חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ
פרק עשירי - הזרוע והלחיים · דף קלא:
שלשה שבתבואה: (תחילת העמוד) הלקט השכחה והפאה. מנלן?
דכתיב "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך" וגומר. היינו פאה ולקט. ונאמר עוד "כי תקצור קצירך בשדך, ושכחת עומר בשדה", דהיינו שכחה.
שנים שבאילן דהיינו השכחה והפאה, מנלן?
דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", ותנא דבי רבי ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו. והיינו פאה [כפי שנתבאר לעיל]. וממה שכתוב "אחריך" דרשו: זה שכחה, וכדלעיל ששכחה אינה אלא לאחריו (1).
וכולן אין בהן טובת הנאה לבעלים. מאי טעמא?
משום שבכל אלו לשון עזיבה כתיבא בהו, ומשמעות לשון "עזיבה" היא שיניחן במקומן בהפקר ולא שיחלקם כרצונו. [והיינו שבחלק נאמר "תעזוב". ובחלק נאמר "תהיה" שמשמעותו עזיבה, שישאירם במקומם ואינו נותנם בעצמו כרצונו].
ומבררת הגמרא את מקור הדין ששנינו בברייתא "ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו" - דכתיב "ולקט קצירך לא תלקט - לעני ולגר תעזוב אותם" - להזהיר עני על שלו. וכך נדרש מקרא זה: "ולקט קצירך לא תלקט - לעני!" דהיינו שאת העני נמי אני מזהיר שלא ילקט.
ומה ששנינו "ומעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים" - מאי טעמא? - כי לשון "נתינה" כתיבא ביה. שנאמר "ונתת ללוי לגר וליתום ולאלמנה", ולשון נתינה משמעותה שבידו ליתן למי שירצה.
ומה ששנינו לגבי מעשר עני המתחלק בתוך הבית "ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו" - מנלן?
דאמר רב אילעא: גמר גזרה שוה "לגר - לגר" מהתם - מלקט, שנאמר בו "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר". ודרשו: מה להלן בלקט מוזהר עני על שלו כמו שדרשו לעיל, אף כאן - במעשר עני (2), מוזהר עני על שלו (3).
שנינו בברייתא: ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים והקבה אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי.
ומדייקת הגמרא: הא מלוי לכהן - מוציאין את המתנות ! אלמא איקרו הלויים "עם", ולכן נוטלין מהן את המתנות משום שנאמר "מאת העם זובחי הזבח", ולכאורה תמוה שהרי לעיל מסתפק רב אם לויים נקראו" עם"?
ומבארת הגמרא: מה ששנינו שמוציאין מלוי לכהן - מדובר על "כגון זרוע" ולא על "זרוע" ממש. ומאי ניהו "כגון זרוע"? - מעשר ראשון! שאותו מוציאין מלוי לכהן [ומה שהעדיפה הברייתא להגדיר זאת "כגון זרוע" משום שהפסוק "מאת העם זובחי הזבח" נאמר לגבי זרוע לחיים וקבה, ולכן רצתה לדמותו לזרוע].
ותמהה הגמרא: "מעשר ראשון"?! הרי דלוי הוא לכתחילה, ואיך מוציאין אותו ממנו ונותנין לכהן?
ומבארת: כרבי אלעזר בן עזריה היא, שלדעתו מעשר ראשון ניתן לכהן.
דתניא: תרומה ניתנת לכהן, מעשר ראשון ללוי, דברי רבי עקיבא. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון ניתן אף לכהן (4).
ומקשה הגמרא: אימר דאמר רבי אלעזר בן עזריה שמעשר ראשון ניתן "אף לכהן", אבל לתת דווקא לכהן ולא ללוי מי אמר? ואם כן למה מוציאין מלוי לכהן, הרי נותנין אף ללוי?
ומתרצת הגמרא: אין! לבתר דקנסינהו עזרא ניתן דווקא לכהן ולא ללוי, כי עזרא קנס את בני לוי משום שהם לא עלו בימיו לארץ ישראל (5).
ועדיין מקשה הגמרא: אימר דקנסינהו עזרא לבני לוי דלא יהבינן להו, אבל למשקל מינייהו מי אמר?
ולכן חוזרת בה הגמרא: אלא, מה שאמרו לעיל "כגון זרוע - ולא זרוע", אין הכוונה למעשר ראשון, כי באמת אין מוציאין אותו מידי הלוי אם נטלו. ומאי ניהו" כגון זרוע"
- ראשית הגז! שבו לא נאמר "מאת העם", ולכן גם הלויים חייבים בנתינתו.
תא שמע: זה הכלל, כל דבר שהוא בקדושה - שהוא קדוש ואסור לזרים, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה, אם נתנם ישראל ללוי, מוציאין אותן מידם של הלויים ונותנין לכהן (6). וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הזרוע והלחיים והקבה שבאין מבהמות חולין - אין מוציאין אותו מידם. מוכח שלויים לא נקראו עם ולכן אין מוציאין מידם, ואם כן למה רב הסתפק בכך?
ומתרצת הגמרא: כוונת הברייתא ש"כגון הזרוע" אין מוציאין אותו מידם, כגון זרוע - ולא זרוע ממש, ומאי ניהו? מעשר ראשון, ולבתר דקנסינהו עזרא, שינתן רק לכהנים ולא ללויים. ואף על גב שניתן רק לכהנים, אם ניתן ללוי - אין מוציאין מידו. אבל באמת יתכן שהלויים נקראים "עם", וזרוע ממש מוציאין מידם.
תא שמע: ישראל השוחט לכהן ו - או - לעובד כוכבים, פטור מן המתנות, כי כהן ועובד כוכבים פטורין מן המתנות. משמע, הא השוחט ללוי ולישראל - חייב! מוכח שמוציאין מיד הלוי את המתנות!
דוחה הגמרא: לא, לא תימא "הא ללוי ולישראל חייב", אלא אימא רק "הא לישראל חייב", ובאמת השוחט ללוי פטור משום שאין מוציאין מידו.
ומקשה הגמרא: אבל השוחט ללוי מאי, פטור!? אי הכי למה שנינו השוחט לכהן ולעובד כוכבים, ליתני חידוש גדול מזה: השוחט ללוי ולעובד כוכבים פטור מן המתנות, ונשמע שאפילו אם שחט ללוי פטור משום שאין מוציאין מידו? ועוד קשה: הא תניא בפירוש: השוחט לכהן ולעובד כוכבים פטור מן המתנות, אבל אם שחט ללוי ולישראל - חייב! וקשה על רב שהסתפק אם לויים נקראו עם, שהרי כאן מוכח שנקראו "עם"!
תיובתא דרב!
אמר לך רב: האי דמספקא לי אי לויים איקרו עם או לא - תנאי [מחלוקת תנאים] היא.
דתניא: כתיב בעבודת יום הכפורים "וכפר את מקדש הקדש", ודרשינן: זה לפני ולפנים. שעבודת פר ושעיר מכפרת על טומאה שאירעה בפנים. והאי דכתיב "אהל מועד" דרשינן: זה היכל! דמכפרת על טומאה שאירעה בהיכל. והאי דכתיב "ועל המזבח" - כמשמעו, שמכפר על מי שעבד בטומאה במזבח. והאי דכתיב "יכפר"
דרשינן: אלו העזרות - טומאה שאירעה בעזרה. " כהנים" - כמשמעו. "עם הקהל"
- אלו ישראל. "יכפר" - אלו הלויים.
ותניא אידך דדרשינן "יכפר" - אלו עבדים [כנענים דבעו כפרה משום דחייבים במצוות כאשה, ואשה צריכה כפרה, דכל מקום דכתיב עונש, איש ואשה שווין].
מאי לאו, בהא קמיפלגי הנך מתנייתא: דמר - תנא דברייתא בתרייתא - סבר לויים איקרו עם והוו בכלל קרא ד"עם הקהל", ואייתר קרא ד"יכפר" למילף עבדים. ומר - תנא דברייתא קמייתא - סבר לויים לא איקרו עם, ולא הוו בכלל "עם הקהל", הלכך דרשינן להו מהא דכתיב "יכפר" ולא אייתר קרא לעבדים.
ותמהינן: ורב, אי סבירא ליה כהאי תנא - לימא כותיה, ואי סבירא ליה כהאי תנא - לימא כותיה?
ומבארינן: רב מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא.
דרש מרימר: הלכתא כוותיה דרב דמספקא ליה, והלכך לא שקלינן מלויים אם נטלו מתנות (7).
ועוד דרש דהלכתא כותיה דרב חסדא דאמר דהמזיק מתנות כהונה או אכלן - פטור.
עולא היה יהיב מתנתא לכהנתא [כהנת] ואפילו נשואה אשת ישראל, שהרי אינן אסורין לזרים, דלית בהו קדושה. ואי משום דכתיב "ונתן לכהן", סבר עולא דאפילו כהנת במשמע (8).
איתיביה רבא לעולא: מנחת כהנת נאכלת - נאכלין שיריה כמנחת ישראל.
מנחת כהן - אינה נאכלת, דכתיב בה "כליל תהיה". ואי אמרת דהיכא דכתיב "כהן" - ואפילו כהנת במשמע, אם כן אמאי מנחת כהנת נאכלת, והכתיב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" ואפילו כהנת במשמע?