חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ
פרק שלוש עשרה - בית שמאי · דף קיב:
מבקשין ממנו לחלוץ מיבעי ליה לתנא לומר, ולא כופין אותו לחלוץ, כפי שאמר.
שהרי בסוף המשנה שנינו, אם נתכוונה לכך, אפילו אם נדרה בחיי בעלה, מבקשים מהיבם לחלוץ, ולא כופים אותו על כך!?
ודוחה הגמרא את ראייתו של אביי ממשנתנו לרב -
הכא, במשנתנו, שאמרה כופין ולא אמרה מבקשין, במאי עסקינן - באשה שיש לה בנים מבעלה, דכולי האי לא מסקה אדעתא, שימותו בניה בחיי בעלה, ותיפול ליבום כשימות בעלה אחרי מיתת בניה.
ולכן אינה מתכוונת כשאוסרת עצמה על יבמה בחיי בעלה למנוע בכך את ייבומה אם ימות בעלה, ומשום כך כופים את היבם לחלוץ לה.
אך מקיימת הגמרא את ראייתו של אביי, ומקשה על הדחייה של הראיה -
לדבריך, שהעמדת את משנתנו דוקא באשה שיש לה בנים, יש לשאול:
אבל אשה שאין לה בנים - מאי? -
מבקשין אותו לחלוץ. אבל אין כופים אותו לחלוץ לה, בגלל שהיא מעלה בדעתה שיכולה ליפול ליבום, והתכוונה לאסור את היבם עליה כדי שלא תתייבם לו.
ואם כן, תיקשי: אדתני עד שמחלק התנא חילוק חדש, ואומר: ואם נתכוונה לכך, לנדור הנאה מיבמה - אפילו נדרה זאת בחיי בעלה, רק מבקשין ממנו שיחלוץ לה, אך אין כופים אותו שיחלוץ לה -
ליפלוג, ייחלק התנא, וליתני, וישנה את החילוק הזה, בדידה, באותה אשה, ובאותו ענין שהוא מדבר בו, וייחלק כך:
במה דברים אמורים שכופים את היבם, שנדרה יבמתו הנאה ממנו בחיי בעלה, לחלוץ - באשה שיש לה בנים, שאינה מעלה בדעתה שימותו בניה בחיי בעלה ותיפול לייבום.
אבל באשה שאין לה בנים, ונדרה הנאה מיבמה, שמעלה בדעתה שימות בעלה ותיפול ליבום, ומתכוונת בנדרה למנוע את הייבום - מבקשין ממנו לחלוץ לה, אך אין כופין אותו על כך.
אלא, מכך שלא חילק התנא כך, שמע מינה שלא שנא יש לה בנים, ולא שנא אין לה בנים - כופין אותו לחלוץ לה, לפי שאינה מעלה על דעתה בשעת נדרה שתיפול ליבום.
וכרב, שאמר זאת.
ומסקינן: אכן שמע מינה!
הדרן עלך פרק בית שמאי