חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - חמש עשרה נשים
פתיחה
בפרק זה מתבארים דיני היבמות שאינן מתייבמות משום היותן ערוה על היבם. לא רק היבמות האסורות על היבם באיסור ערוה אינן מתייבמות, אלא גם "צרותיהן", הנשואות יחד עמהן לאח שמת, אינן מתייבמות.
ואף ה"צרות" של צרות ערוה פטורות מן היבום.
והיינו, אם נתיבמה צרת הערוה לאח אחר, שאינה אסורה עליו, ומת גם האח האחר, ונפלה עתה צרת הערוה ליבום יחד עם צרתה מהאח השני - שתיהן אינן מתייבמות לאח שכבר נפטרה מיבומו.
זו משום שהיא צרת ערוה מהנפילה הראשונה, וזו משום שהיא צרת צרת ערוה מהנפילה השניה.
דין זה, ש"צרת ערוה" אינה מתייבמת, הוא רק לדברי בית הלל. אך לפי בית שמאי לא נאמרה כלל ההלכה של "צרת ערוה", אלא, לדבריהם, צרת ערוה מתייבמת.
במקור הדין שערוה וצרתה [לדעת בית הלל], ואף צרת צרת ערוה, אינן מתייבמות, נחלקו חכמים ורבי.
לדעת חכמים, יש ללמוד זאת מהפסוק האמור בערות אחות אשה "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה". ודרשו חכמים מהמילה "עליה", שהיא באה ללמד על מצות יבום, שנאמר בה "יבמה יבוא עליה", שישאר איסור ערוה של אחות אשה אפילו במקום מצות יבום.
ואילו דין "צרת ערוה" נלמד מהמילה "לצרור". (1)
ומהאמור באחות אשה, נלמד לשאר העריות, שגם הן אינן מתייבמות, לא הן ולא צרותיהן. (2)
אך לדעת רבי יש ללמוד זאת מהאמור בפרשת יבום עצמה "ולקחה לו לאשה, ויבמה". שיכול היה הכתוב לומר "ולקח ויבם" בלבד, ומכאן למד רבי שרק יבמה שהיא בת ליקוחין מתייבמת, ולא אחת שאינה בת ליקוחין, ולא צרתה הנופלת עמה מאותו הבית.
דף ב.
א. יש חמש עשרה אופני "איסור ערוה" של נשים [וכפי שתפרט המשנה בהמשך], אשר מחמת חומר איסור הקירבה לעריות, אין מתייבמות אותן חמש עשרה נשים ליבם, ואף אינן נחלצות על ידו כדי להיות מותרות להנשא לאדם אחר. אלא הן "פטורות" מיבומו ומחליצתו [ואם יש אחים נוספים הן מתייבמות להם או נחלצות מהם].
וטעמו של דבר, היות ולא נאמרה פרשת יבום וחליצה ב"איסור ערוה", וכפי שיבואר בגמרא.
ב. ולא רק חמש עשרה הנשים עצמן פטורות מן היבום והחליצה.
מתניתין:
אלא, אותן חמש עשרה נשים אף פוטרות מהיבום ומהחליצה גם את צרותיהן, את הנשים הנוספות שהיו נשואות יחד עמהן לבעליהן, והיו "צרות" להם בנישואיהם המשותפים עם האח המת.
כי כשם שהערוה עצמה התמעטה מפרשת יבום וחליצה, כך גם "צרת הערוה" התמעטה כמותה, מהטעמים שיבוארו בגמרא.
וכגון שהיו שני אחים, ראובן ושמעון, ונשא ראובן את בתו של שמעון אחיו, וגם נשא ראובן עוד אשה, ולאחר מכן מת ראובן בלי בנים.
הרי שתי אלמנותיו של ראובן, שהן: בתו של שמעון, וצרת בתו של שמעון - פטורות מן היבום והחליצה משמעון.
בתו של שמעון פטורה משום היותה "ערוה" עליו, וצרתה פטורה מחמת היותה "צרת ערות בתו".
ג. הפטור של "צרת ערוה" נשאר עליה לעולם, והוא פוטר אותה מן החליצה והיבום גם אם היא התייבמה לאח אחר, ומת אותו אח בלי בנים, והיא חוזרת נופלת פעם שניה ליבום לפני היבם שנפטרה ממנו.
ולא עוד, אלא שהיא פוטרת עתה את צרתה החדשה [מנישואיה השניים, באמצעות היבום], הנקראת "צרת צרת ערוה".
כגון, אם היו שלשה אחים, ראובן, שמעון ולוי.
ונשא ראובן את בתו של שמעון, וגם נשא ראובן עוד אשה אחרת, ומת ראובן בלי בנים.
הרי כיון שמת ראובן בלי בנים, נופלות שתי אלמנותיו ליבום רק לפני לוי, ולא לפני שמעון, כיון שבתו וצרת בתו פטורות מיבומו ומחליצתו.
ואם "צרת בתו" של שמעון תתייבם ללוי, ותהיה ללוי אשה נוספת, שתקרא "צרת צרת בתו", וימות לוי בלי בנים - הרי "צרת בתו" של שמעון פטורה מיבומו ומחליצתו של שמעון, והיא אף פוטרת את צרתה [שהיא כאמור "צרת צרת ערוה"], מיבומו ומחליצתו.
ונמצא, שחמש עשרה העריות פוטרות לא רק את צרותיהן, אלא אף את "צרות צרותיהן" - מן החליצה ומן היבום
וכך נוהג הדבר עד סוף העולם. שגם "צרת צרת ערוה" פוטרת את צרתה, וכן הלאה.
ד. ועתה מפרטת המשנה את חמש עשרה הנשים שיש בהן איסורי ערוה ליבם, שמכחן נפטרות גם הצרות וצרות הצרות, עד עולם, מן היבום ומן החליצה.
ואלו הן: אם היה אח, שמת בלא בנים, נשוי ל:
א. בתו של היבם [שאינה בת אשתו. כי בתו שהיא גם "בת אשתו" יש עליה איסור ערוה נפרד של "בת אשתו", והוא חל עליה אפילו אינה בתו. אלא המדובר כאן בבתו שנולדה לו מחוץ לנישואין].
ב. וכן היה אחיו נשוי לבת בתו של היבם [בתה של הבת שנולדה לו, כאמור, ללא נישואין לאמה].
ג. וכן בת בנו [שנולדה לבנו, אשר נולד מחוץ לנישואין].
ומקור האיסור של שלשת איסורים אלו יתבאר בגמרא.
ד. בת אשתו, ואפילו אינה בתו. שנאמר [ויקרא יח] "ערות אשה ובתה לא תגלה".
ה. ובת בנה של אשתו, ואפילו אינו בנו. שנאמר בהמשך הפסוק הנזכר, האוסר אשה ובתה: "את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה".
ו. ובת בתה, כאמור באותו הפסוק.
ז. ח. ט. חמותו, (3) ואם חמותו, ואם חמיו. כולן נלמדות מאותו הפסוק הקודם, האוסר לקחת אשה ובתה, ואת בת בנה ובת בתה.
שהרי אם נשא אדם אשה הוא נאסר באמה, כי נמצא שהוא נושא אשה ובתה.
ומאותו הטעם גם אינו יכול לשאת את אם חמותו, כי נמצא שהוא נושא אשה ובת בתה.
ואינו יכול לשאת את אם חמיו, כי נמצא שנושא אשה ובת בנה.
י. יא. אחותו מאמו. ואחות אמו
נפילה ליבום של כל אחת משתי עריות אלו, תיתכן כאשר נשאן אחיו שהוא אחיו מאביו [ולא מאמו], ומצות היבום תלויה אך ורק באחוה מן האב ולא תלויה באחוה מן האם.
יב. ואחות אשתו, שאסורה עליו כל הימים שאשתו חיה.
ואם בשעת מיתת אחיו עדיין אשתו חיה, היא אסורה עליו עולמית, גם לאחר שתמות אשתו. כיון שבשעת הנפילה היא היתה אשת אח שיש עליה איסור ערוה, ולא הותרה אז ליבום.
יג. ואשת אחיו מאמו, האסורה עליו, שנאמר "ערות אשת אחיך לא תגלה". לאו זה כולל כל סוג של "אשת אחיו", בין אחיו מאביו ובין אחיו מאמו.
ואין בה מצות יבום, לפי שלא נאמרה מצות יבום אלא באחוה מן האב.
דף ב:
יד. ואשת אחיו שלא היה בעולמו.
מצות יבום נאמרה אך ורק כשהיו שני האחים יחד בעולם, שנאמר בפרשת יבום "כי ישבו אחים יחדו", שהיתה להם ישיבה אחת יחדו בעולם.
אך אם נולד אח לאחר מיתת אחיו, אין האח הנולד מייבם את אשת אחיו שמת בטרם לידתו של האח הזה, והיא אסורה עליו כ"אשת אח שיש לו בנים".
והיינו, שכל אשת אח שאין בה מצות יבום, אין היא נכללת באשת אח שאין לה בנים [שאותה התירה התורה ליבם], אלא היא באיסור ערוה של אשת אח שאין לו היתר ליבום.
ואיסור זה הוא לעולם, ואין אפשרות להתיר אותו אפילו לא במקום מצות יבום!
וכגון, שהתייבמה אשת האח המת לאח אחר, שהיה עמו בעולמו. ולאחר מכן מת האח הזה, והרי היא נופלת לפני האח שנולד, מאחיו הזה, שהיה עמו בעולמו, ויש לו בה מצות יבום.
אך כיון שהיא אסורה לו מצד אשת אח של האח הראשון, שהוא איסור ערוה כאשת אח שיש לה בנים, שאיסורה איסור עולם - הרי אין בכח מצות יבום של הנפילה מהאח השני להתיר את איסור ערות אשת אח שחל עליה מחמת האח הראשון, שלא היה עמו בעולמו, והרי היא פטורה מן החליצה ומהיבום, כערות אחות אשתו.
והיא אף פוטרת את צרתה הנופלת עמה מנישואי אחיו השני.
שכך למדנו לקמן, שכל ערוה שעונשה כרת, הנופלת ליבום עם צרה, שתיהן פטורות מן החליצה והיבום.
והן אסורות עליו לעולם באיסור כרת, של אשת אח, שלא הותר לייבום, דהיינו, כאשת אח שיש לה בנים, שאין היתר לאיסורה.
והרי הוא איסור עולם, שאי אפשר להתירו אפילו אם תיפול לפניו שוב לייבום [כשתתייבם לאח אחר, וימות, ותחזור תיפול לפניו ממנו].
טו. וכלתו.
אם לאחר שמת בנו, או לאחר שגירשה בנו, נשא אותה אחיו, ומת האח, הרי כלת בנו, שהיא ערוה עליו [ואסורה עליו לעולם], נופלת לפניו.
והיא פטורה מהחליצה ומהיבום כדין ערוה, ופוטרת צרתה.
וחוזרת ואומרת המשנה את מה שאמרה בתחילה:
הרי חמש עשרה נשים אלו - פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן, מן החליצה ומן היבום, עד סוף העולם
ומוסיפה המשנה ומגדירה, ש"צרת ערוה" נחשבת רק זאת שנפלה ליבום בשעת מיתת האח, יחד עם הערוה.
אך אם אירע שלפני מיתת האח הפסיקה הערוה מלהיות אשת האח, וכפי שתבאר המשנה, ובשעת מיתת האח נופלת ליבום הצרה לבדה - אין היא נפטרת מדין צרת ערוה, למרות שהיתה נשואה יחד עם הערוה לאח הזה.
וכולן, כל הנשים שאסורות להתייבם מחמת היותן ערוה -
אם מתו בחיי האח, ונמצא שבשעת מיתה של אחיו נופלת רק הצרה, ולא הערוה.
או מיאנו,
אם אירע שהיו אותן ערוות נשואות לאחיו בשעה שהן קטנות, שהשיאון לו, אחיהן או אמן, בנישואין שתיקנו להן חכמים [כי קטנה אינה יכולה להנשא מן התורה אלא על ידי אביה].
ותיקנו להם חכמים שהן יכולות למאן ולומר "אין רצוני בקידושין שקידשוני אמי או אחי לבעל זה", ובאמירה זו בלבד היא יוצאת ממנו, ללא צורך בגט.
ולכן, אם אירע שמיאנה הערוה הקטנה בקידושי בעלה, נמצא שאינה נופלת לפניו ליבום עם צרתה, אלא הצרה בלבד נופלת.
או נתגרשו אותן ערוות מהאח לפני מותו.
או שנמצאו אותן ערוות שהן אילונית [אשה שאינה יכולה להוליד]. ונמצא שהיו קידושיהן בטעות, ולא היו נשואות לאחיו שמת.
כל אלו, כיון שלא נופלות הערוות כלל ליבום.
לכן, צרותיהן מותרות להתייבם, לפי שבשעת מיתה אין הן צרות ערוה.
ומוסיף התנא, כי מה שאמר "וכולן שמיאנו", לא בכל הנשים הללו יש אפשרות של מיאון, וכמו כן, לא בכל הנשים הללו יש אפשרות שהן תמצאנה איילונית.
ומה שאמר "וכולן שמיאנו" - לאו דוקא הוא.
אלא, יש להוציא מן הכלל הזה, את כל אותן העריות שיכולות להעשות ערוה עליו רק בהיותן גדולות, כשהן נעשות קרובותיו מכח נשואיו עם אשתו, וכיון שהן גדולות, הן אינן יכולות למאן.
וכמו כן, באותן הנשים אי אפשר לומר שהן נמצאו איילונית, וכפי שיתבאר:
ואי אתה יכול לומר בחמותו, ובאם חמותו, ובאם חמיו: "שנמצאו אילונית" או "שמיאנו".
שהרי איסור חמותו יתכן אך ורק לאחר שנשא את אשתו, בתה של חמותו, וכיון שיש לחמותו בת, הרי היא אינה איילונית, והרי היא בהכרח גדולה שאינה יכולה למאן, היות שקטנה אינה יולדת.
ועתה מבארת המשנה כיצד הן פוטרות צרותיהן:
ונוקטת המשנה לדוגמא את ערות בתו, משום שהיא נמצאת בתחילת רשימת חמש עשרה הנשים.
היתה בתו, או אחת מכל העריות הללו, נשואות לאחיו המת, והיתה לו, לאחיו המת, גם אשה אחרת.
ומת אחיו בלי בנים -
הרי כשם שבתו, שאסורה לו באיסור ערוה, פטורה מהחליצה ומהיבום [ומדובר כאן שאין שם אח נוסף, אלא הוא בלבד, כי אם היה אח אחר, אין היא פטורה מן היבום והחליצה, והיה התנא צריך לומר "כשם שהיא אסורה ליבם זה"] -
כך צרתה פטורה מהחליצה ומן היבום.
ועתה מבארת המשנה כיצד פוטרות צרות הערוה את צרותיהן?
אם היה שם אח נוסף, והלכה צרת בתו, ונשאת, נתייבמה לאחיו השני, שמותרת לו.
והיתה לו לאחיו השני עוד אשה אחרת, ומת האח השני ללא בנים -
וחזרה צרת בתו ונפלה לפניו שנית, מאחיו השני, יחד עם צרתה - כשם שצרת בתו פטורה מן החליצה ומן היבום, כיון שנאסרה עליו עולמית בנפילתה הראשונה, כשנפלה לפניו יחד עם בתו, כדין "אשת אח שיש לו בנים", שאין לה היתר לעולם. (1)
כך צרת צרתה, האשה השניה של אחיו השני, פטורה מן החליצה ומן היבום.
[ועיין בהקדמה, ובהערות על המשנה, במה שדנו כל גדולי האחרונים בשאלה היסודית: האם צרת ערוה פוטרת את צרתה משם חדש, של צרת "צרת ערוה", או כיון שצרת ערוה היא ערוה של אשת אח, הרי היא ככל ערוה הפוטרת את צרתה, ואין פה פטור של שם חדש, הנקרא צרת "צרת ערוה"].
ולפי אותו העיקרון, גם צרתה של צרת ערוה פטורה, ואפילו הן מאה אחים, והלכה צרת הצרה ונשאת לאחיו השלישי, וכך הלאה.
ועתה מבארת המשנה את מה שאמרה לעיל "וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות".
כיצד "אם מתו הערוות, צרותיהן מותרות"?
היתה בתו של היבם, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, והיתה לו לאחיו עוד אשה אחרת.
ומתה בתו, או נתגרשה מאחיו, ואחר כך מת אחיו -
צרתה מותרת!
לפי שלא היתה צרת ערוה בשעת נפילה ליבום, שהיא השעה שמת בו אחיו.
ומוסיפה המשנה עוד הלכה:
וכל ערוה קטנה, היכולה למאן בקידושי בעלה, ולא מיאנה בבעלה -
כיון שקידושיה הם רק מדרבנן, אין היא פוטרת את צרתה.
אבל בכל זאת, כיון שצרתה היא צרת ערוה מדרבנן, לכן צרתה חולצת ולא מתייבמת.
ודין זה הוא אפילו אם תמאן הערוה עתה ביבם, ותאמר שאינה רוצה בקידושי בעלה המת ואף על פי שייפקעו עתה קידושיה למפרע, ונמצא שצרתה לא היתה צרת ערוה מעולם, וצריך היה להיות דינה כדין צרת ערוה שמיאנה, שהיא מותרת להתייבם.
בכל זאת, כאן, שלא מיאנה הערוה בבעלה בחייו, אלא מיאנה בקידושיה אליו רק אחר שנפלה אל היבם, אסרו חכמים לצרתה להתייבם.
כי היות והערוה לא מיאנה בבעלה כשהוא היה בחיים, ורק עתה, לאחר מותו היא ממאנת בקידושיו, נראים נשואיה בעיני האנשים כנשואים גמורים, וצרתה נראית להם כצרת ערוה, ואם נתירנה להתייבם, יבואו אנשים לטעות, ולחשוב שצרת ערוה מותרת.
גמרא:
מבארת הגמרא את סדר הרשימה של חמש עשרה הנשים:
והוינן בה: מכדי, הרי כולהו, כל פטורן של חמש עשרה עריות מיבום - מהפטור של אחות אשה מיבום, ילפינן להו. (2)
שיתברר לקמן, שפטור ערוה וצרתה נלמד מהפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור, לגלות ערותה עליה, בחייה".
ואם כן, ליתני לערות אחות אשה ברישא, שהרי היא המקור לפטור ערוה וצרתה!? וכי תימא לתרץ, שהתנא לפי הסדר של חומרי חומרי עונשי עריות נקט,
ובשיטת רבי שמעון היא, דאמר מיתת שריפה, היא המיתה החמורה ביותר מתוך ארבע מיתות בית דין.
ולכן התחיל התנא בבתו, שהעונש עליה הוא החמור ביותר, מיתת שריפה. והמשיך ונקט את קרובות הבת, ואת חמותו ואם חמותו, שכולן עונשן בשריפה.
אי אפשר לתרץ כך. כי:
אי הכי, שהתנא נוקט לפי סדר חומרת העונש, והוא הולך בשיטת רבי שמעון שמיתת שריפה היא החמורה ביותר, תיקשי:
ליתני ערות חמותו ברישא, לפני בתו, היות דעיקר דין מיתת שריפה - בחמותו כתיבא!
שהמקור לדין שריפה בבתו, נלמד לקמן בגזירה שוה מחמותו, שבה נאמר במפורש דין שריפה.
וכיון שחמותו היא המקור לדין שריפה, יש להקדימה לפני בתו.
ועוד יש להקשות: בתר אחר חמותו, ליתני יש לשנות את ערות כלתו, שהעונש עליה הוא סקילה, ולא לשנותה אחרונה, היות דבתר אחר מיתת שריפה - מיתת סקילה היא בדרגה החמורה אחרי שריפה!
ומדוע שנה התנא את כלתו, שהיא בסקילה, רק בסוף הרשימה, לאחר שאר העריות, שאינן אלא חייבי כריתות, ואין בהן כלל מיתת בית דין!?
ולכן, חוזרת הגמרא, ומביאה הסבר אחר להקדמת בתו:
אלא, ערות בתו, כיון שאינה כתובה במפורש בתורה, אלא דאתיא מדרשא, מדרשת הכתובים היא נלמדת - חביבא ליה, חביבה היא לתנא לשנותה, ולכן הקדימה לפני כל העריות.
דף ג.
ומקשה הגמרא על העדיפות של ערות בתו, ועל מה שאמרנו שהיות והיא נלמדת מדרשה, חביב לו לתנא להזכירה תחילה:
והרי כולהו עריות, הפטור שלהן מיבום, נמי - מדרשא אתו! שהרי לא נאמר פטור ייבום אלא באחות אשה, וכל העריות נלמדות בדרשה ממנה, ומה עדיפות יש לבתו על שאר העריות?
ומשנינן: נהי, הגם, דלענין פטור מייבום, אתיין, נלמדות כל העריות מדרשא מאחות אשה.
בכל זאת, עיקר איסורייהו - בהדיא במפורש כתיב בהו, בהן.
אבל בתו - עיקר איסורא נלמד מדרשא, שהרי לא כתוב איסור בתו בתורה כלל. ולכן היא חביבה על התנא יותר.
דאמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא, נלמד איסור ערות בתו בגזירה שוה "הנה הנה" [ויקרא י"ח].
איסור בתו שנולדה לו מאשתו הנשואה לו [אך לא בתו מאנוסתו] יש ללמוד מאיסור בת אשתו, שהוא אפילו בבת אשתו מבעלה הקודם.
שהרי לא גרע זה שהיא בתו מאשתו, מבת אשתו מבעל אחר, שאסורה לו, כיון שהיא בתה של אשתו.
ולימוד זה, הוא גם על בת בנו ובת בתו, שלא גרעו מבת בנה ובת בתה של אשתו מאדם אחר.
אך אין זה לימוד לאסור את בתו מאנוסתו, שהרי הפסוק הזה, האוסר את "בת אשתו" מדבר בענין של אישות ולא באונס של אשה פנויה.
ולכן צריך ללמוד את איסור בתו מאנוסתו מגזירה שוה: לפי שמצינו פסוק אחר, שבו אסר הכתוב את בת בנו ובת בתו מאנוסתו. שנאמר "ערות בת בנך או בת בנך לא תגלה". ושם לא נקט הכתוב לשון אישות, ולכן הוא נאמר אפילו בבת בנו ובת בתו מאנוסתו.
אלא, שבפסוק הזה לא נאמר איסור על בתו מאנוסתו.
ויש לנו ללמוד בגזירה שוה: כיון שנאמר בפסוק זה "הנה", ונאמר גם בפסוק של בת אשתו "הנה" -
הרי כמו שבבת אשתו נאסרה בתו כמו בת בנה ובת בתה,
הוא הדין בבתו מאנוסתו, היא תהא אסורה כמו בת בנו ובת בתו מאנוסתו, האמורות במפורש בפסוק האחר.
וכמו כן אתיא גזירה שוה לעונש שריפה על בתו:
נאמרה "זמה" בבת אשתו [ויקרא יח].
ונאמרה "זמה" [ויקרא כ] בעונש שריפה, בחמותו.
ועדיין יש מקום להקשות על הסדר שנקט התנא במניין העריות:
השתא, עתה דאמרת, שכל מלתא דאתיא מדרשא חביבא ליה לתנא, ולכן הוא מקדים אותו, תיקשי:
ליתני לערות אחות אשה, שממנה לומדים את פטור היבום בכל העריות, לבסוף, כיון שרק בערות אחות אשה נאמר הפטור מיבום במפורש, ואילו כל שאר העריות נלמדות ממנה.
וצריך התנא להקדים את פטור שאר העריות, הנלמד בדרשה, לפני אחות אשה, שהפטור שלה נכתב במפורש.
ומשנינן: איידי דאיירי, כיון שכבר עסק התנא באיסור אחוותא, באחות אמו, תנא בסמוך לה גם את איסור אחות אשתו, שגם הוא איסור של אחות, ולכן לא דחה את אחות אשתו לסוף הרשימה.
ופרכינן: וליתנייא לכל האי בבא, לכל הקטע של אחות אמו ואחות אשתו - לבסוף!?
אלא, יש לתרץ באופן אחר מדוע נקט התנא את ערות בתו תחילה, וממילא לא יקשה מדוע לא נקט התנא את אחות אשה בסוף.
תנא - קורבי קורבי נקט.
את מי שקרוב אליו יותר, נקט התנא תחילה.
ולכן נקט תחילה את בתו, כי היא הקרובה לו ביותר מכל העריות, ולא מחמת שהיא חביבה היות והיא נלמדת מדרשה.
ולכן תנא תחילה בתו, ובת בתו, ובת בנו - דקרובי עצמו הם.
ואיידי דתנא שלשה דורות שהם למטה דידיה, שקרובים לו.
תנא נמי שלשה דורות למטה דידה, של אשתו, למרות שאין הן אסורות מחמת קירבתו עליהן, אלא מחמת שהן קרובות אשתו.
והיינו, בת אשתו ובת בנה ובת בתה.
ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידה -