חברותא על יבמות· הרב יעקב שולביץ
פרק עשירי - האשה רבה · דף צז.
רבונו של עולם! יהי רצון (תחילת העמוד) שאחרי מותי יאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה [ויהיו שפתי נעות בקבר, והרי אני כמי שגר בשני עולמים].
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר.
אמר רבי יצחק בן זעירא, ואיתימא שמעון נזירא: מאי קראה? מנין יש לכך סמך מן הכתוב?
לפי שנאמר בספר שיר השירים [פרק ז] "וחכך כיין הטוב, הולך לדודי למישרים - דובב שפתי ישנים".
המשיל הכתוב את דברי התורה של תלמידי חכמים, שהם ככומר של ענבים, ערימת ענבים המונחת בצורה דחוקה, והחימום של הענבים מחמת הדוחק מביא לזיבת היין מהם, כך שבלחיצה קלה הם זבים יין.
מה כומר של ענבים - כיון שמניח אדם אצבעו עליו, ואינו צריך ללחוץ, מיד הוא דובב, מזיב יין -
אף תלמידי חכמים - כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, מיד שפתותיהם דובבות בקבר.
שנינו במשנה: אחד בן ט' שנים ואחד שהוא בן עשרים, אם לא הביא שתי שערות הרי הוא כקטן.
ומניחה הגמרא, שגם בהגיעו לגיל עשרים הוא קטן, ויש על היבמה להמתין לו עד שיגדל.
ורמינהו סתירה לכך מהמשנה במסכת נידה [דף מו]:
דתנן: בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות -
יביאו קרובי היבמה, הרוצים לשחררה מחמת שאינו ראוי להקמת שם, ראיה שהוא כבר בן עשרים שנה, והוא הסריס, שהוא לא חולץ ולא מייבם, והיא מותרת לשוק.
וכן אם היתה היבמה בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות -
יביאו קרוביה ראיה שהיא בת עשרים והיא האילונית, שאינה לא חולצת ולא מתייבמת!
ומוכח שדי לחכות עד שיגיע לגיל עשרים, ואז הוא נחשב לגדול, גם אם לא הביא שתי שערות, והרי הוא סריס שאינו זוקק ליבום!
ומשנינן: הא אתמר עלה, אמר רבי שמואל בר יצחק אמר רב: והוא, ובתנאי, שנולדו לו סימני סריס. אבל בגיל עשרים בלבד אינו סריס אם רק לא הביא שתי שערות, אלא עדיין הוא בגדר קטן שהתעכב בו הבאת השערות, שהוא סימן לגדלותו.
אמר רבא: דיקא נמי, דקתני: והוא הסריס! שמשמעותו, שהביא סימני
ומסקינן: שמע מינה.
וכי לא נולדו לו סימני סריס - עד כמה הוא נחשב קטן?
תני דבי רבי חייא: עד רוב שנותיו. עד שהגיע לגיל שמלאו לו שלשים וחמש שנה ויום אחד, שהוא רוב שנים מתוך שבעים שנות האדם.
כי אתו לקמיה דרבא לבדוק את העיכוב בהבאת השערות, אי כחוש, אם היה הנבדק רזה, אמר להו רבא: זילו אבריוהו, האכילוהו והשקוהו, ואי בריא, היה שמן, אמר להו: זילו אכחשוהו.
היות דהני סימנין, זמנין דנתרי נושרים הם מחמת כחישותא, וזמנין דנתרי נושרים הם מחמת בריותא.
הדרן עלך פרק האשה רבה