אור ברסלב
חברותא על חולין פרק ראשון - הכל שוחטין

חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ

פרק ראשון - הכל שוחטין

דף ב.

מתניתין:

הכל שוחטין, ושחיטתן כשרה (1) - חוץ מחרש שוטה וקטן, שאינם ראויים לשחוט, שמא יקלקלו את שחיטתן.

וכולן [וכפי שיבואר בגמרא מי הם "כולם"] ששחטו, ואחרים רואים אותן שהם שוחטים כהוגן, שחיטתן כשרה.

גמרא:

שנינו במשנה: הכל שוחטין.

ודנה הגמרא: מכך שנקט תנא דמתניתין בתחילת דבריו "הכל שוחטין", משמע שכוונתו לרבות בכך את כל אלו שנכללו ב"הכל" [כגון טמא, או מומר או כותי, כפי שיתבאר], ולומר שהם שוחטין אפילו לכתחילה.

ותימה, שמלשונו של התנא בסיום דבריו משמע איפכא, שנקט "ושחיטתן כשרה", ומשמע מהלשון הזה שכל אותם שהתרבו מ"הכל שוחטין" אינם ראויים לכתחילה לשחיטה, אלא רק בדיעבד, אם שחטו, שחיטתן כשרה!? ומשנינן: אמר ליה, תמה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי וכל היכא דנקט התנא לשון "הכל" לישנא דלכתחילה הוא, עד שאין אפשרות אחרת להעמיד את ביאור משנתנו שבא התנא לחדש ששחיטתן של אלו המתרבים מ"כל" היא רק בדיעבד!?

אלא מעתה, הא דשנינו בתחילת מסכת תמורה: הכל ממירין [אם הביאו בהמת חולין והעמידוה ליד קרבן, ואמרו: זו תהיה תמורת זו - מתקדשת בהמת החולין בקדושת הקרבן, והרי היא "קרבן תמורה"], אחד האנשים ואחד הנשים. האם הכא נמי נפרש שהלישנא "הכל ממירין" - לישנא דלכתחילה הוא!?

והרי דבר זה לא יתכן לאומרו, כי, והא כתיב "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב"!?

אלא, מוכח, שהלשון "הכל" יכול להיות גם לישנא של דיעבד, ואם כן, אפשר גם להסביר שכונת התנא במשנתנו היא לומר שכל אותם שהתרבו לשחיטה - שחיטתן כשרה רק בדיעבד.

אמר ליה רב אשי: התם, ב"הכל ממירין", שאני, כי מוכח שהוא לישנא דדיעבד, כדקתני טעמא בהמשך דברי התנא: לא שהאדם רשאי להמיר, אלא, שאם המיר - מומר [דהיינו שנתפסת בהמת החולין בקדושת קרבן], וסופג הממיר את הארבעים, על עבירת הלאו של "לא ימירנו".

אבל הכא, לישנא ד"הכל שוחטין" משמע שבא להתיר את שחיטתן לכתחילה, ולכן קשיא לן הסתירה מסיפא, דלישנא ד"ושחיטתן כשירה" הוא לשון דיעבד.

ופריך רב אחא בריה דרבא: אלא, הא דתנן "הכל מעריכין", מתחייבים להקדש את ערכם, או את ערכו של אדם אחר, לפי הערך הכתוב בתורה. (2)

וכמו כן הא דתנן "הכל נערכין", שלכולם יש "ערך" [שאפילו אדם שהוא מוכה שחין, שאין לו כל שיווי ממוני להמכר בשוק, אם אמר "ערכי עלי", או שמישהו אחר אמר עליו "ערכו עלי", חייב לתת את ערכו הקצוב בתורה].

וכמו כן הא דתנן "הכל נודרין" את את שיווי דמיהם או את דמיהם של אחרים להקדש. (3)

ההבדל בין המתחייב "ערך" או הנודר "דמים", הוא בכך ש"ערכו" של אדם קצוב בתורה, ואילו דמיו של האדם נקבעים לפי מחירו בשוק, אם ימכר לעבד.

ויש כמה חילוקים ביניהם, וכגון: מי שמתחייב ערכו של תינוק, שעדיין לא מלאו לו שלשים יום, הרי הוא פטור מכל וכל, שהרי רק לתינוק מבן שלשים יום והלאה קצבה התורה "ערך". אך מי שנודר דמיו של תינוק שכזה הרי הוא חייב להקדש דמים כפי השיווי של אותו תינוק להמכר בשוק.

וכן הא דתנן "הכל נידרין", שחייב הנודר ליתן את שיווי דמיהם של אותן שהוא נדר ליתן את דמיהן להקדש -

האם בכל אלה - הכי נמי דלכתחילה מעריכין ונודרין!?

והא כתיב [דברים כג] "וכי תחדל לנדור - לא יהיה בך חטא", ומשמע שכונת התורה לומר, שמוטב לו לאדם שלא ידור, כי אם הוא ידור יש חשש שיהיה בו חטא, כשלא ימלא את נדרו!?

וכתיב נמי בספר קהלת [פרק ה] "טוב אשר לא תדור - משתדור ולא תשלם".

ותניא: כתיב בספר קהלת [פרק ה] "את אשר תדור - שלם", ולאחר מכן כתיב "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם", ופירושו של הכתוב האחרון הוא: טוב מזה, מהנודר ומשלם, ומזה, מהנודר ואינו משלם, מי שאינו נודר כל עיקר. כי מי שרגיל לנדור הוא בא לידי חטא כשאינו שומר את נדרו, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כך היא משמעות דברי קהלת: הנודר צריך לשלם את נדרו, ועדיף שלא ידור מאשר ידור ולא ישלם. אבל טוב מזה שאינו נודר, ומזה שנודר ואינו משלם - מי שהוא נודר ומשלם!

ואפילו רבי יהודה דאמר נודרים לכתחילה, לא קאמר אלא באומר "הרי זו" לקרבן [או לצדקה] שאינו חייב באחריות ואין חשש שיכשל,

דף ב:

אבל אם אמר הרי עלי קרבן [או צדקה], שיש חשש דלמא פשע ולא יקיים נדרו, לא אמר רבי יהודה שנודרים לכתחילה.

ואם כן, תיקשי לרב אשי, שאמר כל היכא דקתני "הכל" הכוונה היא שעושין כן לכתחילה. שהרי בערכין ובנדרין הוא מקבל על עצמו התחייבות כספית ואין הוא נודר חפץ מסויים להקדש, ואם כן הכל מודים שאין לעשות כן לכתחילה, ובכל זאת קתני "הכל מעריכין ונודרין"!? אך רב אשי פרך לאידך גיסא:

וכל היכא דקתני "הכל" לאו דין לכתחילה הוא? וכי לא יתכן שינקוט התנא האי לישנא בדין שהוא לכתחילה!?

אלא, הא דתנן במסכת ערכין [ג ב]: הכל [לאתויי קטן] חייבים בסוכה. הכל [לאתויי קטן] חייבין בציצית (4) - האם הכי נמי נימא שכוונת התנא לומר דלאו לכתחילה הוא!?

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: "הכל חייבין" - לא קאמינא שהוא לשון דיעבד, שהרי כשאומר התנא "חייבין" מוכח שהוא דין לכתחילה, שחייבין לעשותו.

אמר ליה רב אשי: אלא, מעתה, דקתני במסכת מנחות [צג א]: הכל [ואפילו יורשין] סומכין על הקרבן, אחד האנשים ואחד נשים. האם הכי נמי נימא דלאו לכתחילה הוא? והא כתיב "וסמך ידו - ונרצה"?!

אמר ליה רב אחא בריה דרבא: אין! אכן איכא, יש מקומות שנקט התנא לישנא ד"הכל" שהוא לכתחילה, ואיכא, ויש מקומות שנקט התנא לשון "הכל" שהוא דיעבד!

אלא, הא קשיא לי לדבריך: "הכל" דקתני הכא במתניתין, ממאי דלישנא דלכתחילה הוא, עד דתקשי לך מתחילת דבריו של התנא לסוף דבריו? דלמא הכא "הכל" - לישנא דדיעבד הוא, ולא תקשי לך מידי!?

אמר ליה רב אשי: אנא, מהא דכתב התנא "שחיטתן כשרה" הוא דקא קשיא לי. כי מדקתני "שחיטתן כשרה", שהוא לישנא דדיעבד - מכלל זה אתה למד דהא דקתני בתחילה "הכל שוחטין" לכתחילה הוא, דאי הכל שוחטין גם הוא לישנא דיעבד, תיקשי לך - תרתי "דיעבד" למה לי?!

ולפיכך קא קשיא לי מרישא דמשמע דשוחטין לכתחילה לסיפא דמשמע דרק בדיעבד שחיטתן כשרה.

אמר רבה בר עולא: הכי קתני לכתחילה ודיעבד במתניתין: הכל שוחטין לכתחילה, לומר כי אפילו אדם טמא, שיכול לשחוט בח ולין.

ותמהינן: טמא שיכול לשחוט בחולין - מאי למימרא? מאי קא משמע לן שיכול לשחוט, והרי לא הוזהרו ישראל שלא לאכול בשר חולין טמא? (5)

ומבארינן: החידוש הוא שמותר לטמא לשחוט אפילו בחולין שנעשו על טהרת הקודש, שיש אנשים המקבלים על עצמם לנהוג טהרה באכילת חולין כבאכילת קודש כדי שאם יאכלו קדשים יהיו בקיאין בשמירתם.

וקסבר תנא דמתניתין כי חולין שנעשו על טהרת הקדש - כקדש דמו, שחייב מי שקיבל על עצמו לאכול חולין בטהרת הקודש לנהוג בהם בשמירתם מטומאה כאילו היו קודש ממש, ובכל זאת יכול אדם טמא לשחוט לכתחילה בסכין ארוכה חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא חיישינן שמא יגע בבהמה ויטמא אותה.

כיצד הוא עושה, לשחוט מבלי לטמא?

מביא סכין ארוכה ושוחט בה, כדי שלא יגע בבשר.

עד כאן הוא ביאור הרישא של המשנה דהכל שוחטין לכתחילה.

והא דקתני ואם שחטו שחיטתן כשירה דמשמע דיעבד, כונת המשנה לומר כי במוקדשים, דהיינו, קרבנות, לא ישחוט הטמא אפילו בסכין ארוכה, כי שמא יגע בבשר, והרי הוא מוזהר מן התורה לשמור את הקדשים שלא יטמאו, והלכך גזרו חכמים שלא ישחוט אפילו בסכין ארוכה כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

ואם שחט הטמא, ואומר: ברי לי שלא נגעתי ולא טמאתי את הבשר - שחיטתו, בדיעבד, כשרה.

חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו בחולין גרידי [שלא קיבל עליו טהרה בהן], אם שחטו בדיעבד, נמי לא מכשרינן לשחיטתם.

כי אין מוסרין לחרש שוטה וקטן לשחוט, ואפילו אחרים רואים אותן.

שמא ישהו בשעת השחיטה ולא יעשו אותה כאחת,

או שמא ידרסו, שילחצו על הסכין בכח עד שייחתכו הסימנים ולא יוליכו ויביאו את הסכין,

ושמא יחלידו, שישחטו על ידי נעיצת הסכין מתחת לעור, או בין שני הסימנים.

וכיון שהם מועדים לקלקל, עד שאין מוסרים להם לשחוט אפילו כשאחרים רואים את השחיטה, אם שחטו בדיעבד שחיטתם פסולה, מחמת החששות האלה.

שנינו בסיפא של המשנה: וכולן ששחטו, ואחרים רואין אותן - שחיטתן כשרה.

ודנה הגמרא: אהייא קאי האי "וכולן ששחטו"? אילימא דקאי אחרש שוטה וקטן, ומשום דעלה קאי, שהוי המשך לדין חרש שוטה וקטן, הכתובים במשנה לפני כן, אם כן, תיקשי - אמאי קתני "וכולן" ששחטו שחיטתן כשרה, שלשון זה כולל עוד שוחטין, בנוסף לחרש שוטה וקטן, והרי כיון דקאי על חרש שוטה וקטן - "ואם שחטו" מיבעי ליה למיכתב.

אלא אטמא בחולין קאי, שאם שחטו טמאים, שחיטתן כשרה, בדיעבד.

ופרכינן: טמא בחולין - הא אמרת: לכתחילה נמי שחיט?!

ואלא, קאי אטמא במוקדשים, שלכתחילה לא ישחט, ואם שחט ואחרים רואים אותו שלא נגע בבשר שחיטתו כשירה.

ותמהינן: אי איירי מתניתין בטמא במוקדשים, אמאי בעינן "ואחרים רואים אותן", והא בברי לי שטוען השוחט שלא טימא אותם סגי?!

ומשנינן: מתניתין איירי היכא דליתיה השוחט קמן דנשייליה.

ודנה הגמרא: וכי האי דינא דטמא לא ישחוט במוקדשים לכתחילה, ואם שחט שחיטתו כשרה, האם ממתניתין דהכא נפקא לן? והיינו, האם במשנתנו סתם רבי דין זה? והרי ממתניתין דהתם, במסכת זבחים, נפקא לן האי דינא!? דתנן: כל הפסולין לעבודת הקרבנות ששחטו קרבן - שחיטתן כשרה, משום שהשחיטה כשרה בקדשים אפילו בזרים, בנשים, ובעבדים, ובטמאים [על אף שהם פסולים לעבודות אחרות], ואפילו אם שחטו הפסולין בקרבנות שהם קדשי קדשים - שחיטתן כשרה!

ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר, שיזהרו שלא יטמאוהו ויפסלוהו!

ומוכח דשחיטה של טמאים במוקדשים אינה לכתחילה, דהא קתני "שחיטתן כשרה", שהוא לישנא דדיעבד!?

ומשנינן: הכא, שנה רבי את עיקר הדין, לפי שפרק זה עוסק בעניני שחיטה, ואילו התם שנה רבי דין זה איידי דתנא שאר פסולין, ולפיכך תנא נמי טמא במוקדשים.

ואי בעית אימא תריץ איפכא: התם, במסכת זבחים, סתם רבי את עיקר דינא, כיון דבקדשים קאי, ואילו הכא, איידי דתנא דינא דטמא בשחיטת חולין תני נמי טמא במוקדשים!

ותו הוינן בה: האי טמא - דאיטמא במאי?

אילימא דאיטמי במת, (6) ונהיה בכך טמא בדרגת "אב הטומאה" [שהרי מת עצמו הוא בדרגת אבי אבות הטומאה], הרי אם כן, בנגעו בסכין הרי הוא מטמא אותה בטומאה חמורה כמותו, שהרי "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת" אמר רחמנא,

דף ג.

ומכאן למדנו כי חרב הנוגע במת הרי הוא טמא בדרגת טומאה כחלל עצמו, (7) שכל כלי מתכות הנוגעים בטומאת מת הראויה לטמא כלים [וכגון אבי אבות הטומאה ואב הטומאה שהן שתי דרגות בטומאה המטמאים כלים, אבל טומאה שהיא במדרגת "ראשון לטומאה" ולמטה אינה מטמאה כלים] מקבלים את דרגת הטומאה של המטמא אותם. והיינו, אם נגעו כלי מתכות במת הרי הם טמאים במדרגת אבי אבות הטומאה, ואם נגעו באב הטומאה [וכגון באדם שנגע במת], הרי הם נעשים אב הטומאה.

ואם כן, תיקשי, כיצד יכול הטמא לשחוט קרבן? והרי כיון שאותו טמא, שנגע במת ובא לשחוט את הקרבן, אב הטומאה הוא - לטמייה לסכין בנגעו בה, ותהיה הסכין טמאה כמותו באב הטומאה, ואזל סכין בשעת השחיטה וטימיתיה לבשר?! (8)

אלא, בהכרח, לא איירי הכא שנטמא האדם הטמא בטומאת מת, אלא איירי דאיטמי בטומאת שרץ, ואז הוא נעשה ראשון לטומאה, ואינו מטמא כלים.

ואי בעית אימא, לעולם איירי דאיטמי במת, וכגון שלא שחט בסכין של מתכת אלא איירי שבדק קרומית של קנה העשויה עץ, ושאין בה בית קיבול, וקיימא לן שפשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה, ושחט בה!

דתניא: בכל שוחטין: בין בצור של אבן, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה העשויה מעץ.

אביי אמר: הכי קתני: הכל שוחטין, ואתי הכל לרבויי - ואפילו כותי!

במה דברים אמורים, כשישראל עומד על גביו.

אבל, אם לא עמד הישראל על גביו כל משך זמן השחיטה, אלא היה הישראל יוצא ונכנס, לא ישחוט הכותי. ואם שחט, חותך הישראל כזית בשר מהבהמה ששחט הכותי, ונותן לו לכותי לאכול.

אם אכלו הכותי, מותר לישראל לאכול משחיטתו. שאין הכותי חשוד לאכול נבילות וטריפות. ומדאכלו, מוכח ששחט כראוי. אבל אם לא אכלו הכותי עצמו, אין לסמוך ששחט כראוי מזה שהוא מאכיל לישראל, על אף שאסור להאכיל דבר האסור מדין "לפני עור לא תתן מכשול", כי הכותים מפרשים שה"מכשול" האמור בפסוק הוא מכשול של אבן וכדומה, ולא מכשול באיסור, ואם כן לא מוכח מהא דהם נותנים לישראל לאכול מהבשר השחוט שאכן הם שחטו אותו כהלכתו, ואסור לאכול משחיטתו.

חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו אם שחטו דיעבד נמי לא אוכלין משחיטתן, כי שמא ישהו [שהו], שמא ידרסו, ושמא יחלידו.

ודנה הגמרא: אליבא דאביי, הא דקתני וכולן ששחטו שחיטתן כשירה, אהייא קאי?

אילימא דקאי אחרש שוטה וקטן, הרי עלה קאי, שזהו המשך הדברים, ואם כן "ואם שחטו", בוי"ו החיבור, מבעי ליה למכתב, ואמאי נקט "וכולן ששחטו"!?

אלא" וכולן ששחטו" קאי אכותי, שנכלל בתחילת המשנה ב"הכל שוחטין".

ותמהינן טובא: הא אמרת כשישראל עומד על גביו של הכותי שחיט אפילו לכתחילה, ואם כן כיצד אמרת דהא דקתני בסיפא דכשאחרים רואין אותן שחיטתן כשירה בדיעבד קאי אכותי!? ומסקינן: קשיא לביאורו של אביי!

אמר רבא, ותמה על אביי: וכי כאשר כותי שוחט וישראל יוצא ונכנס לכתחילה לא ישחוט הכותי?

והתנן: המניח עובד כוכבים בחנותו, ויש באותה חנות יין, וישראל יוצא ונכנס לחנות - מותר אותו היין שבחנות ואינו נאסר מחשש שמא ניסך העובד כוכבים את היין לעבודה זרה. (9)

ומוכח, דהא דישראל יוצא ונכנס מוריד את כל החששות, ומותר לכתחילה.

ודחינן: התם בדין היין מי קתני דלכתחילה מניח הישראל את העובד כוכבים להשאר בחנות עם היין? הרי המניח עובד כוכבים בחנותו קתני, שהוא לישנא של דיעבד!

אלא מהכא איכא למיפרך: אין השומר את היין ממגע עובד כוכבים צריך להיות יושב ומשמר את היין בקביעות, (10) אלא אף על פי שיוצא ונכנס הרי היין מותר?!

אלא אמר רבא: הכי קתני: הכל שוחטין, ואפילו כותי.

במה דברים אמורים, כשישראל יוצא ונכנס. אבל אם בא הישראל לאחר השחיטה ומצאו לכותי שכבר שחט, חותך הישראל כזית בשר ונותן לו לכותי לאכול. אכלו הכותי לכזית בשר, מותר לישראל לאכול משחיטתו. אבל אם לא אכלו, אסור לישראל לאכול משחיטתו.

והמשך המשנה הוא: חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו אם שחטו דיעבד נמי לא מכשרינן לשחיטתן, מחמת החשש שמא ישהו, ושמא ידרסו, ושמא יחלידו.

ודנה הגמרא אליבא דאוקימתא דרבא: "וכולן ששחטו", דקתני בסיפא שחיטתן כשרה - אהייא קאי?

אילימא אחרש שוטה וקטן, הרי עלה קאי, ואם כן "ואם שחטו" מיבעי ליה למיכתב.

אלא אכותי קאי, לומר ששחיטתו כשרה בדיעבד, והא לא מצית למימר הכי, כי הא אמרת שאפילו לא היה הישראל נוכח בכל שעת שחיטתו של הכותי אלא רק היה יוצא ונכנס - שחיט הכותי לכתחילה?!

ומסקינן: קשיא אליבא דאוקימתא דרבא.

רב אשי אמר: הכי קתני: הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר! ומבארינן: מומר למאי? מומר לאכול נבילות לתיאבון, שאם אינו מוצא בשר שחוטה הוא אוכל בשר נבילה.

וכדרבא, דאמר רבא, ישראל שהוא מומר, לדבר זה שהוא אוכל נבילות לתיאבון, הבא לשחוט,

דף ג:

בודק הישראל סכין ונותן לו למומר הזה, ומותר לאכול משחיטתו, דמאחר שיש לו סכין בדוק לא שביק התירא ואכיל איסורא, והרי הוא שוחט כהלכה בסכין שבדק הישראל.

אבל אם לא בדק הישראל את הסכין ונתן לו אותה - לא ישחוט אותו מומר, שמא סכינו פגומה, ולא יטרח אותו המומר לחפש סכין הראויה לשחיטה אלא ישחוט בסכין הפגומה. ואם שחט המומר בסכין שלא נבדקה, בודק הישראל סכינו אחריו [אחר שחיטה] ואם נמצאת סכינו יפה - מותר לאכול משחיטתו. ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו.

חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד נמי לא ישחטו, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.

והוינן בדברי רב אשי: לדבריו, הא דקתני במתניתין "וכולן ששחטו" אהייא קאי?

אילימא אחרש שוטה וקטן, והרי עלה קאי, ואם כן "ואם שחטו" מיבעי ליה למיכתב.

אלא קאי אישראל מומר ששחט.

ודנה הגמרא: אי דבדק סכין ונותן לו - הא אמרת שוחט לכתחילה, ואילו לשון ש"שחטו" משמע בדיעבד.

אלא, דלא בדק.

ופרכינן ממה נפשך: אי דאיתיה לסכין - ליבדקיה השתא, ולמה לי ראיית אחרים שראו ששחט כראוי?

ואי דליתיה לסכין, כי אחרים רואין אותו מאי הוי? והרי דלמא בסכין פגומה שחיט?!

ומסקינן: קשיא!

רבינא אמר: הכי קתני: הכל שוחטין, ופירוש "הכל" - כל אלו שהם מומחים, שיודעים הלכות שחיטה, שוחטין.

וקא משמע לן שדיינו שהם מומחים בהלכות שחיטה, ואף על פי שאין הם מוחזקין לשחוט כהלכה, שלא ראינום שלש פעמים כיצד הם שוחטים, אם ידיהם מאומנות היטב למלאכת השחיטה, ואם הם אינם נרתעים [ומתעלפים] בראותם את דם השחיטה ובאים על ידי כך לשהיה.

במה דברים אמורים דחשיבי מומחין, שיודעין בו בשוחט שיודע לומר הלכות שחיטה. אבל, אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה - לא ישחוט!

ואם שחט - בודקין אותו:

אם יודע לומר הלכות שחיטה - מותר לאכול משחיטתו.

ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו!

חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד ויודעין הלכות שחיטה, נמי לא מכשרינן לשחיטתן, דתמיד הם מוחזקים לקלקל - שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ודנה הגמרא: וכולן ששחטו אהייא קאי?

אילימא אחרש שוטה וקטן? הרי עלה קאי, ואם כן "ואם שחטו" מבעי ליה למכתב!?

אלא, קאי א"שאין מומחין", שאם אחרים רואים את שחיטתן היא כשרה בדיעבד.

ופרכינן: בבודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה סגי ולא בעינן שיראו אותו כשהוא שוחט!?

ומשנינן: הכא איירי דליתיה לקמן דלבדקיה.

ואיכא דאמרי:

רבינא אמר: הכי קתני: "הכל שוחטין" - הכל, שהם מוחזקין, שראינום ששחטו כמה פעמים כראוי - שוחטין.

מוחזקין - אף על פי שאין מומחין! דלא ידעינן אם יודעים לומר הלכות שחיטה.

במה דברים אמורים - ששחטו לפנינו ב' וג' פעמים, ולא נתעלף, שלא נחלש השוחט ממראה הדם והחיתוך בשעה ששוחט. אבל אם לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים, ולא נוכחנו אם מתעלף אם לאו - לא ישחוט, כי שמא יתעלף ותפסל שחיטתו, שלא ישחוט כראוי.

ואם שחט ואמר: ברי לי שלא נתעלפתי - שחיטתו כשרה! חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דיעבד נמי לא מכשרינן לשחיטתייהו כי שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו.

ודנה הגמרא: "וכולן ששחטו" - אהייא קאי?

אילימא אחרש שוטה וקטן - הרי עלה קאי, ואם כן, "ואם שחטו" מיבעי ליה למכתב.

אלא אשאין מוחזקין קאי, דלכתחילה לא ישחטו, ואם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה.

ופרכינן: והאמרת ד"בברי לי שלא נתעלפתי" סגי?!

ומשנינן: הכא איירי דליתיה קמן דלישייליה!

והשתא מבארינן מדוע לא תירצו כל הני אמוראי שהעמידו את דברי המשנה בכמה אוקימתות כדברי חבריהם.

רבינא ורבה בר עולא - כאביי ורבא דאוקמי בשחיטת כותי, וכרב אשי דאוקים בשחיטת מומר, לא אמרי, משום דקשיא להו הא דקתני "וכולן" ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה בדיעבד, ולדבריהם שחיטתן כשרה לכתחילה [שחיטת כותי לאביי ולרבא, ושחיטת מומר לרב אשי].

וכמו כן, כולהו אמוראי כרבה בר עולא, דאוקי בשחיטת טמא, לא אמרי, כי להך לישנא דאמרת אליבא דרבה בר עולא דהכא הוא עיקר דין שחיטת טמא, קשיא להו: הרי אדרבא, התם, במסכת זבחים עיקר, דבקדשים קאי, ולא בעי למיתני הכא.

ואילו להך לישנא דאמרת אליבא דרבה בר עולא כי התם בזבחים הוא עיקר דינא דשחיטת טמא והכא איידי דתנא טמא בחולין תנא נמי טמא במוקדשין, קשיא להו: שחיטת טמא בחולין גופיה לא איצטריך ליה למתני כלל, כי חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמי, שלא חלה עליו החובה להזהר מטומאתם ופשיטא שטמא יכול לשחוט.

כולהו אמוראי כרבינא לא אמרי. להך לישנא דאמר - מומחין אין, שאין מומחין לא, פליגי הנך אמוראי עליו משום דקא סברי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואין צריך לבודקם.

ואילו להך לישנא דאמר - מוחזקין אין, שאין מוחזקין לא, פליגי עליו כי לעלופי לא חיישינן!

רבא לא אמר כאביי - כי קושייה שהקשה לאביי מהמניח עובד כוכבים בחנותו.

אביי לא אמר כרבא, דהוכיח שבמקום שישראל נכנס ויוצא שוחט הכותי לכתחילה מהא דתנן בדין יין נסך שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא דיו שיהיה נכנס ויוצא, משום דקסבר דלא דמו להדדי, כי התם לא ראינו שנגע עובד הכוכבים ביין בשעה שיצא השומר, אבל הכא נגע הכותי בודאי בבהמה, שכיון ששחטה יש לנו לחוש שמא בזמן קצר הוא שהה או דרס, ולכן אין כאן את ההיתר של ישראל יוצא ונכנס.

רב אשי לא אמר כתרוייהו, לא כאביי ולא כרבא, כי קסבר רב אשי כותים "גרי אריות" הן, שלא התגיירו אלא מפחד האריות ואין גירותן גרות אלא גויים הם, ולכן שחיטתן פסולה.

אביי לא אמר כרב אשי דאוקי במומר, כי לא סבירא ליה הא דרבא שאמר מומר לתיאבון בודק סכין ואוכל משחיטתו.

אלא רבא - מאי טעמא לא אמר כשמעתיה, שמומר לתיאבון כשר לשחוט בסכין בדוק, ואיירי מתניתין במומר, וכדאוקמא לה רב אשי!? ומשנינן: רבא - לדבריו דאביי קאמר [ואביי לא סבירא ליה הא דאמר רבא שמומר לתיאבון בודק סכין ואוכל משחיטתו], ולכן קאמר ליה רבא אמאי לא קא מוקמית לה ביוצא ונכנס ששחיטתו כשרה לכתחילה, וכדמוכח לה ממתניתין דיין נסך שאין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא דיו שיהיה יוצא ונכנס. וליה [לרבא עצמו] לא סבירא ליה דבעינן לאוקמי בנכנס ויוצא, אלא מוקי לה במומר לתיאבון, שבודק סכין ונותן לו, ואוכל לכתחילה משחיטתו. ואם לא בדק - בודק סכינו אחריו ושחיטתו כשרה בדיעבד.

תנו רבנן: שחיטת כותי - מותרת!

במה דברים אמורים, כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כהלכה, אבל, אם בא ומצאו ששחט - חותך הישראל כזית בשר ונותן לו לכותי. אכלו הכותי - מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו!

דף ד.

כיוצא בו, אם מצא הישראל בידו של הכותי (תחילת העמוד) דקוריא [מחרוזת] של צפרים שחוטות - קוטע הישראל ראשו של אחד מהן, ונותן לו לכותי. אכלו הכותי לראש הצפור - מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו!

אביי, דאמר לעיל דאם היה הישראל רק נכנס ויוצא אסור לאכול משחיטתו - דייק מרישא דברייתא כדבריו.

רבא, דהתיר את שחיטתו אם היה ישראל נכנס ויוצא - דייק מסיפא דברייתא כדבריו.

ומבארינן: אביי דייק מרישא דקתני דשחיטת כותי מותרת כשישראל עומד על גביו - טעמא משום דישראל עומד על גביו הוא דשרינן, אבל אם היה רק נכנס ויוצא - לא מכשרינן לשחיטתו!

ואילו רבא דייק מסיפא: טעמא דבא ומצאו ששחט הוא דצריך לבודקו אם יאכל ואם לאו, אבל אם היה הישראל יוצא ונכנס בשעת שחיטת הכותי שפיר דמי, ושוב אין צורך לבודקו אם יאכל ממנה.

ופרכינן: ולאביי - קשיא דיוקא דדייק רבא, מדקתני סיפא בא ומצאן שחוטין הרי הוא בודק את הכותי אם אוכל משחיטתו, ומשמע שאם היה הישראל יוצא ונכנס בשעת שחיטה אין צורך לבדקו.

ומשנינן: אמר לך אביי: "יוצא ונכנס" נמי, "בא ומצאו" קרי ליה! כיון שלא היה הישראל נוכח במשך כל זמן השחיטה הרי אחר השחיטה הוא בגדר של "בא ומצא" כשהם שחוטין.

ותו פרכינן: ולרבא - קשיא רישא, דמשמע דרק היכא דישראל עומד על גביו שרי ולא בנכנס ויוצא.

ומשנינן: אמר לך רבא: "יוצא ונכנס" נמי

- כ"עומד על גביו" דמי.

והשתא הוינן בהמשך הברייתא, דקתני: כיוצא בו, מצא בידו דקוריא של צפורין - קוטע ראשו [של אחד הצפורין ונותן לו].

ואמאי שרי לאכול אחר שאכל הכותי את ראשו של אחד הצפורים, ליחוש דלמא האי, אותו ציפור בלבד, הוא דהוה שחיט שפיר, ולכן אכלו, כיון שהכירו שנשחט כראוי על ידו, אך הרי יתכן שאת שאר הציפורים הוא שחט שלא כהלכה [ואין הוא חושש שישראל יאכל אותן], ומנלן להסתמך על אכילת ראשו של אחד הציפורים כדי להתיר את אכילת שאר הציפורים?

אמר רב מנשה: [סימן מכני"ס איזמ"ל בזכרי"ם] הכא איירי במכניסן הישראל לציפורים תחת כנפיו בשעה שבודק את הכותי, שאין הכותי יודע לאיזה עוף שייך הראש שאכל.

ואכתי פרכינן: ודלמא סימנא הוה יהיב ליה לכותי בגויה של אותו הראש של הציפור, ולפיכך אכלו, וממילא אין ראיה שהאחרים נשחטו כהלכה!?

ומשנינן: אמר רב משרשיא: הכא איירי דממסמס ליה מסמוסי, שהישראל מעך וכתש את ראש העוף כך שגם אם היה בו סימן הוא נימוח, ואין להכירו.

ופרכינן: אכתי כיצד סמכינן על אכילת ראש העוף על ידי הכותי - ודלמא קסברי כותים כי אין שחיטה לעוף מן התורה, כיון שלא נאמר בתורה "זביחה" בעוף אלא בבהמה בלבד, ואם כן יתכן ולא שחט כהלכה ובכל זאת אוכל את הראש משום דקסבר אין איסור באכילת עוף שלא נשחט כראוי!?

ודחינן: ולטעמיך, דחששת שמא סוברים הכותים שאין שחיטה לעוף מן התורה, אם כן, הלכות שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור - מי כתיבן? ואמאי לא חיישת לשחיטת כותי בבהמה [שאחר כך אכל ממנה כזית] שמא אין מקפידים הכותים על הלכות אלו, והרי הלכות אלו אינן כתובות במפורש בתורה אלא הן הלכה למשה מסיני?

אלא, בהכרח, כיון דאחזיקו בהו הכותים בשמירת אותן ההלכות - אחזיקו בהו. ותו ליכא למיחש שמא אינם מקפידים על הלכות אלו. ואם כן, הכא נמי, ביחס לשחיטת עוף, כיון דאחזיקו בשחיטת עוף - אחזיקו.

תוכן העניינים

חברותא על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה