חברותא על חגיגה· הרב יעקב שולביץ
פרק שני - אין דורשין
מתניתין:
אין דורשין בעריות, בחבורה של שלשה אנשים, שהם שני אנשים שומעים בצירוף איש אחד שדורש [כך סלקא דעתין בגמרא, ויתבאר שם].
ולא דורשין במעשה בראשית בקבוצה של שנים, אחד השומע ואחד הדורש.
ולא דורשין במעשה מרכבה, ביחיד, אלא אם כן היה אותו היחיד חכם ומבין מדעתו, ומתבאר בגמרא.
כל המסתכל בארבעה דברים הבאים, רתוי לו כאילו לא בא לעולם [יפה לו וטוב היה לו, אם לא בא לעולם. רש"י], ואלו הם: (5)
א. המסתכל מה למעלה מן הרקיע שעל ראשי החיות.
ב. המסתכל מה למטה מן החיות.
ג. המסתכל מה לפנים, חוץ למחיצת הרקיע לצד מזרח.
ד. והמסתכל מה לאחור, לצד מערב. (6)
וכל שלא חס על כבוד קונו [מתבאר בגמרא] - רתוי לו שלא בא לעולם.
גמרא:
שנינו במשנה: אין דורשין במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו:
ותמהינן: אמרת ברישא: ולא במרכבה ביחיד. ועל כרחך עוסקת המשנה במי שהוא חכם ומבין מדעתו, שהרי בלא רב אתה אוסר עליו, שלא ידרוש בעצמו.
ואילו הדר אמרת: אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, הרי שיכול לדרוש בעצמו?!
ומשנינן: אין המשנה כוללת את הדורש עצמו, אלא הכי קאמר:
אין דורשין בעריות לשלשה לבד מהדורש אלא רק בפחות משלשה שומעים, ולא במעשה בראשית לשנים, מלבד הדורש, אלא ליחיד בלבד, ולא במרכבה אפילו לתלמיד יחיד, אלא אם כן היה אותו התלמיד היחיד חכם ומבין מדעתו, שלא יצטרך לשאול לרב במקום שיסתפק, דלאו אורח ארעא לפרושי בהדיא. (7)
שנינו במשנה: אין דורשין בעריות בשלשה [כלומר: לשלשה]:
ומפרשינן: מאי טעמא?
אילימא משום דכתיב: "איש איש אל כל שאר בשרו".
"איש איש" משמע תרי שני אנשים.
"שאר בשרו" משמע חד איש נוסף.
ואמר רחמנא ביחס לדרוש את הפסוק ברבים: "לא תקרבו לגלות ערוה". וה"קירבה" האמורה כאן, מרמזת גם שלא להתקרב זה לזה כדי לדרוש ביחד פסוקים אלו בשלשה אנשים.
הרי אי אפשר לפרש כן.
כי: אלא מעתה הא דכתיב: "איש איש כי יקלל אלהיו", וכמו כן כתיב: "איש איש אשר יתן מזרעו למולך", האם הכי נמי נפרש "איש איש" על דרך זה?!
אלא, בהכרח, שהנהו ["איש איש" האמור בברכת ה' ובמולך] מיבעי ליה כדי לרבות את הנכרים, לומר שגם הם מוזהרין על ברכת השם ועל עבודה זרה, כמו ישראל.
וכיון שכן, האי נמי - "איש איש" האמור בעריות - מיבעי ליה לרבות את הנכרים, לומר שמוזהרין על העריות כישראל.
אלא שמא תאמר: מכאן אנו לומדים שאין דורשים בעריות לשלשה, מדכתיב: "ושמרתם את משמרתי", "ושמרתם" משמע תרי אנשים, "משמרתי" משמע עוד חד איש, ואמרה תורה שיש לעשות משמרת "לבלתי עשות מחקות התועבות", ומשמרת זאת כוללת את האיסור לדרוש ביחד בעניני עריות.
אף זה אי אפשר. כי:
אלא מעתה, הא דכתיב: "ושמרתם את השבת", וכתיב עוד: "ושמרתם את המצות", וכתיב עוד: "ושמרתם את משמרת הקודש" - האם הכי נמי נפרש על דרך זה?!
אלא, אמר רב אשי: מאי "אין דורשין בעריות בשלשה" - אין דורשין ב"סתרי עריות" לשלשה!
[עריות שאינן מפורשות, כגון בתו מאנוסתו, ואם חמיו, ואם חמותו, שהם נלמדים מדרשה, רש"י] (8)
מאי טעמא? סברא הוא!
כי בי תרי כי יתבי קמי רבייהו, חד שקיל וטרי בהדי רביה, ואידך מצלי אודניה לגמרא [שני תלמידים היושבים לפני רבם, כאשר האחד נושא ונותן עם הרב באיזה ענין, הרי השני מטה אזנו לשמוע את דבריהם].
אבל כאשר יושבים תלתא שלשה תלמידים, חד שקיל וטרי בהדי רביה, והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי [פעמים כשהאחד נושא ונותן עם הרב, הרי השנים האחרים נושאים ונותנים בינם לבין עצמם].
ומתוך כך לא ידעי מאי קאמרי רבייהו לאותו תלמיד, ואתו למישרא איסורא בעריות [באותו זמן אינם מטים אזניהם לדברים שאומר הרב לאותו תלמיד, ויש לחוש שמא יבואו להתיר איסורי עריות].
ותמהינן עלה: אי הכי, אף בכל התורה נמי נאמר אין דורשין לשלשה, מאותו הטעם!?
ומשנינן: עריות שאני.
דאמר מר: גזל ועריות - נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם, ויש לחשוש שיבואו לטעות בלימודם ולהתיר עניני עריות.
ואכתי תמהינן: אי הכי, בעניני גזל נמי, כיון שנפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם, לא ידרוש הרב לשלשה תלמידים שמא יבואו לטעות להתיר עניני גזל?!
ומשנינן: עריות, בין בפניו בין שלא בפניו - נפיש יצריה, מתגבר ומתרבה כח הייצר, ואפילו בשעת הלימוד.
אך גזל, רק כשהזדמנות הגזל מצויה בפניו של האדם נפיש יצריה, אבל שלא בפניו, בשעת לימודו, לא נפיש יצריה.
ולפיכך לא יבוא להתיר איסור גזל בשעת לימודו, כיון שאינו לפניו.
שנינו במשנה: אין דורשין, ולא במעשה בראשית בשנים [כלומר: לשנים]:
ומפרשינן: מנא הני מילי דאין שנים שואלין לרב במעשה בראשית?
דתנו רבנן: כתיב: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים. הנהיה כדבר הגדול הזה, או הנשמע כמוהו".
ודרשינן: "כי שאל נא לימים ראשונים", הרי למדת: רק יחיד שואל! לפי שנאמר "שאל" לשון יחיד, ואין שנים שואלין לימים ראשונים.
יכול ישאל אדם מה היה קודם שנברא העולם?
תלמוד לומר: "כי שאל נא: למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ"! ואין אתה שואל קודם היום שנברא האדם. (9)
יכול, כיון שהכתוב אוסר לשאול קודם בריאת האדם, שהיתה ביום הששי למעשה בראשית, אם כן: לא ישאל אדם מששת ימי בראשית שקדמו לבריאת האדם? (10)
תלמוד לומר: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך". הרי משמע שמיום ראשון אתה שואל.
יכול ישאל אדם: מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור?
תלמוד לומר: "כי שאל נא, ולמקצה השמים ועד קצה השמים".
הרי למדת כי אך ורק מלמקצה השמים ועד קצה השמים אכן אתה שואל, ואין אתה שואל: מה למעלה? מה למטה? מה לפנים? מה לאחור?
דף יב.
ומקשינן: השתא, דנפקא ליה, שלמדנו מ"למקצה השמים ועד קצה השמים" שלא לשאול מה שיש חוץ למחיצות אלו, תיקשי: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ", שממנו יש ללמוד שאין לשאול מה היה קודם שנברא העולם - למה לי!? והרי אף שאלה זו היא ענין של "חוץ למחיצה"?!
ומשנינן: מיבעי ליה [ב"ח] למקרא זה לכדרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: אדם הראשון היה גבוה מן הארץ עד לרקיע.
שנאמר: למן היום אשר ברא אלהים אדם "על הארץ ולמקצה השמים" [ב"ח]. הרי שהיה אדם עומד על הארץ, ומגיע עד קצה השמים.
וכיון שסרח [חטא בעץ הדעת], הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו, שנאמר: אחור וקדם צרתני [שתי פעמים יצרתני, תחלה גבוה, ולבסוף שפל, רש"י] ותשת עלי כפך. (1)
אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון - כשהיה שוכב - מסוף העולם ועד סופו היה [ראשו למזרח ורגליו נוגעים במערב].
שנאמר: למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ "ולמקצה השמים ועד קצה השמים".
כיון שסרח, הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו (2) שנאמר: ותשת עלי כפך.
ומקשינן: אי הכי, קשו קראי אהדדי! שהרי מקרא אחד משמע שהיה גבוה מן הארץ ועד השמים, וממקרא אחר משמע שהיה גובהו כשיעור מסוף העולם ועד סופו?!
ומשנינן: אידי ואידי - חד שיעורא הוא [הכל שיעור אחד הוא].
ואמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון למעשה בראשית, ואלו הן:
א - ב: שמים וארץ.
ג - ד: תהו ובהו, מתבאר בגמרא לקמן.
ה - ו: אור וחשך.
ז - ח: רוח ומים.
ט - י: מדת יום ומדת לילה, כ"ד שעות בין שניהם [רש"י].
ומפרשת הגמרא מקור לכל זה:
שמים וארץ נבראו ביום ראשון, דכתיב בדברים שנבראו ביום ראשון: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ובסוף הענין כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".
תוהו ובוהו נבראו ביום ראשון, דכתיב בבריאת יום ראשון: "והארץ היתה תהו ובהו".
אור וחשך נבראו ביום ראשון:
חשך נברא ביום ראשון, דכתיב ביום ראשון: "וחושך על פני תהום". (3)
אור נברא ביום ראשון, דכתיב ביום ראשון: "ויאמר אלהים יהי אור".
רוח ומים נבראו ביום ראשון, דכתיב ביום ראשון: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".
מדת יום ומדת לילה נבראו ביום ראשון, דכתיב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".
תנא בברייתא:
"תוהו" - הוא קו ירוק, שמקיף את כל העולם כולו, שממנו יצא חשך לעולם [ב"ח]
ומנין שקו החושך מקיף את השמים, שנאמר: ישת חושך סתרו סביבותיו.
"בוהו" - אלו אבנים המפולמות [לשון ליחלוח, רש"י] המשוקעות בתהום, שמהן יוצאים מים.
שנאמר: "ונטה עליה קו תהו, ואבני בהו", הרי למדת: שה"תוהו" הוא קו, וה"בוהו" הוא אבנים.
ותמהינן: ואור - ביום ראשון איברי!? וכי ביום הראשון נברא האור?!
והכתיב: "ויתן אותם אלהים [את השמש הירח והכוכבים, שהם מקורות האור] ברקיע השמים". וכתיב שנתנם שם ביום הרביעי, "ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי". (4)
אלא [ב"ח] יש לתרץ כדרבי אלעזר:
דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן. שנאמר: "וימנע מרשעים אורם".
ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא!
שנאמר: "וירא אלהים את האור כי "טוב", ואין "טוב" אלא צדיק.
שנאמר: אמרו צדיק כי "טוב". (5)
כיון שראה האור שגנזו הקב"ה לצדיקים, מיד [ב"ח] שמח.
שנאמר: אור צדיקים ישמח.
ושאלה זו, אימתי נברא האור, ואימתי החל האור לשמש - כתנאי! תנאים נחלקו בדבר:
דתניא: אור שברא הקב"ה ביום ראשון - אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי רבי יעקב.
וחכמים אומרים: אותו אור שברא הקב"ה ביום ראשון, הן הן ה"מאורות" האמורים ביום רביעי, שנבראו ביום הראשון, ולא נתלו עד יום רביעי.
וזהו שאמר הכתוב: "יהי" אותו האור, שנברא ביום ראשון, ל"מאורות ברקיע השמים" והן שני המאורות [רבינו חננאל].
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם:
בחכמה [ידיעת הדברים]; ובתבונה [הבנת דבר חדש מתוך דבר ידוע]; ובדעת [ישוב הדעת]; ובכח הזרוע; ובגערה [בנזיפה, ומפרש לה לקמן]; ובגבורה [גבורת הלב, רש"י]; בצדק; ובמשפט; בחסד; וברחמים.
ומפרשת הגמרא מקור לכל זה:
בחכמה ובתבונה נברא העולם, דכתיב: "ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה"
בדעת נברא העולם, דכתיב: "בדעתו תהומות נבקעו".
בכח ובגבורה נברא העולם, דכתיב: "מכין הרים בכחו, נאזר [חגור, מצודות] בגבורה".
בגערה נברא העולם, דכתיב: "עמודי שמים ירופפו, ויתמהו מגערתו" [כאשר יגער בהם המקום ינוחו במקומם, כאדם המתמיה מגערת המאיים עליו, ועומד על עמדו, מצודות].
בצדק ובמשפט נברא העולם, דכתיב: "צדק ומשפט מכון כסאך" [הכנת כסאך היא בצדק ובמשפט, מצודות]. (6)
בחסד וברחמים נברא העולם, דכתיב: "זכור רחמיך ה', וחסדיך, כי מעולם המה", ודרשינן: כי מבריאת עולם המה [מהרש"א]. (7)
ואמר רב יהודה אמר רב: בשעה שברא הקב"ה את העולם, היה העולם מרחיב והולך כמו שתי פקעיות של חוטי השתי, ההולכות ומתרחבות באמצען. עד שגער בו הקב"ה, והעמידו שלא יתרחב עוד.
שנאמר: "עמודי שמים ירופפו, ויתמהו מגערתו".
והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "אני אל שדי" - אני הוא שאמרתי לעולם די.
איכא דאמרי [ב"ח] אמר ריש לקיש: בשעה שברא הקב"ה את הים, היה מרחיב והולך, עד שגער בו הקב"ה, וייבשו.
שנאמר: "גוער בים, ויבשהו, וכל הנהרות החריב". (8)
תנו רבנן:
בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ.
שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", הרי שמים תחילה.
ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים.
שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים", הרי ארץ תחילה.
אמר [ו] להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, שאתם אומרים: שמים תחילה ואחר כך ארץ, האם אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית?!
שהרי נאמר על השמים שהם נקראים "עלייה", דכתיב "הבונה בשמים מעלותיו, ואגודתו על ארץ יסדה".
אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, שהארץ נבראת תחילה, האם אדם עושה שרפרף [כסא קטן, הדום לרגלים] ואחר כך עושה כסא?! הרי קודם יש לעשות את הכסא, ולפי גובהו להתאים לו את השרפרף.
שנאמר על השמים שהם נקראים כסא, ועל הארץ שהיא נקראת הדום: "כה אמר ה': השמים כסאי, והארץ הדום רגלי" וחכמים אומרים: זה וזה [שמים וארץ] כאחת נבראו.
שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים. קורא אני אליהם [אל השמים ואל הארץ בעת בריאת העולם כדי שיבראו] - יעמדו, יבראו השמים והארץ, יחדיו".
ואידך [בית שמאי ובית הלל] אמרי לך: מאי "יחדו" - דלא משתלפי מהדדי [אינם מתנתקים זה מזה].
ותמהינן: מכל מקום [ב"ח] קשו קראי אהדדי [קשה סתירת הפסוקים זה על זה], שהרי במקרא אחד משמע שהשמים נבראו תחילה, ובמקרא השני משמע שארץ נבראה תחילה?!
אמר תירץ ריש לקיש: כשנבראו השמים והארץ, ברא שמים ואחר כך ברא הארץ;
וכשנטה את השמים ואת הארץ - נטה הארץ ואחר כך נטה שמים.
מאי "שמים"?
אמר פירש רבי יוסי בר חנינא: "שמים" הם נוטריקון: "ששם מים". (9)
במתניתא תנא: "שמים" הם נוטריקון: "אש ומים".
מלמד, שהביאן הקב"ה לאש ולמים, וטרפן [עירבן] זה בזה, ועשה מהן רקיע.
שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא, כשהיו מהלכין בדרך.
אמר לו: אתה, ששימשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה, וידוע שהיה נחום איש גם זו דורש כל "אתין" שבתורה - האם יודע אתה -
"את" השמים ו"את" הארץ - מה היה דורש בהן?
אמר לו כך היה דורש: אילו נאמר: "בראשית ברא אלהים שמים וארץ", בלי "את", הייתי אומר: שמים וארץ - שמותן של הקב"ה [ב"ח] הן.
אבל עכשיו שנאמר: "את" השמים "ואת" הארץ, הרי למדת: "שמים" הם שמים ממש, ו"ארץ" היא ארץ ממש.
דף יב:
וממשיכה הגמרא לבאר: הרי כיון דכתיב "את השמים", כבר ידענו שאין השמים, וכל שכן הארץ, שמותיו של הקב"ה. [מהרש"א]
ואם כן, "את" הארץ - למה לי!?
כדי להקדים שמים לארץ! ללמדך, ששמים נבראו קודם לארץ [בעיקר בריאתן, כדלעיל].
שאם לא היה אומר "את" הארץ אלא "את השמים והארץ", הייתי אומר: כאחד נבראו, ולא הקדים שמים לארץ אלא מפני שאי אפשר לקרות שני שמות כאחד. לפיכך כתב "את" להקדים. (10)
הואיל והחלה הגמרא לפרש את הפסוק של תחילת ספר בראשית, מוסיפה הגמרא ומפרשת:
כתיב: "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים":
ומקשינן: מכדי [הרי] בשמים אתחיל ברישא [בשמים התחיל בראשונה], וכמו שנאמר בפסוק הקודם: "את השמים ואת הארץ", ואם כן: מאי שנא דקא חשיב [מפרש הכתוב] מעשה ארץ תחילה, ולאחריו מעשה השמים?!
תנא דבי רבי ישמעאל: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: השכימו לפתחי, למחר [ב"ח] השכים ומצא נשים ואנשים; למי משבח? הרי ודאי למי שאין דרכו להשכים, והשכים. (11)
תניא: רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן [ב"ח] רואות, ואוי להם לבריות שעומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. (12)
ומפרש: הארץ על מה עומדת: על העמודים, שנאמר: "המרגיז ארץ ממקומה, ועמודיה יתפלצון". הרי שהארץ עומדת על העמודים.
ועמודים עומדים על המים, שנאמר: "לרוקע [לשון שטיחה ופרישה] הארץ על המים".
ומים עומדים על ההרים, שנאמר: "על הרים - יעמדו מים".
והרים עומדים על רוח [ב"ח], שנאמר: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח". וכי מה ענין הרים אצל רוח? אלא ללמדך, שההרים עומדים על הרוח.
ורוח בסערה, שנאמר: "רוח סערה עושה דברו". כאילו אמר הכתוב: דבר [ענין] הרוח - סערה עשאתו.
סערה תלויה בזרועו של הקב"ה, שנאמר: "ומתחת - זרועות עולם". מתחת כל היצירה, זרועותיו של הקב"ה מחזיקות אותה. (13)
וחכמים אומרים: הארץ, על י"ב עמודים עומדת.
שנאמר: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ומספר שבטי בני ישראל הוא שנים עשר. (14)
ויש אומרים: על שבעה [ב"ח] עמודים הארץ עומדת, שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה".
רבי אלעזר בן שמוע אומר: הארץ עומדת על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר: "וצדיק - יסוד עולם"
אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר: "הן לה' אלהיך השמים [הרי אחד], ושמי השמים" [הרי שנים].
ריש לקיש אמר: שבעה רקיעים הן, ואלו הן:
א. וילון; ב. רקיע; ג. שחקים; ד. זבול; ה. מעון; ו. מכון; ז. ערבות. (15) ומפרשת הגמרא כל רקיע למה הוא משמש:
א. וילון: אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית לתוך תיקו והאור נראה [מן השמש שברקיע השני, טורי אבן], ויוצא ערבית מתיקו, ומתפשט למטה מן האור והרי העולם חשוך [רש"י]. ועל ידו מחדש הקב"ה בכל יום מעשה בראשית, שהכניסה והיציאה הן חידושו של מעשה בראשית. (16)
שנאמר: "הנוטה כדוק [כיריעה] שמים, וימתחם כאהל לשבת". הרי למדת: יש שמים שאין משמשין אלא יריעה פרוסה.
ב. רקיע: שבו חמה ולבנה, כוכבים ומזלות - קבועין.