חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ
פרק שנים עשרה - שילוח הקן
מתניתין:
שילוח (1) הקן (2) נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית, בזמן שבית המקדש קיים, ושלא בפני הבית.
ונוהג בחולין דווקא, אבל לא במוקדשין.
חומר יש בכיסוי הדם משילוח הקן, שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאין מזומן [כפי שיבואר להלן במתניתין], ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ולא בחיה, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן.
איזהו שאינו מזומן? כגון אווזין ותרנגולין שברחו מהבית וקננו בפרדס, ואינן חוזרות משם מעצמן, וכיון שיכולות לברוח משם, לא חשיבי מזומן לו וחייב. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדיסאות [יבואר בגמרא] שדרכן ליגדל עם בני אדם - פטור משילוח, משום דהוי מזומן.
עוף טמא - פטור מלשלח כדיליף לה בגמרא.
עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, וכן עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא - פטור מלשלח כדיליף בגמרא.
קורא זכר שהוא עוף טהור, ודרכו לרבוץ על ביצי עופות אחרים, רבי אליעזר מחייב בשילוח, וחכמים פוטרין. וטעמא מפרש בגמרא.
גמרא:
רבי אבין ורבי מיישא מפרשי להנך מתנייתא דכיסוי הדם, אותו ואת בנו, גיד הנשה, הזרוע והלחיים, ראשית הגז, שלוח הקן, כדלהלן:
חד מינייהו אמר: כל היכא דתנן בהנך מתנייתא דנוהגין בארץ ובחוצה לארץ - שלא לצורך הוא, שהרי אינן חובת קרקע אלא חובת הגוף, ומהיכא תיתי לפטור בחוץ לארץ? לבד מראשית הגז, דבהא איכא חידוש: לאפוקי מדרבי אלעאי דאמר דראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, דיליף לה מתרומה [והוא הדין דמתניתין דמתנות נשנית לצורך דהא יליף לה מראשית הגז].
וחד אמר: כל היכא דתנן בהנך מתנייתא דנוהגין בפני בעל הבית ושלא בפני הבית - שלא לצורך הוא, לבד ממתניתין דאותו ואת בנו, דבהא איכא חידוש, דסלקא דעתך אמינא, הואיל ובעניינא דקדשים כתיב דינא דאותו ואת בנו, נימא: בזמן דאיכא קדשים - ננהוג האי דינא, אבל בזמן דליכא קדשים - לא ננהוג, קא משמע לן.
ותרוויהו, רבי אבין ורבי מיישא, אמרי: כל היכא דתנן בהנך מתנייתא שנהגו בחולין ובמוקדשין, לצורך הוא.
לבד מגיד הנשה, שהרי פשיטא, דבר פשוט הוא, שהוא נוהג במוקדשין, מהטעם: וכי משום דאיקדש, פקע ליה איסור גיד הנשה שהיה עליו קודם מיניה!?
ותמהינן: וכי לאו אוקימנא לההיא דתנן בגיד הנשה שנוהג אף במוקדשין, בולדות קדשים, אשר לגביהם סלקא דעתך אמינא, כיון שאיסור מוקדשין קדם, לפי שיצירת הולד קודמת ליצירת הגידין, והוה אמינא שלא ליחול איסור גיד הנשה על איסור מוקדשין משום שאין איסור חל על איסור, קא משמע לן שבכל זאת נוהג.
ואם כן, הרי צריכא למימר שנהגו במוקדשין?
ומהדרינן: ומאי טעמא אוקימנא בולדות קדשים, לאו, האם לא משום דקשיא לן, לא ליתני לה, כי שלא לצורך הוא?!
ועל כך אמרו רבי אבין ורבי מיישא כי מעיקרא נמי לא תקשי לך. כי היות דאיכא מילי טובא דתני שלא לצורך אגב חד מילתא שלצורך הוא, הכא נמי, איידי דתנא "בחולין ובמוקדשין" לצורך, תנא ליה נמי בגיד הנשה, אף על גב דשלא לצורך הוא.
שנינו במשנתנו: בחולין אבל לא במוקדשין.
והוינן בה: אמאי לא נהוג מצות שילוח הקן במוקדשין? (3) ומבארינן: דאמר קרא "שלח תשלח את האם" - במי שאתה מצווה לשלחו דווקא, יצא זה, צפור המוקדשין, שאי אתה מצווה לשלחו, אלא להביאו לידי גזבר.
אמר רבינא: הלכך, עוף טהור שהיה בבית, שהרג את הנפש, ואחר כך ברח, ונמצא בקן בדרך, פטור משלוח. מאי טעמא? דאמר קרא "שלח תשלח את האם" - במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שהרג את הנפש, שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין! (4)
דף קלט.
והוינן בה: היכי דמי, אי דגמר דיניה, אם נגמר דינו של עוף זה לההרג, הא (תחילת העמוד) בר קטלא הוא, והיאך נמלט!? (1) אלא' על כרחך מדובר באופן דלא גמר דיניה, ובעי לאתויי לבי דינא, כדי לקיומי ביה (2) "ובערת הרע מקרבך". (3) והוינן בה: הני מוקדשין, היכי דמי?
אילימא דהוי ליה להאי גברא קן בתוך ביתו, ואקדשיה, מי מיחייב בשלוח הקן ואפילו כשהוא חולין בכהאי גוונא? והא כתיב "כי יקרא קן ציפור", פרט למזומן. והאי מזומן בתוך ביתו הוא!3א אלא, שמא תאמר שמדובר באופן דחזא קן בעלמא, במקום שאינו קנוי לו (4), ואקדשיה. ומי קדוש בכהאי גוונא? והא "איש כי יקדיש את ביתו קדש" אמר רחמנא. ודרשינן: מה "ביתו", הוא דבר שברשותו. אף כל דבר שמקדיש אדם, אינו יכול להקדישו אלא אם הוא ברשותו. והרי קן זה לא ברשותו הוא?!
אלא שמא תאמר, שמדובר באופן דאגבהינהו קודם לאפרוחים ואקדשינהו, והדר הדרינהו לקן, שפטור אז משילוח משום שהאפרוחים הקדש הם.
הרי בכי האי גוונא, אפילו בחולין לא מיחייב?!
דתנן: נטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן, פטור מלשלח. כי היות שזכה בהן, הוי מזומן.
ואלא שמא תאמר, שמדובר באופן דאגבהה לאם (5) קודם, ואקדשה. והדרה לקן.
הא מעיקרא, כשמצאן, (6) איחייב ליה בשילוח מקמי דאקדשה, ולא נפטר מהחיוב על ידי שהקדישה?!
והראיה שחלות הקדש על חפץ אינה מפקיעה ממנו מצוה שכבר התחייב בה, דתניא: רבי יוחנן בן יוסף אומר: הקדיש חיה, ואחר כך שחטה, פטור מלכסות את הדם. כי דם חית הקדש אינה חייב בכיסוי [כדאמרינן לעיל פג ב, דהוי שחיטה שאינה ראויה, שהרי אסורה בהנאה]. אבל אם שחטה קודם, ואחר כך הקדישה, חייב לכסות, שהרי כבר נתחייב בכיסוי קודם שיבא לידי הקדש (7). וכיון שכבר התחייב על האם בשילוח, ואינו נפטר ממנו בהקדשה, שבה הקושיא באיזה אופן מדובר במשנתנו.
רב אמר: במקדיש פירות [גוזלות] שובכו לצורך מזבח, לעולת נדבה. ואחר כך, כשגדלו אותן גוזלות, מרדו, ויצאו וקננו במקום אחר. שמעתה לאו מזומן הן. ובחולין בכהאי גוונא הוי מיחייב בשילוח, אבל משום דמוקדשין נינהו, פטור.
ושמואל אמר: במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, ומרדה, וקננה במקום אחר, עסקינן.
ודנה הגמרא: בשלמא שמואל לא אמר כרב, משום דקא מוקים לה איהו אפילו בקדשי בדק הבית, ובא לחדש שאפילו קדושת דמים פוטרת משילוח משום ש"אתה מצווה להביאו לידי גזבר" (8).
אלא רב, מאי טעמא לא אמר כשמואל?
אמר לך רב: דווקא קפטרי משלוח הקן בכגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו, דכיון דקדשי בקדושת הגוף, לא פקעה קדושתייהו מינייהו אף על פי שמרדו. אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו קדושת מזבח הוא, דהא קדושת דמים בעלמא הוא, כיון שמרדה, פקעה קדושתייהו, וחייבת בשילוח (9). ושמואל אמר: לא פקעה קדושתייהו, דכל היכא דאיתיה להאי תרנגולת, בבי גזא [בבית הגנזים] דרחמנא איתא, דכתיב "לה' הארץ ומלואה".
וכן אמר רב יוחנן: במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה מיירי מתניתין.
אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: וכיון שמרדה, הא פקעה ליה קדושתה?!
אמר ליה: כל היכא דאיתא, בבי גזא דרחמנא איתא, דכתיב "לה' הארץ ומלואה".
ורמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ורמי דרבי שמעון בן לקיש אדרבי שמעון בן לקיש.
דאיתמר: אם אמר אדם: מנה זה המונח לפני יהא לבדק הבית, ונגנבו המעות או נאבדו -
רבי יוחנן אמר: חייב המקדיש באחריותן עד שיבואו לידי גזבר, ולכן, אם נגנבו קודם שבאו ליד גזבר, חייב.
וריש לקיש אמר: כל היכא דאיתיה, כל מקום שבו נמצאות המעות משעה שחל הקדשו, נחשב הדבר כאילו בבי גזא בבית גנזיו דרחמנא, איתיה. דכתיב "לה' הארץ ומלואה", ובכל מקום שנמצא רכוש הקדש הרי הוא כמצוי ברשות הקדש שהיא הרשות של ממון גבוה.
ולהכי פטור, שהרי ברשות הקדש הן, וקיים כבר נדרו (10).
קשיא דריש לקיש אדריש לקיש, דהא לעיל לא סבר לה להך סברא דכל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתה, וקשיא נמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאמר לעיל להך סברא, והכא לא סבר לה?!
בשלמא דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא. דאיכא למימר, הא דקים ליה כיון שמרדה פקעה לה קדושתה, מקמי דשמעיה מרבי יוחנן רביה להאי ילפותא ד"לה' הארץ ומלואה". ואילו הא דאמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא, לבתר דשמעיה מרבי יוחנן רביה אמרה, דהדר ביה.
אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, קשיא?!
ואמרינן: דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, נמי לא קשיא.
הא דאמר, מה שאמר חייב באחריותן, מיירי באומר "הרי עלי מנה להקדש", כי אז, אף על גב דבבי גזא דרחמנא איתיה, מכל מקום הרי לא קיים נדרו, שהרי לא הביאו ליד הקדש. והא דאין חייב באחריותן, בדאמר "הרי זו" (11). ותמהינן: מכלל, דרבי שמעון בן לקיש סבר, אף על גב דאמר "הרי עלי", לא מחייב אם נגנבו או אבדו?!
והתניא: איזהו נדר ואיזו היא נדבה? נדר זהו האומר "הרי זו עולה". ומה בין נדר לנדבה? נדר אם מתה או נגנבה או שאבדה, חייב באחריותה, מה שאין כן נדבה, אם מתה או נגנבה או שאבדה, אינו חייב באח ריו תה.
ומוכח דלא דמי האומר "הרי עלי" לאומר "הרי זו"?!
אמר לך ריש לקיש: הני מילי דהאומר "הרי עלי" מיחייב באחריותן, בקדשי מזבח, דהא נדר להביאו לעזרה לקרבן (12), ואף על גב דבבי גזא דרחמנא איתיה, מכל מקום הוא מחוסר הקרבה.
אבל קדשי בדק הבית, דלאו מחוסר הקרבה, אף על גב דאמר "הרי עלי" - לא מחייב! דבהפרשתו קיים נדרו.
ומקשינן: ומי שאני קדשי בדק הבית מקדשי מזבח?!
והתנן: האומר "שור זה עולה", או שאמר "בית זה קרבן" [לבדק הבית קאמר, שאף בדק הבית נקרא קרבן, כדכתיב "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו'"], אם מת השור או שנפל הבית, אינו חייב באחריותן.
אבל, אם אמר "שור זה עלי עולה", או שאמר "בית זה עלי קרבן", מת השור, ו [או] נפל הבית, חייב לשלם.
והכא הרי מדובר בקדשי בדק הבית, וחזינן, דאף בהא, אם אמר "הרי עלי" - מיחייב!
ומתרצינן: הני מילי היכא דאינן קיימין, כגון התם דמת השור ונפל הבית, התם דווקא חייב לשלם, דליכא למימר "כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה", דהא ליתנהו בשום דוכתא. אבל היכא דאיתנהו, כגון הכא דנגנבו או אבדו, כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומל ואה.
אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין, דאף על גב דאמר "ערכי עלי", לא מיחייב באחריותן של המעות אם נגנבו או אבדו.
מאי טעמא?
משום דלא מיתמר ליה [שאין יכול לאמרו בלשון "הרי זה"] בלא לשון "עלי". כי היכי לימא?
לימא "ערכי" בלא "עלי"? ערכי - אמאן!? על מי מוטל החוב לשלם את ערכו של זה?!
לימא "ערך פלוני"? אמאן!? על מי מוטל החוב לשלם את ערכו של זה?!
מתקיף לה רבא: ומאי קושיא? לימא "הריני בערכי", או "הריני בערך פלוני", וחייב לשלם גם אם לא אמר "עלי"!? (13) ועוד, הא תניא: רבי נתן אומר: כתיב במי שפודה שדה מקנה מן ההקדש, "ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה'". והיה יכול הכתוב לומר "ונתן אותו" או "ונתנו".
אם כן, "הערכך", מה תלמוד לומר?
משמע דקאי קרא אערכין. והיינו, לפי שמצינו בהקדשות ומעשרות שמתחללין על מעות שבחולין, ודינם הוא שאם נגנבו אותן מעות או שאבדו, אינן חייבין באחריותן [דהא לא כתיב בהו לשון נתינה דנימא דלא חייל עד דאתי לידי הקדש, אלא משהפרישן הוו הקדש ויצאו ההקדשות והמעשר לחולין].
דף קלט:
יכול אף זה, ערכין, יהא כן, שיפטר משעת הפרשת המעות?
תלמוד לומר "ונתן את הערכך, וגו'." חולין הן עד שיבאו לידי גזבר. כי "ונתן" משמע שרק משעת נתינה מפטר.
חזינן, שגם ערכין חייב באחריותן! (1) אלא, אי איתמר מימרא דרב המנונא, הכי איתמר:
אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין, דאף על גב דלא אמר "הרי עלי", מיחייב באחריותן.
מאי טעמא?
דכתיב "ונתן את הערכך". משמע, חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר.
שנינו במשנה: חומר בכסוי וכו'.
תנו רבנן: כתיב "כי יקרא קן צפור לפניך וגו'". מה תלמוד לומר [מה מלמדנו פסוק זה]?
לפי שנאמר "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". ולכאורה מכפילות הלשון "שלח תשלח", יכול שמצוה על כל אדם שיחזור [יחפש] בהרים וגבעות כדי שימצא קן לקיומי למצוה? תלמוד לומר "כי יקרא", במאורע שנקרה לפניך דווקא, ולא שתחזור אחריו (2).
"קן" - מכל מקום, ואפילו אם יש בקן אפרוח אחד או ביצה אחת - חייב [כמתניתין דלקמן].
ומתיבת "צפור" - דרשינן שדווקא בטהורה חייב בשילוח ולא בטמאה [כדלקמן בגמרא].
"לפניך" - לרבות קן הנמצא ברשות היחיד, וכגון בפרדס (3) ובחצר שאינה משתמרת, ששם אינו נחשב "מזומן".
"בדרך" - לרבות קן הנמצא ברשות הרבים (4).
קן הנמצא באילנות מנין שחייב בשילוח? תלמוד לומר "בכל עץ".
קן הנמצא בבורות שיחין ומערות מנין? תלמוד לומר "או על הארץ".
והוינן בה: וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מדכתיב "בכל עץ או על הארץ", קרא ד"לפניך בדרך" למה לי?
ומבארינן: מקרא זה בא לומר לך, מה דרך שאין קנו בידך, שאינו מזומן ואינו קנוי לך אלא ברשות הפקר הוא, אף כל בעינן שאין קנו בידך. מכאן אמרו: יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין [מקומות בחומה שנותנין בהן קערות קטנות] ובבירות [דירות ומגדל עיר], ואווזין ותרנגולין שמרדו וקננו בפרדס - חייב בשילוח, שהרי עתה אין הקן בידך. אבל קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות [יתבאר לקמן] - פטור משילוח (5).
אמר מר: מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך.
והוינן בה: הא קרא ד"דרך" למה לי? הא מ"כי יקרא" נפקא הך דרשה ! "כי יקרא" - פרט למזומן!
ועוד, קרא ד"לפניך" למה לי?
אלא, קרא ד"לפניך" לאתויי שהיו לפניך דהיינו שהיו שלו, ואחר כך מרדו.
וקרא ד"בדרך" אתא לכדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים, כגון ששטף הים אילן, והיה בראשו של האילן קן (6) - חייב בשילוח. שנאמר "כה אמר ה' הנותן בים דרך וגו'", חזינן מהאי קרא דים אקרי דרך.
מקשה הגמרא: אלא מעתה, מצא קן בשמים, דהיינו עוף שנושא קן, ושמים נמי איקרו דרך, דכתיב "דרך נשר בשמים", הכי נמי דמיחייב בשילוח הקן?
מתרצת הגמרא: שמים "דרך נשר" איקרי, אבל "דרך" סתמא - לא איקרי.
אמרי ליה פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם, מהו, האם חייב בשילוח או לא? אמר להם: כתוב "ואדמה על ראשו". ומשמע מלשון הכתוב שנקט "אדמה" ולא "עפר", כי אף על גב שהוא על ראש אדם ולא על הארץ, נחשב כמחובר לארץ משום שגם אדם נחשב כארץ (7).
עוד שאלו פפונאי את רב מתנה: משה מן התורה מנין, היכן נרמז שעתיד להיות משה רבינו, קודם שמפורש בקרא?
אמר להם: כתוב [בראשית ו ה] "בשגם הוא בשר". "בשגם" בגימטריה 345 כגימטריא של "משה". ועוד כתוב שם "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", רמז לאדם שיבוא ויהיו ימיו מאה ועשרים שנה.
עוד שאלוהו: רמז למעשה המן מן התורה מנין? (8)
אמר להם: דכתיב "המן העץ" - רמז שיתלוהו על העץ.
רמז למעשה אסתר מן התורה מנין?
אמר להם: מדכתיב "ואנכי הסתר אסתיר". רמז שבימי אסתר יהיה הסתר פנים (9).
רמז לגדולת מרדכי מן התורה מנין?
דכתיב: "מר דרור" שהוא ראש לבשמים שבקטורת, ומתרגמינן "מירא דכיא". ו"מירא דכיא" דומה ל"מרדכי", רמז לגדולתו שהיה ראש לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה.
שנינו במשנתינו: ואיזהו שאינו מזומן וכו'.
רבי חייא ורבי שמעון, חד מהם תני "הדרסיאות", וחד מהם תני "הרדסיאות".
ומבארינן: מאן דתני "הרדסיאות" - על שם הורדוס נקראו כך, שהוא התעסק בגידולן.
ומאן דתני "הדרסיאות" - על שם מקומן נקראו כך.
אמר רב כהנא: לדידי חזיין - אני ראיתי את בני בניהם של אותן יוני הורדוס, וקיימן [והיו עומדות] שיתסר דרי [שש עשרה שורות] בפתי מילא [כל שורה ברוחב מיל]. והוה קרא [והיו קוראות] קירי קירי [אדוני אדוני].
הוה חד מינייהו דלא הוה קרי [שלא היתה קוראת] קירי קירי כחברותיה.
אמר לה חברתה: סומא [שוטה בלא ראות] ! אמרי גם את קירי קירי כמונו!
אמרה לה ההיא יונה: סומא! אמרי את קירי בירי [עבד]! לפי שהורדוס בתחילה עבד היה, ואחר כך מרד.
באו עבדים שנשתיירו מעבדי הורדוס, אתיוה את אותה יונה ושחטוה.
אמר רב אשי, אמר לי רבי חנינא: מה שאמר רב כהנא שראה את אותן יונים שעשו כך - מילין [דברי רוח] בעלמא הן! שהרי לא יתכן שדיברו היונים כך.
מקשה הגמרא: "מילין" סלקא דעתך?! והרי רב כהנא אמר שהוא ראה דבר זה, ואם כן ודאי שראה כמו שאמר!
אלא אימא במילין - על ידי כשפים דברו אותן יונים.
שנינו במשנתינו: עוף טמא פטור מלשלח.
מנא הני מילי?
אמר רבי יצחק: דאמר קרא "כי יקרא קן צפור לפניך". "עוף" משמע לן בין טהור בין טמא, אבל "צפור", טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא - לא אשכחן דאיקרי צפור. וכיון שכאן נאמר "צפור" - משמע שדווקא טהור חייב בשילוח ולא טמא (10).
תא שמע: מהכתוב "פן תשחתון ועשיתם לכם וגו' תבנית כל צפור כנף", ופסוק זה מדובר גם בצפור טמאה, שהרי ודאי התורה אסרה לעשות גם תבנית צפור טמאה. מאי לאו, כך נדרש הפסוק: "צפור" - בין טהור בין טמא, "כנף" - לרבות חגבים!
ודחינן. לא. "צפור" - טהור דווקא משמע כדלעיל. "כנף" - לרבות עוף טמא וחגבים.
תא שמע: מדכתיב "הללו את ה' מן הארץ וגו' החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף". ופסוק זה ודאי מדובר גם בטמאה, כי גם צפור טמאה מהללת את ה', מאי לאו, "צפור" - בין טהור בין טמא משמע, ו"כנף" לרבות חגבים, ומוכח כי "צפור" משמעו גם טמא!
ודחינן: לא. "צפור" - טהור דווקא משמע. "כנף" - לרבות עוף טמא וחגבים.
תא שמע מדברי הכתוב לגבי בעלי החיים הבאים אל התיבה, "כל צפור כל כנף". מאי לאו כדמקשינן, ש"צפור" משמעו גם עוף טמא, שהרי גם עופות טמאין באו לתיבה, ו"כנף" לרבות חגבים?!
ודחינן: לא. כדמשנינן, שמ"כנף" למדנו טמא וחגבים.
תא שמע: מדכתיב בענין גוג ומגוג "ואתה בן אדם אמור לצפור כל כנף וגו' האספו מסביב על זבחי אשר אני זבח לכם וגו' ואכלתם בשר ושתיתם דם". מאי לאו כדאקשינן, ד"צפור" משמע אפילו טמאין, דהא ודאי גם לטמאים קרא, ו"כנף" לרבות חגבים?
ודחינן: לא. כדשנינן, דמ"כנף" מרבינן טמא וחגבים.
דף קמ.
תא שמע מדברי הכתוב בדניאל [פרק ד]: (תחילת העמוד) "ובענפוהי [של האילן] ידורון צפרי שמיא", והרי ודאי שגם צפרים טמאות מתקבצות ודרות באילנות. ומוכח שגם צפרים טמאות נכללות בשם "צפור"?!
דוחה הגמרא: "צפרי שמיא" איקרו גם הטמאין, אבל "צפרי" סתמא בלי שם לואי
- לא איקרו טמאין אלא רק טהורין.
תא שמע: מהכתוב בפרשת סימני טהרה וטומאה בבהמות ועופות [דברים יד יא] "כל צפור טהורה תאכלו". ומכך שהוצרך הכתוב לומר "צפור טהורה", ולא אמר "צפור" סתם, מכלל, דאיכא גם צפור טמאה, והוצרך ללמד שדווקא צפור טהורה תאכלו ולא טמאה.
דוחה הגמרא: לא תדייק כך. אלא, מכלל דאיכא צפור אחרת אסורה, ואותה לא תאכלו, אך אין הכוונה לציפור טמאה.
ודנה הגמרא: מאי היא אותה צפור שהוצרך הכתוב לאוסרה? אי טרפה, הרי בהדיא כתיב שהיא אסורה באכילה, שנאמר "נבלה וטרפה לא יאכל".
ואי בצפור השחוטה דצפורי מצורע שהיא אסורה בהנאה, הרי מסיפא דקרא נפקא, כי נאמר יתור בפרשת סימני טהרה [שם יב] "וזה אשר לא תאכלו מהם" - לרבות שחוטת מצורע. [אבל הצפור המשולחת של מצורע ודאי מותרת באכילה, כי אילו לא היתה מותרת, לא היתה אומרת התורה לשלחה, שהרי יכולין להכשל בה בני אדם שימצאוה, שלא יידעו שהיא משולחת דמצורע ויאכלוה] (1).
ומבארת הגמרא: לעולם בשחוטה דמצורע, והוצרך הכתוב לומר פסוק נוסף לאוסרה, כדי לעבור עליו בעשה ובלא תעשה, כי מהפסוק "וזה אשר לא תאכלו מהם", שמענו רק לא תעשה. ואילו הרישא של הפסוק מלמדת שיש בו גם לאו הבא מכלל עשה. כי מכלל העשה של "כל צפור טהורה תאכלו" משמע, דווקא טהורה תאכלו, אבל טמאה לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.
ומקשה הגמרא: אם כן, למה העמידו את הפסוק בציפור השחוטה של מצורע? ולוקמה בטרפה, ונבאר שהוצרך לומר פסוק נוסף, כי אף על גב שאיסור טריפה נאמר מפורש בתורה, בא הכתוב ללמד לעבור עליו בעשה ולא תעשה?!
ומתרצת הגמרא: כיון שהוא מקרא סתום, ואין אנו יודעין במה הוא מדבר, אם בשחוטה של מצורע או בטרפה, הרי הוא "דבר הלמד מענינו", דהיינו מהענין שהוא כתוב בו, ומקרא זה בענינא דשחוטה דכתיב. שהרי הוא נאמר בפרשת צפור טהורה הנאכלת, והיא צפור שהותרה בשחיטה. ולכן הוא נדרש שהוא בא לאסור שחוטה של מצורע, שהיא בכלל "ציפור השחוטה", ולא טרפה, שאינה שחוטה.
תא שמע: מדכתיב בצפורי מצורע "שתי צפרים חיות". מאי "חיות"? לאו, ש"חיות בפיך", שמותרות לפיך, דהיינו טהורות. מכלל, דאיכא מיני צפורים שהם "לאו שחיות בפיך", אלא טמאות?!
דוחה הגמרא: לא. מאי "חיות"? שחיין ראשי אברים שלהן. ובא הכתוב למעט שלא יקח המצורע צפרים מחוסרי אבר לטהרתו.
תא שמע מסיפא דקרא: "טהורות". מכלל דאיכא צפרים טמאות!
דוחה הגמרא: לא. מכלל דאיכא צפרים טרפות. ובא הכתוב לומר שאינן כשרות לצפור השחוטה של מצורע, אף על פי שנשחטת מחוץ למחנה, ואינה קרבן, [ולצפור המשולחת ודאי אינן כשרות, כי לא אמרה תורה שלח לתקלה].
אך תמהה הגמרא: למה צריך למעט טרפות?! הרי מדכתיב "חיות" נפקא!
הניחא למאן דאמר טרפה חיה, לפיכך לא התמעטה טרפה מהכתוב "חיות", כי גם טריפה חיה היא.
אלא למאן דאמר טרפה אינה חיה, מאי איכא למימר?
ועוד, בין למאן דאמר טרפה חיה, בין למאן דאמר אינה חיה, הרי מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא לפסול טרפה לצפרי מצורע!
דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר "מכשיר", אשם מצורע וחטאות זבין ויולדות, שבא להכשיר באכילת קדשים, ו"מכפר", חטאות ואשמות הבאין לכפר, הנעשים בפנים בעזרה.
ונאמר מכשיר, צפרי מצורע הבאין לטהר, ומכפר, שעיר המשתלח, (2) הנעשין בחוץ. מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר, שהרי גם אימוריהן של מכשירין קריבין כמכפרין.
אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, עשה בו מכשיר כמכפר. וכשם ששעיר המשתלח טרפה פסול, כי צריך שיהיו שני השעירים ראויים לקרבן לה' קודם שמפיל עליהם את הגורל [איזה לקרבן לה' ואיזה לעזאזל], כך גם טריפה פסולה לצפורי מצורע.
ואם כן, אין צורך בפסוק נוסף למעט טרפה בצפורי מצורע?!
אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: "טהורות" נאמר למעוטי צפורי עיר הנדחת.
ומבארת הגמרא: למאי? לאיזה צפור מצפרי המצורע צריך מיעוט כדי לפסול בה צפורי עיר הנדחת?
אי לשילוח, שלא יקח צפור עיר הנדחת לצורך צפור המשתלחת של מצורע, הרי פשיטא הוא!
שהרי לא אמרה תורה "שלח" לתקלה! (3) ואם ישלח צפור עיר הנדחת, שמא יצודו אותה אחר השילוח, ולא ידעו שהיא הצפור השתלחת דמצורע, ויכשלו באכילתה, והרי היא אסורה בהנאה! (4)
אלא ודאי לשחיטה. המיעוט נצרך שלא יקחנה כצפור השחוטה, שאין בה תקלה, שהרי יכול לשרפה אחר השחיטה (5).
רבא אמר: האי "טהורות", בא למעוטי שלא לזווג לה לצפור החיה המשתלחת של מצורע זה אחר שנטהר, צפור אחרת לשם מצורע אחר קודם שלוחיה של הראשונה. כי כך משמעות הכתוב: "טהורות", מכלל שיש אסורות. ואלו הן: צפור המשתלחת של מצורע.
ומבארת הגמרא: למאי, איזה שימוש יכול המצורע השני לעשות בצפור של הראשון?
אי לשחיטה, פשיטא שאסור לזווגה לצפור המשתלחת של השני, כי הא בעיא שילוח משום מצורע ראשון?!
אלא לשילוח. וסלקא דעתא שיכול לשלחה פעם נוספת לשם מצורע אחר, ולכך הוצרך הכתוב ללמד שלא יקח מצפרי הראשון (6).
רב פפא אמר: "טהורות" בא למעט צפורים שהחליפו אותן בעבודה זרה, שמכר עבודה זרה לגוי עובד כוכבים, וקבל את הצפורים תמורתה. והן אסורות משום דכתיב "והיית חרם כמוהו", ודרשינן: כל מה שאתה מהייה הימנו, מעבודה זרה, יהא כמוהו.
ומבארת הגמרא: למאי הוא רוצה להשתמש בצפורים אלו, אי לשילוח, הרי לא אמרה תורה שלח לתקלה, וצפור זו אסורה בהנאה?!
אלא לשחיטה, ועל כך נאמר הפסוק ללמד שאסור לשחוט צפור זו לשם שחוטה דמצורע.
רבינא אמר: הכא במאי עסקינן, בעוף שהרג את הנפש, ומלמד הפסוק שהוא פסול לצפרי מצורע.
ודנה הגמרא: היכי דמי?