת האח השני, מבלי שיעשה בה מאמר -

הראשונה, שנפלה מאחיו שלא היה בעולמו - יוצאה בלי חליצה משום ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו.

ושניה, אשתו של השני - או חולצת או מתייבמת!

ואי אמרת יש זיקה, כיצד השניה מתייבמת?

והרי הויא לה השניה "צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, בזיקה"! וכיצד היא מתייבמת!?

אמר ליה רבה לאביי: הא, ברייתא זו מני, בשיטת מי היא? - בשיטת רבי מאיר היא, דאמר: אין זיקה.

אבל למאן דאמר יש זיקה, היא אכן חולצת ולא מתייבמת.

לקמן נחלקו רב פפא ורבי אושעיא אם "זיקה ככנוסה". ומביאה הגמרא לקמן ראיה לרב פפא, הסובר שזיקה לאו ככנוסה, מברייתא זו, שבסופה נאמר "דברי רבי מאיר".

והניחה עתה הגמרא, שרבי מאיר סובר שאין זיקה כלל לאסור את קרובות היבמה.

ולפיכך תמה אביי על תירוצו של רבה: ומי סבירא ליה לרבי מאיר ש"אין זיקה"?

והתנן לקמן [כו א] בסתם משנה, ללא חולק, והיא שיטת רבי מאיר: ארבעה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ומתו שני האחים הנשואין האחיות - הרי אלו שתי האחיות חולצות ולא מתייבמות, היות וכל אחת היא "אחות זקוקתו".

ואי סלקא דעתך שסבר רבי מאיר "אין זיקה" - מדוע לדעתו אינן מתייבמות שתיהן!?

והרי הני שתי אחיות מתרי בתי, משני בתים של שני אחים קאתיין, הן באות, ואין הן באות מבית אחד שלא יוכלו לייבם את שתיהן.

ואם כן, האי אח לייבם חדא אחות, והאי אח לייבם חדא אחות.

שהרי לדעת רבי מאיר אין איסור לקחת את אחות זקוקתו!

אלא בהכרח שסבר רבי מאיר "יש זיקה".

ואם כן יש סתירה לדבריו בברייתא לעיל, שקסבר אין זיקה.

אמר ליה רבה: לעולם סבר רבי מאיר אין זיקה!

ומה שחייב לחלוץ לשתי האחיות זה לא מחמת האיסור של אחות זקוקתו, אלא משום דקסבר רבי מאיר שאסור לבטל מצות יבמין, ומחמת כן אסר לייבם את שתיהן:

תוכן העניינים

חברותא על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה