חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ
פרק חמישי - אותו ואת בנו
דף עח.
מתניתין:
איסור שחיטת אותו ואת בנו [אם וולדה] (1) ביום אחד נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ (2).
בין בפני הבית בזמן שבית המקדש היה קיים ובין שלא בפני הבית.
בין בחולין ובין במוקדשין בקרבנות.
כיצד? א. השוחט אותו ואת בנו ושניהם חולין, הרי אם שוחטן בחוץ לעזרה - שניהם כשרים! (3)
והשוחט השני, ששחט את הבהמה השניה, [בין אם האם נשחטה ראשונה ובין אם הבן נשחט ראשון], הרי הוא סופג את הארבעים מלקות, משום שעבר על "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
ב. ואם שתי הבהמות שהן "אותו ואת בנו" היו קדשים ושחטן בחוץ לעזרה, הרי השוחט הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ, [והשני פטור מכרת של שחוטי חוץ כיון שהבהמה השניה פסולה באותו היום להקרבה, ונחשבת "מחוסר זמן" לפי שאסור לשוחטה משום "אותו ואת בנו" (4), ואין חייבין על שחוטי חוץ אלא על שחיטת קרבן הראוי להיקרב עתה בפנים].
ושניהם, שני הקרבנות שנשחטו בחוץ, פסולים הם, שהרי נשחטו מחוץ לעזרה.
ושניהם, שני השוחטים, סופגים את הארבעים! הראשון, ששחט את הבהמה הראשונה, לוקה על לאו של שחוטי חוץ [מלבד עונש כרת המוטל עליו] (5). והשני, לוקה על לאו של "אותו ואת בנו" [אך אינו לוקה משום שחוטי חוץ, כמבואר לעיל לענין כרת].
ג. ואם היו שתי הבהמות חולין, ושחטן בפנים בעזרה, הרי שניהם פסולין, שאסורין בהנאה, כדין חולין שנשחטו בעזרה. והשוחט השני - סופג את הארבעים, לפי שעבר על לאו של "אותו ואת בנו". [אבל הראשון פטור ממלקות, כי שחיטת חולין בעזרה אינה אסורה בלאו אלא בעשה] (6).
ואם היו שתי הבהמות קדשיסושחטן בפנים -
הראשון, הקרבן הראשון, כשר לקרבן, והשוחט פטור! שהרי לא עבר על שום איסור,
ואילו השוחט השני - סופג את הארבעים! משום "אותו ואת בנו", ופסול הקרבן שנשחט על ידי השוחט השני, שהרי הוא "מחוסר זמן", שאינו ראוי היום להקרבה, משום איסור "אותו ואת בנו".
ה. השוחט אותו ואת בנו, והראשון היה חולין, והשני קדשים, ושחיטת שניהם היתה בחוץ -
הראשון - כשר, והשוחטו פטור.
והשוחט השני - סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו" [אבל משום שחוטי חוץ אינו חייב, שהרי אינו ראוי להקרבה בפנים באותו היום, משום איסור "אותו ואת בנו"], ופסול הקרבן השני, משום שנשחט בחוץ [וגם הוא מחוסר זמן מפני האיסור לשחוט "אותו ואת בנו"].
ו. ואם הראשון היה קדשים והשני חולין, ושחטן בחוץ -
על שחיטת הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ, והקרבן פסול לפי שנשחט בחוץ.
והשני, שהוא חולין, כשר. ושניהם סופגים את הארבעים! הראשון משום שחוטי חוץ, והשני משום "אותו ואת בנו".
ז. ואם היה הראשון חולין והשני קדשים ושחטן בפנים - שניהם פסולין!
הראשון - נקרא "פסול" משום שהוא אסור בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה. והשני - שהוא קרבן, פסול משום מחוסר זמן ד"אותו ואת בנו", והשני סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו".
ח. ואם היה הראשון קדשים והשני חולין ושחטן בפנים -
הראשון כשר והשוחטו פטור.
והשני סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו" ופסול! שהבהמה השניה אסורה בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה.
ט. אם היו שתי הבהמות חולין, ושחט את הראשון בחוץ ואת השני בפנים -
הראשון כשר והשוחטו פטור. והשני סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו", ופסול! שאסור בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה.
י. ואם שתי הבהמות היו קדשים, ושחט את הראשון בחוץ ואת השני בפנים -
הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ.
ושניהם סופגים את הארבעים - הראשון משום שחוטי חוץ, והשני משום "אותו ואת בנו".
ושניהם קרבנות פסולים! הראשון משום שנשחט בחוץ, והשני משום שהוא מחוסר זמן מפני האיסור לשחוט "אותו ואת בנו".
יא. היו שניהם חולין, ושחט את הראשון בפנים ואת השני בחוץ -
הראשון - פסול! שאסור בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה, והשוחטו פטור. והשני - סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו", וכשר.
יב. היו שניהם קדשים, ושחט את הראשון בפנים ואת השני בחוץ -
הראשון - כשר ופטור.
והשני - סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו", ופסול הקרבן משום שנשחט בחוץ [ומשום מחוסר זמן ד"אותו ואת בנו"].
גמרא:
תנו רבנן: מנין לאיסור "אותו ואת בנו" שנוהג גם במוקדשין? (7)
תלמוד לומר "שור או כבש או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו. ומיום השמיני והלאה - ירצה לקרבן אשה לה'", והיינו "מוק דשין ".
וכתיב בתריה - "ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
לימד הכתוב, מסמיכות הפרשיות, על "אותו ואת בנו" שנוהג במוקדשין!
והוינן בה: ואימא שהכתוב בא ללמד כי רק במוקדשין, אין - אכן נוהג איסור שחיטת אותו ואת בנו, ואילו בחולין לא נוהג האיסור!?
ומבארינן: כיון שחזר הכתוב ואמר "שור או שה" בפרשת אותו ואת בנו, לאחר שכבר כתב לעיל בפרשת המוקדשין "שור", בא ללמדך כי הפסיק הענין!
והיינו, שאי אפשר לומר שהאיסור נוהג רק במוקדשין. כי אילו היתה כוונת הכתוב לומר שפרשת אותו ואת בנו היא המשך לפרשת מוקדשין שלפניה, והיא נוהגת רק במוקדשין, לא היה לו לחזור ולכתוב "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אלא היה לו לומר, כהמשך לפרשת המוקדשין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", שהרי כבר לעיל, בפרשת המוקדשין, דיבר הכתוב בשור ושה.
ומקשינן: כיון שלא למדים ממוקדשין משום שהפסיק הענין, אימא ש"אותו ואת בנו" בחולין אין, רק בהן הוא נוהג, אבל במוקדשין לא!?
ומתרצינן: כתיב באותו ואת בנו "ושור" - וי"ו מוסיף על ענין ראשון, לומר שיהא דינו שוה למקרא שלפניו! ומכיון שמחד גיסא הסמיך אותם הכתוב, ומאידך הפסיק ביניהם, הרי הם שוים במקצת, ש"אותו ואת בנו" נוהג במוקדשין וגם בחולין.
והוינן בה: מאחר ש"אותו ואת בנו" כתוב סמוך לענין של קדשים, נלמד מקדשים - אי מה קדשים, כלאים לא, שבהמה שנולדה מהרבעת שני סוגי בהמה הרי היא פסולה לקרבן, אף "אותו ואת בנו" - כלאים לא! ויהא מותר לשחוט ביום אחד את האם ואת בנה שנולד לה ממין בהמה אחר? (8)
אלמה תניא: "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים ובכוי שהוא ספק חיה או בהמה!? ועוד קשה על מה ששנינו בברייתא שהאיסור נוהג בכלאים. הרי "שה" כתיב ב"אותו ואת בנו",
דף עח:
ואמר רבא: (תחילת העמוד) זה בנה אב מהכתוב [בדברים יד] "שה כשבים ושה עיזים" (9) למדים בבנין אב שכל מקום שנאמר "שה"
- אינו אלא להוציא את הכלאים!
ומתרצינן: באיסור "אותו ואת בנו" אמר קרא "ושור או שה", ודרשינן מיתור תיבת "או" - לרבות את הכלאים!
ומקשינן: והרי האי "או" אינו מיותר? כי מיבעי ליה לחלק, שחייב על שחיטת שור ובנו לבד ועל שחיטת שה ובנו לבד. דסלקא דעתך אמינא - אילו לא היה כתוב "או"
- כי עד דשחיט שור ובנו וגם שחיט שה ובנו לא מיחייב, קמשמע לן יתור "או" שחייב גם על כל אחד מהם, לחוד.
ומתרצינן: לחלק - מ"בנו" נפקא! שכתוב בלשון יחיד, ומשמע שחייב על שחיטת כל אחד מהם עם בנו, וה"או" מיותר לרבות את הכלאים.
ומקשינן: ואכתי מיבעי ליה לכדתניא: דתניא: אילו היה נאמר "שור ושה ובנו" הייתי אומר שאינו חייב עד שישחוט גם שור וגם שה, ובנו של אחד מהם, תלמוד לומר "שור או שה, אותו ואת בנו". דמשמע שחייב על כל אחד מהם כששחטו עם בנו.
מאי לאו, מ"או" נפקא ליה שהחיוב הוא אפילו על שחיטת אחד מהם עם בנו [אך אילו דרשינן מ"בנו" גרידא עדיין הייתי אומר שאמנם על שחיטת בן אחד חייבים, אבל ביחס ל"אותו" - דהיינו השור והשה - דוקא על שחיטת שניהם יחד חייבים], ואם כן ה"או" אינו מיותר לרבות ממנו כלאים? (10)
ומתרצינן: לא מ"או" ילפינן לה, אלא מ"אותו", שהוא לשון יחיד, אנו למדים זאת. שאפילו אם לא היה כתוב "או" אלא "ושור ושה אותו ואת בנו" גם היינו יודעים ששור לבד או שה לבד אסור לשחוט עם בנו ביום אחד. ונמצא שיתור ה"או" נכתב לרבות כלאים.
ועדיין מקשינן: הניחא לרבנן, דמייתר להו האי "אותו" ללמדנו שחייבים על שור לבד ועל שה לבד (11). אלא לחנניה, דלא מייתר ליה "אותו", שהוא דורש ממנו דרשא אחרת וכמבואר לקמן, ונמצא שיתור ה"או" בא לרבות כלאים, אם כן לחלק - שחייב גם על שחיטת אחד מהם עם בנו מנא ליה?
ומתרצינן: לחלק - לא צריך קרא! כיון דסבר לה חנניה כרבי יונתן.
דתניא: כתיב "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" אין לי אלא אם קלל גם את אביו וגם את אמו. אבל אם קלל את אביו בלא שקילל אמו, וכן אם קילל את אמו בלא אביו, דהיינו אחד משניהם, מנין שהוא חייב מיתה?
תלמוד לומר בסיפא דקרא "אביו ואמו קלל דמיו בו!", ומכיון שבתחילת המקרא נסמכה הקללה ל"אביו" ובסוף המקרא נסמכה ל"אמו", דרשינן: אביו קלל - אמו קלל! שעל כל אחד משניהם חייב אם קללו, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר: אין צריך קרא לחייב על קללת אחד מהם. שהרי "אביו ואמו" משמע שניהם כאחד, ומשמע נמי כל אחד בפני עצמו. וכל מקום שאפשר לפרש את הכתוב בשני האופנים, נוקטים שכוונתו לומר - או זה או זה, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדו", שהרי מצינו שהוצרכה התורה לכתוב "לא תחרש בשור ובחמר יחדו". ומשמע שלולא נאמר "יחדו" היינו מפרשים שאסור לחרוש בשור לבד ובחמור לבד. ואם כן, גם ב"אביו ואמו" שלא כתוב "יחדו", הכונה היא שאסור לקלל כל אחד לבד.
וכיון שחנניה סובר כרבי יונתן. נמצא שאינו צריך קרא לחלק ב"אותו ואת בנו", כי גם אם היה כתוב "שור ושה ובנו" היינו יודעים שכונת הכתוב היא שכל אחד מהם אסור לשוחטו ביום אחד עם בנו.
והוינן בה: מאי חנניה ומאי רבנן? היכן מצינו שנחלקו בדרשא ד"אותו"?
ומבארינן: דתניא: "אותו ואת בנו" נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים! שרק את האם אסור לשחוט עם בנה [או בתה] אבל אם שחט את האב מותר לשחוט אחריו את בנו.
חנניה אומר: "אותו ואת בנו" נוהג בין בזכרים ובין בנקבות! והוינן בה: מאי טעמא דרבנן?
ומשנינן: דתניא: יכול יהא "אותו ואת בנו" נוהג בין בזכרים ובין בנקבות.
והלא דין הוא שלא יהא נוהג אלא בנקבות. שהרי חייב כאן על שחיטת אותו ואת בנו, וחייב באם על הבנים, במצות שלוח הקן, שאסור לקחת את האם על הבנים (12).
ומעתה, נלמוד בבנין אב: מה כשחייב ב"אם על הבנים" - בנקבות דוקא הוא דחייב, ולא בזכרים, שמותר ליקח האב על הבנים, שהרי נאמר "והאם רובצת על הבנים", ולא האב (13) אף כשחייב כאן באותו ואת בנו, בנקבות דוקא ולא בזכרים.
לא! אין לך ללמוד זה מזה. כי אם אמרת ב"אם על הבנים" שיש בה קולא, שכן לא עשה בה מזומן כשאינו מזומן. שדוקא אם נקרה לפניו קן צפור בדרך יש בו איסור לקיחת האם על הבנים. אבל עוף שמזומן לו בביתו אין בו מצות שילוח הקן. תאמר "ב"אותו ואת בנו" שהוא חמור בכך שעשה בו מזומן כשאינו מזומן, שאפילו בהמה שבביתו אסור לשוחטה עם בנה!? (14) והואיל וחמור היא, ינהג איסורו גם בזכרים!
תלמוד לומר "אותו", דמשמע אחד ולא שנים שאינו נוהג אלא או בזכרים או בנקבות (15).
ומאחר שחלק הכתוב שאינו נוהג אלא באחד מהם, מעתה זכיתי לדין, נתבררה ההלכה שאכן אינו נוהג אלא בנקבות. לפי שעתה יכולים אנו ללמוד את בנין האב דלעיל כך:
חייב כאן ב"אותו ואת בנו" וחייב ב"אם על הבנים". מה כשחייב ב"אם על הבנים" - בנקבות ולא בזכרים, אף כשחייב כאן - בנקבות ולא בזכרים. וכיון שכבר למדנו מ"אותו" ש"אותו ואת בנו" אינו נוהג בזכרים ובנקבות אלא באחד מהם, נמצא שכל הלימוד מ"אם על הבנים" הוא רק שאותו "אחד" הוא נקבות ולא זכרים, ולפיכך אין לשאול שהואיל ו"אותו ואת בנו" חמור מ"אם על הבנים" דין הוא שינהג איסורו בזכרים דוקא ולא בנקבות, שהרי אין בזה צד של חומרא. כי אין עדיפות שינהג זכרים יותר מאשר בנקבות -
ואם נפשך לומר, להשיב תשובה על הבנין אב - יש דרשא אחרת ללמוד ממנה ש"אותו ואת בנו" אינו נוהג אלא בנקבות.
שהרי נאמר "בנו", ומשמע שנראה כבן שלו, ללמד שהאיסור לשחוט רק עם מי שבנו כרוך אחריו! שהיא האם, שהולד כרוך אחריה תמיד לילך אחריה, ונראה כבנה.
יצא זכר, האב, שאין בנו כרוך אחריו, ולכן הוא אינו בכלל "אותו ואת בנו".
והוינן בה: מה "אם נפשך לומר"? מה יש להשיב על הלימוד בבנין אב מ"אם על הבנים"?
ומבארינן: וכי תימא שאין ללמוד מ"אם על הבנים" לפי ש"אותו" האמור ב"אותו ואת בנו" זכר משמע (16) - לכן אני מביא דרשא אחרת, מהכתוב בפרשת "אותו ואת בנו". שהרי הוא אומר "בנו", דמשמע מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר, שאין בנו כרוך אחריו! (17)
דף עט.
ומוסיפה הגמרא לבאר לחנניה, שסובר "אותו ואת בנו" נוהג בין בזכרים ובין בנקבות, טעמו משום דכתיב "אותו", דמשמע זכר, וכתיב, מאידך, "בנו", דמשמע מי שבנו כרוך אחריו, והיינו נקבה.
הלכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכתא כחנניה!
ואזדא שמואל לטעמיה. שהוא סובר שחוששין בבהמות לזרע האב, כלומר שולד הבהמה מתייחס גם אחר אביו, ולכן הוא פוסק כחנניה שגם אב עם בנו אסור לשחוט ביום אחד.
דתנן [כלאים ח ד]: רבי יהודה אומר: הנולדים מן האם שהיא סוס, הרי אף על פי שאביהן הוא חמור - מותרין לזווג יחד את הנולדים הללו, שהן פרדים, זה בזה! לפי שאין כאן איסור של כלאים בהרבעת פרד עם הפרדה, כיון ששניהם הן מין אחד, שהרי נולדו מאותם המינים.
אבל, פרדים הנולדים מן האם שהיא חמור [ואביהן סוס] עם פרדים הנולדים מן האם שהיא סוס [ואביהן חמור] אסורין לזווגן זה עם זה, לפי שכל אחד הוא מין אחר ויש בהן את איסור של "בהמתך לא תרביע כלאים".
ואמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי יהודה בלבד, דאמר אין חוששין לזרע האב בבהמה, אלא הולד מתייחס אך ורק אל האם. ולפיכך הוא אוסר לזווג את הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס, כיון שאין שניהם נחשבים לתערובת של סוס וחמור, אלא זה שאמו חמור הוא כולו חמור, וזה שאמו סוס הוא כולו סוס, והרי הם שני מינים שאסור לזווגם זה עם זה (18).
אבל חכמים אומרים: כל מיני פרדות, ואפילו אותן שאין אמותיהן שוים - אחת הן! ומותר לזווגם זה עם זה, אם כל אחד מהם בא משני המינים שמהם בא חברו.
ומדייקת הגמרא מאן "חכמים"?
חנניה הוא, דאמר לגבי "אותו ואת בנו" חוששין לזרע האב, ואם כן בכל פרדה מעורב גם חלק ממין האב, והאי שאמו סוס ואביו חמור - בר סוסיא וחמרא הוא, וגם האי שאמו חמור ואביו סוס בר חמרא וסוסיא הוא! כלומר שניהם יש בהם תערובת דומה של סוס וחמור. הלכך, כולהו - חדא מינא נינהו! ומותרים זה עם זה (19).
ומכיון ששמואל נקט את דעתו של חנניה בלשון "חכמים", למדנו מכאן שהוא סובר שהלכה כחנניה, וכפי שפסק בסוגייתנו.
איבעיא להו: מה שהבאנו כי רבי יהודה אוסר לזווג את הפרדות שנולדו משני מינים, משום שאין חוששין לזרע האב. האם מיפשט מיפשטא ליה לרבי יהודה דאין חוששין לזרע האב, ולכן הוא אוסר.
או דלמא, אין הדבר פשוט אצלו, אלא ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא, ומספק הוא אוסר? ומבארינן: למאי נפקא מינה אם האיסור הוא ודאי או ספק, והרי בין כך ובין כך הוא אסור?
למישרא פרי עם האם! לזווג פרד - שאמו סוס ואביו חמור - עם מין אמו, דהיינו עם סוס נקבה.
אי אמרת מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, שאין חוששין לזרע האב, אם כן פרי עם האם שרי כי נמצא שהפרד כולו סוס, כאמו, מותר לזווגו עם סוס.
ואי אמרת ספוקי מספקא ליה, אם כן פרי עם האם אסור! לפי שיש להסתפק שמא חוששין לזרע האב, ונמצא שיתכן כי בפרד מעורב גם חלק אביו שהוא חמור, ואסור לזווגו עם סוס.
מאי?
תא שמע: ממה ששנינו במשנה בכלאים המובאת לעיל: רבי יהודה אומר: כל הנולדים מן הסוס, אף על פי שאביהן חמור - מותרין זה בזה!
והוינן בה: היכי דמי? באילו פרדות מדובר?
אילימא דאבוה דהאי הוא חמור, וגם אבוה דהאי הוא חמור, יש לתמוה על רבי יהודה תיקשי: וכי צריכא למימר שמותרין זה בזה, והלא פשיטא הוא, שהרי שניהם שוים!? אלא, לאו, רבי יהודה עוסק בבהמות שאינם שוים. כגון דאבוה דהאי - סוס, כלומר, שהולד כולו סוס מאב ומאם. ואבוה דהאי
- חמור ואמו סוס [וכך כוונת רבי יהודה: "כל הנולדים מן הסוס" ואפילו סוס גמור, "אף על פי שאביהן [של הפרדה] הוא חמור - מותרים זה בזה"].
ומדייקת הגמרא: קתני בדברי רבי יהודה "מותרים זה עם זה", אלמא, מיפשט פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב, ולפיכך הוא מתיר לזווג סוס גמור עם פרידה שאמה סוס ואביה חמור, דהיינו פרי עם האם.
ודחינן: לא! לעולם רבי יהודה מסופק אם חוששין לזרע האב או לא, ומה שהתיר במשנה הוא דוקא באופן דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור.
ודקאמרת וכי באופן זה צריכא למימר שמותרין זה בזה? - יש חידוש בכך, כי מהו דתימא לאסור פרדות אלו זו בזו מספק, שכיון שבכל אחד יש בו חלק סוס מצד אמו וחלק חמור מצד אביו [שהרי הדבר ספק שמא חוששין לזרע האב], נמצא דאתי צד דסוס של הפרד ומשתמש בצד חמור של הפרדה, וצד חמור של הפרד משתמש בצד סוס של הפרדה, ויש כאן הרבעת מין בשאינו מינו, ולכן קמשמע לן רבי יהודה שמותר להרביע, לפי שאין בהם שני צדדים לכל אחד, אלא כל הפרדות הללו מין בפני עצמו הן - מין אחד שהוא מעין סוס וחמור (20). [על הצד שחוששין לזרע האב.
ואם אין חוששין לזרע האב ודאי שמותר, שהרי כולם מין סוס הם כמו האם] (21).
תא שמע: לפשוט את הנידון בדעת רבי יהודה:
דתניא: רבי יהודה אומר: פרדה שתבעה להרביע עליה זכר, אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, אלא מינה, פרד שכמותה.
ואי אמרת שלרבי יהודה מיפשט פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב, אם כן לרבע עלה מינא דאמה [דהיינו "פרי עם האם"], שכאשר האם של הפרידה היא סוס ירביעו עליה סוס, שהרי היא עצמה גם כן סוס גמור היא, ואם האם היא חמור ירביעו עליה חמור!? אלא, ודאי מסופק רבי יהודה שמא חוששין לזרע האב, ולפיכך אסור להרביע עליה ממין האם, שהרי יש בה גם חלק של מין האב.
ודחינן: לעולם פשיטא ליה לרבי יהודה שאין חוששין לזרע האב. אך כאן מדובר בפרידה דלא ידעינן מינא דאמה מאי ניהו, אם האמא של הפרדה היא סוס או חמור, ולכן אי אפשר להרביע עליה לא מזה ולא מזה.
ומקשינן: והא רבי יהודה "אלא מינה" קתני! שמרביע עליה פרד מהמין שלה. ואם לא ידוע מה היא אמה של הפרדה, איזה פרד ירביע עליה? שהרי כיון שאין חוששין לזרע האב אסור לזווג פרדות שאמותיהן שונות [כדאמר רבי יהודה לעיל], וכיצד נדע שאמותיהן שוות?
ומתרצינן: הכי קאמר רבי יהודה: אין מרביעין עליה לא מין סוס, דהיינו, לא סוס גמור. וגם לא פרד שאמו סוס, ולא מין חמור, לא חמור גמור. ולא פרד שאמו חמור, לפי שאין יודעין במינה של הפרדה. וכוונתו באמרו "אלא מינה" - שאין מרביעין עליה שום בהמה כלל, עד שיודע לך מאיזה מין היא הפרדה.
ומקשינן איך יתכן שלא ידוע מהו מין האם: וליבדוק בסימנין של הפרדה ועל ידי זה נדע מה היא אמה?
דאמר אביי: עבי קליה, אם קול הפרדה הוא עבה, סימן הוא שהיא בר חמרא, שאמה חמור. צניף קליה, אם קולה צלול, סימן הוא שבר סוסיא היא, שאמה סוס (22).
ואמר רב פפא: רברבן אודניה, אזניה גדולות, וזוטרא גנובתיה, זנבה קצר, סימן הוא שהיא בר חמרא. זוטרא אודניה, אזניה קטנות, ורבה גנובתיה, וזנבה ארוך, סימן שהיא בר סוסיא! (23)
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, בפרדה אלמת, שאי אפשר לבדקה בקולה, וגידמת שזנבה ואזניה חתוכים, ואי אפשר לבדוק בהם (24).
מאי הוי עלה, בנידון הגמרא מהי דעת רבי יהודה, האם פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב או מספקא ליה?
תא שמע: דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הכל מודין בפרי עם האם שאסור!
שמע מינה ספוקי מספקא ליה לרבי יהודה אם חוששין לזרע האב או לא.
ומסקינן: שמע מינה! (25)
אמר ליה רבי אדא לשמעיה משמשו: אי מעיילת לי כודנייתא בריספק, אם תרצה לרתום פרדות לעגלה שאני נוסע בה, עיין להנך פרידות דדמיין להדדי! בדוק אותם על ידי הסימנים דלעיל (26). כדי שתדע שהן דומות, שנולדו לאם מאותו מין כדי לא לעבור על "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". [שאיסור זה כולל גם את איסור הנהיגה על ידי שני מיני בהמה] (27), ועייל לי אותם, לרותמם לעגלה.
אלמא, קסבר רבי אבא: אין חוששין לזרע האב, ולכן היו צריכים הפרדות להיות בני האם מאותו המין. שאם לא כן, הרי הן שני מינים ואסור לנהוג בהם יחד. אבל אילו היה רבי אבא סובר שחוששין לזרע האב לא היה צריך לבדוק את הפרדות. לפי שגם אם אמותיהן שונות הרי כל הפרדות מין אחד הן, שכולן יש בהן תערובת סוס וחמור [כדעת חכמים דרבי יהודה לעיל].
דף עט:
ומתוך זה שסמך רבי אבא על הסימנים של הפרדות, שמע מינה שהוא סובר שהדין להחזיר אבידה על פי סימנין דאורייתא הוא! [במסכת בבא מציעא נסתפקה הגמרא בזה]. שאם אינו אלא דין דרבנן, שתקנו להחזיר אבידה על פי סימנים, הרי תקנתם אינה מועילה אלא לענין אבידה, שהיא דיני ממונות, אבל לא נסמוך על סימנים לענין איסור דאורייתא (28). ואיך התיר רבי אבא על פי סימנים איסור של הנהגה בשני מינים יחדו (29).
תנו רבנן: איסור "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים שאסור לשחוט את האם ובנה שנולד לה ממין בהמה אחר. ובכוי, שנולד מבהמה וחיה, אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד [אף על פי שבחיה אין איסור "אותו ואת בנו"].
רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל ששניהם מין בהמה "אותו ואת בנו" נוהג בו שאסור לשחוט את האם ובנה. אבל בכוי הבא מבהמה וחיה אין "אותו ואת בנו" נוהג בו.
אמר רב חסדא: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים? זה הבא מן התייש ומן הצבייה שנולד משניהם.
והוינן בה: היכי דמי? אילימא שנחלקו בתייש הבא על הצבייה. וילדה בן שהוא כוי, וקא שחיט לה את הצבייה ולברה ואת בנה [והוא הדין בתה וכן בכל הסוגיא] ביום אחד, אם כן יקשה והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא צבייה ובנה תייש, והיינו שילדה אותו מתייש, שפטור ממלקות של "אותו ואת בנו" אם שחט את הצבייה ובנה ביום אחד (30), שהרי "שה ובנו" אמר רחמנא ולא "צבי ובנו"! (31)
אלא תאמר שנחלקו רבי אליעזר וחכמים בצבי הבא על התיישה, וילדה כוי, וקא שחיט לה את התיישה ולברה.
גם באופן זה יקשה: והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא תיישה ובנה נולד לה מצבי שחייב ב"אותו ואת בנו" אם שחט את התיישה ובנה, שהרי "שה" אמר רחמנא "ובנו", ואפילו בן כל דהו! היינו אפילו אם הבן הוא חיה אסור לשוחטו עם אמו, שרק על האם אמרה תורה שהאיסור חל רק אם היא בהמה, אבל על הבן לא אמרה תורה שיהא בהמה. אלא, כיון שהוא בנה של הבהמה הוא בכלל האיסור (32).
ומתרצינן: אלא לעולם רבי אליעזר וחכמים נחלקו בתייש הבא על הצבייה וילדה הצבייה בת שהיא כוי, והבת ילדה בן, וקא שחוט לה את הבת ולברה עם בנה ביום אחד.
וטעם מחלוקתן הוא: רבנן סברי: חוששין לזרע האב ונמצא שהבת הנולדת מן התייש והצבייה מעורב בה קצת מן האב שהוא תייש. ו"שה" הכתוב בתורה משמעותו ואפילו אם היא רק מקצת שה הוא בכלל האיסור, ולכן אסור לשחוט את הבת שהיא מקצת שה עם בנה.
ורבי אליעזר סבר: אין חוששין לזרע האב ונמצא כי "שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן. כיון שהבהמה אינה מתייחסת כלל אחר האב אלא אחר האם, ואין בבת התייש והצביה אפילו "מקצת שה", שהרי אמה של הבת היא צביה, וכיון שהבת נחשבת צביה גמורה, מותר לשחוט את הבת עם בנה.
והוינן בה: כיון שביארנו שרבי אליעזר וחכמים נחלקו אם חוששין לזרע האב או לא, אם כן, למה היו צריכים לחלוק בכוי? וליפלגו בחוששין לזרע האב, בפלוגתא דחנניה ורבנן, שנחלקו בכל "אותו ואת בנו" אם נוהג גם בזכרים [שאסור לשחוט את האב עם בנו], או שאינו נוהג אלא בנקבות, [שאת האם בלבד אסור לשחוט עם בנה], ומחלוקתם תלויה בסברה זו אם חוששין לזרע האב או לא, וכמבואר לעיל (33).
ומתרצינן: אי פליגי בההיא, אם נוהגת בזכרים או לא, הוה אמינא, בהא - בכוי אפילו רבנן מודו שמותר לשחוט את הבת של התייש והצביה עם בנה. כי אפילו אם חוששין לזרע האב הרי יש בבת רק "מקצת שה", ו"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן, קמשמע לן רבנן דאמרינן "שה ואפילו מקצת שה".
והוינן בה: והא דתנן: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב משום שהכוי חייבים לקיים בו מצות כסוי הדם, מספק שמא הוא חיה, [שהרי כסוי הדם אינו נוהג בבהמה אלא בחיה ועוף], וביום טוב אין מכסין דם הכוי כדתני ואזיל, לפיכך אין לשוחטו לכתחילה, כדי לא לבטל בו מצות הכיסוי. ואם שחטו ביום טוב - אין מכסין את דמו היום. מפני שיש בטלטולו של העפר לצורך כסוי הדם משום חילול יום טוב, ואין לחלל יום טוב על כיסוי הדם שאינו אלא מחמת הספק.
במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה כוי, הרי יקשה בין לרבנן בין לרבי אליעזר - לשחוט הכוי ביום טוב וליכסי את דמו, שהרי הוא חייב בכסוי בודאי ולא רק מספק! (34) כי אפילו לרבנן שחוששין לזרע האב ויש בכוי הזה מקצת בהמה מאביו התייש [שפטור מכסוי], מכל מקום, הכוי חייב בכסוי. לפי שיש בו גם מקצת חיה מצד אמו (35) וכשנאמר "צבי" לגבי כיסוי הדם משמעותו אפילו אינו אלא מקצת צבי גם כן הוא בכלל מצות כסוי הוא (36).
אלא תאמר שאיסור הכיסוי ביו"ט הוא בצבי הבא על התיישה וילדה כוי, גם על כך יקשה, אי לרבנן שחוששין לזרע האב, אם כן לשחוט אותו ביום טוב וליכסי. שהרי הכוי הזה הוא מקצת חיה מכח אביו הצבי. ואי לרבי אליעזר שאין חוששין לזרע האב, אם כן הכוי הזה הוא בהמה גמורה כאמו ופטור מכסוי בודאי. ויהא מותר לשחוט אותו ולא ליכסי את דמו? (37) ומתרצינן: לעולם איסור כיסוי ביו"ט מדובר בכוי הבא מצבי הבא על התיישה, והוא כשיטת רבנן שחוששין לזרע האב. אך שאין הדבר פשוט להם. אלא, רבנן ספוקי מספקא להו אם חוששין לזרע האב אי שאין חוששין, ולכן נקטו לחומרא שאין מכסין דם הכוי ביום טוב שמא אין חוששין לזרע האב, והרי כולו בהמה כאמו התיישה, ופטור מכסוי, אך מאידך אין שוחטין אותו ביום טוב, שמא חוששין לזרע האב, והרי הוא חייב בכסוי כאביו הצבי, וכיון שמספק לא יכסו את דמו לכן אין לשוחטו כדי לא לבטל מצות כסוי.
וכן ב"אותו ואת בנו" אוסרין רבנן לשחוט הכוי שנולד מתייש וצבייה, ובנה, מספק שמא חוששין לזרע האב והרי הכוי הוא בהמה כאביו.
ומדייקת הגמרא: ומדלרבנן אמרת דמספקא להו ולפיכך אוסרים בכוי לשחוט אותו ואת בנו, מכלל שלרבי אליעזר החולק על רבנן ומתיר לכתחילה לשחוט "אותו ואת בנו" בכוי, פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב כאמור לעיל.
וכיון שכך, מקשינן: והא דתניא: הזרוע והלחיים והקיבה שנותנים אותם לכהן רק מבהמה ולא מחיה נוהגים בכוי ובכלאים.
רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל ששניהם מין בהמה חייב במתנות של זרוע ולחיים וקיבה לכהן, אבל בכוי פטור מן המתנות. במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצביה וילדה כוי, הרי יקשה כי בשלמא לרבי אליעזר דפטר ממתנות יתכן שקסבר שנאמר במתנות "אם שור ואם שה", ובכוי זה "שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן! כי לדעתו אין בו אפילו מקצת שה. שהרי פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב ונמצא שכולו חיה כאמו.
אלא לרבנן, נהי דקסברי "שה" האמור לענין חיוב מתנות משמעותו ואפילו הוא רק מקצת שה גם כן חייב במתנות, מכל מקום כוי זה דין הוא שיפטר ממתנות. כי בשלמא פלגא לא יהיב ליה. כלומר, זה ודאי שחצי מהמתנות אפילו רבנן לא מחייבים לתת מהכוי שאביו תייש ואמו צביה, שהרי אפילו אם נחשוש לזרע האב ונחייב את הכוי במתנות כיון שיש בו מקצת שה, מכל מקום אין לחייב אלא את צד הבהמה שבו, ואילו צד החיה שיש בו מכח אמו פטור ממתנות. וממילא אין הבעלים נותנים אלא חצי אחד של צד הבהמה ומהחצי השני פטורים.
אבל עדיין יקשה למה רבנן מחייבים לתת לכהן את אידך פלגא, והרי כיון שרבנן מסתפקים אם חוששין לזרע האב או לא לימא ליה הבעלים לכהן אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול החצי! שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל זמן שלא הבאת ראיה לא תיטול כלום, כי שמא אין חוששין לזרע האב ונמצא שכולו חיה כאמו ופטור לגמרי מהמתנות.
אלא אם תעמיד שנחלקו בצבי הבא על התיישה וילדה כוי, שוב יקשה, כי בשלמא לרבנן אין להקשות למה אמרו שחייבים לתת כל המתנות, והרי יש להסתפק שמא חוששין לזרע האב ונמצא שיש בכוי חצי חיה מצד האב הצבי שהוא פטור ממתנות, ואם כן לא יהיו חייבים לתת אלא חצי בלבד עד שיביא הכהן ראיה שאין חוששין לזרע האב וממילא החיוב גם על החצי השני כיון שכולו בהמה, זו אינה קושיא, לפי שיש לפרש שאמנם מאי "חייב" שאמרו רבנן - בחצי מתנות בלבד הוא חייב, ולא בכולם.
אלא לרבי אליעזר ליחייב בכולהו מתנות שהרי פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב ונמצא שהכוי הזה כולו תייש כאמו וחייב במתנות?
ומתרצינן: לעולם נחלקו בצבי הבא על התיישה וילדה כוי, ורבי אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא וכדלהלן.
ותמהינן: וכיון דלרבנן מספקא להו וגם לרבי אליעזר מספקא ליה, אם כן במאי פליגי "באותו ואת בנו" ובמתנות?!
דף פ.
ומתרצינן: נחלקו בדרשת "שה ואפילו מקצת שה", דרבנן סברי "שה" האמור ב"אותו ואת בנו" ובמתנות, משמעותו ואפילו מקצת שה! ורבי אליעזר סבר: "שה" ולא מקצת "שה", וכדלהלן: אמר רב פפא: הלכך, מה ששנינו לענין כסוי הדם, שאין שוחטין כוי ביום טוב, לפי שחיוב הכיסוי בו אינו אלא מספק, ומתנות, שנחלקו בהן רבנן ורבי אליעזר, לא משכחת לה, אלא - בצבי הבא על התיישה.
והיינו, שהמשנה בביצה לגבי כיסוי הדם היא כדעת רבנן, ולפיכך קבעה שאין שוחטין כוי ביום טוב שמא חוששין לזרע האב, והרי הוא חייב בכסוי משום שיש בו מקצת צבי מצד האב. ואין מכסין אותו שמא אין חוששין, והרי הוא כולו בהמה כאמו. [אבל לרבי אליעזר מותר לשוחטו ביום טוב. שהרי הוא פטור בודאי מכסוי. שאפילו אם נחשוש לזרע האב הרי אין בו אלא מקצת צבי ורבי אליעזר סבר "צבי ולא מקצת צבי"].
ומה ששנינו שנחלקו לענין מתנות, היינו משום דבין לרבנן ובין לרבי אליעזר מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא, וקא מיפלגי ב"שה ואפילו מקצת שה". לרבנן חייב ליתן חצי מתנות, כי אפילו אם נחשוש לזרע האב, שהוא צבי, הפטור ממתנות, מכל מקום הוא חייב בחצי, מצד האם התיישה. שהרי רבנן סברי "שה ואפילו מקצת שה". אבל יותר מחצי אינו חייב שמא חוששין לזרע האב ויש בו חצי הפטור ממתנות. ולרבי אליעזר פטור לגמרי ממתנות שמא חוששין לזרע האב, וכיון שיש בו חלק מהאב הפטור ממתנות הרי הוא פטור לגמרי, כי "שה" אמר רחמנא ולא מקצת שה. והואיל והדבר בספק, אין לחייבו במתנות, שהמוציא מחבירו עליו הראיה (38).
לענין "אותו ואת בנו" משכחת לה למחלוקת רבנן ורבי אליעזר בין בתייש הבא על הצבייה בין בצבי הבא על התיישה.
א. בתייש הבא על הצבייה. ולא נחלקו אלא לענין איסורא אם הדבר אסור או לאו, אבל מלקות לכולי עלמא אין בו.
דרבנן סברי: אסור לשחוט את הבת שנולדה מהתייש והצבייה (39) עם בנה ביום אחד, דלמא חוששין לזרע האב ויש בבת הזאת מקצת מאביה התייש, ומכיון ש"שה ואפילו מקצת שה" אמרינן, אם כן, אפילו אם הוא רק מקצת שה אסור לשוחטו עם בנו ביום אחד. [אבל אין לוקין, לפי שהאיסור אינו ודאי. שהרי שמא אין חוששין לזרע האב ונמצא שהבת כולה חיה היא כאמה, ומותר לשחטה עם בנה] (40).
ורבי אליעזר סבר: מותר לשחוט בת התייש והצבייה עם בנה. כי נהי נמי שיש צד דחוששין לזרע האב, מכל מקום, אין כאן אלא מקצת בהמה מצד האב. שאילו מצד האם היא חיה, שאין בה איסור "אותו ואת בנו". ו"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן! ונמצא שרק אם כולו שה אסור הוא ב"אותו ואת בנו". אבל אם רק מקצתו שה אינו בכלל האיסור (41).
ב. בצבי הבא על התיישה נחלקו אם חייבין עליו מלקות, או לא, אבל לענין איסור כולי עלמא מודים שאסור.
דרבנן סברי: השוחט את בת הצבי והתיישה עם בנה ביום אחד לוקה. כי נהי נמי דחוששין לזרע האב ויש בבת הזאת מקצת מאביה הצבי שאין בו איסור "אותו ואת בנו", מכל מקום יש בה גם מקצת מאמה הבהמה. ו"שה ואפילו מקצת שה" אמרינן! והלכך מלקינן ליה.
ורבי אליעזר סבר: איסורא איכא, מלקות ליכא.
איסורא איכא: דלמא אין חוששין לזרע האב, והאי בת של הצבי והתיישה שה מעלייא הוא כאמה, הלכך אסור לשוחטה עם בנה.
מלקות ליכא: דלמא חוששין לזרע האב ונמצא שהבת הזאת יש בה מקצת מאביה הצבי, ו"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן! ואם כן מותר לשוחטה עם בנה. וכיון שהדבר בספק אם עבר על הלאו ד"אותו ואת בנו" הלכך אין בו מלקות (42).