אור ברסלב
חברותא על יבמות פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול

חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ

פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול

פרק שישי - הבא על יבמתו

הקדמה

אלו הן הנשים הפסולות להנשא לכהן:

כהן גדול אסור לישא אלמנה ובעולה.

שנאמר בכהן גדול "אלמנה וגרושה, וחללה זונה - את אלה לא יקח. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".

וכל הכהנים אסורים לישא גרושה [וכן חלוצה מדרבנן], ואשה זונה, או חללה.

שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו [הכהנים]. ואשה גרושה מאישה לא יקחו".

הזונה האמורה בתורה, היא כל אשה שנבעלה לאדם שהיא אסורה להבעל לו.

[ולדעת רש"י, הכי קיימא לן. ונחלקו תנאים בדבר לעיל דף סא].

החללה האמורה בתורה, היא זו שנבעלה למי שהוא אסור בה משום כהונתו [פסולי כהונה], או מי שנולד מביאה זו.

החלל פוסל בביאתו את אשתו, ואת זרעו אחריו, שנעשים אף הם חללים.

ואלו הם האוכלים בתרומה, בנוסף לכהנים:

בתו של כהן אוכלת תרומה [ונקראת אכילתה "אכילת תרומה דבי נשא". כלומר, תרומת בית אביה]. בת כהן שנישאת לישראל הרי זו אינה אוכלת בתרומה, ואולם אם נתאלמנה או נתגרשה וזרע אין לה ממנו, הרי היא חוזרת לאכול בתרומת בית אביה, ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

אשתו של כהן אוכלת מן התורה מיד כשנתארסה, ואילו מגזירת חכמים אינה אוכלת אלא לכשתינשא.

עבדו ושפחתו הכנעניים של כהן, וכן בהמתו של כהן אוכלים בתרומה.

בת ישראל שניסת לכהן ויש לה הימנו זרע קיים, אפילו הוא היה זר או פסול, הרי אמו או אם אמו אוכלת בתרומה, אף שבעלה אינו קיים. שנאמר "וכהן כי יקנה, ויליד ביתו - הם יאכלו בלחמו". ודרשו חכמים: הם "יאכילו" בלחמו.

ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

ג. נשים הפסולות באכילת תרומה:

כל אשה שנעשית חללה מביאת פסולי כהונה, הרי זו אינה אוכלת לא בתרומת בית אביה, ולא בתרומת בעלה.

ונסתפקו האחרונים האם היא אוכלת בתרומה בשביל בנה מכהן.

התוספות נסתפקו האם "זונה" פסולה מתרומה הואיל והוקשה לחללה [ראה דבריהם בדף לה א ומד ב]. ודעת כמה ראשונים היא שהזונה פסולה מן התרומה.

ואולם בדעת רש"י הוכיחו האחרונים, שאין בשם "זונה" בעצמותו כדי לפוסלה מתרומה.

ועוד אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים לא תאכל", ללמד שכל אשה שנבעלה לאדם שהוא זר ופסול לה, הרי היא אסורה מלאכול בתרומה. ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

ועוד אמרה תורה: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה [מבעלה, וכשנישאה לו נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה], ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל".

ודרשו חכמים ממקרא זה, שאין האשה אוכלת בתרומה אלא אם כן נבעלה למי שיש לו בה קדושין וגירושין. אבל אם נבעלה האשה למי שאין קידושין תופסין לו בה, שוב אינה אוכלת בתרומה. ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

בת כהן שיש לה בן מישראל, הרי היא נפסלת מלאכול בתרומה.

שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה". לימד הכתוב שאם יש לה זרע שאינו כהן היא אינה אוכלת בתרומה. וגם פרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

מתניתין:

אלמנה שנישאה באיסור לכהן גדול, וכן גרושה וחלוצה שנישאו באיסור לכהן הדיוט, והכניסה לו, הביאה האשה עמה לבית בעלה כשנישאת - עבדים, שיהיו ברשותו בתורת "עבדי מלוג" [כמו שמפרש לה ואזיל].

ועבדים שיהיו ברשותו בתורת "עבדי צאן ברזל" [כמו שמפרש לה ואזיל].

הרי עבדי מלוג, שהם של האשה, לא יאכלו בתרומה, הואיל ובאיסור היא נישאת, ובגמרא מפרש טעמא.

עבדי צאן ברזל - הרי אלו יאכלו בתרומה מכח הבעל שהוא כהן [ובהמשך המשנה יתבאר מה הם עבדי צאן ברזל, ומאיזה טעם מאכיל אותם הבעל בתרומה].

ואלו הן עבדי מלוג: אם מתו - מתו לה [היא זו המפסדת מן המיתה], ואם הותירו - הותירו לה [היא זו שמרוויחה מהשבחת העבדים].

והיינו, שאין לבעל באותם עבדים אלא זכות אכילת פירות [השתמשות בעבדים וזכות בולדות] בלבד, ואילו גוף העבדים - של האשה הם. ואין הבעל מקבל אחריות על גוף העבדים, אלא אם מתו העבדים, האשה מפסידה והבעל אינו חייב לשלם לה את תמורתם. וכן אם הושבחו העבדים, היא זו שנהנית מכך, ולא הוא.

וכיון ששלה הן העבדים, והיא עצמה אינה יכולה להאכילם בתרומה, כיון שהיא נפסלה, הרי אף על פי שהבעל הכהן הוא זה שחייב במזונותן, בכל זאת הרי אלו העבדים לא יאכלו בתרומה, לפי שאין חיוב המזונות של העבדים המוטל על הכהן מתיר אותם באכילת תרומה.

ואלו הן עבדי צאן ברזל: אם מתו העבדים מתו לו [לבעל], והוא צריך לשלם את תמורתם.

ואם הותירו העבדים, שהושבחו או נתייקרו - הותירו לו.

והיינו, שמים את ערך העבדים בעת הנישואין, והבעל מקבל עליו אחריות לשלם את ערכם לאשה ביחד עם כתובתה בשעה שהוא מת או שמגרשה.

והסכום הזה הוא סכום קבוע, בין אם העבדים קיימים ובין אם אינם קיימים, ואפילו הוזלו הנכסים. ומאידך, אם השביחו העבדים או שהתייקרו אין מתחייב הבעל לשלם לאשתו יותר ממה שנישומו העבדים בשעת הנישואין.

והואיל והוא חייב באחריותן - הרי אלו יאכלו בתרומה.

ובגמרא יתבאר, אם הטעם שמאכיל אותם הבעל בתרומה, הוא משום שעל ידי חיוב האחריות נחשבים העבדים כ"קנין כספו", או משום שהם ממש שלו.

אבל בת ישראל [שאינה מפסולי כהונה] שניסת לכהן, והכניסה לו עבדים, בין היו עבדי מלוג שהם של האשה והבעל אוכל פירות, בין עבדי צאן ברזל שהם שלו - הרי אלו יאכלו בתרומה.

וטעם הדבר שאוכלים עבדי מלוג שהם שלה בתרומה, על אף שהיא בת ישראל, כי "קנינו של כהן שקנה קנין, הרי הוא אוכל בתרומה". וכגון אשתו של כהן או עבדו, שקנו לעצמם "קנין" עבד, הרי "קנין" זה אוכל בתרומה, כאילו היה קנינו של הכהן עצמו, וכפי שמתבאר מקור הדין הזה בגמרא. (2)

ובת כהן שניסת לישראל, ונפסלה מלאכול בתרומה שהיתה אוכלת עד עתה, כשהיתה בבית אביה, והכניסה לו עבדים -

בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל, הואיל ובין האיש ובין האשה אינם אוכלים בתרומה - הרי אלו העבדים לא יאכלו בתר ומה.

גמרא:

שנינו במשנה: אלמנה לכהן גדול. הכניסה לו עבדי מלוג - לא יאכלו בתרומה:

קא סלקא דעתין, שאין עבדי אשה פסולה שנישאה לכהן אוכלים בתרומה, היות שנתחללה האשה כשנבעלה בפסלות לכהן.

וכיון שנתחללה, הרי היא עצמה אינה אוכלת בתרומה. ומשום כך אין עבדיה אוכלים בתרומה. (3)

והוינן בה: ועבדי מלוג לא יאכלו בתרומה - אמאי? והרי אף אם מכח האשה אין העבדים יכולים לאכול בתרומה כיון שהיא עצמה נתחללה -

מכל מקום, ליהוי [יהיו] עבדים אלו, כקנינו של כהן [כגון עבדו ואשתו] שקנה לעצמו קנין, כגון עבדים, שזכותו של הכהן היא להאכיל את "קנין קנינו" בתרומה.

והואיל ויש לעבדי האשה לאכול בתרומה מכח הכהן, שהם קנין קנינו, למה ייפסלו מלאכול בתרומה בגלל חללותה של האשה!? וכדתניא (4) בברייתא, שהכהן מאכיל את קנין קנינו בתרומה: מנין לכהן שנשא אשה, וקנה עבדים, שיאכלו האשה או העבדים בתרומה?

שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו".

ומנין לאשה של כהן, שהיא קנינו של הבעל הכהן, שקנתה עבדים, שגם הם אוכלים בתרומה? וכן מנין שעבדיו (5) של כהן, שהם קנינו, שקנו עבדים לעצמם (6) -

שיאכלו גם עבדי העבדים בתרומה?

שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו".

ויכול היה הכתוב לומר "וכהן כי יקנה נפש - הוא יאכל בו".

אלא, מלמד הכתוב שקנינו שקנה קנין הרי הוא אוכל בתרומה. (7)

הרי למדת שהכהן מאכיל את קנין קנינו בתרומה. (8) ואם כן, מה איכפת לן שהקנין עצמו הוא חלל ואינו אוכל בתרומה?! ומשנינן: רק כל האוכל תרומה בעצמו הרי הוא מאכיל את אחרים בתרומה.

אבל כל שאין אוכל בעצמו בתרומה אינו מאכיל אחרים.

ואשה זו, שנישאה באיסור לכהן, ונתחללה אינה אוכלת, ולכן אינה מאכילה. (9)

והניחה הגמרא שכלל זה אמור בכל מי שגורם להאכיל אחרים בתרומה, שאם הוא עצמו אינו אוכל, הוא אינו יכול לגרום שיאכלו אחרים בתרומה, ולפיכך תמהינן:

ולא, וכי מי שאינו אוכל - אינו מאכיל!?

והרי כהן ערל, וכל הטמאים שאינן אוכלין, ומכל מקום מאכילין הם את עבדיהם בתרומה, וכמו ששנינן לקמן [ע א]: הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה, נשותיהן ועבדיהן יאכלו בתרומה!

ומשנינן: התם - פומייהו כאיב להו!

פיהם הוא שכואב ומונעם מאכילת תרומה] באופן זמני.

כלומר, אין הם אלא מחוסרי תקנה, ועומדים הם להיתקן ולאכול בתרומה. אבל זו שהיא נעשית חללה, אין לה תקנה עולמית. (10)

ואכתי תמהינן: והרי ממזר, כלומר: בת ישראל שניסת לכהן וילדה בת והבת ניסת לממזר וילדה בן ומתה, והבן עדיין קיים, ושנינו לקמן סט א, שאם אמו אוכלת בתרומה בגרמתו, כי כל אשה שנתעברה מכהן וזרעה או זרע זרעה קיים הרי היא אוכלת בתרומה, ואפילו ישראל הוא ואפילו ישראל ממזר הוא -

שהוא - זרע הזרע עצמו - אין אוכל בתרומה שהרי זר הוא, ומכל מקום מאכיל את אם אמו בתרומה! (11)

אמר פירש רבינא את יישוב הגמרא "אוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל":

לא נאמר כלל זה בכל המאכילים, אלא רק: "קנין - שהוא עצמו - אוכל" הוא דקאמר שהוא גם מאכיל, והכי קאמר:

קנין שהוא עצמו אוכל - הרי הוא מאכיל.

קנין שאינו אוכל - אינו מאכיל. (12)

ולפיכך: אשה - שהיא קנין - אין עבדיה אוכלים בתרומה כשהיא חללה, שהרי היא אינה "קנין אוכל". אבל זרע זרעה של בת ישראל מכהן, הרי הוא מאכיל את אם אמו בתרומה אף שהוא עצמו אינו אוכל, שהרי אין זרעה של בת ישראל מכהן מאכיל משום שהוא קנין. (13)

ורבא אמר ליישב טעם משנתנו שאין עבדי אלמנה הנישאת לכהן גדול באיסור אוכלים בתרומה מדין "קנינו של כהן שקנה קנין", באופן אחר:

מדאורייתא אכן מיכל אכלי, הואיל וקנינו שקנה קנין הוא.

ורבנן הוא דגזרו בהו [בעבדי אשה הנישאת לכהן באיסור] שלא יאכלו בתרומה.

והטעם: כדי שתאמר אשה זו שנישאה לכהן באיסור: אני אינה אוכלת בתרומת בעלי, ואף עבדי אינן אוכלין, אם כן זונה היא אצלו [זונה אני אצל בעלי]. והילכך אתי לאפוקה [יוציאנה בעלה], ולא ישהה עמה באיסור.

רב אשי אמר אף הוא כדברי רבא, שמן התורה יכולים העבדים לאכול בתרומה מדין "קנינו שקנה קנין", ומדרבנן הוא שאסרו את העבדים לאכול בתרומה, ומשום גזירה שמא תאכיל את עבדיה אף לאחר מיתה של בעלה, והרי כשמת בעלה אין מי שיאכילם בתרומה.

ותמהינן: אלא מעתה, אף בת ישראל כשרה שנשאת לכהן לא תאכיל את עבדיה בתרומה, גזירה שמא תאכיל אותם אף לאחר מיתה, שהרי מה טעם יש לגזור כן רק על בת ישראל פסולה שנישאת לכהן.

ואילו במשנתנו שנינו: בת ישראל שניסת לכהן והכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג וכו יאכלו בתרומה! (14)

אלא, אמר רב אשי: אכן בבת ישראל שניסת לכהן, אין מקום מעיקר הדין לגזור שמא תבוא להאכילם לאחר מיתה, כשחזרה להיות זרה, כי יודעת היא, שאחר מיתת בעלה, שוב אינה מאכלת, לא את עצמה ולא את עבדיה, בתרומה.

אלא שעיקר גזירת חכמים היתה באלמנה כהנת [בת כהן] שנישאת לכהן גדול [או גרושה כהנת שנישאת לכהן הדיוט].

ומשום, דאם תאמר: עבדיה אכלי בתרומה מכח כהונת בעלה ואף שהיא חללה, אתיא האלמנה לאורויי היתר להאכיל את עבדיה אף לאחר מיתת בעלה משום כהונתה שלה [שהרי היא חזרה לבית אביה, ואוכלת בתרומה] ולא תחוש לכך שנעשית חללה, כי תאמר:

הרי מעיקרא, קודם שנישאתי, אכלי עבדי בתרומה דבי נשא [בתרומת בית אבי], כלומר, מתוך שאכלתי אני בגין היותי בת כהן, אף עבדי אכלו בתרומה.

ואף כשאינסבי ליה להאי [וכשנשאתי לזה], ונתחללתי, אכלי עבדי בתרומה דגבראי [של בעלי].

ואם כן השתא שנתאלמנתי מבעלי, אף שאני עצמי איני אוכלת כיון שנתחללתי, מכל מקום הדרי לי למילתיה קמייתא [אחזור למצבי הקודם], להאכיל את עבדי בתרומה, ואף שנתחללתי, שהרי החללות לא מנעה את העבדים מלאכול כשהייתי בבית בעלי.

ואולם היא לא ידעה, דמעיקרא, קודם שנישאת, אכן היו עבדיה אוכלים בתרומה, כיון דלא שויתה לנפשה חללה [לא היתה חללה].

ואילו השתא שויתה לנפשה חללה [הרי נעשתה חללה], ושוב אינה יכולה להאכיל את עבדיה בתרומה.

כלומר, שהיא לא תדע להבחין, שהחללות כשהיתה בבית בעלה אינה מונעת את העבדים מלאכול, אבל עכשיו שמכחה הם אוכלים, הרי החללות מונעת את עבדיה מלאכול.

ולפיכך אמרו חכמים שאף כשהיא אצל בעלה, שאין החללות פוסלתה מעיקר הדין, לא תאכל זו בתרומה.

ומפרשינן: תינח אלמנה כהנת, שפיר אתה אומר שאין עבדיה אוכלים בתרומת בעלה.

אבל אלמנה בת ישראל - מאי איכא למימר!? מה הטעם שלא יאכלו עבדיה בתרומה מכח בעלה הכהן, שהרי לא תבוא להאכילם לאחר מיתה, כשחזרה להיות זרה ככל הזרות?!

ומשנינן: באלמנותה - לא פליגי רבנן.

היות ובאלמנה כהנת מן הראוי לגזור שלא יאכילנה בעלה, שוב לא חילקו חכמים, ואסרו אף את עבדי אלמנה בת ישראל שלא יאכלו בתרומה מכח בעלה הכהן.

ומאותו טעם עצמו, אסרו חכמים את כל הפסולות שנישאות לכהן באיסור, וכגון גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

איתמר: המכנסת שום לבעלה [הכניסה לו נכסי צאן ברזל, שהוא שם את ערכם בשעה שהכניסה אותם, ומקבל על עצמו בכתובתה, לשלם לה שומא זו כשימות או יגרשנה].

וכשגירשה בעלה, היו הכלים או הקרקעות שהכניסה עדיין קיימים:

היא, האשה אומרת: כלי שהכנסתי - אותם עצמם אני נוטלת, לפי הערך של החיוב שאתה התחייבת לי עבורם בכתובתי, ואיני נוטלת דמים.

והוא הבעל אומר: רק דמים אני נותן, כמו שקבלתי עלי בשומא בחיוב כתובתך עבור נכסי צאן ברזל, ומאז הן באחריותי, ושלי הן, [רש"י], ואיני חפץ ליתן אותם עצמם.

הדין עם מי?

דף סו:

רב יהודה אמר: (תחילת העמוד) הדין עמה, ותטול כליה. (1)

ורבי אמי אמר: הדין עמו, ונותן לה דמים, ואינה נוטלת את הכלים.

ומפרשת הגמרא את טעמם:

רב יהודה אמר: הדין עמה, כי משום "שבח בית אביה" - דידה הוי! [יש סוברים שהוא שלה ממש, ויש אומרי שזכותה היא לגבותם. (2)

רבי אמי, שאמר הדין עמו, סבר, כיון דאמר מר, במשנתנו בענין העבדים שהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל:

אם מתו העבדים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל - מתו לו, ואם הותירו העבדים לאחר שהושבחו או התייקרו - הותירו לו.

והואיל וחייב הבעל באחריותן - יאכלו העבדים בתרומתו של אדוניהם הכהן [וראה תוספת ביאור בהערות (3)].

אמר רב ספרא: מי קתני "והן שלו"?

והרי "הואיל וחייב באחריותן" הוא דקתני! ולעולם - לאו דידיה נינהו [וראה תוספת ביאור בהערות (4)].

ותמהינן: וכי כל היכא דחייב האדון באחריותן של העבדים, אכלי העבדים בתרומה? וכי משום שיש לבעל חיוב אחריות עליהם יאכלו העבדים בתרומה, והרי אינם שלו! וכיון ששנינו "עבדי צאן ברזל יאכלו", הרי למדת שדידיה נינהו. (5) והתנן במשנה במסכת תרומות, שחיוב אחריות של כהן על עבד או בהמה, אינו חשוב "קנין כספו" להאכילם בתרומה:

דתנן: ישראל ששכר פרה מכהן, הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה. (6)

אבל כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו [על הכהן] - הרי זה לא יאכילנה כרשיני תרומה! היות ולענין תרומה צריך שתהא הבהמה "קנין כספו", ובהמה זו אינה קנין כספו של השוכר הכהן, אלא של בעליה הזר [וראה תוספת ביאור בהערות (7)].

והוינן בה: ותסברא, וכי סבור אתה שראיה זו שהבאת, ראיה היא?! והרי נהי, על אף דמחייב השוכר בגניבה ואבידה (8) -

באונסיה, בכחשה ובפחיתת [רשב"א] דמיה - מי מחייב!? וכי חייב השוכר באחריות הבהמה אם תיאנס או תיכחש או שייפחתו דמיה, כשם שחייב הבעל בנכסי צאן ברזל?!

ואם כן, אין לך להוכיח ממשנה זו שאין חיוב אחריות כמו של הבעל בנכסי צאן ברזל מאכלת בתרומה; ויכולים אנו לומר שמשום חיוב אחריות הבעל אוכלים העבדים בתרומה, ולעולם נכסי צאן ברזל לאו דידיה נינהו.

הא - בעל שחייב באחריות נכסי צאן ברזל שלו - לא דמיא אלא לסיפא של אותה משנה בתרומות:

ישראל ששם [שי"ן ימנית] פרה מכהן [קיבל על עצמו אחריות הפרה אף מאונס, כחש ופחת דמים (9)], לא יאכילנה כרשיני תרומה, דכשלו הן חשובים ולא של הכהן.

אבל כהן ששם פרה מישראל, יאכילנה כרשיני תרומה, דכשלו הם חשובים.

הרי למדת: כל שנתחייב באחריות גמורה, הרי זה מאכילם בתרומה, והכי נמי יש לפרש במשנתנו, ומכל מקום לאו דידיה נינהו.

יתוב [אחרונים, ישבו] רבה ורב יוסף בשלהי פירקיה דרב נחמן [לאחר דרשת רב נחמן], ויתבי וקאמרי [ישבו ואמרו]: (10)

תניא כוותיה דרב יהודה, ותניא כוותיה דרבי אמי.

תניא כוותיה דרבי אמי שנכסי צאן ברזל כשלו הם חשובים, ועל כרחך שאם באה ליטול כליה אין הדין עמה:

אמרה תורה: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו.

עבדי צאן ברזל - יוצאין בשן ועין לאיש.

שאם הבעל הוא זה שחבל והוציא את השן או את העין של העבד, הרי הוא יוצא לחרות.

אבל לא לאשה, שאם האשה היא שחבלה בהם, אין הם יוצאים לחרות.

ומוכח שעבדי צאן ברזל הם של הבעל, וכדעת רבי אמי [וראה תוספת ביאור בהערות (11)].

תניא כוותיה דרב יהודה, שהדין עמה:

דתניא: אשה המכנסת שום לבעלה [נכסי צאן ברזל, הנישומים בכתובתה] -

אם רצה הבעל למכור את הנכסים - לא ימכור, כדי שאם יגרשנה תוכל ליטול כליה, וכדעת רב יהודה.

ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה הבעל שום משלו, שהוא זה שהביאם, וקיבלם על עצמו כמו נכסי צאן ברזל, אף בנכסים האלו, אם רצה הבעל למכור את הנכסים - לא ימכור!

ומשום שאף בנכסים אלו זכותה של האשה ליטול את אותם כלים שהוא הכניס, על אף שבהם אין לה את טענת הזכות לקבל "שבח בית אביה".

מכרו שניהם, הבעל או האשה, את נכסי צאן הברזל לפרנסה [למזונות (12)] -

זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: הבעל מוציא מיד הלקוחות.

כלומר: לא מיבעיא שכשמכר הוא בלא דעתה ומת או גירשה, שהיא מוציאה מיד הלקוחות את כליה, אלא אפילו הוא מוציא מיד הלקוחות מיד, דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטילה, [רשב"א בהבנת רש"י]; וכשהיא מכרה, ודאי מוציא הבעל שהרי שלו הוא. (13)

אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה.

אמר תמה ליה רבא לרב נחמן: והתניא כוותיה דרבי אמי, וכפי שהביאה הגמרא לעיל?!

ומשני ליה רב נחמן: אף על גב דתניא כוותיה דרבי אמי, מסתברא טעמא דרב יהודה, משום "שבח בית אביה"

ההיא איתתא, דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה [אשה אחת הכניסה בגד של משי כנכסי צאן ברזל בכתובתה]. שכיב [מת] בעלה. שקלוה יתמי, ופרסוה אמיתנא [נטלו היתומים את האיצטלה ופרסו אותה על המת]. ותכריכים של מת אסורים בהנאה. (14) אמר רבא: קנייה מיתנא, "קנהו" המת לאיצטלה, מחמת היתומים שפרסוה עליו, וכאילו שלו היא!

כלומר, מתוך שפרסוה היתומים לאיצטלה על המת - הרי היא נאסרת בהנאה.

ואין זה נחשב כאדם האוסר על חבירו דבר שאינו שלו, שאין בכוחו לאוסרו.

אמר תמה ליה נאנאי, בריה דרב יוסף, בריה דרבא, לרב כהנא:

והאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה, שאמר שהאיצטלה הוא של האשה ולא של היתומים, ואיך יכולים היתומים לאסור בהנאה את הבגד שאינו שלהם?!

אמר ליה רב כהנא לנאנאי: מי לא מודה רב יהודה דאף על גב שהדין עמה, מכל מקום בגד זה עדיין מחוסר גוביינא הוא! וכל עוד שלא גבתה את האיצטלא מהיתומים אין האיצטלה שלה [או אין היא נחשבית ברשותה] אלא רק "שעבודא בעלמא" יש לה על האיצטלא!

והראיה שעדיין אין האיצלה שלה [או שאין היא עדיין ברשותה, שהרי אילו מיגניב [אם האיצטלא היתה נגנבת מהיתומים] וכי לאו יורשים חייבים לשלומי [האם לא היה מוטל חיוב על היתומים לשלם לה את האיצטלא]?!

כי אם תמצי לומר שכבר הם ברשותה, אף בלי גוביינא, אם כן, למה לא פקע מיד בשעת המיתה חיוב האחריות שיש לבעל.

וכיון דאילו מיגניב - יורשין חייבים לשלומי, הרי ברשותייהו של יורשים קיימי, (15) עד שתגבה אותה מהם.

וכיון שאיצטלה ברשות היתומים היא, בא ה"הקדש" שהקדישוהו היתומים [דהיינו, איסור ההנאה שהחילו היתומים על החפץ], ומפקיע את שעבוד האשה מן האיצטלא, ונותנים היורשים את דמי האיצטלא (16).

ומפרשת הגמרא: רבא, שאמר מתוך שמחוסרת גוביינא היא, חל ההקדש, ופקע שעבוד האשה - לטעמיה [לשיטתו] הוא!

דף סז.

דאמר רבא: הקדש, חמץ, (תחילת העמוד) ושחרור מפקיעין מידי שעבוד.

הקדש מפקיע מידי שעבוד: כגון אם עשה שורו "אפותיקי" לבעל חובו, והקדישו למזבח, שהוא קדושת הגוף, פקע שעבודו של בעל חובו. (1)

חמץ מפקיע מידי שעבוד: כגון מי שעשה את חמצו אפותיקי לבעל חובו גוי, והרי הוא מונח בידו של הישראל, ובאו שש שעות של ערב הפסח, פקע שעבוד הגוי, הואיל ולא היה החמץ שייך ממש לגוי, ולכן, חייב הישראל לבערו. (2)

שחרור מפקיע מידי שעבוד: כגון עשה עבדו אפותיקי לחבירו, ושחררו, הרי הוא משוחרר, ופקע שעבודו של המלוה.

אמר רב יהודה: אשה שהכניסה לו לבעלה, בתורת נכסי צאן ברזל, שני כלים בשווי אלף זוז, ושבחו הכלים, ועמדו על ערך של שני אלפים זוז.

ואותו הרווח של היוקר שייך לבעל, וכמו ששנינו במשנתנו בענין נכסי צאן ברזל: "ואם הותירו הותירו לו". ונמצא, שאין הוא חייב לתת לה מתוך האלפיים אלא אלף זוז, כפי שהיה ערך הנכסים בשעה שהכניסתם לו -

אחד מן הכלים שהכניסה, השוה היום אלף זוז - האשה נוטלתו בכתובתה, כתשלום האחריות על נכסי צאן ברזל שקיבל על עצמו בעלה בכתובתה.

ואחד מן הכלים שהכניסה, דהיינו, הכלי השני גם שוה אלף זוז, אך הוא יתר על החוב שחייב לה בעלה - יש לה לאשה זכות, שתהא נותנת דמים לבעלה כפי ערכו של הכלי השני, ותהא נוטלתו, על כרחו של בעלה, מפני "שבח בית אביה".

תוכן העניינים

חברותא על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה