חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ
פרק שישי - הבא על יבמתו
הקדמה
הפרק שלפנינו עוסק, בחלקו הגדול, בענין הנשים הפסולות להנשא לכהנים, ובענין הנשים הפסולות לאכול בתרומה.
להלן עיקרי הדברים בענינים אלו, על פי שיטת רש"י:
א. הנשים הפסולות להנשא לכהנים -
כהן גדול אסור לישא אלמנה ואשה בעולה.
שנאמר בכהן גדול "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".
וכן נאסרו כל הכהנים בגרושה [וכן בחלוצה מדרבנן], ובאשה זונה או חללה.
שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו. ואשה גרושה מאישה לא יקחו".
הזונה האמורה בתורה - היא אשה שנבעלה למי שהיא אסורה להבעל לו [לדעת רש"י, (1) והכי קיימא לן. ונחלקו תנאים בדבר, לקמן דף סא].
החללה האמורה בתורה - היא זו שנבעלה למי שהוא אסור בה משום כהונתו [פסולי כהונה], או הזרע שבא מביאה זו.
החלל פוסל את אשתו ואת זרעו, ונעשו אף הם חללים.
ב. האוכלים תרומה, על אף שאינם כהנים -
בתו של כהן אוכלת בתרומה [ונקראת "תרומה דבי נשא", כלומר: תרומת בית אביה]. יש אומרים מפני שאף היא כהנת, ואוכלת מחמת קדושתה העצמית בתורת כהנת, ויש אומרים שמכח אביה היא אוכלת, ואביה נחשב "מאכילה" בתרומה. (2)
משנתארסה בת הכהן לישראל הרי היא נפסלת מתרומת בית אביה.
אשתו הישראלית של כהן, מותרת לאכול בתרומה. יש אומרים שבעלה הוא זה ש"מאכילה" בתרומה, ויש אומרים שבאשה עצמה נתחדש דין אכילה מחמת היותה אשת כהן; ויש בספק זה כמה וכמה נפקא מינה. (3) עבדו ושפחתו הכנעניים של כהן, אוכלים בתרומה, לפי שהאדון "מאכילם" בתרומה, אך אין עליהם קדושת כהונה.
בת ישראל שניסת לכהן ויש לה הימנו בן קיים, או בן הבן, ואפילו היה זר או פסול, הרי אמו [או אם אמו] אוכלת בתרומה.
שנאמר "וכהן כי יקנה ... ויליד ביתו - הם יאכלו בלחמו".
ודרשו חכמים: הם "יאכילו" בלחמו; ואפילו יש לה בן קיים מן הכהן שלא על ידי נישואין, הרי הוא מאכילה בתרומה.
ג. נשים הפסולות באכילת תרומה:
כל אשה שנעשית חללה מביאת פסולי כהונה, הרי זו אינה אוכלת לא בתרומת בית אביה, אם היא כהנת, ולא בתרומת בעלה אם היא ישראלית הנשואה לכהן. (4)
ונסתפקו האחרונים אם חללה אוכלת בתרומה בשביל בנה מכהן.
התוספות נסתפקו אם "זונה" פסולה מתרומה הואיל והוקשה לחללה [ראה דבריהם בדף לה א ומד ב]. ואולם בדעת רש"י הוכיחו, שאין בשם "זונה" בעצמותו כדי לפוסלה מתרומה.
ועוד אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". מלמד הכתוב שכל אשה שנבעלה לאדם שהוא זר ופסול לה, הרי היא אסורה מלאכול בתרומה, ובלבד שיהא "זר אצלה מעיקרא", ויהא "איש זר" ולא "אשה זרה".
וכשם שנפסלת היא מתרומת בית אביה, כן נפסלת היא מתרומה שהיא אוכלת בשביל בנה שיש לה מכהן, ודרשוהו חז"ל מריבוי הכתוב [ראה לקמן סז ב].
ועוד אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה [מבעלה, וכשנישאה לו נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה], ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל".
