אור ברסלב
חברותא על יבמות פרק שלישי - ארבעה אחין

חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - ארבעה אחין

פרק שני - כיצד

המשנה הראשונה בפרק זה דנה במקרה בו נפלו שתי יבמות אחיות משני אחים ליבום לפני שני אחים.

מדין תורה מותרות שתיהן ליבום, אלא שגזרו חכמים שתהיינה אסורות.

ונאמרו בגמרא שני טעמים לדין זה:

האחד, משום שהן דומות לאחות אשתו. ואיסור זה נקרא "אחות זקוקתו", ובגללו אי אפשר ליבמן, אלא הן חולצות.

והשני, משום האיסור לבטל מצות יבמים, שאם ייבם אחד האחים את אחת האחיות וימות האח האחר, תצא האחות השניה ללא חליצה, משום שהיא אסורה עליו מצד ערות אחות אשה.

אך אם יחלוץ לאחות הראשונה, הוא יכול לחזור ולחלוץ גם לשניה.

מתניתין:

א. ארבעה אחין, שנים מהם נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות. וכל אחת מן האחיות אסורה על היבמים, לפי שהיא "אחות זקוקתו".

הרי אלו חולצות, לפי שכל איסורן אינו אלא מדברי סופרים, ולא מתייבמות כפי שהתבאר.

ואם קדמו האחים וכנסו - יוציאו. רבי אליעזר אומר: בית שמאי אומרים: יקיימו. ובית הלל אומרים: יוציאו.

ב. היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה -

אין אחותה נחשבת כאחות זקוקה, שהרי אין לו זיקה בערוה, ולכן, הרי הוא אסור בה, בערוה, ומותר באחותה.

ואילו האח השני - אסור בשתיהן.

ג. היתה אחת מהן אסורה על היבם באיסור שאינו איסור כרת, כך שלמרות האיסור, היא נופלת לפניו מן התורה, וכגון:

איסור מצוה, שהוא איסור "שניות לעריות" שאסרו חכמים.

ואיסור קדושה, שהוא איסור חייבי לאוין לכהונה, כגון גרושה. חולצת ולא מתייבמת.

ד. היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה, והשניה אסורה על זה איסור ערוה -

האסורה לזה - מותרת לזה, והאסורה לזה - מותרת לזה.

וזו היא שאמרו: אחותה של ערוה, כשהיא יבמתה, שנופלת יחד עמה ליבום - או חולצת או מתייבמת!

לפי שאינה נחשבת כאחות זקוקה, היות שהערוה אינה "זקוקה" ליבם.

גמרא:

מוכיחה הגמרא: שמע מינה מדברי המשנה, דיש זיקה.

והיינו, שהזיקה בין היבם ליבמתו היא מצב [או קנין] של אישות. ומכח מצב האישות שביניהם גזרו חכמים איסורי קירבה על קרובות היבמה. ובכלל הקרובות האסורות נכללת "אחות זקוקתו".

ונחלקו בדבר לעיל [יז ב] רב הונא ורב יהודה אם החשיבו את הזיקה בין היבמה ליבמתו שתהיה אחות זקוקתו כאחות אשתו, מדרבנן.

דאי אין זיקה, אם תאמר שאין מצב של אישות בין היבם ליבמתו, ולא היה מקום לחכמים לאסור את קרובות היבמה על היבם, תיקשי:

מכדי, הרי הני שתי אחיות אלו, מתרי בתי קאתיין, ועל כל אחת יש מצוות יבום בפני עצמה, ואם אין איסור באחות זקוקה - האי אח אחד לייבם חדא מהיבמות, והאי אח השני לייבם חדא השניה.

[אך אח אחד לא יכול ליבם את שתיהן, כי הן שתי אחיות].

ודוחה הגמרא: לעולם אימא לך אין זיקה, אין מצב של אישות בין היבם ליבמתו, ואין איסור של קרובות של אחות זקוקה.

ומה שאמר התנא שאסור ליבם את שתיהן הוא משום דקסבר: אסור לבטל מצות יבמין.

אסור לגרום שיפקע דין יבום וחליצה בכלל מאחת היבמות.

ולכן יש לחשוש כאן, דלמא אדמייבם אחד מאחים, מיית אידך, וקמבטל מצות יבמין.

שאם אח אחד ייבם את אחת האחיות, הרי הוא שוב לא יכול ליבם את האחות שניה, שהרי היא אחות אשתו. ואף לחלוץ לה הוא אינו צריך [ואינו יכול], כי בשעה שהוא מייבם את אחותה, היא נאסרת עליו באיסור ערוה של אחות אשה. ורק אחיו יכול לייבם או לחלוץ לשניה.

ושמא ימות אחיו, ונמצא שתצא האחות השניה ללא יבום וללא חליצה, ותבטל מצות יבמים. ולכן תיקנו חכמים, שתצאן שתיהן בחליצה, כך שגם אם ימות אחד האחים, יכול האח החולץ לחזור ולחלוץ לשניה.

ומקשינן: אי הכי, שהטעם שחולצים לשתיהן הוא משום האיסור לבטל מצוות יבמין -

תלתא נמי!

למה העמידה המשנה את הדין בארבעה אחין? והרי גם בשלושה אחים הדין כן, שאם מתו שנים, והשאירו שתי יבמות אחיות, אפשר להשמיע את החידוש שאסור לאח השלישי, שנותר יחידי, לייבם אף אחת מהאחיות, כדי שלא יאסור על עצמו את אחותה ביבום, כדי שלא תבטל מצות יבמים.

אך אם נאמר שטעם המשנה הוא משום יש זיקה, שפיר נקטה המשנה ארבעה אחים.

כי אילו היתה המשנה מעמידה בשלשה אחים, היינו אומרים שרק אם שתי האחיות נופלות לפני אח אחד ושתיהן זקוקות לו, אז נאסרת כל אחת מהשתיים משום אחות זקוקתו. אך לא כאשר שתי אחיות נופלות לפני שני אחים, שאז היה מקום לומר שאחת מהן נופלת לאח זה, והשניה לאח אחר, ואין האחות שהוא לוקח לעצמו נאסרת מדין "אחות זקוקתו", כי אחותה זקוקה רק לאחיו, ולא לו.

ומשנינן: לא מיבעיא קאמרינן! נקטנו את הדין המחודש יותר, וממילא ישתמע הדין הפשוט.

לא מיבעיא לתנא לומר תלתא, שהרי אז ודאי בטלה מצות יבמין, כיון שבשעה שהוא מייבם אחת, הוא עושה את צרתה אחות אשתו.

אבל ארבעה, שנפלו שתי האחיות לפני שני אחים, ויש עוד אח אחר חוץ ממנו שיכול לייבם, אין כאן ביטול מצות יבמים.

ולמיתה, שמא ימות האח האחר, ואז תיפול הצרה לפני זה שייבם את אחות, ותפטר בלי חליצה - לא חיישינן.

קא משמע לן שכן חוששין למיתה של האח האחר.

דף כו:

ומקשינן: אי הכי, שיש לחשוש למיתת המייבמים - (תחילת העמוד) חמשה נמי!

גם בחמישה אחין ניחוש שמא ימותו שני אחים, ותיפול הצרה לפני המיבם הראשון, ותפטר משום אחות אשה!?

ומשנינן: למיתה דתרי לא חיישינן.

אמר רבא בר רב הונא אמר רב: שלש אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין -

אי אפשר לייבם את שתיהן, כמו שאמרה המשנה [מהטעם שכל אחת מהיבמות אסורה עליו משום אחות זקוקתו, או מהטעם דאסור לבטל מצוות יבמין], אלא והדין הוא:

זה חולץ לאחת, וזה חולץ לאחת. ואמצעית היינו האחרונה צריכה חליצה משניהם

אמר ליה רבה: מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם, ואין די בחליצת אחד האחים, יש ללמוד מדבריך כי קסברת:

א. יש זיקה!

ממה שאמרת שהאמצעית צריכה חליצה משני האחין, מוכח שאתה לומד שזיקת היבום בין היבמה היא זיקה "אלימא", והיא זיקה בינה לבין כל אחד מהאחים בנפרד [ולא רק זיקה חלשה, לאותו אחד שהיא לבסוף תתיבם לו].

ב. והויא לה "חליצה פסולה". חליצה ליבמה שאי אפשר ליבם אותה, חליצה גרועה היא, ונקראת "חליצה פסולה".

וחליצה פסולה - צריך לחזור על כל האחין!

כי בחליצה גרועה לא פוקע הקשר שיש לכל האחים עם היבמה כמו בחליצה רגילה, שפוטרת את היבמה מכל האחין, עד שיחלצו לה כל האחים.

ולכן, כיון שרב סובר שיש זיקה לכל אחד מהיבמין, היא צריכה חליצה מכל אחד מהם.

ומקשה הגמרא: אי הכי - קמייתא נמי!?

למה רק השלישית צריכה חליצה מכל האחין, הרי גם הראשונות יצטרכו חליצה מכל אחד מהאחין, משום שגם אותן אי אפשר לייבם, והוי חליצה פסולה, וצריכה חליצה מכל אחד מהאחין!

ומשנינן: אי דנפול בבת אחת, אם מדובר שנפלו ליבום אחת אחר השניה, לפני שהספיקו ליבם או לחלוץ אחת מהן -

הכי נמי, באמת כך הדין, שכל השלוש צריכות חליצה מכל אחד מהאחין.

לא צריכא, אלא כאן מדובר דנפול בזו אחר זו. שלא נפלו כולם ליבום בבת אחת, והיו אסורות משום אחות זקוקתו, אלא נפלה השניה אחר חליצתה של הראשונה.

נפלה חדא, חלץ לה ראובן. וחליצה זו היתה כשרה, שהרי היה ראובן יכול ליבם אותה אז.

וכאשר נפלה אידך, חלץ לה שמעון, וגם היא, חליצה כשירה היא, כי לגבי שמעון מותרת זו ביבום, היות ואחותה כבר התייבמה, והיא אינה אוסרת את אחותה משום אחות זקוקה.

אולם כאשר נפלה אידך -

שוב אין היא יכולה להתייבם, לפי שהשלישית אסורה לכל אחד מהאחים באיסור אחות חלוצתו, וחליצתה פסולה, ולכן היא צריכה לחזור על כל האחים כדי שכל אחד יפקיע ממנה את הזיקה הגרועה שיש לו בה.

חלץ לה האי אחד מהאחין מפקע זיקתו. שחליצתו וזיקתו שוים הם.

וחלץ לה האי האח השני, שאין חליצת אחיו פוטרת זיקתו, משום שהיתה חליצה פסולה - מפקע זיקתו. ומקשה הגמרא: והאמר רב אין זיקה!?

ואם כן, איך יכול להיות שאמר את ההלכה שהשלישית צריכה חליצה מכל האחים?

ומשנינן: לדברי האומר יש זיקה, קאמר רב את דבריו.

אבל רב באמת חולק על דין זה וסובר שכיון שאין זיקה "אלימא" בין היבמה לבין כל אחד מהאחין.

לכן, גם חליצה פסולה של אחד מועילה להפקיע את זיקתה מכל האחים.

ושמואל אמר: אחד חולץ לכולן.

שמואל חולק גם על דינו של רב לגבי השניה, וסובר שאין השניה צריכה חליצה דווקא משמעון, וגם על דינו של רב לגבי השלישית, וסובר שאין השלישית צריכה חליצה מכולם.

ולקמן יתבאר במה נחלק על רב.

ומקשה הגמרא: מכדי, הרי, שמעינן ליה לשמואל דאמר חליצה מעליא בעינן שלא מועיל לפטור יבמה בחליצה גרועה.

דאמר שמואל:

דף כז.

חלץ לאחיות, לא נפטרו צרות.

היו שתי אחיות נשואות לשני אחים, ולכל אחת מהם היתה צרה, אמר שמואל שהדין הוא, אם חלץ לאחיות לא פטר בזה את הצרות שלהן, משום שהחליצה שחלץ לאחיות חליצה גרועה היא, שהרי לא יכול ליבם אותן, כמו ששנינו במשנה בריש הפרק. ואם כן, חליצה גרועה כזו לא מועילה לפטור את הצרות שלהן.

אבל אם חלץ לצרות של האחיות, כן פטר בכך את האחיות.

[אף על פי שגם אותן הוא לא היה יכול ליבם, שהן צרות ערוה, והאחיות פטורות ופוטרות גם את צרותיהן מיבום, מכל מקום איסורן קל יותר מאשר האחיות עצמן, ולכן יכולות לפטור את האחיות, וכמו שיתבאר בסמוך].

וכיון שסובר שמואל שצריך חליצה טובה ולא גרועה, למה הוא אומר שבנפלו שלש אחיות לפני שני אחים, אחד חולץ לכולן!?

הכיצד יתכן שהיכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה, שיש אפשרות שיחלוץ לה שמעון, שחליצתו כשירה - חליץ לה ראובן חליצה פסולה!?

מדוע חולץ ראובן לכולן, על אף שחליצתו בשניה חליצה גרועה היא, היות וכבר חלץ לאחותה, והיא אחות חלוצתו, ולא יחלוץ לה שמעון, שחליצתו טובה היא, שאין היא אסורה לו משום אחות חלוצתו!?

ומשנינן: מאי אחד חולץ לכולן, נמי, דקאמר, מה שהתכוון שמואל כשאמר "אחד חולץ לכולם" - אאמצעית!

כלומר, אחד מהם חולץ לשלישית [וקוראים לה "אמצעית" משום שהיא אסורה על שני האחים שחלצו כבר לשתי אחיותיה]. כי סובר שמואל שחליצה פסולה אינה צריכה חליצה משניהם, וחולק על רב הסובר שצריכה חליצה מכל האחים.

ותמהה הגמרא: והא כולן קאמר!? הרי אמרנו ש"אחד חולץ לכולן" ולא רק לאחת!?

ועונה הגמרא: כיון דרובה גביה - קרי ליה כולן.

כיון שאותו אחד שחולץ לה חולץ לרוב האחיות [שתים מתוך שלוש], לכן אמר שמואל לכולן, אפילו שהכוונה רק לשלישית.

ואיבעית אימא, מתרצת הגמרא עוד תירוץ, על השאלה מדוע לשמואל אחד חולץ לכולן, הרי חליצתו גרועה לגבי אחיו שעדיין לא חלץ

כי קאמר שמואל שחליצה מעליא בעינן, מה שהוכחנו לעיל מחלץ לאחיות לא פטר צרות, ששמואל סובר שרק חליצה מעולה פוטרת -

הני מילי למיפטר צרתה. אבל מפטרא נפשה - פטרה!

היינו, רק לגבי לפטור את צרתה לא מועילה חליצה גרועה. אבל כאן הרי אחד חולץ לכל אחת מהנשים, ואין כאן צורך לפטור צרות.

גופא, אמר שמואל:

א. חלץ לאחיות - לא נפטרו צרות, משום שאין חליצת האחיות חליצה טובה, היות והן אסורות עליו באיסור של אחות חלוצתו.

אולם חלץ לצרות - נפטרו אחיות. ויתבאר להלן.

ב. חלץ לבעלת הגט - לא נפטרה צרה.

אם נתן גט לאחת משתי יבמות, לא מועילה חליצתה לפטור צרתה משום שכיון שנתן לה גט, חליצתה אינה חליצה מעולה היות והיא אסורה עליו ביבום [מדרבנן, דמדאורייתא גט לא מועיל ביבמה רק חליצה].

אבל חלץ לצרה - נפטרה בעלת הגט! לפי שהצרה ראויה ליבום גמור, וחליצתה חליצה מעולה היא.

ג. חלץ לבעלת המאמר - לא נפטרה צרה.

אם עשה מאמר, דהיינו קידושין [בכסף או בשטר] באחת, החליצה שלה בלבד לא פוטרת אותה לשוק לגמרי, כיון שהיא צריכה עוד גט מדרבנן בשביל לנתק ממנה את קידושי המאמר, ולכן חליצתה אינה פוטרת את צרתה.

אבל חלץ לצרה - נפטרה בעלת מאמר, היות וחליצת הצרה, חליצה מעליא היא.

ועתה הגמרא באה לדון בחילוק שמחלק שמואל בין חליצת האחיות לחליצת צרות האחיות:

מאי שנא החולץ לאחיות, דלא נפטרו צרות בחליצתן, היות דהויא לו "אחות אשה בזיקה", ולפיכך אינו יכול לייבמה, ולכן אין חליצתה מעולה.

חלץ לצרות נמי, לא ליפטרו אחיות, דהויא להו "צרות אחות אשה בזיקה".

כי כשם שזיקה עושה ערות אחות אשה בזיקה, כך צרותיה של אחות האשה נחשבות ל"צרות ערוה בזיקה".

וכל צרה של ערוה, עומדת היא "במקום ערוה" [לשון רש"י!], וכשם שהערוה עצמה אינה מתייבמת, כך צרתה אינה מתייבמת. ואם היא אינה מתייבמת הרי אין חליצתה חליצה מעולה, ואם כן, מה החילחוק בין חליצת האחות לבין חליצת צרתה!?

ומשנינן: קסבר שמואל אין זיקה, ואין מושג של איסור "צרת אחות אשה בזיקה" כי אין מושג של איסור "אחות אשה בזיקה".

ופרכינן: והא אמר שמואל לעיל בפרק שני "יש זיקה"

ומשנינן: מה שאמר שמואל את חילוקו בין חליצת האחיות לחליצת צרותיהן - לדברי האומר אין זיקה קאמר. אך הוא עצמו סבור שיש זיקה, ואין מקום לחילוק הזה.

ופרכינן: אי הכי, שאמר שמואל את חילוקו רק לדברי האומר אין זיקה:

חלץ לאחיות - אמאי לא נפטרו צרות!?

בשלמא צרה דרחל הנחלצת שניה לא תיפטר, דכיון דחלץ לה ללאה תחילה, והדר חלץ לרחל, הויא לה חליצה דרחל חליצה פסולה, שהרי נהייתה כבר רחל אחות חלוצתו.

אלא צרה דלאה, תיפטר! שהרי חליצתה של לאה, שנחלצה ראשונה, חליצה מעולה היא, לפי הסובר אין זיקה, ואין היא אחות זקוקתו,

ומשנינן: מאי "לא נפטרו צרות", נמי, דקאמר שמואל, אצרה דרחל.

ופרכינן: והא צרות בלשון רבים קאמר שמואל!? ומשנינן: כוונתו של שמואל היא ל"צרות" דעלמא. דהיינו, שבכל מקום ומקום שיארע דבר כזה, הרי כל הצרות של רחל בכל המקומות הללו, לא נפטרו בחליצת האחות.

ופרכינן: אי הכי, שהצרות האמורות בדברי שמואל הן רק צרות רחל שבכל מקום, ולא צרות לאה -

מה שאמר שמואל: חלץ לצרות נפטרו אחיות, איך זה יתכן!?

ואצרת רחל, והיינו, בחליצתה של צרת רחל - מי מיפטרא רחל!?

והא תנן: אסור אדם בצרת "קרובת חלוצתו".

והוא איסור בפני עצמו, שאינו צרת ערוה הרגילה בנפילה מיבום, אלא גזרו חכמים, מהטעם שיבואר להלן, לאסור את הקרובות של צרת חלוצתו, שאפילו נישאה קרובת חלוצתו לאדם זר, ויש לו עוד אשה, אסורה האשה ההיא, שהיא צרת "קרובת חלוצתו" על החולץ.

והרי רחל היא קרובת לאה שנחלצה על ידו, והרי היא "קרובת חלוצתו", ונמצא שצרתה של רחל היא צרת "קרובת חלוצתו".

וכיון שהיא אסורה ליבום, אין חליצתה מעולה, ומדוע חילק שמואל ואמר שחליצתה של צרת רחל כן פוטרת את רחל!?

ומשנינן: שמואל נמי, "התחיל, ולא התחיל" קאמר, והכי קאמר:

התחיל לחלוץ באחיות, שתחילה חלץ ללאה - לא יגמור בצרות! שמעתה הוא אינו יכול לחלוץ לצרת רחל ולפטור בכך את רחל. לפי שאינו יכול לייבם את צרת רחל, וכדתנן: אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו.

אבל אם התחיל לחלוץ בצרות, וכגון שתחילה חלץ לצרת לאה, ופטר את לאה - יגמור אף באחיות.

שעתה יכול הוא לחלוץ לרחל ולפטור גם את צרתה, לפי שלא נאסרה רחל בחליצתה של צרת לאה,

דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו.

רב אשי אמר: לעולם כדקאמרת תחילה, שחליצת האחיות אינה חליצה טובה כי כל אחת מהן היא אחות זקוקה, והיא אסורה לפי שמואל, הסובר יש זיקה.

ומה שהקשינו אם כך, גם הצרות אסורות, שהרי הצרה היא כמו הערוה, ולמה חליצת הצרות עדיפה על חליצת האחיות, יש לחלק:

ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה. אין בכח הזיקה להעמיד את הצרה כערוה, ולאסור את הצרה ביבום כמו הערוה.

תניא כוותיה דרב אשי:

חלץ לאחיות - לא נפטרו צרות!

ויש לנו לדייק: הא אם חלץ לצרות, כן נפטרו אחיות בחליצת הצרות.

מאי טעמא? לאו, משום דקסבר התנא בברייתא יש זיקה, ולכן האחיות אסורות ביבום, וחליצתן אינה מעולה, ולכן אם חלץ להן לא נפטרו הצרות.

ולא אלימא זיקה לשוייה לצרה כערוה. ולכן הצרות אינן נאסרות ביבום, ואם חלץ להן נפטרו האחיות.

ומוכח כרב אשי.

אמר רבי אבא בר ממל: אין ברייתא זו ראיה לרב אשי.

כי הא ברייתא מני? - בית שמאי היא! המתירים אפילו צרות ערוה מן התורה.

דתנן [לעיל יג א]: בית שמאי מתירין הצרות לאחין!

ופרכינן: אם ברייתא זו לדברי בית שמאי היא, שאינם אוסרים כלל צרת ערוה -

אי הכי, מדוע רק חולצת צרתה? יבומי נמי תתייבם!

ומשנינן: סבר התנא של הברייתא הזאת כרבי יוחנן בן נורי, דאמר: בואו ונתקן להם לצרות, שיהו חולצות ולא מתייבמות, כדי שלא יבואו לידי תקלה, לפי שבית הלל מחזיקים את צרות הערוה כערוה, ואת בניהם ממזרים.

ומקשינן: והאמר מר [לעיל טו א]: לא הספיקו לגמור את הדבר, עד שנטרפה השעה. ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: אחריו, חזרו ותקנו לא לשאת צרת ערוה גם לבית שמאי.

דף כז:

איבעיא להו: מת אחיו, והיו לו שתי נשים, ועשה באחת מהן מאמר, ואילו לשניה הוא נתן גט -

וכיון שנתן לאחת משתי יבמותיו גט, נאסר לו לייבם את שתיהן, כי "כיון שלא בנה שוב לא יבנה" נאמר לגבי כולן, אלא עליו לחלוץ לאחת מהן, ולפטור בכך אותה ואת צרתה. ומעתה יש להסתפק:

(תחילת העמוד) בעלת הגט, ובעלת מאמר - איזו מהן קודמת לחליצה? איזו מהן הגונה שיחלוץ לה ויפטור בכך את צרתה?

וצידי הספק הם: (1)

הרי חליצת שתיהן - חליצה גרועה היא:

בעלת הגט, לפי שגירשה, אינה יכולה להתייבם, ומצד זה חליצתה גרועה.

ואילו בעלת המאמר, לא מועילה לה חליצתה בלבד אלא הרי היא צריכה גם גט, ומצד זה חליצתה גרועה.

אם בעלת הגט עדיפא - משום דאתחיל בה בגירושיה, בהוצאה מרשותו, שהיא תהליך של חליצה.

ועדיף כח הגט שלה על כח המאמר שבחברתה, ואין המאמר של חברתה חשוב עוד.

וכיון שהתחיל בה במעשה הגירושין עדיף שהוא זה שימשיך במה שהתחיל, ויחלוץ לה.

או דלמא בעלת מאמר עדיפא - משום דעל ידי שעשה בה מאמר, הרי היא קרובה לביאה.

ועדיף המאמר על הגט, ונשארת הקירבה בין היבם ליבמה כמות שהיתה, ואין כח הגט יכול לקלקל קירבה זאת.

וכיון שקירבתה של זאת ליבם היא יותר גדולה משל היבמה השניה, גם חליצתה הגונה יותר משל השניה.

תוכן העניינים

חברותא על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה