חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - הבא על יבמתו · דף נג:
מתניתין:
הבא על יבמתו הזקוקה לו ליבום:
א. בין שבא עליה בשוגג, שהיה סבור בשעת ביאה שהוא בא על אשתו או אשה אחרת, ולא ידע שהיא יבמתו.
בין שבא עליה במזיד, שהיתה כוונתו לשם זנות ולא לשם מצוה.
בין שבא עליה באונס, ויתבאר בגמרא באיזה אופן היה האונס.
בין ברצון, שידע שהיא יבמתו ונתכוין לקנותה. (5)
ואפילו היה הוא שוגג והיא מזידה.
או שהיה הוא מזיד והיא שוגגת, שאין שניהם מכוונים לשם מצוה.
או שהיה הוא אנוס והיא לא אנוסה, אלא שוגגת או מזידה.
או שהיתה היא אנוסה והוא לא אנוס אלא שוגג או מזיד, ונמצא שאין שניהם מכונים לשם מצוה.
אחד המערה [ביאה שאינה גמורה] ביבמתו, ואחד הגומר את ביאתו ביבמתו.
בכל האופנים שנזכרו, הרי זה קנה את יבמתו לאשה -
ולא חילק הכתוב בין ביאה לביאה.
ומכך אתה למד, שאחד הבא על יבמתו כדרכה, ואחד הבא עליה בא עליה שלא כדרכה, הרי זה קנה את יבמתו לאשה [תוספות בשם רש"י, ורש"י בגמרא].
וכשם שהביאות האלו קונות ביבמה, (6), כן פוסלות ביאות אלו את הנשים הנפסלות על ידי ביאה לכהונה ולתרומה, ולפיכך:
ב. הבא על אחת מכל העריות שבתורה, ונעשית זונה על ידי ביאתו להיאסר לכהן, ונפסלת על ידי ביאתו בתרומה.
או שבא כהן על אחת מהפסולות לכהונה, ונעשית חללה על ידי ביאתו, כגון:
אלמנה שנבעלה לכהן גדול,
או שנבעלה גרושה לכהן הדיוט,
או שנבעלה חלוצה לכהן הדיוט שהוא אסור בה מדרבנן,
ונעשו כל אלו חללות מדאורייתא או מדרבנן.
בכל אלו - אם בא עליה באחת מהביאות שנזכרו, הרי הוא פוסל אותה, וכפי ששנינו במשנה בסופה "פסלה". (7)
וכן ממזרת שנבעלה לישראל בביאות אלו, וכן נתינה [גבעונים שנתגיירו בעורמה בימי יהושע, ונתנם עבדים לחוטבי עצים ושואבי מים, ואסורים הם לבוא בקהל, (8)] שנבעלה לישראל בביאות אלו הרי הם נענשים עליה. (9)
[פיסקא זו אינה שייכת ללשון "פסלה" האמור בסוף המשנה, הואיל ואינן נפסלות על ידי ביאתן, רש"י; והרשב"א כתב שבגירסאות מדויקות אין מופיעה פיסקא זו כלל, כיון שאינה שייכת לענין פסול שהוא נידון משנתנו].
ג. וכן אם נבעלה בת ישראל לממזר ולנתין שהם פוסלים אותה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תא כל".
בכל אלו - פסלה הבועל לאשה, בכל אופני הביאות שנזכרו.
ולא חילק באלו בין ביאה לביאה, שאף אם לא גמר ביאתו אלא הערה בה בלבד, הרי זה פסלה [תוספות בשם רש"י].
גמרא:
שנינו במשנה: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, אפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס - קנה:
והוינן בה: מאי "אפילו"?
ומשנינן: "לא מיבעיא" קאמר.
לא מיבעיא כשהוא שוגג והיא קמכוונא למצוה, אי נמי, הוא מזיד והיא קמכוונא למצוה, שקנה את יבמתו.
אלא אפילו הוא שוגג והיא מזידה, או שהיה הוא מזיד והיא שוגגת [ב"ח], דתרווייהו [שניהם, היבם ויבמתו] לא קמכווני לשם מצוה, אפילו הכי קנה
תני רבי חייא: אפילו היו שניהם, היבם והיבמה, שוגגים, או שהיו שניהם מזידים, או שהיו שניהם אנוסים, בכל אלו הרי זה קנה. (10)
ומפרשת הגמרא תחילה את משנתנו, ואחר כך את מה ששנה רבי חייא:
"אנוס" דמתניתין - היכי דמי, כיצד והאיך נאנס? אילימא, אם נאמר לפרש: כשאנסוהו עובדי כוכבים, והביאוהו על יבמתו, והדביקוהו בה כשלא היה אברו מקושה, ונתקשה, ובא עליה [נתבאר על פי תוספות].
אי אפשר לפרש כן, כי:
והאמר רבא: אין טענת אונס למי שבא על הערוה!
א. קיימא לן שבגילוי עריות, אפילו איימו עליו בעונש מיתה לעשות מעשה, הרי זה יהרג ואל יעבור.
ב. נתקשה אדם בשנתו או לאשתו, ועובדי כוכבים מדביקים אותו על ערוה, ויכול להישמט מהם, אם על ידי שיישמט מהם הוא ייהרג, אינו חייב להישמט מהם ולמות, כי הואיל ואין הוא עושה מעשה אלא הם עושים בו את המעשה, והוא אינו אלא כקרקע עולם, אינו חייב להישמט ולמות.
ג. לא היה מקושה, ועובדי כוכבים מדביקים אותו על ערוה, ויודע בעצמו שאם לא יישמט מהם הוא יתקשה, הרי זה חייב להישמט מהם אפילו אם ייהרג, כי אין הוא יכול לומר אנוס אני ואיני אלא קרקע עולם.
והטעם: לפי שאין קישוי האבר אלא לדעת, ונמצא שהוא זה שעושה את הביאה ולא האדם האחר שהדביקו, ולפיכך חייב למות ולא לבוא עליה [נתבאר על פי תוספות].
והואיל והקישוי, לדעת הוא, אם כן אין זה אונס, ואין צריכה משנתנו להשמיענו שהוא קנה. (11)
אלא שמא תאמר שמשנתנו עוסקת בישן שבא על יבמתו. (12)
אף זו אי אפשר לומר, כיון שלא יקנה את יבמתו, כי:
האמר רב יהודה: