חברותא על חולין· הרב יעקב שולביץ
פרק רביעי - בהמה המקשה
בפרק שלפנינו, שהוא לאחר פרק "אלו טרפות", נשנו הלכות נוספות של איסורי טרפה, ובעיקר מתבאר בו דינו של "בן פקועה", שהוא עובר חי הנמצא במעי אמו לאחר שנשחטה, כאשר מצד אחד הוא מותר באכילה עקב שחיטת אמו, אף בלא שחיטה עצמית שלו עצמו, אך מצד שני נוהגות בו הלכות טריפה מיוחדות, של "בשר שיצא חוץ למחיצתו", שאין כדוגמתן אלא בו.
השם "בן פקועה", משמעותו היא, בן של בהמה אשר "נפקעה", כלומר, שנשחטה אמו.
ההיתר לאכול את בן הפקועה מחמת שחיטת אמו, מבלי לשחוט אותו עצמו, נלמד מן הפסוק [דברים יד ו] "וכל בהמה מפרסת פרסה, ושוסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו". ודרשו חכמים את הפסוק כך:
כל "בהמה" [המוזכרת בתחילת הפסוק] שנמצאה "בבהמה" [המוזכרת בסוף הפסוק], אותה תאכלו! מלמד הכתוב, שעובר בהמה, הנמצא בתוך הבהמה בעת שחיטתה כשהוא חי, הרי הוא ניתר באכילה על ידי שחיטת האם.
אך עוּבָּר שהוציא אחד מאבריו מחוץ לכותלי רחם אמו לפני שנשחטה האם, נאסר אותו האבר עולמית באיסור "ובשר בשדה טרפה", ושוב לא יהיה ניתר בשחיטת אמו, גם אם יחזיר העובר את האבר, וימצא שנשחטה אמו לאחר שכולוהיה בשלימות בתוך מעיה.
בפרק זה יבואר התירו של העובר הזה, ובהלכותיו כאשר הוציא רק חלק מאבריו או רובו, וכן בדין נבלתו, ובעוד ענינים נוספים.
המאירי בהקדמתו לפרקנו, מחלק אותו לחמשה נושאים, כפי סדר הפרק:
א. "טרפה" באברים מסויימים בבהמה, מבלי שיחול דין טריפה על כל הבהמה. וכן אופנים שבהם נאסרים אברים פנימיים בבהמה כאשר נחתכו ממנה בחייה, כדין "אבר מן החי", והאופנים שבהם אין האברים הנחתכים אסורים.
ב. דיני בכור העומד להיוולד מבהמה המקשה לילד ויצא רק חלקו של הבכור, אימתי קדוש בקדושת בכורה ואיך נוהגים בקדושה זו.
ג. דיני טומאה וטהרה בחלקים שנאסרו בבהמה [כמו האברים המובאים בחלק הראשון], וכן באברים שנדלדלו [שנפסקה חיותם כמעט לחלוטין, אלא שהם תלויים ומחוברים במקצת לבהמה], האם הם מטמאים כנבלה, או שדינם כ'טריפה שחוטה', המטמאת רק במוקדשין [אם אכן נשחטה הבהמה]. (1) וכן בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, (2) היאך דינו של העובר לענין טומאה. ועוד דנים בדרך זו בעניין אשה שמת ולדה בתוך מעיה, האם הוא מטמא, והיאך.
ד. אימתי מותר "בן פקועה" בלא שחיטה, ואימתי הוא טעון שחיטה, ואימתי אין השחיטה מועילה להתירו, והוא אסור עולמית. [וכן שליא שנמצאה בבהמה שחוטה, מה דינה, לאכילה ולטומאה].
ה. טרפות "צומת הגידין", ומקומות ברגל הבהמה שאם אירע בהם שבר היא נעשית טריפה. וכן דינו של אבר שנשברה בו עצם, במקום שאין הבהמה נטרפת בו, האם שחיטת הבהמה מטהרת את אותו האבר ומתירתו באכילה, או לאו. (3)
דף סח.
א. בהמה המקשה, המתקשה לילד, (4) ועמדו לשוחטה, (5)
וקודם השחיטה הוציא העובר את ידו מחוץ לגוף הבהמה, והחזירו (6) אל תוך גוף אמו קודם שנשחטה, ואחר כך נשחטה אמו, הרי אפילו אם נמצא העובר במעי אמו כשהוא חי, הוא מותר (7) באכילה, אף ללא שחיטה שלו עצמו, כי הוא ניתר לאכילה בשחיטה שנשחטה אמו [וכמו שדורשת הגמרא לקמן].
אולם היד עצמה שיצאה, אסורה באכילה, אף אם חזרה למעי האם, והיתה בתוכה בשעת שחיטה. (8) [ולהלן בגמרא יבואר שאבר שיצא וחזר, נאסר כדין האיסור של טרפה].
ב. אבל, אם הוציא העובר הוא את ראשו (9) קודם שנשחטה האם, הרי אף על פי שהחזירו קודם שחיטה, הרי זה כילוד. (10) ושוב אינו ניתר בשחיטת אמו, משום שיציאת הראש מחוץ לגוף אמו, נחשבת כלידה.
לפיכך, אם אירע שהוציא העובר את ראשו והחזירו, ולאחר שנשחטה אמו נמצא העובר כשהוא חי בתוך גופה, הרי הוא טעון שחיטה לעצמו. ואם נמצא כשהוא מת, הוא אסור, כנבילה.
ומביאה המשנה דין נוסף:
ג. אם הכניס אדם את ידו לתוך הבהמה, והיה חותך חתיכת אבר מעובר שבמעיה, ומשאיר החתיכה בתוכה, מותר אותו החלק באכילה על ידי שחיטת הבהמה, ואינו נאסר משום "אבר מן החי", משום שנאמר [דברים יד ו] "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה, בבהמה אותה תאכלו".
ודרשו חכמים את דברי הכתוב כך: כל "בהמה" [המוזכרת בתחילת הפסוק] שהיא "בבהמה" [המוזכרת בסוף הפסוק], אותה תאכלו! שהעובר הנמצא בתוך הבהמה, מותר באכילה על ידי שחיטת האם, גם אם הוא נמצא בתוכה כשהוא חתוך לחתיכות. (11) ד. אבל, אם חתך מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה, הרי אפילו אם השאיר את החתיכות בתוכה, אסור החלק החתוך באכילה משום איסור "אבר מן החי", ונשאר באיסורו גם כאשר נשחטה הבהמה.
[ונקטה המשנה דוקא חיתוך טחול וכליות, לפי שהם אברים שאין חיתוכם או הוצאתם מגוף הבהמה עושה אותה לטריפה. אבל חתיכת אברים אחרים, מטריפה את הבהמה (12)].
ה. זה הכלל: כל דבר שנחתך מגופה של הבהמה, אפילו נשחטה הבהמה כשהוא בתוכה, אסור באכילה כדין אבר מן החי, ולא הותר בשחיטת הבהמה.
ואולם, כל חלק שנחתך, שאינה מגופה של הבהמה, אלא מן העובר שבמעיה, והיה מונח בתוכה בשעת השחיטה, (13) מותר באכילה, על ידי שחיטת הבהמה.
גמרא:
שנינו במשנה: הוציא העובר את ידו והחזירו - מותר באכילה.
אמר רב יהודה אמר רב: רק העובר עצמו מותר באכילה, ואולם האבר עצמו, שהוציא העובר מחוץ לגופה של אמו, והחזירו, אסור.
דהיינו, שהיתר האכילה האמור במשנה הוא רק לגבי העובר עצמו, וכפי שיבואר להלן. כי אף שהעובר כולו מותר, מכל מקום, אותו אבר שיצא, וחזר, אינו ניתר בשחיטת האם. (14)
מאי טעמא נאסר האבר היוצא, על אף שחזר והיה במעי האם בשעת השחיטה, ושחיטת האם הועילה לעובר?
דאמר קרא [שמות כב ל] "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו". ודרשו חכמים, ש"בשר בשדה", הוא בשר הנמצא חוץ ל"מחיצתו", והרי מקומו של העובר הוא ברחם אמו, ולא באויר שמחוצה לו, ולכן, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, מחוץ למחיצת הרחם אל אויר העולם, (15) הרי הוא נאסר (16) באיסור "בשר בשדה טרפה לא תאכלו". (17)
ומקשה הגמרא על רב יהודה אמר ממשנתנו:
תנן, בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו, והחזירו, (18) מותר באכילה.
ומדייקת הגמרא ממה שאמרה המשנה "מותר באכילה" לאחר שדיברה על החזרת היד: מאי לאו, האם לא אאבר, על היד [האבר שיצא החוצה] אמרה זאת המשנה. וקשה לדעת רב יהודה אמר רב, המפרש שרק העובר מותר אבל האבר עצמו אסור?
ודוחה הגמרא: לא על האבר נאמר היתר זה, אלא אעובר, על העובר עצמו, שהוא לא יצא חוץ למחיצתו. אבל ידו אסורה באיסור טריפה. (19)
אך מקשה הגמרא: אי, אם אכן רק אעובר אמרה המשנה שמותר באכילה, מאי אריא, מדוע העמידה משנתנו את דינה רק באופן שהחזירו, שהחזיר את היד קודם שחיטת האם?
והרי אפילו אם לא החזירו את ידו, נמי, גם כן מותר העובר כולו באכילה [חוץ מהיד], שהרי העובר עצמו מעולם לא יצא חוץ למחיצתו, ואין סיבה לאוסרו? (20)
ומתרצת הגמרא: אכן הוא הדין שמותר העובר באכילה אף על גב דלא החזירו ליד, והסיבה שנקטה משנתנו דוקא באופן ש"החזירו", כי איידי דקא בעי למיתנא סיפא, כיון שכבר צריך היה התנא לשנות בסופו של חלק זה במשנתנו: הוציא העובר את ראשו, אף על פי שהחזירו, הרי זה כילוד [כלומר, שחידוש הוא שהוא כילוד על אף שהחזיר את ראשו לתוך רחם אמו], משום כך תנא נמי, שנה אף ברישא, בתחילת משנתנו, לגבי היד "החזירו". אך אליבא דאמת גם אם לא החזיר את ידו קודם שחיטת האם, מותר רק העובר באכילה, אך היד היוצאת אסורה.
ומקשה הגמרא: וסיפא של דברי משנתנו, האומרת שאם הוציא העובר את ראשו מותר באכילה, מאי קא משמע לן? שמא תאמר, כונת המשנה לומר, דכיון דיצא ראשו של העובר כבר הויא ליה לידה, ושוב אין העובר ניתר בשחיטת האם, ואינו כשר אלא על ידי שחיטת עצמו,
הרי אי אפשר לומר כך, כי כבר תנינא, שנינו דין זה במשנה, דתנן: (21) איזהו בכור הראוי לנחלה ליטול פי שניים בירושה, ומאידך הוא אינו בכור לכהנים, לענין שצריך לפדותו מן הכהנים? -
זה בכור הבא אחר נפלים [כאשר ילדה אשה תאומים, וכפי שיבואר להלן], שלענין "בכור לנחלה", צריך שיהא הולד הבכור ראוי לחיות. ואם אינו ראוי לחיות, הוא אינו נחשב בכור לנחלה, ואינו מפקיע את הבן הבא אחריו מליטול פי שנים בנחלת אביו.
כי לענין נחלת פי שניים נאמר [דברים כא יד] "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה", ולמדים מכך, כי רק מי שליבו של אביו דווה ומצטער עליו במיתתו, נחשב בכור לירושה. להוציא את הנפל, שאין לב אביו דווה אחר מיתתו כמו שדווה אחר מיתת בן בר קיימא, ולכן אינו נחשב בכור לענין ירושה פי שניים, אלא הבן הבא אחריו נחשב בכור לענין זה.
אולם לענין פדיון בכור, גם הנפל פוטר את הבא אחריו מפדיון, כי פדיון הבן לא נאמר בבן ראשון בר קיימא, אלא בפטר רחם, שהוא הראשון ללידה, ואף נפל הוא בכלל פטר רחם, ולכן אין הבא אחריו נחשב בכור פדיון.
וכך הוא הדין:
אם ילדה אשה תאומים, (22) והראשון היה נפל שלא נסתיימו תשעה חדשי עיבורו, אף על פי שיצא ראשו חי, והחזירו, (23) ואחר כך יצא אחיו, השני הוא הבכור לענין נחלה. שהרי אפילו נולד הראשון כולו, אינו מפקיע את הבא אחריו. כיון שאין ליבו דווה עליו. אבל אינו בכור לענין פדיון הבן. אלא הראשון, הנפל, הוא הבכור לענין זה. (24)
או אפילו אם הראשון הוא בן תשעה חודשי עיבור, שיצא ראשו מת, הרי הבא אחריו נחשב בכור לנחלה, אך אינו בכור לענין פדיון.
ומתוך דברי המשנה האלו, מוכיחה הגמרא, ומקשה:
טעמא, הטעם שהעובר השני הוא הבכור לענין נחלה, הוא משום דראשו של ראשון יצא כשהוא מת!
הא, אולם אם ראשו של העובר הראשון יצא חי, הרי הוא חשוב כאילו נולד, והבא אחריו אינו בכור לשום ענין, ואפילו בכור לנחלה - נמי לא הוי.
אם כן, מבואר במפורש במשנה זו, שיציאת הראש חשובה כלידה. (25) וקשה, מדוע צריך התנא של משנתנו לחור ולהשמיע דין זה שנית? (26)
מעלה הגמרא אפשרות לתרץ, ולבאר מדוע יש להשמיע דין זה בשתי המשניות:
וכי תימא, שמא תאמר לתרץ, שמהמשנה בבכורות שם אשמועינן כי בלידת אדם יציאת הראש חשובה כלידה.
ואילו כאן קא משמע לן מלמדנו התנא, שדין זה שיציאת הראש חשובה כלידה, חל אף בלידת בהמה. ושתי המשניות הללו נצרכות לשני דינים שונים אלו, כיון דאדם מבהמה, לא יליף, לא ניתן ללמוד זה מזה היות דאין פרוזדור לבהמה. כלומר, בית הרחם שלה, גלוי הוא, ומיד ביציאת הראש ניכרת הלידה. אבל באשה, אין רחמה גלוי, אלא יריכיה הם מעין פרוזדור, ואין יציאתו של הולד ניכרת היטב אלא עד שיצא רובו, ויתכן היה לומר, שביציאת הראש עדיין אינו נחשב כילוד, לפי שעדיין אינו ניכר.
ולכן, אף לגבי אדם, יש צורך להשמיע שיציאת הראש נחשבת לידה. ומשום כך יש להשמיע דין זה אף גבי אדם. וצריך להשמיע דין זה לגבי בהמה, ולא נלמד את דינה של בהמה מאדם הואיל ובהמה מאדם, לא ילפא, אין ללמוד, משום שאם נשנה דין זה שביציאת הראש נחשב ילוד רק לגבי אדם, אזי היינו אומרים, שרק באדם נאמר דין זה, משום דחשיב פרצוף פנים דידיה, חשיבות יש לפרצוף פניו. ולכן ניתן לומר שעם יציאת הפרצוף, נחשב הדבר כלידת האדם. אולם בבהמה, שאין חשיבות לפרצופה, היה מקום לומר שאין די ביציאת הפרצוף, אלא צריך שיצא רוב גופה. ולא היינו למידים דין זה מאדם. לכן צריך להשמיע התנא במשנתנו, שאף יציאת ראש ולד הבהמה, נחשבת כלידה.
אולם עדיין קשה, שהרי הא בבהמה נמי תנינא, גם כן שנינו במקום אחר, שיציאת הראש נחשבת כלידה, דתנן לקמן במשנה: (27) שליא [שק העוטף את העובר בעודו במעי אמו] שיצאה מקצתה, ואחר כך נשחטה הבהמה, אסורה השליא עם כל מה שבתוכה באכילה. (28) ונאסר אף החלק שהיה בפנים הבהמה בשעת שחיטה, אף שעובר הנמצא בתוך הבהמה בשעת השחיטה, מותר באכילה אף ללא שחיטה.
ואסורה השליא כולה באכילה, כי כשם שהשליא מהווה סימן להמצאות הולד באשה, כך השליא מהווה סימן לולד שבבהמה. ויש לחשוש שמא באותה מקצת שליא יצא אף הראש, ואם כן, כל שאר העובר הכנוס בבהמה, נחשב כולו כילוד. ולפיכך הוא נאסר, ואינו ניתר בשחיטת הבהמה.
ומוכח, שיציאת הראש נחשבת ללידה אף בבהמה. ואם כן, קשה אף על כך, לשם מה נשנה דין זה אף כאן?
אי אמרת בשלמא שדברי משנתנו "הוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה" נאמרו על האבר, כלומר על ידו היוצאת, שמותרת היא באכילה, לא קשה כלל. כי לפי זה, דברי המשנה "אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד", דרישא, בתחילת משנתנו, בדוקא נאמרו, להורות שהאבר עצמו מותר רק דוקא אם החזירו קודם שחיטה.
ואם כן, אף שדברי המשנה בהמשך, "הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד", לכאורה הם מיותרים, וכפי שמקשה הגמרא, מכל מקום, ניתן לומר, תנא, שנה התנא דבר זה בסיפא אטו רישא. כיון שבתחילת המשנה שנה התנא דין זה לגבי אבר שהוציאו והחזירו שמותר, חזר התנא במשנה ושנה אף את דין הוציא ראשו, שאף על פי שהחזירו, אסור.
ואכן עיקר מקור הדין שיציאת הראש היא כלידה, אינו כאן. אלא להלן, בדין 'שליא שיצאה מקצתה', כאמור. וכאן אנו דנים רק בענין חזרת הראש.
אלא, אי אמרת שפירוש דברי משנתנו הוא כרב, המסביר שהדין ש"הוציא העובר את ידו והחזירו, מותר באכילה" נאמר רק על העובר עצמו שמותר באכילה, אך האבר היוצא אסור, קשה, שהרי על כרחך לא נשנה הדין דרישא ש"החזירו מותר באכילה" בדוקא, שהרי ודאי העובר שבפנים מותר אף אם לא החזיר את ידו.
ואם כן, אף לא הדין דמבואר בסיפא ש"הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד" נאמר בדוקא. שהרי מיותר הוא.
ושוב קשה, למה ליה לתנא של משנתנו למתנייה לשנות כלל את הדין של הוציא העובר את ראשו, ולשם מה נצרך?
מתרצת הגמרא: לא קשה. כי לעולם הדין המבואר במשנתנו שמותר באכילה, אעובר נאמר, ודברי המשנה "הוציא העובר את ידו והחזירו" בדוקא הם. וכדאמר רב נחמן בר יצחק [דבריו הובאו בנידון הגמרא לקמן עח ב], לא נצרכה, לא נאמר היתרו של העובר אלא ל"מקום החתך" שבו חתכו את האבר. (29)
כי כאשר הוציא העובר את ידו ולא החזירה, לא די בחתיכת האבר היוצא והשלכתו [כדין אבר מן החי האסור], אלא אף "מקום החתך", שהוא הגבול המצומצם כחוט השערה שבין החלק היוצא [האסור] לחלק הנשאר בפנים [המותר], אותו מקום מצומצם, גם כן אסור.
וטעם איסור "מקום החתך", מפני שהוא עומד על שפת הרחם, ואינו בכלל "בהמה בבהמה תאכלו" [שזהו המקור לכך שעובר במעי אמו מותר אף בלא שחיטה שלו], שהרי מקום החתך אינו בתוכה ממש. (30)
הכא נמי, כך גם דברי משנתנו "החזירו" מותר באכילה, לא נצרכה, לא נאמרו אלא כדי להתיר את "מקום החתך"!
ואף שהעובר עצמו מותר בלא החזרת יד, מכל מקום מועילה החזרה למקום החתך. כיון שהחזירו, הרי שמקום זה הוא שוב בכלל "בהמה בבהמה תאכלו". לפי שבשעת שחיטה, בתוך הבהמה הוא. (31)
ואף שהאבר היוצא עצמו, אסור משום "בשר בשדה טרפה לא תאכלו", מכל מקום, מקום החתך לא חשוב כיוצא. מאחר שעומד הוא בשפת הרחם. הלכך, חותך את האבר היוצא וכל השאר מותר באכילה.
ומיושבת קושית הגמרא, שדין זה שהעובר מותר באכילה נשנה כאן, כדי להתיר את מקום החתך.
וכן לא קשה גם למה הוצרך לסיפא "הוציא העובר את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד", משום דתנא סיפא אגב רישא.
מביאה הגמרא להוכיח שאכן דין משנתנו לא נאמר אלא לענין מקום החתך:
תא שמע: בהמה המקשה לילד, אם הוציא העובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט אדם את אמו, מותר באכילה.
שחט את אמו, ורק אחר כך החזירה את היד, אסור באכילה.
אם הוציא את ידו וחתכו את היד, ואחר כך שחט את אמו, הרי היד שהיתה בחוץ ונחתכה, טמא כנבילה!
משום שאבר מן החי הוא. ולקמן למידים, שאבר מן החי מטמא כנבילה. ולכן אסור לאכול את היד.
וכל העובר שהיה בפנים בשעת שחיטה - טהור. ואינו נטמא מחמת מגעו עם היד [על ידי חיבורו ליד בשעה שהיתה בחוץ ונאסרה], שהרי נחתכה היד קודם שחיטה, ולא נגע בה אלא מחיים. ומחיים אינו נחשב כמאכל, ואינו מוכשר לקבל טומאת אוכלין, (32) ומותר באכילה. ששחיטת אמו מתירתו.
ואם הוציא העובר את ידו ולא החזירו, ושחט אדם את אמו, ואחר כך חתכו ליד -
דף סח:
הבשר של הבהמה והעובר שבפנים טמאים במגע נבילה.
שהרי הן הבהמה והן העובר, נגעו לאחר שחיטה ביד, שדינה כנבילה. שהרי לא התירתה השחיטה. והרי היא ככל בהמה שמתה שלא בשחיטה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: הנגיעה של בשר הבהמה ביד, הרי היא כמגע בטריפה שחוטה, שמדרבנן מטמאת את הקדשים בלבד, (33) ולא כמגע נבילה לטמא אף חולין. ועל אף שאין השחיטה מתירה באכילה את היד שיצאה מחוץ למחיצתה [כלומר, גוף הבהמה], מכל מקום, מועילה לה השחיטה כדי לטהרה מידי נבילה. ודינה כטריפה שנשחטה, שאסורה באכילה אבל אינה מטמאת כנבילה.
וכעת מוכיחה הגמרא מדברים אלו:
קתני מיהא רישא: הוציא עובר את ידו, והחזירה, ואחר כך שחט את אמו - מותר בא כילה!
ומדייקת הגמרא: מאי לאו, האם לא, זה שאמרה בברייתא "מותר באכילה", נאמר אאבר עצמו!? (34) וקשה לרב שאמר "אבר עצמו אסור"? מתרצת הגמרא: לא. דבר זה שמותר, לא נאמר על האבר, אלא אעובר.
חוזרת הגמרא ומקשה: אי אם אעובר נאמר שמותר, אימא סיפא, יקשה מהמשך אותה ברייתא, ששנינו בה: שחט את אמו, ואחר כך החזירו העובר את היד, אסור באכילה.
וקשה: אי, אם מדובר בעובר, אמאי, מדוע אסור אם לא החזיר את היד אלא לאחר שחיטה? והרי כל העובר, מלבד היד, היה בפנים בשעת השחיטה, ומדוע יש לאסור את העובר?!
מתרצת הגמרא: מדובר כדאמר רב נחמן בר יצחק [לקמן] "לא נצרכה אלא למקום חתך" [ה'גבול' שבין חלק האבר שיצא החוצה ונאסר, לבין החלק שנשאר בפנים ומותר].
הכא נמי, כך גם כאן דברי הברייתא "שחט את אמו ואחר כך החזירה - אסור באכילה" לא נצרכה לא נאמר דבר זה, אלא כדי לאסור את מקום החתך.
ובתחילת הברייתא, שמבואר בה שאם החזיר את ידו קודם שחיטה חותך את היד בלבד בצמצום ומשליכה, וכל השאר מותר באכילה, ואף מקום החתך. כיון שאותו "מקום החתך" עומד בשפת הרחם, הרי עדיין לא יצא חוץ למחיצתו. וכיון שהחזיר היד, שב מקום החתך אל תוך הבהמה, ומותר.
אבל, אם לא החזיר העובר את היד קודם שחיטה, אף מקום החתך עצמו אסור. ואף שלא היה מחוץ לבהמה, מכל מקום, לא נחשב שהיה בתוך הבהמה, מאחר ובשפת הרחם הוא עומד. ומקום זה אינו נחשב לא כפנים הבהמה, ולא כחוצה לה.
ומקשה הגמרא: איני! הרי מוכח לכאורה שלא כדין זה, והא, הרי כי אתא, כאשר בא אבימי מבי חוזאי, אתא, ואייתי מתניתא בידיה, בא, והביא בידו ברייתא:
נאמר [דברים יד ו]: "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו".
ומפסוק זה דורשת הגמרא להלן [סט א] שעובר ניתר על ידי שחיטת אמו, ואינו צריך שחיטה לעצמו. לפי שבתחילת הפסוק נאמר "בהמה", ובסופו "בבהמה אותה תאכלו", ודורשים מכך שבהמה שבתוך בהמה, דהיינו עובר, מותרת.
וממה שנאמר בתחילת הפסוק "פרסה", ובהמשכו "פרסות", למידים:
פעמים שאתה אוכל את כל אברי העובר הנמצא בתוך אמו, ופעמים שאין אתה אוכל אלא מקצתם.
כיצד?
אם הוציא את שתי ידיו, ופרסה אחת החזיר, אכול את אותה הפרסה שהחזיר. (35) ואם שתי פרסות החזיר, אכול את שתיהן! וקשה מכך: מאי לאו, האם לא מבואר כאן שאם החזיר העובר פרסה, אכול פרסה! ומשמע, שמותרת היא?
ואם כן, קשה לרב שאמר "אבר עצמו אסור" וכאן מוכח שהאבר שהחזירו, מותר?!
מתרצת הגמרא: אכן לא כך הדרשא. אלא דורשים: אם החזיר העובר פרסה, אכול עובר בלבד, אך לא את הפרסה שהוציא והחזיר!
שוב מקשה הגמרא: אי אם רק העובר לבד מותר באכילה, מאי איריא, מדוע נאמר באותה מתניתא "החזיר - אכול", הרי אפילו אם לא החזיר העובר את הפרסה שהוציא, נמי גם כן מותר?!
אמר רב נחמן בר יצחק: דברי המתניתא שאם החזיר מותר, לא נצרכה, לא נאמרו אלא לענין דינו של מקום החתך.
וכך הם דברי המתניתא: החזיר פרסה, היא עצמה אסורה. וחתוך אותה, לפי שאסורה היא. אולם אכול במקום החתך שלה, כיון שהחזיר את הפרסה.
הרי, שמקום החתך אף הוא בכלל הלימוד של "בהמה בבהמה", כיון שלא יצא מחוץ לבהמה.
ואם החזיר שתי פרסות, אכול במקום חתך של שניהם.
אולם אף על זה קשה: והא תרי קראי, שתי תיבות, קא נסיב לה, דרש התנא במתניתא לצורך הלכה זו:
א. "פרסה" החזיר - אכול.
ב. "פרסות" החזיר - אכול.
ולשם מה צריך שתיהן? והרי כיון שאם החזיר אחת מהם מותרת, הוא הדין אם החזיר את שתיהן?
מאי לאו, האם לא נצרכו שתי תיבות אלו לכך: חד קרא תיבה אחת באה להתיר האבר היוצא עצמו, וחד קרא התיבה השניה באה להתיר את מקום החתך?!
ואם כן, שוב קשה לדעת רב הסובר שהאבר היוצא עצמו, אסור?
ומתרצת הגמרא:
לא. חד דרשה, "פרסות החזיר - אכול", נצרכה להתיר מקום חתך, שאם החזיר פרסתו, מקום החתך מותר.
ואילו חד, הדרשה השניה, "פרסה החזיר - אכול" נדרשת להתיר "קלוט במעי פרה" [להלן יתבאר מהו], ודין זה נאמר אליבא לשיטת דרבי שמעון. (36) דאמר רבי שמעון: קלוט בן פרה - אסור! כלומר, אם ילדה פרה ולד שפרסותיו קלוטות כפרסות הגמל ואינן שסועות, שהוא סימן טומאה, אף שהוא נולד מפרה טהורה, אסור.
ודבר זה נלמד מכך שאיסור גמל באכילה, נכתב בתורה פעמיים. [א. בספר ויקרא יא ד, "אך את זה לא תאכלו, את הגמל". ב. בספר דברים יד ז].
ממקום אחד למידים לאסור גמל שנולד מן הגמלה, ומן המקום האחר למידים לאסור גמל [כלומר ולד שיש לו צורת גמל שפרסותיו קלוטות] הנולד מן הפרה.
ובדבר זה, נחלק רבי שמעון על חכמים, הסוברים ש"היוצא מן הטהור - טהור", אף אם יש לו צורת טמא.
אולם, אף רבי שמעון מודה, כי הני מילי, איסור זה של קלוט שנולד מפרה, הוא רק היכא כאשר דכבר יצא לאויר העולם.
אבל, אם עוד לא נולד, אלא נמצא הולד הקלוט במעי אמו לאחר שנשחטה, שרי. (37)
וזהו שדורשים מ"פרסה", וכדברי המתניתא דלעיל: עובר שאין לו אלא פרסה כלומר שאין פרסותיו סדוקות - אכול! ומותר. (38)
עולא חלק על דברי רב יהודה בשם רב, אמר בשם רבי יוחנן: ואם הוציא העובר אבר והחזירו - אף האבר עצמו מותר! (39)
אמר ליה רב יהודה לעולא: והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו "אבר עצמו אסור". ולא כדבריך בשם רבי יוחנן.
אמר ליה עולא: מאן דיהיב לן מעפרא דרב ושמואל, ומלינן עיינין [מי יתן לנו מעפרם (40) של רב ושמואל, ונמלא בהם עינינו!] (41)
אלא, אף שמכבדים אנו כל כך את דברי רב ושמואל, מכל מקום, בדבר זה סוברים אנו כרבי יוחנן, לפי שטעמו עמו.
הכי אמר רבי יוחנן: הכל, כל אלו שנאמר בהם דין "מחיצה" [כגון, עובר במעי אמו, שמחיצת הרחם מתירתו אף בלא שחיטה, וכגון בשר קדשי קדשים, שחומות העזרה הן מחיצתו, או קדשים קלים, שחומות ירושלים הן מחיצתם], היו בכלל הדין של "בשר בשדה טרפה לא תאכלו". כלומר, שכאשר הם יוצאים חוץ למחיצתם, דינם כטריפה. ולכאורה, הוא הדין אם חזרו לתוך מחיצות, לא ישתנה דינם, וטרפה הם.
אבל, כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצתה חוץ למחיצתה, ואפילו אם חזרה שוב לתוך מחיצות העזרה, אסור [וכפי שנאמר [ויקרא י יז יח] בשעיר חטאת של מוספי ראש חודש ביום שמיני למילואים ששרפוהו אהרן ובניו, וקצף עליהם משה "מדוע לא אכלתם את החטאת? הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה", ודורשים מכך, "פנימה" היתה, שלא יצאה מחוץ לעזרה. ומשמע מכך, שאם יצאה החטאת חוץ למחיצתה היא היתה נפסלת, ובת שריפה היא, ולא מועילה בה חזרה. ומדוע היתה התורה צריכה לפרט שאין לה תקנה, הרי כיון שיצאה חוץ למחיצתה, שוב אין לה תקנה לעולם, וכפי שלמידים משום "בשר בשדה טרפה לא תאכלו"?
אלא, מוכח, כי רק חטאת, הוא דפרט רחמנא בה. ללמדנו, שדוקא חטאת אסורה לעולם אם יצאה חוץ למחיצתה, אבל כל מילי, שאר דברים הנאסרים משום שיצאו חוץ למחיצתם, כגון עובר במעי אמו, כיון דהדור, אם חזרו לתוך מחיצתם, שרי. (42) (43)
זהו טעמו של רבי יוחנן אני סבור כמוהו.
מיתיבי לעולא, מהא דתניא: נאמר [שמות כב ל] "בשר בשדה טרפה לא תאכלו".
מה תלמוד לומר? מדוע קרא הכתוב דבר זה בשם "טריפה"? ולכאורה, היה צריך הכתוב לומר "בשר בשדה, לא תאכלו"?
לפי שמצינו [להלן יתבאר היכן מצינו דבר זה] במעשר שני וביכורים [שהותרו באכילה רק בתוך מחיצות ירושלים] שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן, וחזרו לתוך חומת העיר, מותרין.
יכול אף עובר זה, יהא דינו כן, שאם הוציא העובר אבר חוץ למחיצתו, והחזירו, יחזור הדבר להיתרו הראשון?
תלמוד לומר, "בשר בשדה טרפה". לומר, כיון שיצא האבר מחוץ למחיצתו, הריהו טריפה, ונאסר לעולם! (44)
ודנה הגמרא: מאי תלמודא? היאך למידים מכך שנכתב "טריפה", שאין לו תקנה אף אם חזר אל תוך מחיצתו? אמר רבה: מכך שנקראה "טרפה", למידים אנו שדינו הוא כטרפה. מה טרפה, כיון שנטרפה שוב אין לה היתר לעולם, (45) אף בשר, אבר מבשר העובר, כיון שיצא חוץ למחיצתו, מחוץ לגופה של אמו, שוב אין לו היתר לעולם. שאף אם יחזור האבר לתוך הרחם, ישאר באיסורו. (46)
הרי מבואר בברייתא זו מפורשות, שהאבר עצמו היוצא מחוץ לבהמה, אסור לעולם. ולא מועילה בו החזרה להשיבו להיתרו, וקשה מכך לדברי עולא אליבא דרבי יוחנן, שאמר "אבר היוצא עצמו, מותר".
מסיקה הגמרא: תיובתא דעולא, תיובתא.
אמר מר, בברייתא ששנינו לעיל: "לפי שמצינו במעשר שני ובכורים, שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו - מותרין".
שואלת הגמרא: היכן מצינו שמותרין?
מבארת הגמרא: לומדים זאת מדכתיב [דברים יב יז] "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, ותירושך, ויצהרך, ובכורות בקך וצאנך, וכל נדריך אשר תידור ונדבותך ותרומת ידך".
"מעשר דגנך ותירושך ויצהרך", זה מעשר שני. "ותרומת ידך" אלו הביכורים.
ומשמע, כי רק "בשעריך", חוץ לירושלים, הוא דלא תיכול, וכדכתיב "ואכלת לפני ה' אלהיך", ואסור להוציאם משם לאחר שכבר קלטוהו מחיצות החומה.
אבל, אם יצאו חוץ למחיצתן, וחזרו לירושלים, מותרין. (47)
במערבא [ארץ ישראל] מתנו הכי, שנו כך את מחלוקתם של רב ורבי יוחנן:
רב אמר, יש לידה לאברים. ואבר היוצא, הריהו כילוד, ושוב לא מועילה החזרה כדי להתירו בשחיטת אמו.
ורבי יוחנן אמר, אין לידה לאברים. ואבר היוצא אינו נחשב כילוד, וכיון שנכנס חזרה, שב להיות כחלק מן העובר, וניתר על ידי שחיטת אמו.
שואלת הגמרא: מאי בינייהו, בין שני הביאורים במחלוקת רב ורבי יוחנן? והרי לפי שניהם המחלוקת היא האם חזרת האבר לתוך האם, מתירתו או לאו? מבארת הגמרא: איכא בינייהו למיסר, האם יש לאסור את מיעוט אבר שנשאר בפנים, כאשר מקצת היד נשארה בפנים.
לפי הביאור הראשון, עיקר האיסור הוא בעצם יציאת האבר מחוץ לגוף הבהמה. וכיון שאותו מיעוט נשאר בפנים, אין לאוסרו.
אולם לפי הביאור השני, סיבת האיסור היא בכך שמחשיבין את האבר כילוד, ולכן אף המיעוט שנשאר בתוך הבהמה הוא כמי שנולד, ואסור אף הוא בלא שחיטה. (48)
מסתפקת הגמרא:
איבעיא להו: לדברי האומר אין לידה לאברים, מה יהא הדין אם הוציא העובר את ידו, והחזירה, וחזר והוציא אף את ידו השניה, והחזירה, וכך חזר והוציא בכל פעם אבר אחר נוסף, עד שבסוף השלימו לרובו - מהו? מי אמרינן, הא נפק ליה רובא, הרי סוף סוף יצאו רוב האברים החוצה [אף שחזרו] ומשום כך יחשב העובר כילוד, שהרי בסך הכל רובו היה בחוץ.
או דלמא, כיון דהדר, שהחזיר את אותם אברים פנימה, הדר. הרי חזרה זו נחשבת כחזרה, ואין העובר נחשב כילוד. (49)
ודנה הגמרא בספק נוסף העולה מתוך צדדים אלו: אם תמצי לומר "כיון דהדר חזר האבר, הדר", ושוב אינו כילוד, יש להסתפק מה יהא הדין באופן זה:
אם הוציא עובר את ידו, ובא אדם וחתכה. וחזר העובר והוציא את ידו האחרת, וחתכה אדם, וחזר העובר והוציא אבר נוסף ובא אדם וחתך אף אותו, וכך הלאה, עד שהשלימו לרובו - מהו? (50)
מי אמרינן, הא סוף סוף נפיק ליה רובא, רוב העובר יצא בחוץ על ידי חתיכות אלו.
ואם כן, ודאי כילוד הוא.
או דלמא, יציאת רוב אבריו באופן זה אינה נחשבת ללידה, כי יציאת רובא בבת אחת בעינן, כדי להחשב ללידה. (51)
דף סט.
תא שמע ממה ששנינו במשנתנו, (תחילת העמוד) זה הכלל: כאשר חותך אדם דבר שהוא מגופה של הבהמה בעודה בחייה ומניחו בתוכה, אסור באכילה אף לאחר שחיטתה.
ודבר שאינה גופה, אלא עובר הנמצא בתוכה, לאחר שנשחטה, מותר.
ומדייקת הגמרא: הרי את הדין שהחותך מן העובר ומניח החתיכה בתוך הבהמה, ומותרת החתיכה באכילה, כבר שנינו בתחילת משנתנו. ואם כן, דברי משנה אלו "ושאין גופה - מותר", לאתויי מאי? מה הם באו להוסיף? לאו, לאתויי כהאי גוונא, דין זה, שאם חתך את רוב חלקי העובר ונשאר מיעוטם בפנים, שמותר מיעוט זה באכילה, וזוהי כוונת משנתנו באומרה "ושאינה גופה מותר"?!