ודרשו חכמים ממקרא זה, שאין האשה אוכלת בתרומה אלא אם כן נבעלה למי שיש לו עליה קדושין וגירושין. אבל אם נבעלה האשה [אפילו ביאה בעלמא בלא שיקחנה] למי שאין קידושין תופסין לו בה [כגון לקרוב, או לנכרי ועבד שאין לו קדושין בבת ישראל] שוב אינה אוכלת בתרומת בית אביה.
וכשם שנפסלת היא מתרומת בית אביה, כן נפסלת היא מתרומה שהיא אוכלת בשביל בנה מכהן, ודרשוהו חז"ל מריבוי הכתוב, [ראה לקמן סט א].
בת כהן שיש לה בן או בן הבן מישראל בין על ידי נישואין ובין על ידי זנות, הרי היא נפסלת מלאכול בתרומת בית אביה, שהרי אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה".
ומשמע מהכתוב, שאם יש לה זרע מישראל, אינה שבה אל בית אביה, ואינה אוכלת בתרומה.
וכשם שהיא נפסלת מאכילה בתרומת בית אביה, בגלל זרעה מישראל, כן היא נפסלת בגללו מאכילת תרומה בשביל בנה מכהן.
ואולם יש בדבר חילוקי דינים [ראה משנה לקמן פו א, ומקור דין זה ראה ברש"י סט א ד"ה כן, וברש"י פו ב, ד"ה מת].
ונסתפקו האחרונים אם גם בן מישראל שנולד לה על ידי זנות, פוסל אותה מאכילת תרומה שאוכלת בשביל בנה מכהן.
דף נג:
מתניתין:
הבא על יבמתו הזקוקה לו ליבום:
א. בין שבא עליה בשוגג, שהיה סבור בשעת ביאה שהוא בא על אשתו או אשה אחרת, ולא ידע שהיא יבמתו.
בין שבא עליה במזיד, שהיתה כוונתו לשם זנות ולא לשם מצוה.
בין שבא עליה באונס, ויתבאר בגמרא באיזה אופן היה האונס.
בין ברצון, שידע שהיא יבמתו ונתכוין לקנותה. (5)
ואפילו היה הוא שוגג והיא מזידה.
או שהיה הוא מזיד והיא שוגגת, שאין שניהם מכוונים לשם מצוה.
או שהיה הוא אנוס והיא לא אנוסה, אלא שוגגת או מזידה.
או שהיתה היא אנוסה והוא לא אנוס אלא שוגג או מזיד, ונמצא שאין שניהם מכונים לשם מצוה.
אחד המערה [ביאה שאינה גמורה] ביבמתו, ואחד הגומר את ביאתו ביבמתו.
בכל האופנים שנזכרו, הרי זה קנה את יבמתו לאשה -
ולא חילק הכתוב בין ביאה לביאה.
ומכך אתה למד, שאחד הבא על יבמתו כדרכה, ואחד הבא עליה בא עליה שלא כדרכה, הרי זה קנה את יבמתו לאשה [תוספות בשם רש"י, ורש"י בגמרא].
וכשם שהביאות האלו קונות ביבמה, (6), כן פוסלות ביאות אלו את הנשים הנפסלות על ידי ביאה לכהונה ולתרומה, ולפיכך:
ב. הבא על אחת מכל העריות שבתורה, ונעשית זונה על ידי ביאתו להיאסר לכהן, ונפסלת על ידי ביאתו בתרומה.
או שבא כהן על אחת מהפסולות לכהונה, ונעשית חללה על ידי ביאתו, כגון:
אלמנה שנבעלה לכהן גדול,
או שנבעלה גרושה לכהן הדיוט,
או שנבעלה חלוצה לכהן הדיוט שהוא אסור בה מדרבנן,
ונעשו כל אלו חללות מדאורייתא או מדרבנן.
בכל אלו - אם בא עליה באחת מהביאות שנזכרו, הרי הוא פוסל אותה, וכפי ששנינו במשנה בסופה "פסלה". (7)
וכן ממזרת שנבעלה לישראל בביאות אלו, וכן נתינה [גבעונים שנתגיירו בעורמה בימי יהושע, ונתנם עבדים לחוטבי עצים ושואבי מים, ואסורים הם לבוא בקהל, (8)] שנבעלה לישראל בביאות אלו הרי הם נענשים עליה. (9)
[פיסקא זו אינה שייכת ללשון "פסלה" האמור בסוף המשנה, הואיל ואינן נפסלות על ידי ביאתן, רש"י; והרשב"א כתב שבגירסאות מדויקות אין מופיעה פיסקא זו כלל, כיון שאינה שייכת לענין פסול שהוא נידון משנתנו].
ג. וכן אם נבעלה בת ישראל לממזר ולנתין שהם פוסלים אותה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תא כל".
בכל אלו - פסלה הבועל לאשה, בכל אופני הביאות שנזכרו.
ולא חילק באלו בין ביאה לביאה, שאף אם לא גמר ביאתו אלא הערה בה בלבד, הרי זה פסלה [תוספות בשם רש"י].
גמרא:
שנינו במשנה: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, אפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס - קנה:
והוינן בה: מאי "אפילו"?
ומשנינן: "לא מיבעיא" קאמר.
לא מיבעיא כשהוא שוגג והיא קמכוונא למצוה, אי נמי, הוא מזיד והיא קמכוונא למצוה, שקנה את יבמתו.
אלא אפילו הוא שוגג והיא מזידה, או שהיה הוא מזיד והיא שוגגת [ב"ח], דתרווייהו [שניהם, היבם ויבמתו] לא קמכווני לשם מצוה, אפילו הכי קנה
תני רבי חייא: אפילו היו שניהם, היבם והיבמה, שוגגים, או שהיו שניהם מזידים, או שהיו שניהם אנוסים, בכל אלו הרי זה קנה. (10)
ומפרשת הגמרא תחילה את משנתנו, ואחר כך את מה ששנה רבי חייא:
"אנוס" דמתניתין - היכי דמי, כיצד והאיך נאנס? אילימא, אם נאמר לפרש: כשאנסוהו עובדי כוכבים, והביאוהו על יבמתו, והדביקוהו בה כשלא היה אברו מקושה, ונתקשה, ובא עליה [נתבאר על פי תוספות].
אי אפשר לפרש כן, כי:
והאמר רבא: אין טענת אונס למי שבא על הערוה!
א. קיימא לן שבגילוי עריות, אפילו איימו עליו בעונש מיתה לעשות מעשה, הרי זה יהרג ואל יעבור.
ב. נתקשה אדם בשנתו או לאשתו, ועובדי כוכבים מדביקים אותו על ערוה, ויכול להישמט מהם, אם על ידי שיישמט מהם הוא ייהרג, אינו חייב להישמט מהם ולמות, כי הואיל ואין הוא עושה מעשה אלא הם עושים בו את המעשה, והוא אינו אלא כקרקע עולם, אינו חייב להישמט ולמות.
ג. לא היה מקושה, ועובדי כוכבים מדביקים אותו על ערוה, ויודע בעצמו שאם לא יישמט מהם הוא יתקשה, הרי זה חייב להישמט מהם אפילו אם ייהרג, כי אין הוא יכול לומר אנוס אני ואיני אלא קרקע עולם.
והטעם: לפי שאין קישוי האבר אלא לדעת, ונמצא שהוא זה שעושה את הביאה ולא האדם האחר שהדביקו, ולפיכך חייב למות ולא לבוא עליה [נתבאר על פי תוספות].
והואיל והקישוי, לדעת הוא, אם כן אין זה אונס, ואין צריכה משנתנו להשמיענו שהוא קנה. (11)
אלא שמא תאמר שמשנתנו עוסקת בישן שבא על יבמתו. (12)
אף זו אי אפשר לומר, כיון שלא יקנה את יבמתו, כי:
האמר רב יהודה:
דף נד.
ישן לא קנה ביבמתו, כיון שישן אינו בר דעת, ואין קנינו קנין. (1) אלא שמא תאמר לפרש בנתקע, שנתקשה לאשתו או על ידי הרהור, ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו. (2)
אף זו אי אפשר לומר, כי גם באופן זה לא יקנה את יבמתו. כי:
והא אמר רבה: מי שנפל מן הגג, ונתקע [באשה, גירסת הגמרא בבבא קמא כז א]:
הרי זה חייב [על שחבל בה, כשנפל ברוח מצויה, דהוי קרוב למזיד, רש"י בבא קמא שם], בארבעה דברים מתוך חמשת הדברים שהחובל בחבירו חייב. (3)
אבל בדבר החמישי, בתשלום דמי בושת, אינו חייב, וכדמפרש הגמרא לקמן.
ואם נתקע בנפילה הזאת ביבמתו - לא קנה אותה, היות ולא נתכוין לביאה.
אלא, בהכרח שכך הוא פירוש "אנוס" שבמשנתנו: כגון שנתכוון לאשתו, ונתקשה לה, ותקפתו יבמתו ובא עליה, שהדביקתו עליה, [נתבאר על פי תוספות]. (4)
ועתה מבארת הגמרא את מה ששנה רבי חייא "אפילו שניהם אנוסים", בברייתא דבי רבי חייא לעיל -
היכי דמי?
שהרי אין לפרש שתקפתו יבמתו שיבוא עליה, כיון שהברייתא הזאת עוסקת בשהיו שניהם אנוסים!
כגון שנתכוון לבוא על אשתו, ונתקשה לה, ותקפוהו עובדי כוכבים, ודבקום אותו ואת יבמתו זה בזה, ובא עליה.
וכאן שבה הגמרא לבאר את עיקר דין משנתנו: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנה: מנא הני מילי שהיבם קונה את יבמתו בכל ענין, אפילו בשוגג ובאונס?
דתנו רבנן: כתיב בפרשת יבום "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי! ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו.
ודרשינן: "יבמה יבא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה", מלמד הכתוב שיש מצוה לכתחילה לבוא עליה ולקחתה לאשה, יותר מאשר להוציאה בחליצה.
דבר אחר: "יבמה יבא עליה", ולא אמרה תורה "יבמה יקחנה לו לאשה". ומשמע שביאתו עליה היא כשלעצמה ליקוחי האישות שלו, ואין זה משנה מהי כוונתו או רצונו בביאה זו.
מלמד הכתוב, כי בין שבא עליה בשוגג, בין שבא עליה במזיד, בין באונס בין ברצון, נקנית לו יבמתו בביאתו. (5)
ותמהינן: והא אפיקתיה, הרי כבר הוצאת והשתמשת בכתוב זה כדי ללמוד הימנו לכך שיש מצוה ביבום יותר מבחליצה, והאיך אתה למד ממקרא אחד את שני הדינים?!
ומשנינן: לענין מצוה ביבום יותר מבחליצה - אין צורך ללמוד מהכתוב "יבמה יבא עליה". כי דבר זה, מהא דכתיב "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה, וחלצה נעלו" - נפקא!
שמשמע, רק אם לא חפץ ביבום אז יחלוץ, הא אם חפץ, מצוה עליו יותר שייבם, ולא יחלוץ. (6)
וכיון שלמדנו שיש מצוה ביבום יותר מבחליצה מהפסוק ההוא, לכן כי אתא קרא "יבמה יבא עליה" - ללמד שבין אם בא עליה בשוגג, בין במזיד, בין באונס בין ברצון, הרי זה קנה את יבמתו.
תניא אידך: אמרה תורה בפרשת יבום "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה":
ודורשת הגמרא מפסוק זה כמה לימודים:
א. "יבמה יבוא עליה".
אילו היתה אומרת התורה רק "יבמה יבא עליה", הייתי אומר שאין קונה בה אלא רק ביאה כדרכה. ולפיכך הוסיפה תורה לומר "ולקחה", ללמדך שאפילו בא עליה ביאה שלא כדרכה, הרי הוא קונה אותה. (7)
"ויבם", (8) דהיינו ביאה.
שנה הכתוב לכתוב כאן שוב את דין הביאה, כדי ללמדך שהביאה מעכבת בה [רש"י קדושין יד א]:
ביאה בלבד גומרת בה לקנותה לאשה גמורה, ואין כסף ושטר גומרין בה. (9)
"ויבמה", לפיכך כתבה התורה "ויבמה", ולא "ויבם" [תוספות לעיל ח ב], כדי ללמדך שקונה היבם את יבמתו אפילו בעל כרחה.
אמר מר [ב"ח]: דבר אחר: "יבמה יבא עליה", בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.
ותמהינן: והא אפיקתיה, הרי כבר השתמשנו במקרא זה כדי ללמוד ממנו שהיבם קונה אותה בביאה כדרכה?! (10)
ומשנינן: ההוא לימוד - מ"להקים לאחיו שם" נפקא, שמשמע ממנו שהיבום הוא במקום שמקים שם [שראוי להוליד ממנה בן בביאה זו], והיינו ביאה כדרכה. (11)
ולכן, כי אתא קרא "יבמה יבא עליה", הרי הוא מלמד שבין אם בא עליה בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, הרי הוא קונה אותה.
גופא: אמר רב יהודה: ישן לא קנה ביבמתו.
ומפרשת הגמרא את טעמו: דאמר קרא "יבמה יבא עליה" - עד דמכוין לה (12) לשם ביאה.
ותמהינן: והתניא: היבם קונה את יבמתו בין ער בין ישן?!
ומשנינן: אימא בלשון הברייתא כך: בין שהיתה יבמתו ערה בין שהיתה ישנה, אבל יבם הישן אינו קונה.
אך עדיין תמהה הגמרא:
והתניא: היבם קונה את יבמתו בין ער הוא בין ישן הוא, בין ערה היא בין ישנה היא
הרי שאף היבם הישן קונה!
ומשנינן: הכא, בברייתא, במאי עסקינן, לא שהיה ישן גמור, אלא במתנמנם. אבל ישן גמור לא קנה, כרב יהודה. (13)
ומפרשינן: היכי דמי מתנמנם?
אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר [ישן ואינו ישן, ער ואינו ער, וכדמתרגמינן: וייקץ יעקב משנתו: ואיתער, רש"י תענית יב א]. (14) כגון דקרו ליה, ועני [כשקוראים לו הרי הוא עונה].
ואולם, לא ידע לאהדורי סברא [להשיב בסברא], אם צריך ממנו דבר שצריך הרהור, אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם [שם].
וכי מדכרו ליה [כשמזכירים לו] ואומרים: "כזה שמעת", מדכר הרי הוא נזכר [שם].
גופא: אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע באשה, הרי זה חייב בארבעה דברים. ואם נתקע ביבמתו - לא קנה אותה בכך לאשה:
ומבארת הגמרא: חייב בנזק, (15) בצער, בשבת וברפוי.
אבל תשלום על הבושת, לא מיחייב, כיון שלא נתכוין לביישה.
דאמר מר: אין חייב על הבושת עד שיתכוון לבייש. (16)
אמר רבא: יבם שנתכוון "להטיח בכותל", והיינו, שאינו מתכוין לשם ביאה כלל, והטיח ביבמתו - לא קנה.
אבל אם נתכוון להטיח בבהמה, שנתכוין לשם ביאה, והטיח ביבמתו - קנה. דהא קמכוין ל"שם ביאה" בעולם. (17)
שנינו במשנה: אחד המערה ואחד הגומר קנה. ולא חילק בין ביאה לביאה. וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה:
אמר עולא: מנין להעראה בעריות שהיא אסורה מן התורה?
שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה [נידה], וגילה את ערותה. את מקורה הערה"
- מכאן להעראה שאסורה מן התורה.
ומפרשינן: אשכחן נדה שהעראה אסורה בה.
שאר עריות, מנין שהעראה אסורה גם בהן?
וכי תימא, שמא תאמר, נילף מנדה, שהעראה אסורה בה, לכל העריות.
יש לפרוך: מה לנדה, שיש בה חידוש לחומרא, שכן היא מטמאה את בועלה. שהרי הבועל נדה אין הוא נטמא רק מצד נגיעתו בה כדין נוגע בנדה, להיות טמא טומאת ערב, אלא בעילתו מטמאתו בטומאת שבעה ימים, כמו הנדה עצמה. (18) ואין ללמוד מנדה למקומות אחרים, שאין בהם חידוש זה.
אלא אתיא העראה בכל העריות מאשת אח, שההעראה אסורה בה, כדמפרש ואזיל.
דכתיב גבי אשת אח: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו - נדה היא!"
והרי יש לשאול: וכי אשת אחיו לעולם נדה היא ואינה פוסקת, עד שהתורה אומרת "נדה היא"!?
אלא, בא הכתוב ללמד בביטוי זה, שאשת אחיו דינה הוא כנדה -
מה נדה אסורה אפילו בהעראה, אף אשת אח אסורה אפילו בהעראה.
ומאשת אח לומדים בלימוד של "מה מצינו" לכל העריות לאיסור העראה.
ופרכינן: מה לאשת אח, שיש בה ענין מיוחד שאינו בשאר העריות, שכן בידו של אדם לרבות נשים הרבה על אחיו באיסור אשת אח, דאי בעי מקדש ואזיל כי (19) אלפא [אם רוצה האח מקדש אפילו אלף נשים] וכולן אסורות על אחיו באיסור אשת אח.
ולכן אין לך ללמוד מאשת אח אלא רק את העריות הנאסרות עליו מחמת אישות, שיכול אדם להרבות מהן, וכגון: אשת אב, כלתו, חמותו ואחות אשתו. אבל אינך יכול ללמוד מכאן לגבי אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן, שאין בידו לרבות. (20)
אלא אתיא העראה בשאר עריות מאחות אב ואחות אם, שאף בהן גילתה התורה שההעראה אסורה בהן.
דכתיב "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה, כי את שארו הערה". הרי למדת באחות אם ואחות אב שההעראה אסורה בהן, ומהן אתה למד לכל העריות.
ופרכינן: איכא למיפרך: מה לאחות אב ואחות אם, שכן הוא איסור הבא מאליו. והיינו, שהוא איסור תמידי, שלעולם לא היתה להן שעת הכושר, שתהיינה מותרות לו, ולא נתווסף להן איסור מחמת מעשה שנתחדש בהן, ואין הן דומות לנשי הקרובים, שראויות לו מתחילתן, אלא שנאסרו מחמת מעשה קידושין שנתחדש בהן. (21)
ואין אתה יכול ללמוד מכאן אלא לעריות שהן איסור הבא מאליו, כגון אמו, אחותו, ובתו. אבל לא תפשוט מכאן לעריות הבאות על ידי קדושין, ומנין לך שההעראה אסורה גם בהן? (22)
ומשנינן: אכן בלימוד של "מה מצינו" מחדא, מאחת העריות שנאסרה בהן העראה לא אתי [אין ללמוד מאחת מן שלוש העריות שנזכרו] במה מצינו לכל העריות, כיון שבלימוד מכל אחת מהן בנפרד יש פירכא.
ואולם תיתי, יש אפשרות ללמוד לכל העריות (23) מתרתי [משתי עריות מן השלוש], בלימוד מהצד השוה שבהן, וכדמפרש ואזיל.
והוינן בה: מהי תיתי, מאלו שתיים מתוך השלוש נוכל ללמוד בצד השוה לכל העריות?
אם תאמר: תיתי כל העריות מאשת אח ואחות אב ואחות אם [אחות אב ואחות אם נחשבים לאחת לגבי הלימוד מהן, כיון שהן כתובות באותו פסוק].
שאם תפרוך: מה לאחות אב ואחות אם שכן הן איסור הבא מאליו - אשת אח תוכיח, שאין איסורה בא מאליו.
ואם תפרוך: מה לאשת אח שכן בידו לרבות - אחות אב ואחות אם שאין בידו לרבות יוכיחו.
הצד השוה שבהן יוכיח, שהן אסורות עליו משום ערוה ועשה בהן העראה כגמר ביאה, אף אני אביא כל עריות בדין הזה.
עדיין לא נדע מכאן איסור העראה באשת איש!
כי לגבי אשת איש יש פירכא אחת, השוה לכולן: