חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ
פרק שלוש עשרה - בית שמאי
הפרק שלפנינו עוסק בענין מיאון.
א. מן התורה קטנה אינה מתקדשת אלא על ידי אביה, ויוצאת בגט מבעלה, אפילו בהיותה קטנה, באופן שאביה מקבל את גיטה.
אך משגדלה, הרי היא מתגרשת בקבלת הגט על ידי עצמה.
ותקנו חכמים, שתוכל האם של הקטנה, או אחיה, לקדשה ולהשיאה כשהיא קטנה. כמו כן קטנה שהתקדשה לדעת עצמה, תפסו קידושיה, מדרבנן.
וכמו כן תיקנו, שתוכל הקטנה למאן בבעלה, ולצאת ממנו ללא גט.
ויש כמה אופנים שבהן הקטנה ממאנת, וחלקם יבואר במשנה זו.
ונחלקו בכמה מן ההלכות בית שמאי ובית הלל, כמו בשאלה אם יכולה למאן גם בנישואיה או רק באירוסיה, והאם היא יכולה למאן גם ביבם, או רק בבעלה בעודו חי, והאם צריך המיאון להיות בפני הבעל, וכן אם הוא צריך להעשות בבית דין.
ב. ולהלן בגמרא יבואר האם המיאון הוא בבעל, שאינה רוצה להמשיך להיות אשתו, או שהמיאון הוא בקידושין שקידשוה אמה אח אחיה.
ג. וכן יש נידון בגמרא האם יכולה היא למאן בזיקתה ליבם אחד ולהשאיר את זיקתה קיימת ליבמים אחרים, או שמיאון ביבם אחד גורם לעקירת כל הקידושין.
ד. מהות המיאון -
לפי רש"י, הוא גילוי דעתה שהיא קטנה, ואין מעשיה כלום, ולכן אם היא יוצאת בגט מבעל אחד וחוזרת ונישאת לבעל שני, וממאנת בשני, מגלה המיאון בבעלה השני שמעשיה הם "מעשי קטנה", שאינם כלום, ונעקרים למפרע גם קידושי בעלה הראשון [אלא שיש אופנים שגזרו חכמים על "בעלת הגט", וכפי שיבואר להלן].
ה. עקירת הנישואין על ידי המיאון - היא למפרע, כאילו לא היתה כלל מקודשת, ומשעה שהיא ממאנת אין היא אסורה בקרוביו, ואין הוא אסור בקרובותיה.
[ועיין בהערה, שהעקירה היא מכאן ולהבא למפרע, ולא ממש למפרע]. (1)
דף קז.
מתניתין:
א. בית שמאי אומרים: אין ממאנין אלא קטנות ארוסות, ולא קטנות נשואות, ונחלקו בגמרא בטעמם של בית שמאי.
ובית הלל אומרים: אחת ארוסות ואחת נשואות קטנות - ממאנות.
ב. בית שמאי אומרים: מיאון הארוסה יכול להיות רק בבעל, בחייו, ולא אחרי מותו, ביבם.
ולכן, אם מת הבעל לפני שמיאנה בו, תמתין הקטנה עד שתגדל, ותחלוץ, כי קטנה אינה יכולה לחלוץ.
ובית הלל אומרים: ממאנת הן בבעל והן ביבם, ועוקרת למפרע את נישואי אחיו.
ויבואר בגמרא אם המיאון הוא שאומרת שאינה רוצה ביבם, או שממאנת בקידושי בעלה המת.
ג. בית שמאי אומרים: ממאנת רק בפניו של בעלה הארוס.
ובית הלל אומרים: ממאנת בין בפניו ובין שלא בפניו.
ד. בית שמאי אומרים: המיאון צריך שיעשה דוקא בבית דין.
ובית הלל אומרים: בין בבית דין ובין שלא בבית דין.
ה. אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ממאנת והיא קטנה, אפילו ד' וה' פעמים אמרו להם בית שמאי לבית הלל: אין בנות ישראל הפקר!
שאם יוצאות במיאון, ושוב מתקדשות, ושוב יוצאות במיאון - הרי זה מנהג הפקר.
אלא, ממאנת פעם אחת בלבד, וממתנת להתארס עד שתגדיל, ואז תתקדש בקידושין מן התורה, ושוב לא תצא מבעלה השני במיאון.
ותמאן בראשון, ואז תנשא.
ובגמרא נחלקו מהי משמעות המיאון הנוסף הזה, לאחר שכבר מיאנה בו פעם אחת.
גמרא:
ומביאה הגמרא ארבעה הסברים לטעמם של בית שמאי שאין ממאנות אלא ארוסות:
ההסבר הראשון -
אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי טעמא דבית שמאי שאמרו אין ממאנים אלא ארוסות ולא נשואות, והרי גם הנשואה קטנה היא -
לפי שאין תנאי בנשואין!
והיינו, לפי שגם מי שמתנה עם האשה המתקדשת לו תנאי, כגון שמקדשה על מנת שאין בה מומים - בשעה שהוא בא עליה, הרי הוא מוחל על תנאו מחמת חיבת ביאה. (2) ואי קטנה נשואה תמאן בבעלה ונתירנה להנשא לשוק, לא יתלו אנשים את התרתה לשוק במיאונה בבעלה, אלא יתלו זאת בתנאי שעשה עמה בשעת קידושיה, וכשנשאה התברר שלא התמלא התנאי, וכגון שנמצאו בה מומים.
ואתי למימר, ויבואו האנשים לטעות ולומר כי יש תנאי בנשואין. והיינו, שאין אדם מוחל על תנאו שעשה כשקידשה אפילו בשעת ביאה. וזו היא טעות.
ולכן תיקנו שנשואה לא תמאן.
והוינן בה: הרי מלשון בית שמאי מבואר שאין ממאנים אלא ארוסות, ולא מי שנכנסו לחופה ועדיין לא נבעלו, ולא מי שכבר נמסרו לשלוחי הבעל.
לפי שהכניסה לחופה או ה"מסירה לשלוחי הבעל" הן שלבים של נישואין [לכמה דברים המתבארים במסכת כתובות].
וכיון שעדיין אין כאן חיבת ביאה, הרי תנאו שהתנה עמה בשעה שקידשה עומד בתוקפו, ואם יתברר לו אז שיש בה מומים יתבטלו הקידושין.
ואם כן תיקשי, נכנסה לחופה ולא נבעלה - מאי איכא למימר? מדוע שלא תוכל למאן אז, והרי לא תצא תקלה אם יאמרו אנשים שיצאה מחמת התנאי ולא יתלו זאת במיאונה.
כי אם אכן היה תנאי בקידושיה, והתברר עתה שיש בה מומים - יתבטלו הקידושין!
ומשנינן: לפי שאין תנאי אפילו בחופה. היות ומחמת חיבת חופה מוחל הוא על תנאו.
ואם תמאן ויתלו את יציאתה ממנו בתנאו, תצא מכך תקלה.
אך עדיין תיקשי: אם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל, (3) שעדיין אין חיבת חופה, ואין אדם מוחל אז על תנאו - מאי איכא למימר?
מדוע סבורים בית שמאי, שאינה יכולה למאן כבר משעת המסירה, והרי לא יהיה בדבר תקלה אם יתלו את יציאתה בתנאו?
ומשנינן: משום "לא פלוג רבנן".
והיינו, שתיקנו חכמים את תקנתם בצורה כוללת, שארוסות ממאנות ולא נשואות, ולא חילקו בין שלבי הנישואין.
ועתה באה הגמרא לברר מדוע נחלקו בית הלל -
ובית הלל סוברים שמידע ידעי אינשי דנישואי קטנה, נישואין דרבנן נינהו, ויכולה לצאת ממנו במיאון, ולא יבואו לתלות את יציאתה בתנאו.
עד כאן ביארה הגמרא את טעמו של רב יהודה אמר שמואל בהסבר דברי בית שמאי. ועתה מביאה הגמרא הסבר נוסף בטעמם.
ההסבר השני -
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: טעמא דבית שמאי הסוברים שאין נשואות ממאנות הוא -
לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.
והרי כל סיבת הדבר שתיקנו חכמים קידושין לקטנה, הוא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.
ואם תוכל למאן אחרי נשואיה אליו, והמיאון הרי עוקר את קידושיו בה למפרע, ימנעו האנשים מלקחת קטנות, היות ואינם רוצים שתהיה בעילתם בעילת זנות, אחרי שייעקרו קידושיהם למפרע כשימאנו בהם. ותיעקר בכך תקנת חכמים לטובת הקטנות.
והוינן בה: נכנסה לחופה ולא נבעלה, שאז אין את את הטעם שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות - מאי איכא למימר?
מדוע אין היא יכולה למאן אז!? ומשנינן: לפי שלא ניחא ליה לאיניש דתיהוי חופתו "חופה דאיסורא". והיינו, אינו רוצה בחופה כזאת שהיא הכנה לבעילת זנות, אם תמאן בו אחר כך. (4)
אך עדיין מקשה הגמרא: מסר האב לשלוחי הבעל [והיינו, מסרוה אמה או אחיה, כמו שמבואר לעיל בהערה הקודמת] - מאי איכא למימר?
הרי אין המסירה לשלוחי הבעל מהווה חופה לבעילת זנות, אך היא שלב של נישואין, ולמה שלא תוכל למאן אז!?
ומשנינן: לא פלוג רבנן!
ובית הלל, החולקים על בית שמאי, סוברים: כיון דאיכא קדושין וכתובה בקידושי קטנה - לא אתו למימר דבעילתו בעילת זנות. (5)
ההסבר השלישי -
רב פפא אמר: טעמא דבית שמאי הוא - משום פירי, אכילת הפירות של נכסי מלוג, שהוא דבר הנוהג רק בנישואין ולא באירוסין, וכפי שיתבאר מיד.
וכן טעמא דבית הלל הוא משום פירי -
ומבאר רב פפא דבריו:
טעמא דבית שמאי משום פירי שאוכל הבעל מנכסי מלוג של האשה, דאי אמרת נשואה תמאן - שמיט, הרי הוא נשמט, נמנע, מלטפל בנכסיה באופן שישתמרו, אלא הוא לוקח את הפירות ואינו דואג לשמירת הנכסים, ואכיל להו לפירות מינה, היות דסוף סוף - למיפק קיימא, משער הוא שהיא תמאן בו ותצא ממנו.
ובית הלל סוברים, אדרבה, כיון דאמרת תמאן - אשבוחי משבח להו לנכסיה. היות והוא סבר, דאי לא ישמור על נכסיה - עייצי ייעצו לה קרוביה, שתמאן בו, ומפקי ויוציאוה לה מיניה.
ההסבר הרביעי -
רבא אמר: היינו טעמא דבית שמאי, לפי שאין אדם טורח בסעודה של נשואין, ומפסידה, אם תמאן בו אחר נישואיה, וימנעו אנשים מלשאת קטנות. ולכן תיקנו שלא ימאנו אלא ארוסות.
ובית הלל סוברים שתרוייהו, הבעל והאשה, ניחא להו בסעודת הנישואין אפילו על הצד שאחר כך תמאן ותעקור נשואיה, כדי דליפוק עלייהו קלא דאישות, שייצא עליהם קול שהם נשואים למשך התקופה עד למיאון, ולא יאמרו עליהם שהם חיים חיי הפקר ללא קשר של אישות ביניהם.
שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: ממאנת בבעל ולא ביבם, ובית הלל אומרים בבעל וביבם.
אמר רבי אושעיא: לפי בית הלל שיכולה למאן גם ביבם, ממאנת היא רק למאמרו, שאם עשה בה היבם מאמר, יכולה היא לעקור במיאונה בו את המאמר שעשה בה, ואינה צריכה גט למאמרו.
ואולם, אינה ממאנת לזיקתו. שהזיקה ממשיכה גם אחר מיאונה, והיא צריכה חליצה מהיבם כדי להיות מותרת לשוק.
אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי אושעיא?
היות שהוא סובר שרק את קידושי המאמר, דעשה בה היבם מדעתה - מציא עקרא יכולה היא לעקור במיאונה.
אבל את הזיקה ליבמה, דבעל כרחה היא זקוקה לו, שהרי נופלת היא אל היבם מכח נישואיה לבעלה המת, שלא מיאנה בו בחייו - לא מציא עקרא.
ותמהה הגמרא על הסברו של רב חסדא:
והרי ביאה שעושה היבם ביבמתו, דבעל כרחה הוא עושה אותה ביבמה, ובכל זאת -
דף קז:
ומציא עקרא!
שהרי אמרו בית הלל שיכולה למאן ביבם, כמו שממאנת בבעל.
ואם לאחר ביאה של היבם, הנעשית בעל כרחה, וכבר קנאה היבם, היא יכולה למאן בו, ויוצאת מביאתו ללא גט, הרי כל שכן שתוכל למאן לזיקתו, על אף שהיא זקוקה לו בעל כרחו, ולצאת ממנו ללא חליצה!
אלא, בהכרח, כך הוא טעמו של רבי אושעיא - בין ביאה של היבם ובין מאמר שלו, דהוא, היבם עצמו קעביד - מציא עקרא, יכולה היא לעקור על ידי מיאונה ביבם, את מעשיו שעשה בה.
אבל זיקה, דרחמנא רמא עלה, שבקידושי גדולה מן התורה, חלה הזיקה של היבמה ליבם ללא מעשה היבם, אלא התורה הטילה עליה את הזיקה, ובדומה לזה בקידושי קטנה מדרבנן, חלה הזיקה מאליה, בלי מעשה מצד היבם -
לא מציא עקרא במיאונה את הזיקה, שחלה מאליה.
עולא חולק על רבי אושעיא, (1) ואמר: ממאנת אף לזיקתו, ואינה צריכה חליצה מהיבם.
ומבאר עולא את דבריו:
מאי טעמא יכולה היא למאן בזיקתה ליבם שחלה מאליה, בלי מעשה של היבם? -
היות ואינה ממאנת בזיקה [שאכן אי אפשר למאן בה, לפי שהיא חלה מאליה], אלא ממאנת היא עתה בנישואי בעלה שמת, ונישואי קמאי, את נישואיה הראשונים לבעלה, שעשה בה בעלה, קא עקרא, עוקרת היא עתה, במיאונה בהם.
וכיון שנעקרו נשואיה מכאן ולהבא למפרע, אין בה זיקה ליבם.
איתיביה רבא לעולא מדברי המשנה הראשונה במסכת יבמות: כל קטנה שמת בעלה, והיא ערוה על אחיו היבם, שיכולה היתה למאן בבעלה בחייו [והיינו, שנישאת לו על ידי אמה או אחיה כשהיא קטנה, והיתה נשואה לבעלה רק מדרבנן], ולא מיאנה בבעלה בחייו, ומת בעלה, ועתה היא נופלת עם עוד אשה, צרתה, שהיתה נשואה לבעלה המת [אפילו] מן התורה. הרי -
צרתה, שהיא צרת ערוה מדרבנן - חולצת מן התורה, ולא מתייבמת, היות והיא צרת ערוה מדרבנן.
ומקשה רבא לעולא: ואמאי אין צרתה יכולה להתייבם!?
תמאן הערוה הקטנה השתא בנישואי הבעל המת, ותעקרינהו מכאן ולהבא למפרע לנישואי קמאי, ושוב לא תהא צרתה צרת ערוה, ותתייבם צרתה!?
והיות ומשמע מדברי המשנה שאין תקנה לצרתה להתייבם, מוכח שאין היבמה יכולה לעקור במיאונה את נישואי בעלה שמת, ולא כפי שאמרת, שעוקרת את נישואי המת, ולכן לא חלה הזיקה אל היבם.
אמר ליה עולא לרבא: לעולם היא יכולה לעקור במיאונה גם את נישואי בעלה המת, ואז תתבטל הזיקה אל היבם.
אלא שצרת ערוה - שאני! דינה שונה - ומטעם אחר.
משום דתני רמי בר יחזקאל: אם מיאנה הקטנה בבעל שלה בחייו, הרי נעקרו נשואיה מכאן ולהבא למפרע, והרי זו מעתה כמי שלא התקדשה לו כלל, והיא מותרת לאביו, כאילו מעולם היא לא היתה כלתו, וכן היא מותרת לשאר קרוביו.
אבל אם בחיי בעלה לא מיאנה בו, ורק לאחר מותו היא מיאנה ביבם - הרי היא אסורה לאביו.
אלמא, מוכח מכאן, שבמקום יבום אסרו חכמים את הממאנת על אביו של בעלה, שלא יחשב הדבר כאילו נעקרו קידושיה למפרע, היות ובשעת נפילה ליבום היא נראית בעיני האנשים ככלתו.
והיינו, כל עוד בעלה חי, ורואים אנשים שהוא נשוי לאשה קטנה, אין נישואיה נראים בעיני האנשים כנשואין גמורים, ואם היא ממאנת ויוצאת בלא גט, ואביו לוקח אותה - אין זה נראה בעיני האנשים כמי שלוקח את כלתו.
אבל משעה שמת הבעל, ולא מיאנה בו, והרי היא נופלת ליבום מכח נשואיו, ואסורה לשוק ללא חליצה, נראה לאנשים שהועילו נישואיו באשה זו כאילו הם נשואין גמורים, כיון שלא יצאה ממנו במיאון בחייו.
ולכן, בשעת נפילה רואים אותה האנשים ככלתו של אביו.
וגם אם עתה, לאחר נפילתה ליבום, תמאן בנשואי בעלה, ואכן ייעקרו קידושיה למפרע, אין הדבר נראה כן בעיני האנשים.
ולכן אסרו על אבי בעלה לקחתה, כיון שעתה היא נראית ככלתו.
הכא נמי, כשנופלת ליבום קטנה, שהיא ערוה ליבם, יחד עם צרתה - הרי גם אם עתה תמאן הקטנה, ותעקור בכך את נישואיה לבעל למפרע, ואליבא דאמת אכן לא היתה צרתה צרת ערוה בשעת נפילה -
בכל זאת, אסורה הצרה להתייבם, כדין צרת ערוה שאינה מתייבמת.
כי היות ולא מיאנה מחיים, ונפלה יחד עם צרתה ליבום, ומיאנה רק לאחר מיתת בעלה ונפילתה ליבום -
בשעת נפילה היא נראית כלפי האנשים כצרת בתו, ושוב אין לה היתר [וכמו שהיא נראית אז כלפי האנשים ככלתו של אביו, ששוב אין לה היתר].
ועתה מביאה הגמרא מחלוקת בין רב ושמואל, אם היו שני יבמים, ומיאנה היבמה הקטנה רק באחד מהם -
אמר רב: מיאנה ביבם זה - אסורה גם ליבם זה. דהיינו, מיאון באחד היבמים אוסרת אותה על כולם. וטעמו של דבר -
מידי, כמו דהוה איבמה בעלת הגט.
יבמה שקיבלה גט מאחד האחים, הרי היא נפסלת ליבום, מדרבנן, על כל האחים, וכמותה נפסלת הממאנת באחד היבמים - על כל האחים.
יבמה "בעלת הגט", שקיבלה גט מאחד האחים, לאו, הלא כיון דאיתסרא לה לחד מיבמיה, לזה שנתן לה את הגט - איתסרא להו לכולהו היבמים.
הכא נמי, מיאונה באחד היבמים, הרי הוא מנתקה ממנו כמו נתינת גט על ידו, ולכן לא שנא, אין המיאון שונה מגט, ומיאונה באחד אוסרה על כל האחים, כמו שגט מאחד - אוסרה על כולם.
ואילו שמואל אמר: מיאנה ביבם זה - מותרת ליבם זה, השני, היות ולא דמיא יבמה שמיאנה, ליבמה בעלת הגט -
לפי שבעלת הגט - היבם הוא דקא עביד בה מעשה גירושין, כשנתן לה את הגט.
ואילו הכא, במיאון - היא זאת שקעבדא ביה מעשה, בכך דאמרה: לא רעינא בך ולא צבינא בך! איני רוצה בך, ואיני חפצה בך.
ולשון זה משמעותו היא: רק בך, היבם הזה - הוא דלא רעינא. אותך איני רוצה.
הא בחברך - רעינא, חפצה אני!
וכיון שרק בו מיאנה, הרי היא אסורה רק בו.
אבל גט שנותן לה אחד האחים, פוסל אותה מדרבנן על כל האחים.
כי גט של אחד האחים, פוגע בזיקתה מדרבנן, כמו שחליצה של אחד האחים, מפקיעה מן התורה את הזיקה מכל האחים.
ואילו רב אסי, חולק בין על רב ובין על שמואל, ואמר:
מיאנה בזה - מותרת אפילו לו, לממאן עצמו.
ודנה הגמרא בדברי רב אסי: לימא, האם רב אסי - כרבי אושעיא סבירא ליה, דאמר אינה ממאנת לזיקתו, ולכן היא מותרת אפילו ליבם שמיאנה בו.
ודוחה הגמרא: לעולם במקום שיש רק חד יבם, הכי נמי גם לפי רב אסי אפשר דמציא עקרא את הזיקה במיאונה ביבם, כיון שכל הזיקה היא רק ליבם היחיד.
ואילו הכא, מה שאמר רב אסי, מיאנה בזה מותרת אפילו לו עצמו - בשני יבמין עסקינן.
והסיבה שלא מועיל מיאונה, היא משום דאין מיאון לחצי זיקה.
ויבמה זאת, שמיאנה רק ביבם אחד, הרי היא ממאנת לחצי זיקה, ואין אפשרות להפקיע מחצית הזיקה, דהיינו, מיבם אחד מתוך שניים.
כי אתא רבין אמר בשם רבי יוחנן: מיאנה בזה - מותרת לאחין.
ולא הודו לו לרבי יוחנן.
ומבארת הגמרא:
מאן, מיהו זה ש"לא הודו לו"?
אמר אביי: רב, הוא החולק על רבי יוחנן, ולא הודה לדבריו.
וכמו ששנינו לעיל, שאמר רב: מיאנה בזה - אסורה לזה.
רבא אמר: רבי אושעיא הוא החולק על רבי יוחנן, וכמו ששנינו לעיל, שאמר רבי אושעיא: ממאנת למאמרו, ואינה ממאנת לזיקתו. (2) ואמרי לה, ויש אומרים: רב אסי גם הוא חולק על רבי יוחנן, וכמו ששנינו לעיל, שלפי רב אסי הממאנת בזה - מותרת אף לו עצמו, ואילו רבי יוחנן סבור [לפי הבנת היש אומרים!] שלו עצמו היא אסורה.
וכל שכן שרבי אושעיא חולק עליו.
שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: ממאנת בפניו ושלא בפניו.
תניא, אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא פישון הגמל [מנהיג גמלים], מיאנה אשתו שלא בפניו! והחשיבו חכמים את מיאונה כמיאון.
אמרו להן בית שמאי לבית הלל: פישון הגמל - במדה כפושה מדד! (3)
היה מפסיד את נכסי המלוג של אשתו הקטנה בעת אכילתם, והיה בכך כפוי טובה, שמצד אחד אכל את פירות נכסיה, ומצד שני הוא קלקל לה את הנכסים.
לפיכך, מדדו לו, הענישוהו חכמים, מידה כנגד מידה, במדה כפושה. והיינו, שקיבלו חכמים את מיאונה של אשתו הקטנה גם שלא בפניו, והתירוה, על אף שמעיקר הדין צריך להיות המיאון דוקא בפניו.
ומקשינן: כיצד אמרו בית שמאי את הסיבה הזאת לעונשו, לקבל את מיאון אשתו שלא בפניו?
והרי מדקא אכיל פישון הגמל פירי - פשיטא שאשתו הממאנת נשואה היא, כי אם היתה ארוסה, לא היה זכאי פישון הגמל באכילת הפירות של נכסיה.
ואם כן, תיקשי, האמרי בית שמאי שנשואה - לא ממאנה!
ומשנינן: תרי קיטרי - עבדו ביה.
"קשרו" חכמים שני "קשרים" לרעתו, כדי לקונסו -
האחד, קבלו את מיאון אשתו אפילו בהיותה נשואה. (4)
והשני, שקיבלו את המיאון שלא בפניו. (5) שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: ממאנת בפני בית דין.
תנן התם בפרק מצות חליצה [קא ב]:
החליצה והמיאונין - בשלשה.
והוינן בה: מאן תנא, מי הוא התנא, ששנה את המשנה לעיל, שמיאון צריך להיות בפני בית דין של שלשה?
אמר רבה: בית שמאי היא, המצריכים שיהיה המיאון בפני בית דין, וסתם בית דין של שלשה דיינים הוא.
אביי אמר: אפילו תימא שמשנה זו לדברי בית הלל היא, שאינם מצריכים שיהיה המיאון בפני בית דין.
כי עד כאן לא קאמרי בית הלל במשנתנו שאין צריך בית דין, אלא דלא בעינן שיהיו בו דיינים מומחין.
אבל שלשה דיינים - בעינן, צריך שיהיו בשעת המיאון, גם לבית הלל.