אור ברסלב
חברותא על חולין פרק אחד עשרה - ראשית הגז

חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ

פרק אחד עשרה - ראשית הגז

פרק עשירי - הזרוע והלחיים

דף קלה.

מתניתין:

מצות נתינת ראשית הגז לכהן (1) נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית [בזמן שבית המקדש קיים] ושלא בפני הבית (2). בחולין אבל לא במוקדשין. חומר יש בזרוע ולחיים וקבה מראשית הגז (3), שהזרוע והלחיים והקבה נוהגין בין בבקר ובין בצאן, ונוהגין בין במרובה, כששחט הרבה בהמות, ואף במועט - אפילו לא שחט אלא בהמה אחת. ואילו ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות ואינו נוהג אלא במרובה [כדמפרש בגמרא].

וכמה הוא מרובה שחייב בראשית הגז?

בית שמאי אומרים: שתי רחלות. שנאמר: "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן". ומשמע ששתי רחלות נחשבות "צאן", ובראשית הגז כתוב "וראשית גז צאנך".

ובית הלל אומרים: חמש רחלות. שנאמר: "חמש צאן עשויות".

רבי דוסא בן הרכינס אומר: חמש רחלות גוזזות מנה מנה ופרס, דהיינו שמכל אחת מהן גוזזין מנה ופרס [מנה וחצי] - חייבות בראשית הגז.

וחכמים אומרים: חמש רחלות גוזזות אפילו כל שהן - חייבות.

וכמה נותנין לו לכהן?

משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בג ליל.

ונותנין לו צמר בכמות כזו שלאחר שיהא מלובן יעמוד על משקל חמש סלעים, ולא יתן לו משקל חמש סלעים צמר צואי שלא נתלבן עדיין כולו. ושיעור הגזיזה שנותנין לו הוא כדי לעשות ממנו בגד קטן. שנאמר "תתן לו", משמע שיהא בו כדי מתנה. לא הספיק הישראל ליתנו - את הצמר - לו [לכהן] עד שצבעו (4) - פטור. שקנאו הישראל בשינוי, ואינו צריך ליתן דמים כשווי ראשית הגז כי נחשב כמזיק מתנות כהונה או שאכלן (5) ואמרו לעיל [קל, ב] שהוא פטור מתשלומין (6).

אבל אם רק לבנו הישראל, ולא צבעו, חייב. שאין זה נחשב שינוי אלא כעומד בעינו.

הלוקח גז צאנו של עובד כוכבים בעודו מחובר על הבהמה - פטור מראשית הגז (7). משום שנאמר "צאנך" ושל עכו"ם אינו נחשב "צאנך" ואף על פי שהגיזה של ישראל אין החיוב חל אלא על הצאן והוא אינו שלו.

הלוקח גז צאנו של חבירו, אם שייר הלוקח חלק מהצמר אצל המוכר, שלא קנאו, המוכר חייב בראשית הגז. כי יכול הלוקח לומר לו: הצמר שצריך ליתן לכהן - אצלך הוא ולא קניתיהו ממך (8).

ואם לא שייר אלא קנה הישראל את כל הצמר - הלוקח חייב. היו לו למוכר שני מינים של רחלות: שחופות [לא שחורות ולא לבנות] (9) ולבנות, ומכר לו ללוקח שחופות אבל לא לבנות, או שהיו לו זכרים ונקבות ומכר לו זכרים אבל לא נקבות - זה נותן ראשית הגז לעצמו, וזה נותן לעצמו [דהיינו, משחופות על שחופות ומלבנות על לבנות].

ובגמרא יתבאר דעצה טובה קא משמע לן התנא, שהרי גיזת הלבנות טובה מזו של שחופות, ושל נקבות רכה משל זכרים, וכדאי למוכר לקנות מחלוקת גיזת שחופות בשיעור שחייב ליתן ראשית הגז על השחופות שנותרו בידו, ויתן מגיזה זו לכהן, וירויח שלא יתן מגיזת הלבנות הטובה יותר על השחופות [וכן בזכרים ונקבות].

גמרא:

במוקדשין מאי טעמא לא נוהג ראשית הגז?

דאמר קרא: "צאנך" - ולא צאן הקדש.

והוינן בה: טעמא דכתב רחמנא "צאנך", למעט קדשים. הא לאו הכי, הוה אמינא דקדשים חייבים בראשית הגז? והא לאו בני גיזה נינהו, שהרי אסור לגזזן (10), דכתיב "ולא תגוז בכור צאנך"?! (11)

ומבארינן: אי בקדשי מזבח, הכי נמי אין צורך במיעוט, ופשיטא שאין חיוב ראשית הגז על גיזתן שהרי אסור לגזזן. אלא הכא במאי עסקינן - בקדשי בדק הבית שמותרים בגיזה, ולכן הוצרך לדרוש מפסוק לפוטרם מראשית הגז.

ומקשינן: והאמר רבי אליעזר: קדשי בדק הבית אסורים בגיזה ועבודה, ושוב יקשה למה צריך לדרוש מקרא לפוטרם מראשית הגז.

ומתרצינן: האיסור שהזכיר רבי אליעזר - מדרבנן הוא, אבל מדאורייתא מותרים בגיזה. ולפיכך סלקא דעתך אמינא, הואיל ומדאורייתא בני גיזה נינהו, היכא דגזז ליה ועבר על האיסור דרבנן, ליתיב ליה לכהן ראשית הגז, קא משמע לן קרא שפטור משום שהצאן אינו נחשב "צאנו" ואף שמותר לגוזזו אין הגיזה מחייבת אלא הצאן (12).

ומקשינן: והא קדיש לה הרי הצמר של הקדש הוא ואיך סלקא דעתא שיתן לכהן צמר של הקדש? (13) ומבארינן: סלקא דעתך אמינא, לפרוק [יפדנו] הישראל את הצמר, וליתיב ליה לכהן.

ותמהינן: ואכתי היאך יתננו, הא בכל הקדש דבעלי חיים בעי העמדה - שתעמוד הבהמה, ואז עושים הערכה של שוויה, והכא הרי היא אפשר להעמיד את הצמר אחר שנגזז מן הבהמה?

הניחא למאן דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, שפיר! דהא אוקימנא דמיירי הכא בקדשי בדק הבית. אלא למאן דאמר אף קדשי בדק הבית היו בכלל, מאי איכא למימר?

אמר רב מני בר פטיש משום רב ינאי: הכא מיירי במקדיש בהמתו לבדק הבית חוץ מגיזותיה שלא הקדישן (14). ואם כן, סלקא דעתך אמינא לגזוז ראשית הגז וליתיב ליה לכהן, שהרי הגיזות אינן הקדש, ואהא אמר קרא "צאנך", דדווקא אם הצאן שלך - חייב אתה בראשית הגז, ולא כאשר הצאן שייך להקדש.

ומקשינן: אי הכי שמדובר באופן ששייר גיזותיה, למה העמדת את המיעוט בקדשי בדק הבית, הא בקדשי מזבח נמי צריך מיעוט לפוטרו מראשית הגז באופן שהקדישה חוץ מגיזותיה? (15)

ומשנינן: קדשי מזבח אסור לגזזן אפילו אם לא הקדיש גיזתן משום דכחשי הבהמות על ידי הגיזה.

ותמהינן: אם כן איך מותר לגזוז בקדשי בדק הבית ששייר בהקדשן ולא הקדיש גיזתן, והרי הם נמי כחשי על ידי הגיזה?

ומתרצינן: בקדשי בדק הבית מדובר באופן דאמר הריני מקדיש חוץ מגיזה וכחישה, ולכן מותר לגוזזן אף על פי שמכחישה (16).

ותמהינן: בקדשי מזבח נמי אפשר להעמיד באופן דאמר חוץ מגיזה וכחישה?

ומתרצינן: קדשי מזבח, אף על גב דאמר "חוץ מגיזותיה", אפילו הכי, כיון דקדושת הגוף חמורה, פשטה קדושה בכולה, ואף גיזתה נעשית קדושה ולפיכך פשיטא שאינו חייב בראשית הגז, שהרי הגיזות אינן שלו, ואין צריך פסוק לפוטרו, מה שאין כן בקדשי בדק הבית שלא שייך בהם דין פשטה קדושה בכולה (17).

ומנא תימרא שאם הקדיש חלק מהבהמה בקדושת הגוף פשטה קדושה בכולה?

דאמר רבי יוסי: והלא במוקדשין האומר רגלה של בהמה זו עולה - כולה עולה! (18)

ואפילו לרבי מאיר דאמר באופן שהקדיש רגלה אין כולה עולה, הני מילי דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו כגון רגלה של בהמה, אבל הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו, כמו בסוגיין שהקדיש את כל הבהמה חוץ מגיזותיה - פשטה קדושה בכולה, וקדשה כולה ואפילו הגיזות.

רבא אמר: משנתנו עוסקת במקדיש רק גיזה עצמה ובאופן זה לא למדנו לפוטרו מנתינת ראשית הגז מהכתוב "גז צאנך", שהרי "צאנך" הוא, כי הבהמה נשארה שלו, וסלקא דעתך אמינא לגזוז ולפרוק וליתיב ליה לכהן, אמר קרא: "גז צאנך תתן לו", ודרשינן: מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה - תתן לו לכהן. יצא זה שהקדיש את הגיזה (19) שמחוסר גזיזה (20) פדיה ונתינה (21). וכיון שרבא אינו פוטר גיזת מוקדשין אלא כשהגיזה עצמה קדושה, יקשה, אלא האי דכתיב "צאנך" למאי אתא? לכדתניא: בהמת השותפין חייבת בראשית הגז, ורבי אלעאי פוטר (22). מאי טעמא דרבי אלעאי? - אמר קרא "צאנך". ומשמעותו דווקא צאן המיוחד לך ולא של שותפות.

ורבנן שחייבו שותפות ישראל, סברו שהפסוק נצרך למעוטי שותפות עובד כוכבים דווקא, אבל שותפות ישראל חשיב נמי "צאנך", דכל ישראל קרויין בלשון יחיד (23).

ורבי אלעאי מקור לפטור שותפות עובד כוכבים מנא ליה? נפקא ליה מרישא דקרא, שנאמר לגבי תרומה "ראשית דגנך", משמע דווקא המיוחד לך ולא של שותפות עובד כוכבים, והוקש ראשית הגז לתרומה נמצא כי "צאנך" האמור בסיפא דקרא בא למעט שותפות ישראל.

ורבנן סברו כי אף על גב דממעט קרא בתרומה שותפות עובד כוכבים, צריך למעטו שוב מחיוב ראשית הגז. שהרי לא נכתבו שני דינים אלו יחד בתיבת "ראשית", דהיינו "ראשית דגנך וצאנך" - ושמע מינה דהפסיק הענין. ורבי אלעאי אמר לך: אף על גב ש"ראשית" הפסיק הענין, וי"ו הכתוב בתיבת "וראשית צאנך" הדר ערביה לראשית הגז עם תרומה. והוקש דין ראשית הגז לתרומה לפוטרו בשותפות עכו"ם.

דף קלה:

ורבנן אמרי לך: אי סלקא דעתך שהוקשו זה לזה לא נכתוב רחמנא לא וי"ו ולא "ראשית". ולמה כתב רחמנא "ראשית" להפסיק הענין והוצרך לכתוב שוב וי"ו לערביה?

ורבי אלעאי אמר לך: איידי דהאי - ראשית הגז - קדושת דמים היא, דחיוב ממונא בעלמא הוא [וקדושה לאו דווקא, דאין בה קדושה כלל, רש"י], והאי - תרומה (1) - קדושת הגוף היא, שהרי אסורה לזרים, להכי פסיק להו קרא, והדר ערבי להו למילף בהיקש דשותפות עובד כוכבים פטור.

ואיבעית אימא: לא תקשי לרבנן דנילף שותפות עובד כוכבים בראשית הגז מהאי דפטור בתרומה, דשותפות עובד כוכבים בתרומה רבנן חיובי מיחייבי!

דתניא: ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות - הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה. שאין חלקו של הישראל פטור מתרומה, והוי חלקו טבל המעורב בחלק החולין של העובד כוכבים (2), דברי רבי. רבי שמעון בן גמליאל אומר: לאחר שמחלקין ביניהם את התבואה, חלקו של הישראל חייב בתרומה, ושל עובד כוכבים - פטור.

עד כאן לא פליגי רבי ורבי שמעון בן גמליאל אלא דמר - רבי שמעון בן גמליאל - סבר יש ברירה, ואמרינן שלאחר החלוקה הוברר מהו חלקו של הישראל ומהו חלקו של העובד כוכבים, ולהכי חלק הישראל חייב וחלק העובד כוכבים פטור. ומר - רבי - סבר אין ברירה, וגם אחר החלוקה מעורבין חלק הישראל וחלק העובד כוכבים. אבל שותפות דעובד כוכבים, דברי הכל דחייבת! (3) ואי בעית אימא: לא תדחוק למימר לרבי אלעאי דאתקש ראשית הגז לתרומה מהא ד"וי"ו" ערביה, אלא תרוויהו - שותפות ישראל ושותפות עובד כוכבים - לרבי אלעאי מ"צאנך" נפקא! דהא שותפות עובד כוכבים מאי טעמא פטור - משום דלא מיחדא ליה לישראל, שותפות דישראל נמי לא מיחדא ליה (4).

ורבנן אמרי לך: ליכא למילף דשותפות ישראל פטור מדכתיב "צאנך". דבשלמא עובד כוכבים, לאו בר חיובא הוא, ואם כן שאני מישראל, ולהכי לא חשיב "צאנך" אי אית לישראל שותפות בהדיה, דלא קרינן לתרוויהו בלשון יחיד, כיון דלא תרוויהו בני חיובא נינהו. אבל שותפות ישראל דבר חיובא הוא, קרי ביה "צאנך". דכל ישראל, שכולם בני חיובא, נקראים בלשון יחיד.

אמר רבא: מודה רבי אלעאי בתרומה דשותפות ישראל דחייבת (5). דאף על גב דכתיב "דגנך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, הדר כתב רחמנא "תרומותיכם" (6) לשון רבים, דמשמע דשותפות נמי חייב.

ואלא האי דכתיב "דגנך" למה לי?

למעוטי שותפות עובד כוכבים! וכן מודה רבי אלעאי בחלה. (7) דאף על גב דכתיב בה "ראשית", ואיכא למימר דנילף גזירה שוה "ראשית" - "ראשית" מראשית הגז, מה להלן בראשית הגז - דשותפות לא, אף כאן בחלה - דשותפות לא, כתב רחמנא "עריסותיכם" דמשמע דאף שותפות חייבת (8).

ומקשינן: אלא טעמא דכתיב "עריסותיכם" (9), משום הכי אמרינן דשותפות חייב, הא לאו הכי, הוה אמינא נילף ראשית ראשית מראשית הגז לפטורא? הא אדרבה, נילף מתרומה לחיובא!

ואמרינן: הכי נמי, באמת לא בעינן קרא ד"עריסותיכם" למילף חיובא דשותפות.

אלא "עריסותיכם" למה לי? למילף דשיעור עיסה החייבת בחלה היינו כדי עריסותיכם של עכשיו, כשיעור עיסה שהיתה במדבר בזמן שניתנה תורה, והיינו עומר לגולגולת שהוא עשירית האיפה.

וכן מודה רבי אלעאי בפאה, דאף על גב דכתיב "שדך" דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "ובקצרכם את קציר ארצכם" דמשמע דשותפות נמי חייב (10).

ואלא "שדך" דכתיב, למה לי?

למעוטי שותפות עובד כוכבים!

ומודה רבי אלעאי נמי בבכורה, דאף על גב דכתיב "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "ובכורות בקרכם וצאנכם" דמשמע שותפות (11).

ואלא "בקרך וצאנך" למה לי?

למעוטי שותפות עובד כוכבים!

ומודה נמי במזוזה, דאף על גב דכתיב בה "ביתך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" דמשמע נמי שותפות.

ואלא "ביתך" דכתב קרא, למאי אתא? (12)

דף קלו.

לכדרבה. דאמר רבה: מהאי דכתיב "על מזוזות ביתך" משמע: (תחילת העמוד) דרך ביאתך לבית - אתה קובע את המזוזה! ודרך ביאתו של האדם היא מן הימין, דכשנכנס לבית מכניס קודם את רגל ימינו, אם כן ימין הוא דרך ביאה, ולהכי קובע את המזוזה בימין הפתח.

ומודה רבי אלעאי נמי במעשר. דאף על גב דכתיב "מעשר דגנך", ומשמע דילך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "מעשרותיכם" דמשמע שותפות נמי. ואלא האי דכתיב "מעשר דגנך" למאי אתא? למעוטי שותפות דעובד כוכבים! ומודה נמי במתנות כהונה. דאף על גב דכתב רחמנא "ונתן", ואיכא למימר דנילף גזירה שוה "נתינה" - "נתינה" מראשית הגז, מה להלן - דשותפות לא, אף כאן - דשותפות לא, כתב רחמנא "מאת זובחי הזבח" דמשמע דשותפות נמי חייב (1). ומקשינן: אלא טעמא דכתב רחמנא "מאת זובחי הזבח", משום הכי לא ילפת מראשית הגז. הא לאו הכי, הוה אמינא לילף מראשית הגז? אדרבה! נילף בגזירה שוה ד"נתינה" - "נתינה" מתרומה דחייב נמי בשותפות? ואמרינן: אין הכי נמי, באמת ילפינן מתרומה דחייב. והאי קרא ד"מאת זובחי הזבח" למה לי? לכדרבא. דאמר רבא: הדין עם הטבח, דתמיד תביעתו של הכהן לקבל את המתנות היא על הטבח [כדלעיל קלב, א]. ומודה נמי בבכורים, דאף על גב דכתיב "ארצך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "בכורי כל אשר בארצך" (2) דמשמע נמי דשותפות (3).

ואלא האי דכתיב "ארצך" למה לי? (4)

למעוטי חוצה לארץ! דליכא התם מצות ביכורים.

ומודה נמי בציצית, דאף על גב דכתב רחמנא "כסותך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "על כנפי בגדיהם לדורותם" דמשמע שותפות (5).

ואלא "כסותך" דכתב רחמנא למה לי?

לכדרב יהודה. דאמר רב יהודה: טלית שאולה פטורה מן הציצית כל שלשים יום משום דלא חשיב כסות דידך.

ומודה נמי במעקה, דאף על גב דכתב רחמנא "לגגך" דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "כי יפול הנופל ממנו", ד"הנופל" משמע כל הראוי ליפול, ואפילו הנופל מגג של שותפות (6). ואלא האי דכתיב "גגך" למאי אתא? למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות דלא מחייבי במעקה משום דלא הוי "גגך", שאין אדם בעלים עליהם, אלא דכולי עלמא הם. ועוד טעם, משום שאינם בית דירה (7).

אמר רב ביבי בר אביי: ליתנהו להני כללי דאמרן דמודה רבי אלעאי בכל הנך מילי.

דתניא: בהמת השותפין חייבת בבכורה, ורבי אלעאי פוטרה, חזינן דלא מודה רבי אלעאי בבכורה!

מאי טעמא דרבי אלעאי?

דכתיב "בקרך וצאנך", דמשמע למעוטי שותפות (8).

והא כתיב "בקרכם וצאנכם" דמשמע לרבויי שותפות? (9)

ואמרינן: האי "בקרכם וצאנכם" - דכולהו ישראל משמע, דקאמר קרא דבכורות בקר וצאן של כל אחד ואחד מישראל חייבין בבכורה, אבל באמת דווקא של יחיד חייב, ולא של שותפות.

אמר רב חנינא מסורא: ליתנהו להני כללי דאמרן דמודה רבי אלעאי בהנך מילי.

דתניא: בהמת השותפין חייבת במתנות, ורבי אלעאי פוטר. מאי טעמא? יליף גזירה שוה "נתינה" - "נתינה" מראשית הגז, מה להלן דשותפות לא, אף כאן במתנות - דשותפות לא. ואי סלקא דעתך דבתרומה מודה רבי אלעאי ואמר דמיחייב, נילף "נתינה" - "נתינה" מתרומה, ונימא דבשותפות נמי מיחייב במתנות ! אלא שמע מינה דבתרומה נמי (10) פוטר (11). ומקשינן: אי הכי, דאמרת דילפינן מתנות בגזירה שוה מתרומה, נימא: מה תרומה בארץ אין - מיחייב, בחוצה לארץ - לא, אף מתנות, בארץ - אין, בחוצה לארץ - לא?! (13)

אמר רבי יוסי מנהרביל: אין! באמת אין מתנות נוהגות אלא בארץ.

והתניא [בניחותא, ראיה לדבר], רבי אלעאי אומר: מתנות אין נוהגין אלא בארץ.

וכן היה רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ! מאי טעמא דרבי אלעאי?

אמר רבא: יליף גזירה שוה "נתינה" - "נתינה" מתרומה (14), מה תרומה, בארץ - אין, בחוצה לארץ - לא, אף ראשית הגז, בארץ - אין, בחוצה לארץ - לא.

אמר ליה אביי: אי הכי, נילף נמי הכי: מה תרומה טובלת - שנעשית התבואה טבל ואסורה באכילה עד שיפריש התרומה, אף ראשית הגז טובלת ותהא כל הגיזה אסורה עד שיתן לכהן ראשית הגז?!

אמר ליה: אמר קרא "וראשית גז צאנך תתן לו". דהאי "ראשית" יתירא הוא! ודרשינן ליה הכי: אין לך [לכהן] בו, אלא מראשיתו - מזמן שנעשה ראשית על ידי ההפרשה (15) - ואילך, אבל קודם ההפרשה, אין ראשית הגז שייך לכהן, ולא אמרינן דמעורב ראשית הגז בשאר הגיזה, ולהכי אין לגיזה דין טבל.

אי מה תרומה חייבים עליה זר האוכלה במזיד מיתה, והאוכלה בשוגג חייב להביא חומש נוסף על הקרן, אף ראשית הגז חייבים עליו מיתה וחומש?

אמר קרא בתרומה בענין אכילה במזיד: "ומתו בו", ובענין אכילה בשוגג: "ויסף עליו". ודרשינן: "ויסף עליו" - ולא על ראשית הגז, "ומתו בו" - ולא בראשית הגז (16). אי מה תרומה איכא מעשר ראשון ושני אחריה, אף בראשית הגז נימא דאיכא ראשון ושני אחריה? (17)

אמר קרא: "ראשית". ודרשינן: אין לך בו אלא ראשית בלבד, ואין בו עוד נתינה דראשון ושני.

אי מה תרומה מחדש על הישן - משנה זו על שנה שעברה - לא ניתנת, כדילפינן מדכתיב "היוצא השדה שנה שנה", נימא דאף ראשית הגז מחדש על הישן לא?

ואמרינן: אין! באמת אין נותנין ראשית הגז מחדש על הישן.

והתניא [בניחותא]: היו לו שתי רחלות, גזז אותן שנה אחת והניח את הגיזה, גזז שוב שנה שניה והניח, וכך עשה שנים ושלשה שנים עד שהיו בידו חמש גיזין - אין מצטרפות. דהא בעינן גיזה מחמש רחלות והכא הוי רק משתים, משמע, הא גזז מחמש רחלות, משתים מהן בשנה ראשונה ומשלש האחרות בשנה שניה (18) - מצטרפות! (19)

והתניא בברייתא אחרינא דבכהאי גוונא אין מצט רפות?

אלא שמע מינה: הא דתניא דאין מצטרפות - דרבי אלעאי היא דמקיש גז לתרומה, והא דתניא מצטרפות - דרבנן היא דלא סבירא להו האי הקישא (20).

אי מה בתרומה דינא הוא, דהגדל בחיוב, ביד ישראל, חייב, הגדל בפטור דהיינו ביד עובד כוכבים, פטור. אף בראשית הגז נמי נימא, גדל בחיוב - חייב, בפטור - פטור? (21) וגבי תרומה, מנלן להאי דינא דהגדל בחיוב - חייב, גדל בפטור - פטור?

דתניא: ישראל שלקח שדה בסוריא מעובד כוכבים, וסוריא היא ארם צובה שכבשה דוד, וכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ולא חלה עליה קדושת הארץ, אלא רק קדושה קלה, ולהכי יש בה קנין לעובד כוכבים להפקיע מיד מעשר, אם לקחה ישראל מהעובד כוכבים עד שלא הביאה התבואה שליש גידולה - חייב לעשר, לקחה משהביאה התבואה שליש, רבי עקיבא מחייב מעשר בתוספת דהיינו בשני שליש שגדלו ברשותו של הישראל, וחכמים פוטרין. דסבירא להו דכיון שהביאה שליש ביד העובד כוכבים, כאילו נגמרה כולה בידו, דקיימא לן דתבואה בתר שליש אזלה [אבל אם לקחה מעובד כוכבים בארץ ישראל, חייב במעשר על הכל, דאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשר].

וחזינן שאם גדלה התבואה אצל העובד כוכבים הפטור ממעשר - פטור, ואם גדל ברשות ישראל - חייב!

וכי תימא הכי נמי, באמת הוא הדין נמי בראשית הגז? והא לאו הכי הוא! שהרי התנן במתניתין דידן: הלוקח גז צאן עובד כוכבים פטור מראשית הגז, משום שהחיוב הוא על בעל הצאן ולא על בעליה של הגיזה לבדה, משמע, הא לקח צאנו של עובד כוכבים לגזוז, שקנה את צאנו כשהוא עומד ליגזז - חייב! (22) ואף על גב שגדל ברשות העובד כוכבים (23).

דף קלו:

ואמרינן: מתניתין (תחילת העמוד) דלא כרבי אלעאי. כי לרבי אלעאי גם בראשית הגז, הגדל בחיוב - חייב, גדל בפטור - פטור, דילפינן מתרומה.

אי מה תרומה ממין על שאינו מינו - לא ניתנת, אף בראשית הגז נימא דממין על שאינו מינו לא?

וגבי תרומה מנלן שאין תורמין ממין על שאינו מינו?

דתניא: היו לו שני מיני תאנים, שחורות ולבנות (1), וכן אם היו לו שני מיני חטין, אין תורמים ומעשרים מזה על זה. רבי יצחק אומר משום רבי אלעאי: בית שמאי אומרים: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ובית הלל אומרים: תורמין! דסבירא להו דלא חשיב תרי מיני כיון דחד פירא הוא [ותנא קמא סבר דלא נחלקו בית הלל בדבר זה, אלא לכולי עלמא תרי מיני נינהו].

מי נימא דאף בראשית הגז ממין על שאינו מינו לא?! (2)

ואמרינן: אין! והתנן [בניחותא]: היו לו ב' מינים, שחופות ולבנות, מכר לו שחופות אבל לא לבנות, הואיל ומכר לו כל השחופות ולא שייר גבי דידיה, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו [ואף על גב דלא לקח צאן אלא רק גיזין, הרי לקח מתנות הכהן ולהכי חייב ליתן]. חזינן דאין מפרישין ממין על שאינו מינו, דאי מפרישין, אם כן, כולה גיזה - דשחופות ולבנות - חדא גיזה חשיבא, והרי שייר הלוקח גבי המוכר חלק מהגיזה דהיינו הלבנות, ותנן "לקח גז צאנו של חבירו, אם שייר - המוכר חייב".

ותמהינן: אלא מעתה, סיפא, דקתני: מכר לו זכרים אבל לא נקבות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו, הכי נמי נימא דמשום דתרי מיני נינהו הוא, הא זכרים ונקבות ודאי חד מינא נינהו? אלא על כרחך דודאי חשיב שיור גבי מוכר, ועליו מוטל ליתן ראשית הגז על כל הגיזה.

והכא עצה טובה קא משמע לן תנא, דכיון דגיזת הנקבות רכיך וגיזת הזכרים אשון [קשה], לא ליתיב ליה לכהן ראשית הגז אגיזת הזכרים שמכר מגיזת הנקבות שברשותו, אלא ליתיב ליה מהאי - גיזת הנקבות דרכיך - אנקבות, ויקנה מהלוקח גיזת זכרים כדי שיעור ראשית הגז שחייב ליתן אזכרים, וליתיב ליה לכהן מהאי דאשון (3). הכא נמי בשחופות ולבנות, דגיזת הלבנות טובה משל שחופות, עצה טובה קא משמע לן תנא, שלא יתן ראשית הגז מלבנות אשחופות, אלא יקנה מהלוקח גיזת שחופות כשיעור ראשית הגז דבעי ליתן אשחופות, וליתיב להו לכהן מתרוייהו, מלבנות אלבנות ומשחופות אשחופות.

אם כן הדרא קושיין לדוכתה, דאדרבה, חזינן ממתניתין דמפרישין ממין על שאינו מינו, ורק עצה טובה קא משמע לן!

ואמרינן: האי לאו קושיא היא, דהא אוקימנא למתניתין דלא כרבי אלעאי! (4) אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרין, דאם אמר כל גרני תרומה - לא אמר כלום, שהרי אין שיריים כלל אלא הכל תרומה ! אף ראשית הגז נימא דבעינן שיהו שיריה ניכרין? (5) ואמרינן: אין! באמת בעינן שיהו שיריה ניכרין. והתנן [בניחותא]: האומר כל גרני תרומה וכן האומר כל עיסתי חלה, לא אמר כלום. משמע, הא אמר כל גזיי ראשית הגז, דבריו קיימין (6). ותניא אידך דאי אמר כל גזיי ראשית - לא אמר כלום. וקשיין אהדדי ! אלא לאו, שמע מינה: הא דתנן לא אמר כלום - רבי אלעאי היא דמקיש ראשית הגז לתרומה, והא דתניא דבריו קיימין - רבנן היא, שמע מינה! (7) אמר רב נחמן בר יצחק: האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי:

כרבי אלעאי - בראשית הגז (8). דתניא: רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ (9).

וכרבי יהודה בן בתירה - בדברי תורה. דתניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולהכי אין בעל קרי צריך טבילה ללמוד תורה.

וכרבי יאשיה - בכלאים. דתניא: רבי יאשיה אומר: לעולם אין חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן ביחד במפולת יד [שיפיל את שלשתן יחד בשעת זריעה].

שנינו במשנתינו: חומר בזרוע [וכו'].

והוינן בה: וליתני עוד מילתא דחמיר ראשית הגז ממתנות: חומר בראשית הגז שנוהג גם בטריפות, מה שאין כן במתנות שאין נוהג בטריפות, דאמר קרא "ונתן לכהן", משמע דבעי ליתן לאכילת כהן עצמו ולא לאכילת כלבו? (10)

אמר רבינא: הא מני מתניתין - רבי שמעון היא (11). דתניא: רבי שמעון פוטר את הטרפות מראשית הגז! ולדידיה שוו ראשית הגז ומתנות.

מאי טעמא דרבי שמעון? יליף גזרה שוה "נתינה" - "נתינה" ממתנות כהונה. מה במתנות - טרפה לא מחייבא, אף בראשית הגז נמי - טרפה לא! (12)

ומקשינן: ואי יליף גזרה שוה ד"נתינה" - "נתינה" ממתנות, לילף הך גזירה שוה ד"נתינה" - "נתינה" נמי מתרומה, דהתם נמי כתיב נתינה, ונימא הכי: מה תרומה בארץ אין - נוהגת, בחוצה לארץ - לא, אף ראשית הגז נמי, בארץ - אין, בחוצה לארץ - לא!?

וכי תימא דהכי נמי, דבאמת כך הוא הדין, אלמה תנן: ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ! אם כן מוכח דלא דרשינן האי גזירה שוה?!

אלא, היינו טעמא דרבי שמעון, דיליף גזרה שוה "צאן" - "צאן" ממעשר. מה במעשר - טרפה לא מיחייבא [כדלקמן], אף ראשית הגז - טרפה לא (13).

והתם, במעשר, מנלן דאינו נוהג בטרפה?

דכתיב בעניינא דמעשר: "כל אשר יעבור תחת השבט". ודרשינן: פרט לטריפה שאינה עוברת, דהיינו שאינה יכולה לעבור תחת השבט משום שאינה יכולה ללכת, כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה. ומינה יליף לכל הטרפות שאין חייבות במעשר (14).

והוינן בה: ולילף בגזרה שוה "צאן" - "צאן" מבכור, מה דין בכור נוהג אפילו בטרפה [שהרי נתקדש ממעי אמו, ואי אפשר להקריבו והוא טעון קבורה], אף ראשית הגז נימא דנוהג אפילו בטרפה?

ומתרצינן: מסתברא דממעשר הוה ליה למילף ראשית הגז, שכן ראשית הגז שוה למעשר בפרטים אלו:

שניהם נוהגים לאו דווקא בזכרים (15), אלא גם בנקבות. מה שאין כן בכור שנוהג דווקא בזכר (16).

שניהם לא נהגו בטמאים [בהמה טמאה]. מה שאין כן בכור שנוהג גם בטמא, דהיינו פטר חמור.

שניהם נהגו דווקא בצאן מרובים. מעשר בעשרה דווקא, וראשית הגז בחמש רחלות. מה שאין כן בכור שנוהג בבהמה יחידה.

בכור קדוש מרחם. מה שאין כן מעשר וראשית הגז שאינם קדושים מרחם.

שניהם לא נהגו באדם אלא רק בבהמה. מה שאין כן בכור, שגם בכור אדם קדוש וטעון פדיון.

שניהם נהגו גם בפשוט. מה שאין כן בכור, נוהג דווקא בבכור הנולד ראשון ולא בפשוטים הבאין אחריו.

שניהם לא נהגו לפני הדיבור דהיינו לפני מתן תורה. מה שאין כן בכור, שנהג כבר במצרים.

ומקשינן: אדרבה! מבכור הוה ליה למילף ראשית הגז, שכן הם שוים בפרטים אלו:

שניהם, בכור וראשית הגז, נוהגין ביתום דהיינו שמתה אמו בשעת לידתו. מה שאין כן במעשר שאינו נוהג ביתום, שלמד בכור בגזרה שוה מקדשים דכתיב בהו "שבעת ימים יהיה תחת אמו" והתמעט יתום.

שלקחו בשותפות נתנו - דהיינו שנוהגין שני דינים אלו גם בלקוח ובשותפות ובמה שניתן במתנה. מה שאין כן מעשר, שאינו נוהג בלקוח (17), ולא בשותפות, דכתיב "יהיה לך" - ולא שותפות, ולא לקוח, ולא במה שניתן במתנה.

שניהם נוהגין אף שלא בפני הבית, מה שאין כן מעשר שנוהג רק כשבית המקדש קיים.

שניהם מתנות הניתנות לכהן הן, מה שאין כן מעשר שנאכל לבעלים.

דף קלז.

שניהם עומדים מתחילתו בקדושה, כי בכור קדוש ממעי אמו, וראשית הגז אין צריך לעשות מעשה להקדישו. מה שאין כן מעשר, שנעשה קדוש על ידי שעובר תחת השבט.

בשני אלו שייכת מכירה, שיכול הכהן למכור בכור וראשית הגז (1), אבל בהמת מעשר אינה נמכרת.

והנך פרטים ששוים בהם ראשית הגז לבכור נפישין [מרובים] מהפרטים שראשית הגז שוה בהם למעשר, ואם כן עדיף לכאורה ללמוד מבכור שינהג ראשית הגז אפילו טריפה?!

ומתרצינן: בכל זאת ראשית הגז שהוא נוהג בפשוט, ממעשר שנוהג בפשוט - עדיף ליה ללמוד זה מזה, ולא מבכור שנוהג דווקא בבכור שנולד ראשון.

שנינו במשנתינו: ראשית הגז אינו נוהג אלא ברח לים.

מנא הני מילי?

אמר רב חסדא: אתיא בגזרה שוה "גיזה" - "גיזה". כתיב הכא בראשית הגז "ראשית גז צאנך תתן לו", וכתיב התם בספר איוב "ומגז כבשי יתחמם". מה להלן - כבשים, אף כאן מיירי דווקא בכבשים (2). ומקשינן: ונילף האי גזרה שוה ד"גיזה" - "גיזה" מבכור! דהתם אפילו שיעור השור איקרי גיזה, ונימא מה איסור גיזה דהתם - אפילו בשור, הכא נמי נימא דנוהג ראשית הגז אפילו בשור?

ומנלן דאיסור גיזה דבכור נוהג אפילו בשור?

דתניא: כתיב "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך". אין לי שאסור אלא שור בעבודה וצאן בגיזה, מנין ליתן את האמור של זה - דהיינו איסור עבודה האמור בשור - בזה - בצאן, ואת האמור של זה - איסור גיזה האמור בצאן - בזה - בשור?

תלמוד לומר "לא תעבוד" "ולא תגוז", "וי"ו" ד"ולא תגוז" האמור בצאן, מוסיף על ענין ראשון דהיינו שור, וילמדו זה מזה.

ומתרצינן: אמר קרא בראשית הגז: "תתן לו" לכהן. ודרשינן: תתן לו לצורך מלבושיו, ולא לצורך שקו, וגיזת השור אינה ראויה למלבוש אלא רק לעשיית שק, ולהכי ליכא למימר דשור יהא חייב בראשית הגז (3).

ומקשינן: אלא מעתה, דאמרת דמשום הא ליכא חיובא דראשית הגז בשור - משום שאינו ראוי לבגד, אם כן, נוצה של עזים ליחייב, שהרי ראוי לבגד?

ומתרצינן: בעינן דבר הבא על ידי גיזה. ובעזים ליכא, דנוצה של עזים אינה נגזזת אלא נתלשת.

ומקשינן: מאן שמעת דאית ליה האי סברא, דדרשינן מלישנא ד"גז" דבעינן דווקא דבר הבא על ידי גיזה - רבי יוסי היא לקמן! והא מודי רבי יוסי במידי דאורחיה להסירו שלא על ידי גיזה, כגון הכא בעזים דאורחיה על ידי תלישה, ואם כן ליחייב ראשית הגז בעזים?

אלא, האי דאמרינן דראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים - כדאמר רבי יהושע בן לוי, דדרשינן מדכתיב בעניינא דראשית הגז "לעמוד לשרת" - בעינן דבר הראוי לשרות, הכא נמי בעינן דבר הראוי לשרות דהיינו צמר שממנו עושין את בגדי הכהנים, ואין צמר אלא של רחלים, ולהכי ראשית הגז נוהג דווקא ברחלים (4).

ואלא גזירה שוה ד"גיזה" - גיזה" דילפינן לעיל ראשית הגז מהאי קרא דאיוב "ומגז כבשי יתחמם" - למאי אתא? (5)

לכדתנא דבי רבי ישמעאל, דתנא דבי רבי ישמעאל: כבשים שצמרן קשה, פטורין מראשית הגז. שנאמר "ומגז כבשי יתחמם", משמע דגז מיקרי דווקא צמר המחמם, וצמר קשה אינו מחמם (6).

תני חדא: הגוזז את העזים, והשוטף את הרחלים במים שבנהר ליפותן, ועל ידי כך נתלש מהן הצמר - פטור. וטעמא: הגוזז את העזים פטור - כדאמרן, דאין ראשית הגז נוהג אלא ברחלים. ובשטיפת רחלים פטור, משום דלאו על ידי גיזה הוא אלא נתלש מאליו (7).

ותניא אידך: הגוזז את העזים - פטור, ושוטף את הרחלים - חייב! קשיין אהדדי!

ואמרינן: לא קשיא, הא דתניא חייב - רבנן היא, והא דתניא פטור - רבי יוסי היא.

דתניא: כתיב "לקט קצירך". ודרשינן דדווקא מתבואה הנקצרת בעינן למיתב לקט, ולא בעינן למיתב לקט אם נאספה על ידי קיטוף.

רבי יוסי אומר: אין לקט, אלא הבא מחמת קציר!

והוינן בה: רבי יוסי היינו תנא קמא, ומאי פלוגתא איכא הכא?

ומבארינן: כולה רבי יוסי היא. והכי קתני: שרבי יוסי אומר אומר: אין לקט אלא הבא מחמת קציר. ורבנן פליגי התם אדרבי יוסי.

אם כן, ברייתא דקתני פטור - רבי יוסי היא דדייק קרא, והכא נמי דייק "גז" - דווקא צמר הבא על ידי גיזה, ולא הבא על ידי שטיפה. וברייתא דקתני חייב - רבנן היא דלא דייקי הכי לקרא.

תוכן העניינים

חברותא על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה