אור ברסלב
חברותא על חולין פרק עשירי - הזרוע והלחיים

חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ

פרק עשירי - הזרוע והלחיים

פרק תשיעי - העור והרוטב

דף קל.

מתניתין:

מצות נתינת הזרוע והלחיים והקבה (1), הניתנין לכהן כששוחטין בהמה, נוהגין בארץ ובחוצה לארץ (2), בפני הבית - בזמן שבית המקדש קיים, ושלא בפני הבית - בזמן שאינו קיים.

ונוהגין בחולין דווקא ולא במוקדשין.

שהיה לנו לידון בדין [בקל וחומר]: ומה אם החולין שאינן חייבים בנתינת חזה ושוק הניתנים לכהן בשחיטת שלמים - חייבים במתנות זרוע לחיים וקבה (3), קדשים שחייבים בחזה ושוק, אינו דין שיהו חייבים במת נו ת?

תלמוד לומר (4) דכתיב בענין חזה ושוק: "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם". ודרשינן: "אותם" דווקא ! אין לו לכהן מן השלמים אלא מה שאמור בענין דהיינו חזה ושוק, ולא זרוע לחיים וקבה.

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן [דהיינו שהקדיש בהמה שנפל בה מום קבוע לפני שהקדישה], דינם כמו שהקדיש עצים ואבנים לדמיהם, שאין בהם קדושת הגוף כלל, שהרי כשהקדישן לא היו ראויין למזבח (5).

והלכך, לאחר שנפדו, דינם כחולין גמורים, והם חייבין בבכורה,

וחייבין במתנות כהונה, ויוצאין על ידי פדיונן להיות כחולין גמורים אפילו להגזז ולהעבד [לעבוד בהם],

וולדן שהתעברה בו לפני הפדיון ונולד אחר הפדיון וחלבן מותר לאחר פדיונן [מה שאין כן אם הוממו לאחר שהקדישן, שאסורין בגיזה וולדן אסור] וכדלהלן.

והשוחטן בחוץ לעזרה - פטור.

ואין עושין תמורה, שאם המיר בהמה זו באחרת, ואפילו קודם שנפדו, לא אמרינן שיהו הוא ותמורתו קודש.

ואם מתו קודם שנפדו - יפדו [ואפילו שאינם ראויים אלא להאכילן לכלבים, וקיימא לן אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, כתב רש"י דהיינו דוקא בקדשים שקדם הקדשן למומן, אבל אלו שקדם מומן להקדשם, חשובים עצים ואבנים, ונפדים לצורך אכילת כלבים].

חוץ מן הבכור (6) ומן המעשר, שאפילו באופן שקדם מום להקדשן - חלה עליהם קדושה גמורה!

והטעם לכך, משום שבכור קדושתו תלויה ברחם, דקדוש מרחם אמו, בין אם הוא תם ובין אם הוא בעל מום.

ובמעשר בהמה כתוב: "העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע", ודרשינן: טוב - היינו תם, רע - היינו בעל מום.

אבל, כל שקדם הקדשן את מומן, או שנפל בהן מום עובר קודם להקדשן, מום עובר נחשב כמאן דליתיה (7), ולאחר מכן נולד להם מום קבוע - ונפדו, פטורין מן הבכורה. כי נאמר בקדשים שהוממו ונפדו שיהיה דינם "כצבי וכאיל", וצבי ואיל פטורין מן הבכורה, שהרי מצוות בכורה נאמרה דווקא בבקר וצאן.

ופטורין נמי מן המתנות זרוע לחיים וקבה, שנאמר בהם "שה" - ולא צבי ואיל.

ואינן יוצאין לחולין על ידי פדיון להגזז ולהעבד, שנאמר בפסולי המוקדשין "תזבח ואכלת" ללמד שאין בהן אלא היתר זביחה ואכילה, אבל גיזה ועבודה לא הותרו בהם.

וולדן שהתעברה בו לפני הפדיון ונולד אחר הפדיון (8), וחלבן אסור לאחר פדיונן.

והשוחטן בחוץ קודם שנפדו - חייב. והיינו דוקא באופן שהפסול הוא כזה שאילו היה עולה למזבח לא היה יורד,

ועושין תמורה קודם פדיונן, דכתיב בתמורה "טוב ברע או רע בטוב" משמע דיש דין תמורה לבעל מום שהיה "טוב" בתחילה ונעשה "רע", אך כשקדם מחמן להקדשן שנינו לעיל שאין עושים תמורה, כי היה "רע" מתחילתו.

ואם מתו מעצמן, שלא שחטן, יקברו ולא יאכלו לכלבים [או משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, או משום שצריך העמדה והערכה לפדיון וכשמתו אי אפשר להעמידם להעריכם].

גמרא:

מדייקת הגמרא: משמע במשנה כי טעמא שאין מוקדשין חייבין במתנות, הוא רק משום דכתב רחמנא "אותם". הא לאו הכי, הוה אמינא קדשים חייבין במתנות כמו שדנה המשנה קל וחומר מחולין?

ומקשה על כך: איכא למפרך: מה לחולין שכן חייבין בבכורה, ולכן הם חייבין במתנות. מה שאין כן קדשים שפטורין מן הבכורה, ולכן קל בהם גם לפטרן ממתנות.

מתרצת הגמרא: אילו לא התמעטו קדשים מ"אותם", הוה אמינא תיתי קדשים בקל וחומר מזכרים של חולין, שאף על פי שלא שייך לומר החומרא שחייבין בבכורה, שהרי אינם יולדים, ובכל זאת התחייבו במתנות, וכל שכן שיתחייבו קדשים במתנות.

ופורכת הגמרא, שלא יתכן הוה אמינא ללמוד מזכרי חולין לקדשים: שהרי מה לזכרים של חולין, שכן חייבין בראשית הגז, מה שאין כן בקדשים?

אולם פירכא זו נדחית: שהרי עדיין אפשר ללמוד קדשים מתיישים זכרים של חולין, שאין בהם בכורה ולא ראשית הגז, ובכל זאת חייבים במתנות.

ושוב פורכת הגמרא: מה לתיישים שכן נכנסין לדיר להתעשר, כלומר, שהרי הם חייבין במעשר בהמה, מה שאין כן מוקדשין שפטורים ממעשר דכתיב במעשר "יהיה קדש" ולא מי שכבר קדוש?

וגם פירכא זו נדחית: כי אילו לא התמעטו קדשים, היו נלמדים בקל וחומר מתישים זקנים של חולין, שהרי כבר נתעשרו ואין צריכין שוב ליכנס לדיר להתעשר, ובכל זאת חייבים במתנות.

ושוב מנסה הגמרא לפרוך קל וחומר זה: מה לזקנים שכן כבר נכנסו לדיר להתעשר, תאמר במוקדשין שלא נכנסו מעולם להתעשר?

אולם גם פירכא זו נדחית: כי עדיין יש ללמוד קל וחומר לקדשים מלקוח, שהלוקח עשר בהמות מן השוק, אין חייב במעשר. דכתיב "בקרך וצאנך" וממעטינן לפטור את הלקוח מן השוק. וכן אפשר ללמוד קל וחומר מהיתום שמתה אמו בשעת לידה, שהוא פטור ממעשר בהמה [דדרשינן שדין מעשר כדין קדש, ויתום אינו ראוי לקדש, דכתיב "והיה שבעת ימים תחת אמו" - פרט ליתום שמתה אמו בשעת לידה שלא היה תחת אמו כלל].

ועוד פורכת הגמרא: מה ללקוח ויתום שכן נכנסין במינן - דהיינו בהמות חולין שאינן לקוח ויתום - לדיר להתעשר, ואילו קדשים אינם נכנסים כלל להתעשר, ולכן יפטרו ממתנות?

ודוחה שאין לפרוך כן: "שכן נכנסין במינן" קאמרת? זו אינה פירכא היא, שהרי בקדשים נמי נחשב שבמינן נכנסין לדיר להתעשר דהיינו בבהמות חולין, והלכך, אילו לא התמעטו קדשים ממתנות מדכתיב "אותם", היינו מחייבים גם קדשים בקל וחומר מחולין.

מקשה הגמרא: ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מקל וחומר! ומה קדשים שאין חייבין במתנות - חייבין בחזה ושוק, חולין שחייבין במתנות, אינו דין שחייבין בחזה ושוק? (9)

מתרצת הגמרא: אמר קרא לגבי מתנות: "וזה יהיה משפט הכהנים", זה - מתנות - אין, מידי אחרינא - לא! (10) מקשה הגמרא: אלא טעמא דכתב רחמנא "זה", רק משום כך לא ילפינן חולין מקדשים לענין חזה ושוק, הא לאו הכי, הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק!?

והא חזה ושוק בעי תנופה (11), וחזה ושוק של חולין היכא לינופינהו?

אי אבראי [בחוץ], הא "לפני ה'" כתיב, דהיינו בפנים! (12)

דף קל:

אי אגואי [בפנים], הא קא מעייל חולין לעזרה!? (1)

הלכך לא אפשר לומר שיהיו חולין חייבין בחזה ושוק (2).

מקשה הגמרא: אלא האי "זה" דכתיב, למה לי? והרי אי אפשר להניף חזה ושוק בחולין, ולמה לי מיעוט!? מבארת הגמרא: "וזה" נצרך לכדרב חסדא. דאמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן, פטור מלשלם! ואמרו להלן שיש אומרים שמקורו של רב חסדא נדרש מ"וזה".

גופא, אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן, פטור מלשלם!

מאי טעמא?

איבעית אימא: משום דכתיב "זה", ודרשינן דווקא "זה" - בעודן קיימות, חייב ליתנן, אבל אם אינן קיימות בעין, וכגון שהוזקו או שאכלן - אין חייב בתשלומין (3).

ואיבעית אימא: משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעים, שהרי אם יתבענו כהן, יכול הוא לומר לו: לכהן אחר אני רוצה ליתן ולא לך! (4)

מיתיבי: נאמר בענין המתנות "וזה יהיה משפט הכהנים" - מלמד שהמתנות דין הן, שדיינין נזקקין להן לדון בעניינם. למאי הלכתא - לאיזה ענין צריכין לדיינין? מאי

לאו, להוציאן בדיינים! ומשמע שהכהן הראשון התובע את המתנות יכול לתבען בבית דין ולהוציאן מיד הישראל? (5)

דוחה הגמרא: לא, כוונת הברייתא "שהמתנות דין" - לענין לחולקן בדיינין. שהדיינין אומרים לישראל: תן את המתנות לכהן זה שהוא חבר ולא לכהן זה שהוא עם הארץ.

וכדרב שמואל בר נחמני. דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ? שנאמר "ויאמר לעם ליושבי ירושלם לתת מתת [חלק כהונה] הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'". ודרשינן: "כל המחזיק בתורת ה' - יש לו מנת. ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת". ולהכי הדיינים מורים לתת המתנות לתלמיד חכם ולא לעם הארץ (6).

תא שמע: רבי יהודה בן בתירא אומר: הכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד שהמתנות דין!

יכול - שמא תאמר - אפילו חזה ושוק דין הם? תלמוד לומר "זה"! דדווקא זה - מתנות זרוע לחיים וקבה האמורים בענין - דין הם, ולא חזה ושוק.

מדייקת הגמרא: למאי - לאיזה ענין - אמרו "שהמתנות דין"? אילימא לענין דבעינן לחולקו בדיינים, אטו חזה ושוק לאו בדיינים מיחלקו דדרשינן "זה" דווקא ולא חזה ושוק!? והרי גם בהם ראוי לומר ש"כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת", שהרי גם חזה ושוק "מנת" נינהו!

אלא לאו, לענין להוציא בדיינין, ומשמע שהמתנות יוצאות בדיינין!? (7)

דוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן, דאתו המתנות כבר לידיה דכהן. שקיבלם כבר מישראל, ואחר כך גזלם ישראל זה המחזיקם עתה ממנו. ובאופן זה ודאי ממון שיש לו תובעין הוא, שהרי כבר זכה בהן הכהן (8).

מקשה הגמרא: אי מדובר באופן דאתו לידיה, מאי למימרא? מה החידוש בזה שיוצאין בדיינים? פשיטא! הרי ממון הכהן גמור הוא!

ומבארת: מדובר באופן דאתו לידיה דכהן בטבלייהו - בעוד שהיתה הבהמה טבל [קודם שהורמו מתנותיה], וקסבר האי תנא, מתנות שלא הורמו - כמי שהורמו דמיין, ולפיכך זכה הכהן במתנות, שהרי לכל הכהנים זכות שווה בהן, והוא זכה ראשון. מה שאין כן בחזה ושוק ששייכים דווקא לאותו בית אב שבאותו משמר, שאם באו לידי כהן כשעדיין לא הופרשו, אינו זוכה בהם, ואם לקחן הישראל ממנו אינם יוצאים בדיינים (9).

תא שמע: בעל הבית [עשיר] שהיה עובר ממקום למקום [שהיה הולך בדרך], והיה נצרך למזונות, ומשום כך היה צריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, נוטל, כיון שעכשיו עני הוא, שאין לו מזונות. ולכשיחזור לביתו - ישלם! דברי רבי אליעזר (10). מוכח שמתנות עניים הן "ממון שיש לו תובעים" ועני הבא ראשון יכול לתבעו. ואם כן גם מתנות כהונה יחשבו כ"ממון שיש לו תובעין" (11).

אמר רב חסדא: לא, באמת מתנות עניים הן ממון שאין לו תובעין, ומידת חסידות שנו כאן, שאם חסיד הוא - ישלם!

אמר רבא: אי אפשר להעמיד את הברייתא באופן זה, שהרי תנא תני לשון "ישלם" ומשמעותו שצריך לשלם בעל כרחו, ואת אמרת "מידת חסידות" שנו כאן!?

ועוד, וכי מדרבי אליעזר ליקום וליתוב, והרי רבנן נחלקו עליו!?

אלא, בהכרח ההוכחה ממה שאמרו רבנן בסיפא. דתנן: וחכמים אומרים: אינו צריך לשלם כשיחזור, כיון שעני היה באותה שעה ונטל את המתנות בדין (11א). טעמא דאינו צריך לשלם - משום דעני היה באותה שעה, הא סתם עשיר שאכל מתנות עניים שלא כדין - משלם! ואמאי, ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, שדינו מבואר לעיל שפטור מלשלם?

ועל כך אמר רב חסדא שאין זו קושיא, כי מה שעשיר משלם - מידת חסידות שנו כאן, שאם חסיד הוא, צריך לשלם כדי לצאת ידי שמים (12).

תא שמע: מנין לבעל הבית ישראל שאכל פירותיו טבלין [שלא הרים תרומותיהן], וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים ולא הפריש תרומת מעשר - מנין שפטור מן התשלומין? - תלמוד לומר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" - אין לך [לכהן] בהן - במתנות - אלא משעת הרמה ואילך. והאוכל טבל הרי לא הרים מתנותיו כלל, ומשמע, הא אם אכלן משעת הרמה ואילך מיהא - משלם! (13) ואמאי חייב לשלם, ליהוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן!? (14)

דף קלא.

דוחה הגמרא: הכא נמי מדובר באופן (תחילת העמוד) דאתו לידיה בטבלייהו - שהפירות הופקדו בידי כהן בעודן טבל, וקסבר האי תנא "מתנות שלא הורמו - כמי שהורמו דמיין" (1), וזכה בהן הכהן, שהרי הוא קדם בתפיסתן [ונמצא שפירות שהופקדו ביד כהן נחשבים שלו כמו "משעת הרמה ואילך", ומאידך האוכלן חייב לשלם כי עדיין אינן מתנות כהונה] (2).

תא שמע: הרי שאנסו [שתפסו בחזקה] אנשי בית המלך את גרנו של ישראל, אם אנסו את הגורן בחובו - משום חוב שהיה חייב (3) - חייב לעשר ממקום אחר (4) ולתת לכהן, כי נחשב כאילו מכר גרנו לאחר, שחייב לעשר כיון שנתחייב כבר קודם לכן במעשר. ואם באנפרות - שאנסו את גרנו חינם שלא כדין, פטור מלעשר! על כל פנים, מוכח מהלשון "אם בחובו חייב לעשר" שהוא ממון שיש לו תובעין, שהרי אם אינו חייב לשלם, למה יתחייב לעשר והרי לא נשארו אצלו פירות בעין, שהרי אנסו ממנו את הגורן!? (5) דוחה הגמרא: שאני התם, שאמרו "חייב לעשר" - לא לענין להוציאו בדיינין, שהרי הוא ממון שאין לו תובעין. אלא שהבעלים חייב לעשר משום דקא משתרשי ליה - שמשתכר הוא מעות, שהרי חייב היה לפרוע חובו, ועל ידי פירות המעשר פרע חובו (6).

תא שמע: אמר לו ישראל לטבח: מכור לי בני מעיה של פרה זו, והיה בהן - באותן בני מעיים - מתנות כהונה דהיינו הקבה, נותנן הלוקח - את המתנות - לכהן, ואינו מנכה לו הטבח ללוקח את דמי המתנות מן הדמים ששילם לו, שהרי ידע הלוקח שיש מתנות בבני מעים ולא עליהן נתן את המעות.

אבל אם לקח הימנו במשקל דהיינו ליטרא בשר בכך וכך מעות, ושקל לו הטבח את הקבה, נותנן - הלוקח - את המתנות לכהן, שהרי הם שייכים לו, ומנכה לו מן הדמים, שהרי מכר לו דבר שאינו שלו.

ואמאי נותנן הישראל לכהן? ליהוי האי טבח שמכר את המתנות כמזיק מתנות כהונה או שאכלן!?

דוחה הגמרא: שאני התם, דאיתנהו לאותם מתנות בעינייהו, ובאופן זה אינו פטור, שהרי יכול ליתנם עתה לכהן.

תא שמע: תשעה דברים נכסי כהן הם: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ראשית הגז, ומתנות, והדמאי, והבכורים, והקרן והחומש [שמשלם ישראל לכהן אם גזל את הגר שאין לו יורשין ונשבע על שקר ומת הגר ואחר כך הודה]. למאי - לצורך איזה ענין - אמרו ש"נכסי כהן הם"? לאו להוציאן בדיינים?! (6א) דוחה הגמרא: לא. אלא לכדתנן: למה [- לאיזה ענין] אמרו ד"נכסי כהן" הן? למימר שאין צריך הכהן בדווקא לאכול את המתנות, אלא קונה בהן הכהן עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו (7), ואשה נוטלתן בכתובתה, וקונה בהן נמי ספר תורה (8). ההוא ליואה [לוי] דהוה חטיף מתנתא מתינוקות שהיו מוליכין זרוע לחיים וקבה לכהן.

אתו ואמרו ליה לרב.

אמר להו רב: לא מסתייה [לא די לו] דכשהוא שוחט את בהמתו לא שקלינן מיניה את המתנות ליתנן לכהן, אלא מיחטף נמי חטיף מאחרים!? (9)

ודנה הגמרא: ורב מה טעמו, אי סבר שגם לויים איקרו "עם", משקל נמי לשקול מינייהו, שהרי נאמר בענין המתנות "מאת העם מאת זובחי הזבח". ואי לא איקרו "עם", הרי רחמנא פטרינהו מליתן, שהרי נאמר "מאת העם"?

ומבארת הגמרא: רב מספקא ליה אי איקרו עם אי לא איקרו עם, ומספק פטרו מליתן, כי המוציא מחבירו עליו הראיה.

יתיב רב פפא וקאמר לה להא שמעתתא - שרב מסתפק אם לויים נקראו "עם או לא.

איתיביה רב אידי בר אבין לרב פפא: ארבע מתנות עניים שבכרם, דהיינו: הפרט, והעוללות, והשכחה, והפאה. ושלש מתנות עניים שבתבואה, שהם: הלקט והשכחה והפאה. ושנים - שתי מתנות - שבאילן, דהיינו: השכחה והפאה. כולן - כל המתנות הללו - אין בהם טובת הנאה לבעלים. שאין יכול בעל הבית ליתנן לאיזה עני שירצה, אלא עני הקודם - זוכה (10) [ולקמן בגמרא מפרש טעמא].

ואפילו עני שבישראל, אם היה לו כרם או תבואה או אילן, כופין אותו ומוציאין מידו את המתנות.

אבל מעשר עני, המתחלק לעניים בתוך ביתו לאחר שהכניס את התבואה לבית, ולא כשאר מתנות הניתנות בשדה, יש בו טובת הנאה לבעלים, שבידו ליתן לכל עני שירצה. ועל ידי כך יכולה לבוא לידו טובת הנאה. שחבירו אומר לו, הילך סלע זה, ותן כל מעשרותיך לקרובי העני (11).

וכן במעשר עני, אפילו עני שבישראל - מוציאין אותו מידו.

ושאר מתנות כהונה, כגון הזרוע הלחיים והקבה, אין מוציאין אותן, לא מכהן ליתן מתנות בהמותיו לכהן אחר, ולא מלוי ללוי.

והגמרא מפרשת את הברייתא:

ארבע מתנות שבכרם, הפרט והעוללות והשכחה והפאה. מנלן שצריך ליתן מתנות אלו?

דכתיב: "וכרמך לא תעולל" - היינו עוללות. "ופרט כרמך לא תלקט" - היינו פרט. וכתיב "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך" ואמר רבי לוי: "אחריך" - זו שכחה, שהשכחה תמיד מאחריו, כדתנן במסכת פאה: "שלפניו אינו שכחה, שלאחריו - שכחה". פאה - גמר גזרה שוה "אחריך" - "אחריך" מזית, דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תיטול תפארתו ממנו, דהיינו שלא תטול ממנו את הפאה שלו [ודרש מלשון "לא תפאר" - לא תטול פארו. וכלשון "ובכל תבואתי תשרש" דהיינו עקירה מן השורש].

דף קלא:

שלשה שבתבואה: (תחילת העמוד) הלקט השכחה והפאה. מנלן?

דכתיב "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך" וגומר. היינו פאה ולקט. ונאמר עוד "כי תקצור קצירך בשדך, ושכחת עומר בשדה", דהיינו שכחה.

שנים שבאילן דהיינו השכחה והפאה, מנלן?

דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו. והיינו פאה [כפי שנתבאר לעיל]. וממה שכתוב "אחריך" דרשו: זה שכחה, וכדלעיל ששכחה אינה אלא לאחריו (1).

וכולן אין בהן טובת הנאה לבעלים. מאי טעמא?

משום שבכל אלו לשון עזיבה כתיבא בהו, ומשמעות לשון "עזיבה" היא שיניחן במקומן בהפקר ולא שיחלקם כרצונו. [והיינו שבחלק נאמר "תעזוב". ובחלק נאמר "תהיה" שמשמעותו עזיבה, שישאירם במקומם ואינו נותנם בעצמו כרצונו].

ומבררת הגמרא את מקור הדין ששנינו בברייתא "ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו" - דכתיב "ולקט קצירך לא תלקט - לעני ולגר תעזוב אותם" - להזהיר עני על שלו. וכך נדרש מקרא זה: "ולקט קצירך לא תלקט - לעני!" דהיינו שאת העני נמי אני מזהיר שלא ילקט.

ומה ששנינו "ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים" - מאי טעמא? - כי לשון "נתינה" כתיבא ביה. שנאמר "ונתת ללוי לגר וליתום ולאלמנה", ולשון נתינה משמעותה שבידו ליתן למי שירצה.

ומה ששנינו לגבי מעשר עני המתחלק בתוך הבית "ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו" - מנלן?

דאמר רב אילעא: גמר גזרה שוה "לגר - לגר" מהתם - מלקט, שנאמר בו "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר". ודרשו: מה להלן בלקט מוזהר עני על שלו כמו שדרשו לעיל, אף כאן - במעשר עני (2), מוזהר עני על שלו (3).

שנינו בברייתא: ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי.

ומדייקת הגמרא: הא מלוי לכהן - מוציאין את המתנות ! אלמא איקרו הלויים "עם", ולכן נוטלין מהן את המתנות משום שנאמר "מאת העם זובחי הזבח", ולכאורה תמוה שהרי לעיל מסתפק רב אם לויים נקראו" עם"?

ומבארת הגמרא: מה ששנינו שמוציאין מלוי לכהן - מדובר על "כגון זרוע" ולא על "זרוע" ממש. ומאי ניהו "כגון זרוע"? - מעשר ראשון! שאותו מוציאין מלוי לכהן [ומה שהעדיפה הברייתא להגדיר זאת "כגון זרוע" משום שהפסוק "מאת העם זובחי הזבח" נאמר לגבי זרוע לחיים וקבה, ולכן רצתה לדמותו לזרוע].

ותמהה הגמרא: "מעשר ראשון"?! הרי דלוי הוא לכתחילה, ואיך מוציאין אותו ממנו ונותנין לכהן?

ומבארת: כרבי אלעזר בן עזריה היא, שלדעתו מעשר ראשון ניתן לכהן.

דתניא: תרומה ניתנת לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון ניתן אף לכהן (4).

ומקשה הגמרא: אימר דאמר רבי אלעזר בן עזריה שמעשר ראשון ניתן "אף לכהן", אבל לתת דווקא לכהן ולא ללוי מי אמר? ואם כן למה מוציאין מלוי לכהן, הרי נותנין אף ללוי?

ומתרצת הגמרא: אין! לבתר דקנסינהו עזרא ניתן דווקא לכהן ולא ללוי, כי עזרא קנס את בני לוי משום שהם לא עלו בימיו לארץ ישראל (5).

ועדיין מקשה הגמרא: אימר דקנסינהו עזרא לבני לוי דלא יהבינן להו, אבל למשקל מינייהו מי אמר?

ולכן חוזרת בה הגמרא: אלא, מה שאמרו לעיל "כגון זרוע - ולא זרוע", אין הכוונה למעשר ראשון, כי באמת אין מוציאין אותו מידי הלוי אם נטלו. ומאי ניהו" כגון זרוע"

- ראשית הגז! שבו לא נאמר "מאת העם", ולכן גם הלויים חייבים בנתינתו.

תא שמע: זה הכלל, כל דבר שהוא בקדושה - שהוא קדוש ואסור לזרים, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה, אם נתנם ישראל ללוי, מוציאין אותן מידם של הלויים ונותנין לכהן (6). וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הזרוע והלחיים והקבה שבאין מבהמות חולין - אין מוציאין אותו מידם. מוכח שלויים לא נקראו עם ולכן אין מוציאין מידם, ואם כן למה רב הסתפק בכך?

ומתרצת הגמרא: כוונת הברייתא ש"כגון הזרוע" אין מוציאין אותו מידם, כגון זרוע - ולא זרוע ממש, ומאי ניהו? מעשר ראשון, ולבתר דקנסינהו עזרא, שינתן רק לכהנים ולא ללויים. ואף על גב שניתן רק לכהנים, אם ניתן ללוי - אין מוציאין מידו. אבל באמת יתכן שהלויים נקראים "עם", וזרוע ממש מוציאין מידם.

תא שמע: ישראל השוחט לכהן ו - או - לעובד כוכבים, פטור מן המתנות, כי כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות. משמע, הא השוחט ללוי ולישראל - חייב! מוכח שמוציאין מיד הלוי את המתנות!

דוחה הגמרא: לא, לא תימא "הא ללוי ולישראל חייב", אלא אימא רק "הא לישראל חייב", ובאמת השוחט ללוי פטור משום שאין מוציאין מידו.

ומקשה הגמרא: אבל השוחט ללוי מאי, פטור!? אי הכי למה שנינו השוחט לכהן ולעובד כוכבים, ליתני חידוש גדול מזה: השוחט ללוי ולעובד כוכבים פטור מן המתנות, ונשמע שאפילו אם שחט ללוי פטור משום שאין מוציאין מידו? ועוד קשה: הא תניא בפירוש: השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות, אבל אם שחט ללוי ולישראל - חייב! וקשה על רב שהסתפק אם לויים נקראו עם, שהרי כאן מוכח שנקראו "עם"!

תיובתא דרב!

אמר לך רב: האי דמספקא לי אי לויים איקרו עם או לא - תנאי [מחלוקת תנאים] היא.

דתניא: כתיב בעבודת יום הכפורים "וכפר את מקדש הקדש", ודרשינן: זה לפני ולפנים. שעבודת פר ושעיר מכפרת על טומאה שאירעה בפנים. והאי דכתיב "אהל מועד" דרשינן: זה היכל! דמכפרת על טומאה שאירעה בהיכל. והאי דכתיב "ועל המזבח" - כמשמעו, שמכפר על מי שעבד בטומאה במזבח. והאי דכתיב "יכפר"

דרשינן: אלו העזרות - טומאה שאירעה בעזרה. " כהנים" - כמשמעו. "עם הקהל"

- אלו ישראל. "יכפר" - אלו הלויים.

ותניא אידך דדרשינן "יכפר" - אלו עבדים [כנענים דבעו כפרה משום דחייבים במצוות כאשה, ואשה צריכה כפרה, דכל מקום דכתיב עונש, איש ואשה שווין].

מאי לאו, בהא קמיפלגי הנך מתנייתא: דמר - תנא דברייתא בתרייתא - סבר לויים איקרו עם והוו בכלל קרא ד"עם הקהל", ואייתר קרא ד"יכפר" למילף עבדים. ומר - תנא דברייתא קמייתא - סבר לויים לא איקרו עם, ולא הוו בכלל "עם הקהל", הלכך דרשינן להו מהא דכתיב "יכפר" ולא אייתר קרא לעבדים.

ותמהינן: ורב, אי סבירא ליה כהאי תנא - לימא כותיה, ואי סבירא ליה כהאי תנא - לימא כותיה?

ומבארינן: רב מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא.

דרש מרימר: הלכתא כוותיה דרב דמספקא ליה, והלכך לא שקלינן מלויים אם נטלו מתנות (7).

ועוד דרש דהלכתא כותיה דרב חסדא דאמר דהמזיק מתנות כהונה או אכלן - פטור.

עולא היה יהיב מתנתא לכהנתא [כהנת] ואפילו נשואה אשת ישראל, שהרי אינן אסורין לזרים, דלית בהו קדושה. ואי משום דכתיב "ונתן לכהן", סבר עולא דאפילו כהנת במשמע (8).

איתיביה רבא לעולא: מנחת כהנת נאכלת - נאכלין שיריה כמנחת ישראל.

מנחת כהן - אינה נאכלת, דכתיב בה "כליל תהיה". ואי אמרת דהיכא דכתיב "כהן" - ואפילו כהנת במשמע, אם כן אמאי מנחת כהנת נאכלת, והכתיב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" ואפילו כהנת במשמע?

דף קלב.

אמר ליה: רבי (תחילת העמוד) מטונך [ממשאך] שאתה בא להכביד בו עלי, מההיא ברייתא ראיה לדברי! דהא חזינן דדווקא התם חילק התנא בין כהן לכהנת, וטעמא, משום ש"אהרן ובניו" כתובין בפרשה, דכתיב "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן וגו'", דמשמע דווקא בני אהרן ולא בנות אהרן. אבל בעלמא היכא דכתיב "כהן", כגון במתנות, לא חילק התנא בין כהן לכהנת. ומוכח ד"כהן" - אפילו כהנת במשמע ולהכי לא חילק [עפ"י תוס' זבחים לב ב].

דבי רבי ישמעאל תנא: כהן - ולא כהנת, ואפילו גבי מתנות.

וילמוד סתום, דהיינו, כהן סתם דכתיב גבי מתנות ולא אתפרש אי כהנת בכלל או לא, מן המפורש דהיינו כהן דכתיב גבי מנחה, דהתם דווקא כהן ולא כהנת מדכתיב "בני אהרן" - ולא בנות אהרן.

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא גבי מתנות: "כהן" - ואפילו כהנת!

מאי טעמא?

דברישא דקרא כתיב "וזה יהיה משפט הכהנים", משמע דווקא כהנים ולא כהנות, ובסיפא דקרא כתיב "ונתן לכהן הזרוע וגו'", דמשמע נמי דווקא כהן, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות (1). רב כהנא שהיה ישראל, אכל מתנות כהונה בשביל אשתו שהיתה כהנת, דסבירא ליה "כהן" - ואפילו כהנת.

וכן רב פפא אכל בשביל אשתו.

רב יימר אכל בשביל אשתו.

רב אידי בר אבין אכל בשביל אשתו.

אמר רבינא, אמר לי מרימר הני הלכתא: הלכתא כוותיה דרב, דאמר דאין מוציאין את המתנות מידי הלויים.

והלכתא כוותיה דרב חסדא, דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור.

והלכתא כוותיה דעולא, דאמר נותנין מתנות לכהנת (2).

והלכתא כוותיה דרב אדא בר אהבה דאמר: לויה שילדה, בנה פטור מחמש סלעים דפדיון הבן [דסבירא ליה דבנה של לויה כבנו של לוי, ובנו של לוי פטור כדאמרינן במסכת בכורות] (3).

תנו רבנן: הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בבהמת כלאים ובכוי.

רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות כדאמרן. אבל אם בא מן התיש ומן הצביה (4) - פטור מן המתנות, דבענין המתנות כתיב שה, ולא צבי! ורבנן דרישא סברי דחייב גם בהכי.

ומקשינן: מכדי, קיימא לן [לעיל פ א] דלענין כיסוי הדם ומתנות לא משכחת ליה לפלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן אלא בצבי הבא על התיישה (5), ובין לרבי אליעזר בין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב והוי מקצת צבי ומקצת תיישה, אי אין חוששין ואמרינן דכוליה ולד אזיל בתר האם

, ובאי אמרינן "שה" ואפילו מקצת שה חייב קמיפלגי: מר, רבנן, סבר דאמרינן שה ואפילו מקצת שה, ולהכי אי נמי נימא דחוששין לזרע האב ואיכא רק מקצת שה דתיישה - חייב. ומר, רבי אליעזר, סבר: שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן, ולהכי פטור, דשמא חוששין לזרע האב ואיכא רק מקצת שה מצד התיישה.

והשתא, בשלמא רבי אליעזר דפטר - קסבר דאמרינן "שה" ולא מקצת שה. אלא לרבנן, נהי נמי דקסברי "שה" ואפילו מקצת שה, אמאי נוטל הכהן כל המתנות? נימא פלגא - לשקול! ואידך פלגא לא יתן לו, אלא לימא ליה הישראל לכהן: אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב, ושקול!

אמר רב הונא בר חייא: אין הכי נמי, מאי חייב נמי דקא אמרי רבנן? - חייב בחצי מתנות! (6)

מתיב רבי זירא: כוי יש בו דרכים שוין לבהמה, ויש בו דרכים שוין לחיה, ויש בו דרכים שוין לחיה ולבהמה.

כיצד? שוין לבהמה: דחלבו אסור כחלב בהמה, דחלב חיה מותר.

ויש בו דרכים שוין לחיה: דמו חייב לכסות כדם החיה, מה שאין כן דם בהמה שאין צריך לכסותו.

ויש בו דרכים שוין לחיה ולבהמה: שדמו וגידו [גיד הנשה] אסורין כבהמה וחיה.

וחייב בזרוע ולחיים והקבה כבהמה [עיין בתוס' ד"ה חלבו שמבאר אמאי לא קתני לה בהדי אידך מילתא דדמי בה לבהמה].

ורבי אליעזר פוטר בכוי מן המתנות.

ואם איתא דהא דמחייבי רבנן בכוי מתנות - חצי מתנות קאמרי, הכא נמי חייב בחצי מתנות מיבעי ליה למימר?

ומתרצינן: איידי דתנא דדמי לבהמה בחלבו, ודמי לחיה בדמו, דלא מתני בהו חצי חצי, שהרי אי אפשר שחצי חלבו יהא מותר וחציו אסור, וכן בדמו, משום הכי לא קא תני במתנות חצי.

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: כוי לדברי רבנן חייב בכולהו מתנות.

דתניא: כתיב בענין המתנות "שור", ומה תלמוד לומר "אם שור", למאי איכתב האי "אם"? לרבות את הכלאיים! וכתיב "שה", מה תלמוד לומר "אם שה"? לרבות את הכוי! (7)

ומקשינן: ורבי אליעזר, שפטר כלאיים וכוי מן המתנות, האי "אם" למה לי? הא לא יליף מינה לחייב במתנות?

ומתרצינן: מיבעי ליה לחלק! כי אם לא כתב "אם", סלקא דעתך אמינא שאינו חייב במתנות עד שישחוט גם שור וגם שה, קא משמע לן "אם" שור "אם" שה לחלק, דאם שחט חד מינייהו - חייב!

תוכן העניינים

חברותא על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה