חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - השוחט
פרק זה הינו המשך של הפרק הראשון העוסק בהלכות שחיטה.
דף כז.
המשנה מלמדת את שיעור השחיטה, ואת ההבדל בין בהמה לעוף בדין הזה.
מתניתין:
השוחט סימן אחד בעוף, והשוחט שנים בבהמה - שחיטתו כשרה.
ורובו של כל אחד ואחד מהסימנים הללו, כמוהו, שהשוחט את רובו הרי הוא כמי ששוחט את כולו, וזאת, לפי הכלל ש"רובו ככולו" (1).
רבי יהודה אומר: אף שעצם השחיטה היא כשרה כששוחט את הסימנים, אין השוחט שוחט כדין עד שישחוט גם את הוורידין שהדם זורם בהם, כדי להוציא את הדם. (2)
השוחט חצי מסימן אחד בעוף, (3) וכן השוחט אחד וחצי בבהמה, דהיינו, ששחט סימן אחד כולו, ועוד חצי מהסימן השני - שחיטתו פסולה, ואין אומרים כיון שבסך הכל הוא שחט את הרוב של שני הסימנים הרי הוא כמי ששחט את כולם, (4) אלא צריך הוא לשחוט את הרוב של כל סימן וסימן.
השוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה - שחיטתו כשרה. הגמרא מבארת מה המשנה מוסיפה כאן.
גמרא:
שנינו במשנתנו: השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה, שחיטתו כשרה.
ודייקינן: מלשון "השוחט", משמע דיעבד, אין, אבל לכתחילה לא ישחוט באופן זה.
ומקשינן: שנים בבהמה לכתחילה לא? עד כמה לשחוט וליזיל?! [כמה צריך להמשיך ולשחוט?!] הרי דין השחיטה הוא בסימנים, ואותם הוא שחט בשלימות, ובודאי שאין צריך לחתוך את כל הראש אפילו לכתחילה.
ומתרצינן: איבעית אימא, לשון דיעבד הולך אאחד בעוף, שבו הצריכו חכמים לשחוט את שני הסימנים לכתחילה, שמא לא ישחוט רובו של הראשון (5).
ואיבעית אימא, לעולם אין צריך לשחוט שני סימנים בעוף אפילו לכתחילה (6), ולשון דיעבד מתייחס להמשך המשנה, א"רובו של אחד כמוהו", שלכתחילה צריך לשחוט את כל הסימן בעוף, ואת כל שני הסימנים בבהמה (7).
עתה, הגמרא מביאה דברי תנאים ואמוראים שדרשו את דיני השחיטה מהתורה, ובתוך הדברים יבואר המקור לדין המשנה שצריך לשחוט שני סימנים בבהמה וסימן אחד בעוף.
יש אמוראים שלמדו דיני שחיטה משחיטה האמורה בקדשים, כי שחיטת הבהמה ביסודה שוה בחולין ובקדשים (8).
ונותנת הגמרא סימן של ראשי תיבות לדבריהם: סימן כמ"ש.
אמר רב כהנא: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר ולא ממקום אחר בגוף הבהמה? שנאמר בהקרבת קרבן "ושחט את בן הבקר" [ויקרא א ה], ולשון "שחט" [שח - חט] מורה על מקום השחיטה, שכן משמע: ממקום שבן הבקר שח, מתכופף, שם חטהו, נקהו, טהרהו. דהיינו, הכשירהו לאכילה על ידי שתוציא את דמו משם.
ומבארת הגמרא: ממאי דהאי "חטהו" - לישנא דדכוויי (9) הוא? [מאיפה נדע ש"חטהו" הוא לשון נקיון?]
דכתיב לגבי נגעי בתים "וחטא את הבית" [ויקרא יד נב]. והיינו שינקה ויכשיר את הבית מטומאתו.
ואיבעית אימא, יש ללמוד שחיטוי הוא לשון הכשר וטהרה, מהכא, דכתיב "תחטאני באזוב, ואטהר" [תהילים נא ט].
ודנה הגמרא מנין לרב כהנא ש"ממקום ששח שם חטהו" הוא הצואר?
ואימא, שמא נאמר, שמקום השחיטה הוא מזנבו, שהוא כפוף תמיד!
ומתרצינן: "שח", משמעותו היא שהוא מכופף עצמו, ולכן מכלל זה אתה למד שזקוף בדרך כלל בעינן. וזהו הצואר, שהוא זקוף כשהשור הולך, והשור מכופף אותו כשעומד ואוכל, ואילו הא, הזנב, שח ועומד הוא כל הזמן.
אך עדיין דנה הגמרא: ואימא שחיטה היא מאזנו, שיכול השור לכפוף אותה כשהוא רוצה?!
ומבארת: כיון ש"ושחט" נאמר בשחיטת קדשים ["ושחט את בן הבקר"], ובקדשים בעינן דם הנפש לזריקה על המזבח, כדכתיב "כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם" [ויקרא יז יא], הרי שהדם שהנפש יוצאת בו הוא המכפר וליכא בשחיטה באזנו דם הנפש.
אך עדיין דנה הגמרא: ואימא, שמא נאמר שאכן השחיטה היא באזנו, אלא שהיא באופן דקרע את אזנו, ואזיל עד דמטי [וילך עד שיגיע] לדם הנפש! (10)
ותו (11) מקשינן על רב כהנא: הרי הלכות שחיטה, שחמשה דברים פוסלים את השחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, מנלן? אלא, הרי בהכרח, גמרא [קבלה] הן, ש"הלכה למשה מסיני" הן. ואם כן, שחיטה מן הצואר נמי, גמרא היא! שהרי כל מהות ה"הגרמה" היא בכך שאין השחיטה נעשית בצואר, לפי שכך נאמר למשה מסיני. (12) ומוכח דלא כרב הונא, הלומד זאת מ"ושחט את בן הבקר".
וקרא "ושחט את בן הבקר" למאי אתא? לומר דלא לשוייה "גיסטרא", שלא יחתוך גם את המפרקת (13) ובכך יפריד את הראש מהגוף לגמרי, (14) שכן כך משמע מלשון "חטהו", שיוציא את דמו, ולא יותר. (15)
רב יימר אמר: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? אמר קרא בענין שחיטת חולין "וזבחת מבקרך ומצאנך, ואכלת" [דברים יב כא], לשון זבח מורה שממקום שדמו זב - חתהו! וכשחותך בצואר זב הרבה דם יותר מבמקומות אחרים בגוף.
ודנה הגמרא: מאי משמע דהאי "חתהו" - לישנא דמתבר הוא? [מאיפה נדע ש"חתהו" הוא לשון שבירה]?
דכתיב "אל תירא ואל תחת" [דברים א כא] ומשמעות "אל תחת" הוא אל תשבר.
ומקשינן: ואימא, שמא תאמר, תהא השחיטה מחוטמו, שהוא זב ליחה תמיד, שהרי לא רמוז במילה "זבח" זיבת דם דוקא!
ומתרצינן: יש משמעות שהדבר הזב, זב על ידי חתוי בעינן, דהיינו על ידי שחיטה, וזה דם, והאי ליחה זב מאליו הוא.
ומקשינן: ואימא תהיה השחיטה מלבו, שאם יחתוך שם יזוב דם רב?
ותו מקשינן: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, מנלן שהם פוסלים את השחיטה? אלא, בהכרח, גמרא, הלכה למשה מסיני היא, אם כן, שחיטה מן הצואר נמי, גמרא, הלכה למשה מסיני היא!
ושמא תאמר, אם הלכה למשה מסיני היא, אם כן, קרא ד"וזבחת" למאי אתא? לומר דלא לשוייה גיסטרא. שכן משמע מלשון "זב חתהו", שיחתוך רק עד המפרקת כדי שיזוב הדם, ואין צריך יותר.
דבי רבי ישמעאל תנא: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? שנאמר "ושחט את בן הבקר" [ויקרא א ה]. אל תקרי "ושחט" אלא "וסחט", ודרוש בו, ממקום שסח, שמוציא קול, דהיינו הגרון, משם חטהו, נקהו על ידי שתוציא את הדם ובכך תכשירהו לאכילה, וזהו הצואר.
ואימא, שמא תאמר, מלשונו צריך לשחוט, שאף הלשון מסייעת בהוצאת הקול!?
תשובתך, בעינן בשחיטה של קדשים, שבה מדבר הכתוב, הוצאת דם הנפש, כדי לזורקו על גבי המזבח, וליכא. שדם הלשון אינו דם שהנפש יוצאת בו.
אך עדיין קשה: ואימא תהיה השחיטה בלשון, באופן דקרע ואזיל, שיתחיל בחיתוך הלשון וימשיך ויקרע עד שיגיע למקום דם הנפש?!
ותו, עוד יש להקשות: הרי שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, מנלן שהן פוסלות בשחיטה? אלא בהכרח, גמרא היא, הן נלמדות מהלכה למשה מסיני, ואם כן, שחיטה מן הצואר נמי, גמרא הלכה למשה מסיני היא, ואם כן, קרא למאי אתא?
דלא לשוייה גיסטרא! שלא יחתוך את המפרקת, אלא יחתוך רק במקום שסח, שכך היא משמעות הכתוב: חטהו - הכשר אכילתו בלבד, ותו לא.
ותנא דתורת כהנים, מייתי לה, לומד ומביא את דין שחיטה מהצואר מדיני הקרבת הקרבן, מהכא: (16)
דתניא, רבי חייא אמר: מנין לשחיטה שהיא מן הצואר?
שנאמר בהקרבת בן בקר לעולה, "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים, את הראש ואת הפדר (17) על העצים אשר על האש אשר על המזבח" [ויקרא א ח].
שאין תלמוד לומר [שאין צריך לכתוב] בפסוק "את הראש ואת הפדר", לפי שאין סיבה שלא יקטירו את הראש והחלבים ככל האברים של העולה, ואם כן. מה תלמוד לומר [מה בא ללמדנו] "את הראש ואת הפדר"? והלוא ראש ופדר בכלל כל הנתחים המוזכרים בפסוק היו, ואם כן, למה יצאו ונכתבו במיוחד בפני עצמם?
לפי שנאמר קודם לכן בפרשה "והפשיט את העולה, ונתח אותה לנתחיה" [ויקרא א ז], ולאחר מכן נאמר לגבי ההקטרה "וערכו בני אהרן את הנתחים", והיה משמע שהנתחים האמורים לגבי הקטרה הם אותם הנתחים שנאמר בהם "והפשיט ונתח".
ואם כן, אין לי בכלל הקטרה אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה.
מנין לרבות להקטרה גם את הראש, שכבר הותז (18) בשחיטה. והיינו שכבר ניטלה ממנו חיותו בשעה שנחתכו סימניו, והרי הוא כאילו נפרד מהגוף (19) [ואין מפשיטים אותו, אלא הוא קרב כמות שהוא]?
תלמוד לומר בעולת הצאן, "ונתח אותו לנתחיו, ואת ראשו, ואת פדרו. וערך הכהן אותם על העצים אשר על האש" [ויקרא א יב]. הרי שפירטה התורה את הראש לומר שהוא בכלל ההקטרה כמו הנתחים הנערכים על העצים.
ומכאן ראיה שהשחיטה היא מהצואר, כי מדקאמר התנא שריבתה התורה שמקטירים את הראש "שכבר הותז", מכלל זה אתה למד דשחיטה מן הצואר, וכאילו הראש נפרד מהגוף.
ודנה הגמרא בדברי הברייתא: ותנא, פתח בראש ופדר האמורים בפרשה הראשונה בהקרבת בן בקר, ששם לשון התורה הוא "את הראש ואת הפדר", ומסיים ב"ראשו" ו"פדרו" האמורים בפרשה השניה בהקרבת צאן, ששם לשון התורה "ואת ראשו ואת פדרו"!
ומתרצינן: יש לתקן את לשון הברייתא ולהוסיף בה דברים והכי קאמר התנא בתחילת דבריו: מנין לרבות את הראש שכבר הותז? תלמוד לומר בבן הבקר "את הראש ואת הפדר", בפרשה הראשונה.
ודנה הגמרא: ו"ראשו" ו"פדרו" האמורים בפרשה השניה בעולת הצאן, למה לי?
מיבעי ליה לכדתניא בברייתא אחרת, דתניא: מנין לראש ופדר שקודמין להעלותם על הכבש לכל הנתחים?
תלמוד לומר "את ראשו ואת פדרו, וערך". למדה התורה כאן שמעלים את הראש ואת הפדר אל הכבש לפני שאר הנתחים.
דף כז:
וממשיכה הגמרא לדון: ופדר קמא דכתב רחמנא בקרבן שור, למה לי? שהרי הברייתא לא הסבירה אלא מפני מה הוצרכה התורה לפרט את הראש, אך לא הסבירה מדוע פירטה התורה את הפדר, והרי הוא בכלל הנתחים המופשטים?
ומשנינן: מיבעי ליה לכדתניא: כיצד הוא עושה את הקטרת הראש?
חופה את הפדר על בית השחיטה [מכסה עם הפדר את מקום השחיטה], ומעלהו על האש שעל המזבח, וזהו דרך כבוד של מעלה, שלא יהיה מקום החתך נראה מלוכלך בדם. ודבר זה למדנו מהפדר האמור בפרשה הראשונה, סמוך לראש.
ומביאה עתה הגמרא ברייתא אחרת, שבה מובאים דברי רבי אליעזר, שלמד ממקום אחר שהשחיטה היא מהצואר.
והאי תנא מייתי לה מהכא:
דתניא: נאמר בסוף הפרשה המדברת על טומאת נבלה, "זאת תורת הבהמה והעוף" [ויקרא יא מו] הקישה התורה את הבהמה אל העוף לענין הטומאה.
וכי באיזו "תורה" של טומאה שוותה בהמה לעוף, ובמה עוף שוה לבהמה? והרי אין טומאתם שוה.
כי בהמה, מטמאה נבלתה את האדם, הן במגע, כשנוגע בה, והן במשא, שאם נושא אותה היא מטמאתו אף בלי נגיעה בה. ואילו עוף אינו מטמא כשהתנבל, לא במגע ולא במשא.
ולעומת זאת, עוף, טומאתו חמורה מטומאת בהמה, שכן בשעה שהוא מתנבל הוא מטמא טומאה חמורה, בכך שהוא מטמא אפילו את הבגדים של האדם האוכל את נבלתו, אבית הבליעה, בשעה שנבלת העוף נמצאת בבית בליעתו של האדם.
ואילו נבלת בהמה, אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה. שאם תחבה לו חבירו לבית הבליעה, הוא אינו נטמא כלל, ואף בטומאת מגע אינו נטמא, כי מגע זה הוא מגע בית הסתרים (20).
ואם כן, באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?
לפי שלא מצאנו כתוב בתורה במפורש מצות שחיטה בעוף, ולכן, בא ההיקש לומר לך, מה בהמה יוצאת מידי טומאה מידי ואיסור נבלה בשחיטה, כדכתיב "ושחט את בן הבקר", אף עוף חולין יוצא מידי טומאתו ואיסורו בשחיטה. ומוסיפה הברייתא: אי [שמא נאמר] מה להלן, בבהמה, אין היא ניתרת אלא ברוב שנים, ולא בסימן אחד, אף כאן, בעוף, הוא ניתר רק ברוב שנים?
תלמוד לומר "זאת תורת", למעט את ההיקש, ולומר שאין שחיטת עוף דומה לשחיטת בהמה בכל דבר, אלא בעוף די בשחיטת סימן אחד.
רבי אליעזר אומר: באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה? אלא לומר לך, מה עוף קדשים שמצותו במליקה הכשרו מן הצואר שחותך את הסימנים, אף בהמה הכשרה מן הצואר בחתיכת הסימנים, ואין הבדל בין חולין לקדשים בבהמה (21). אי מה להלן במליקה הוא מולק ממול עורף שהוא מאחוריו של העוף (22), אף כאן בשחיטה ישחוט ממול עורף ולא מלפניו, תלמוד לומר "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" [ויקרא ה' ח'] מיעטה התורה ואמרה שדוקא ראשו של זה ממול עורף ואין ראשו של אחר ממול עורף, מכאן שהשחיטה היא מהצואר.
והוינן: ורבי אליעזר, האי "זאת", שדרש אותו תנא קמא, (23) מאי עביד ליה [איך הוא דורשו]?
ומשנינן: כשם שלפי תנא קמא למדנו מ"זאת" שלא צריך לשחוט שני סימנים בעוף כבהמה, כך לרבי אליעזר אי לאו "זאת", הוה אמינא נקיש בהמה לעוף לכל דבר ונאמר: מה חטאת (24) העוף די בה במליקת סימן אחד, שנאמר "ומלק את ראשו ולא יבדיל", אף בשחיטת בהמה די בסימן אחד, כתב רחמנא "זאת" למעט את ההיקש ולומר שצריך לשחוט שני סימנים בבהמה.
ועתה הגמרא מביאה תנא שלמד כתנא קמא, שעוף טעון שחיטה, אך למד בדרך אחרת שהוא טעון שחיטת סימן אחד בלבד (25).
תני בר קפרא: נאמר "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרומשת במים" [ויקרא יא מו]. הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים (26) הקרואים "נפש חיה הרושמת במים", להגיד שהעוף אמצעי ביניהם בדינו.
לחייבו בשחיטת שני סימנים, אי אפשר, מפני שכבר הוקש לדגים, הפטורים מן השחיטה לגמרי.
לפוטרו בלא כלום כדגים, אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה.
הא כיצד? - הכשרו בסימן אחד. והוינן בה: דגים, דלאו בני שחיטה נינהו, מנלן? מנין לנו שלא הוקשו הדגים לבהמה ועוף כדי לחייבם בשחיטה? (27)
אילימא, שמא נאמר, משום דכתיב "הצאן ובקר ישחט להם, אם את כל דגי הים יאסף להם" [במדבר יא כב], הרי שבאסיפה בעלמא סגי להו [באסיפה בלבד די להם] לדגים ואינם צריכים שחיטה.
אלא מעתה, גבי שליו שגם בו כתוב לשון אסיפה, דכתיב "ויאספו את השליו" [במדבר יא לב], האם הכי נמי נאמר דלאו בשחיטה היו אוכלים אותו? ! והא אמרת לפוטרו בלא כלום אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה. ובהכרח, לא משמע מלשון אסיפה שאין צריך לשחוט את הדבר הנאסף.
ומתרצינן: התם, בפסוק "ויאספו את השליו", לא כתיבא אסיפה במקום שכתוב שחיטה דבעלי חיים אחריני, ולא משמע מלשון אסיפה שאין צריך לשחוט (28).
אבל הכא, בפסוק "אם את כל דגי הים יאסף", כתיבא אסיפה במקום שכתוב שחיטה דבעלי חיים אחריני, שהרי נאמר שם "הצאן ובקר ישחט להם", ומכך שהתורה חילקה ביניהם, וכתבה לשון שחיטה בצאן ובקר ולשון אסיפה בדגים, משמע שאין הדגים טעונים שחיטה (29).
דרש עובר גלילאה, מבני הגליל: מפני מה נשתנו בעלי החיים בדין השחיטה?
בהמה - שנבראת מן היבשה בלבד, וחיותה בריאה וחזקה כי היא באה מדבר חזק, (30) לפיכך הכשרה הוא בשני סימנים. דגים - שנבראו מן המים בלבד, וחיותם חלשה, הכשרן ב"ולא כלום", כמו פירות.
עוף, שנברא מן הרקק, שיש בו תערובת עפר ומים - הכשרו בסימן אחד.
אמר רב שמואל קפוטקאה: תדע שכן הוא, שהעופות נבראו גם מהמים, (31) שהרי יש לעופות דמיון מסוים לדגים, בזה שעופות יש להן קשקשת ברגליהם כדגים.
במסכת בכורות [ה א] מובאות שאלות ששאל קונטריקון ההגמון את רבן גמליאל (32) על סתירות שיש, לכאורה בתורה, כדי לקנטרו. וכן התשובות שהשיבו רבן גמליאל. והגמרא כאן מביאה שאלה ותשובה אחת הקשורה לעניננו. (33)
ועוד שאלו: כתוב [פסוק] אחד אומר "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ" [בראשית א כ]. אלמא, ממים איברו, משמע שהעופות נבראו מהמים. ומאידך, כתיב בפסוק הקודם "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים". אלמא, מארעא איברו, משמע שהם נבראו מהארץ!
אמר לו רבן גמליאל: מן הרקק [תערובת עפר ומים] נבראו.
ראה רבן גמליאל את תלמידיו מסתכלים זה בזה, ותמהים על התשובה.
אמר להם רבן גמליאל: וכי קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש ועניתי לו תשובה לא נכונה? (34) אלא אכן מן המים בלבד נבראו, כמשמעות הפסוק האחד. ולמה נכתבו העופות בפסוק האחר יחד עם החיות שנבראו מהארץ? מפני שכתוב שם בהמשך הפסוק שהקב"ה הביאן אל האדם עם החיות לקרות להן שם, שכך כתוב בפסוק "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה, ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". וחלק הפסוק "ואת כל עוף השמים" מתייחס רק למה שכתוב "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו".
ויש אומרים, בלשון אחר שהובא קודם, שעוף השמים מוזכר בפסוק רק לענין קריאת שמות, אמר רבן גמליאל לאותו הגמון.
ובלשון הראשון, שמשמע ממנו שהעופות נבראו מהרקק, אמר להן לתלמידיו, כשראה שהם תמהים. מפני שנראה שהאמת היא שהעופות נבראו מהארץ, משום דכתיב "עוף השמים" על בהמשך למילה "ויצר", ולא משמע ש"עוף השמים" לא מתייחס לתחילת הפסוק. (35) ועתה, הגמרא מביאה דעה החולקת על הברייתות דלעיל, שדרשו מהיקש שעוף חייב בשחיטה. ולפי דעה זו, מדאורייתא אין חיוב שחיטה בעוף (36).
אך גם לפי דעה זו יש דין נבלה בעוף, והיא מטמאה את בגדי האוכל אותה בהיותה בבית הבליעה, מן התורה. אלא שהתורה מדברת בעוף שמת או שהרגוהו שלא על ידי חתיכת הסימנים, אבל אם חתכו את סימניו אלא לא שחטו אותו כהלכות שחיטה, הוא מותר באכילה, (37) ואפילו אם עשו בו נחירה, דהיינו שקרעו את הסימנים לאורכם, מהנחירים עד החזה. (38)
אמר רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה. שנאמר "ואיש אשר יצוד ציד חיה או עוף, ושפך את דמו וכסהו בעפר" [ויקרא יז יג]. לא אמרה התורה "ושחט" אלא "ושפך", לומר, כי בשפיכה של דמו בעלמא סגי.
ומקשינן: אי הכי, חיה נמי לא צריכה שחיטה מהתורה שהרי גם עליה כתוב "ושפך"!
ומתרצינן: חיה (39) - איתקש לפסולי המוקדשים. שהרי אמרה התורה בבהמות שהוקדשו ונפל בהם מום "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" [דברים יב טו], הקישה התורה את החיה לבהמה לענין שחיטה.
ומקשינן: עוף נמי איתקש לבהמה, דכתיב "זאת תורת הבהמה והעוף" (40)!
ומתרצינן: הא כתיב "ושפך את דמו", ואם נלמד מההיקש שהעוף חייב בשחיטה, יקשה למה לא כתבה התורה בעוף "ושחט" אותו.
ומקשינן: ומאי חזית דשדייה ליה על עוף, שדייה אחיה! [מה מכריח אותך לתת את לשון "שפך" על עוף ולא על חיה], הרי שניהם הוקשו לבהמה!? (41)
ומתרצינן: מסתברא כי כך יש לומר, משום דסליק מיניה [מפני שהמקרא עולה וגומר דבריו מהעוף] וסומך אותו ל"ושפך", שכן כתוב "ציד חיה או עוף, ושפך".
ומביאה הגמרא סימן למקור הקושיות על רבי יצחק בן פנחס:
סימן: נתנבל, דם, במליקה.
מיתיבי על רבי יצחק בן פנחס מהמשנה: השוחט ונתנבלה בידו בלי כוונה, או הנוחר והמעקר [עוקר את הסימנים ממקומם] בכוונה, פטור מלכסות את הדם, מפני שהתורה אמרה בכסוי הדם "חיה או עוף אשר יאכל", ולא דם נבילה.
ומוכיחה הגמרא: ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה, הרי נחירתו של העוף זו היא שחיטתו ומתירתו באכילה, ואם כן ליבעי כסוי! ואף שהעוף אסור באכילה מדרבנן, אין להקל ולפוטרו מחיוב כסוי דאורייתא! (42)
ומתרצינן: מי סברת [האם אתה סבור] שהמשנה עוסקת בעוף? לא, המשנה מדברת בחיה, הטעונה שחיטה מהתורה.
תא שמע מברייתא דלא כרבי יצחק בן פנחס: השוחט ואינו רוצה לאכול את הבשר, היות ואינו צריך אלא לדם, בכל זאת חייב לכסות את הדם, ולא יוכל להשתמש בו. (43) כיצד הוא עושה? או נוחרו או עוקרו, ונפטר בכך מכסוי הדם, כיון שהבשר אסור באכילה.
דף כח.
ומדייקת הגמרא: מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בעוף, שיש שימוש בדמו (44) דקא בעי ליה לדמיה ליניכא [שהוא צריך אותו להרוג את העש שבבגדים]. ומוכח מכאן שנחירה מנבלת את העוף מהתורה, ועל כן הוא פטור מכסוי, לפי שלא נשחט כדינו!
ומתרצינן: לא מדובר בעוף, כי אם בחיה, דקא בעי ליה לדמיה ללכא [שצריך לצבוע עור בצבע אדום, ומשתמש בדמה לצורך הצביעה].
תא שמע ממשנה במסכת זבחים [סח א] דלא כרבי יצחק:
דתנן, כהן אשר מלק עוף של קרבן בסכין, ולא בצפורנו כדין מליקה - מליקתו פסולה, והעוף מטמא בגדים אבית הבליעה, כדין נבלת עוף טהור.
ומדייקת הגמרא: ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה ומן התורה הכשרו על ידי חיתוך סימנים בכל אופן שהוא, נהי נמי דכי מלק מהעורף תבר ליה [שבר לעוף] שדרה ומפרקת לפני שמגיע לסימנים והויא לה העוף טרפה, מכל מקום אינו הורגו בכך (45), ואם כן, תהני [תועיל] לה סכין לטהרה מידי נבילה, כדין שוחט טרפה, שאין היא מטמאה טומאת נבילה. ואף שהעוף אסור מדרבנן אף לפי רבי יצחק, מכל מקום, טומאת נבילה אין לו. (46)
ומתרצינן: נחלקו תנאים בדבר הזה והוא [רבי יצחק בן פנחס] דאמר כי האי תנא -
דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר בפרשת פסולי המוקדשים שנפדו, "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור" [דברים יב כ]?
וכי מה למדנו מ"צבי ואיל" מעתה? הרי באותו פסוק כתוב במפורש דין פסולי המוקדשים שנאמר שם "הטמא והטהור יחדיו יאכלנו", ואין צורך לומר בו "איל וצבי"?
הרי זה [צבי ואיל] בא ללמד על בהמה, לפי פשוטו של מקרא, ונמצא למד ממנה.
מקיש כאן הכתוב את דין צבי ואיל לבהמת פסולי המוקדשין, (47) כדי ללמדך: מה פסולי המוקדשין דינם בשחיטה, שהרי נאמר שם בפרשה לעיל, "וזבחת מבקרך ומצאנך", [דברים יב כא] אף צבי ואיל ושאר החיות, דינם בשחיטה.
מוסיף רבי אלעזר הקפר: ועוף, אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.
ודנה הגמרא: מאחר שהוכחנו מהמשנה ששחיטת העוף היא מהתורה, מאן תנא דפליג עליה דרבי אלעזר הקפר?
רבי - היא. (48)
דתניא: רבי אומר, כתוב בתורה "וזבחת מבקרך ומצאנך, כאשר צויתיך" [דברים יב כא]. ולא מצאנו בתורה שנצטוו על שחיטת חולין. מלמד כאן הכתוב שנצטוה משה בעל פה הלכות שחיטה, ומקובל בידינו (49) שנצטוה על שחיטת הושט, ועל שחיטת הקנה, ועל רוב של סימן אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה. שנינו במשנתנו: השוחט אחד בעוף - שחיטתו כשרה.
איתמר: רב נחמן אמר: צריך לשחוט או וושט או קנה.
רב אדא בר אהבה אמר: צריך לשחוט דוקא וושט ולא קנה (50).
ומפרשינן לטעמייהו: רב נחמן אמר: או וושט או קנה, שכן "אחד" קתני במתניתין, אחד משמע כל דהו [איזה שיהיה].
רב אדא בר אהבה אמר: וושט ולא קנה, מאי "אחד" שכתוב במשנה? מיוחד שבסימנים, שהוא הוושט, לפי שחיות הבהמה תלויה בו יותר מבקנה, כי בהמה שיש לה נקב בקנה, כשרה, ואם יש לה נקב בוושט, טריפה. וכיון שהחיות תלויה בושט יותר, אין השחיטה ממיתה את העוף אלא כששוחטים או תו.
סימן שחט חצאין גרגרת פגימה דחטאת הע וף. הגמרא מביאה קושיא על רב נחמן מברייתא העוסקת בדין "עיקור".
הלכה למשה מסיני היא, שאם אחד מהסימנים נעקר ממקום חיבורו - השחיטה פסולה. (51) ואף על פי שבעוף אין צריך לשחוט שני סימנים, בכל זאת, צריך שיהיו שניהם מחוברים בשעת השחיטה.
מיתיבי: שחט את הוושט של העוף, ואחר כך נשמטה הגרגרת - השחיטה כשרה, כי לא היה פסול עד שנגמרה השחיטה, ובעוף שצריך לשחוט סימן אחד בלבד, נגמרה השחיטה כששחט את הוושט.
נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט - השחיטה פסולה, מפני שבשעת השחיטה לא היו שני הסימנים מחוברים (52).
שחט את הוושט, ונמצאת גרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה והשחיטה פסולה, אם לאחר שחיטה נשמטה והיא כשרה, דבר זה היה מעשה ושאלו חכמים ואמרו: כל ספק בשחיטה - פסולה (53).
ומקשינן על רב נחמן: מדנקטה הברייתא בדוקא שהשחיטה היתה בוושט, ואילו מקרה שהשחיטה היתה בגרגרת והושט נשמט לא קתני, משמע שהשחיטה כשרה רק בוושט!
ומתרצינן: באמת אם שחט את הגרגרת ונשמט הוושט היה אותו דין, ונקטה הברייתא נשמטה הגרגרת משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי [עשויה להשמט] יותר מהוושט.
תא שמע קושיא אחרת על רב נחמן מברייתא: שחט שני חצאי סימנין בעוף - השחיטה פסולה, מפני ששחיטת החצי של הסימן השני אינו משלים את החסרון שבסימן הראשון. ואין צריך לומר שהשחיטה פסולה אם עשה כן בבהמה הטעונה שחיטת רוב שני הסימנים.
רבי יהודה אומר: בעוף אין השחיטה כשרה (54) עד שישחוט את הוושט ואת הוורידין.
משמע מדברי רבי יהודה שיש לשחוט את הוושט דוקא, וחכמים שנחלקו עליו לא נחלקו אלא לענין זה שהוא מחייב לשחוט את הוורידין וחכמים פוטרים!
ומתרצינן: רבי יהודה לא מחייב לשחוט את הוושט דוקא אלא את הוורידין, ומשום דושט נמצא סמוך לוורידין והרוצה לשחוט אותם צריך לשחוט את הוושט. אמר רבי יהודה שצריך לשחוט את הוושט, אבל עצם השחיטה כשרה גם בקנה.
הגמרא מביאה ראיה לרב נחמן מברייתא המדברת בפסול שהייה בשחיטה. מי שהתחיל לשחוט והפסיק באמצע השחיטה ושהה כדי שיעור שחיטה - שחיטתו פסולה. אמנם אם החתך שעשה בהתחלה אינו מטריף את הבהמה או העוף, אין לחוש לפסול שהייה לפי שאפשר להתייחס לחלק הראשון של השחיטה כמי שאינו, והשחיטה התחילה אחרי השהייה.
תא שמע: שחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה אחרת וגמר - שחיטתו כשרה, לפי שאם נקרעה חצי גרגרת - אין זה טריפה עד שתקרע רובה.
ומוכיחה הגמרא שלא כרב אדא: מאי לאו [האם לא מדובר] בעוף שכשר בשחיטת סימן אחד, ומאי "גמרה" שכתוב בברייתא - גמרה לשחיטת גרגרת שהרי הברייתא מדברת על הגרגרת, ומוכח שהשוחט גרגרת בלבד בעוף - שחיטתו כשרה!
ומתרצינן: לא מדובר דוקא בעוף, אלא גם (55) בבהמה, שבה צריך לשחוט גם את הוושט לכולי עלמא, ומאי "גמרה" שכתוב בברייתא? - גמרה לשחיטה כולה, ולא לגרגרת בלבד, ואף בעוף צריך לשחוט את הוושט.
תא שמע קושיא אחרת על רב אדא מברייתא:
דתניא, הרי שהיה חצי קנה פגום - אין זו טריפה, ואם שחט והוסיף עליו כל שהוא וגמרו - שחיטתו כשרה, כי לא צריך שהשוחט ישחט את רוב הקנה, אלא צריך שהשחיטה תעשה את רוב הקנה שחוט.
ומקשינן: מאי לאו [האם לא מדובר] בעוף, ומאי "גמרו" שכתוב בברייתא? - גמרו לקנה שכן משמע שעל ידי שהוסיף כל שהוא גמר את השחיטה, ומוכח שדי בשחיטת הקנה בעוף!
ומתרצינן: לא מדובר בעוף, אלא בבהמה (56) וצריך לשחוט אף את הוושט, ומאי "גמרו"
- גמרו לוושט, וכוונת הברייתא שהשוחט עשה שני דברים, הוסיף כל שהוא בקנה ואחר כך גמרו לוושט.
תא שמע קושיא מברייתא על רב אדא: כיצד מולקין חטאת העוף? מתחיל מהעורף וחותך שדרה ומפרקת, ויזהר שיחתוך אותם בלא חתיכת רוב בשר שמהעורף עד הצואר, שאם יעשה כך כבר הרג את העוף עד שמגיע לוושט או לקנה, והרי הוא מולק עוף מת. הגיע לוושט או לקנה - חותך סימן אחד משניהם, ואז יוכל לחתוך רוב בשר עמו.
ממשיכה הברייתא: ובקרבן עולה של עוף יש מצות הבדלה שיבדיל את הראש מהגוף, וכשמגיע לסימנים צריך לחתוך שנים לפי דעה אחת, או רוב שנים לפי דעה אחרת. (57)
ומפורש בברייתא שקרבן בחטאת העוף, שדינו בסימן אחד, יכול למלוק איזה סימן שירצה.
ואמרינן: תיובתא דרב אדא בר אהבה, תיובתא!
והוינן: מאי הוי עלה [מה המסקנה]?
ותמהינן: וכי יש לשאול "מאי הוי עלה"!? והרי מוכח מהברייתא כרב נחמן, כדקאמרת?!
ומבארת הגמרא שיש אפשרות ליישב את התיובתא, כי דלמא בשחיטה צריך לשחוט דוקא את הוושט שבו תלויה חיות העוף יותר מהקנה, ושחיטת הקנה אין בה כדי להמית את העוף, ושאני התם במליקה, שאפשר למלוק את הקנה משום דאיכא שדרה ומפרקת לפני מליקת הקנה, וזה מספיק כדי להמית את העוף (58).
ולכן יש לדון: מאי הוי עלה?
תא שמע ראיה ממעשה שהיה שהלכה כרב נחמן: דההוא בר אווזא דהוה בי רבא, אתא כי ממסמס קועיה דמא [בא האווז כשהוא פצוע וצוארו מלוכלך בדם], והיה עליו לבדוק אם לא נטרף האווז על ידי פגם בקנה או בוושט (59).
אמר רבא: היכי נעביד [איך נבדוק] ונדע שאין בעוף דבר המטריף?