חברותא על חגיגה· הרב יעקב שולביץ
פרק ראשון - הכל חייבין
שלש מצוות עשה נצטוו ישראל לקיים בכל אחד משלשת הרגלים, ואלו הן:
א. מצוות ראייה, הכוללת ראיית פנים בעזרה, והבאת קרבן ראייה.
שנאמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, אל פני האדון ה'".
ב. מצוות קרבן חגיגה:
שנאמר "שלש רגלים [פעמים] תחוג לי בשנה".
ורוב לשונות "חגיגה" שנאמרו בתורה ברגלים, הם לשון קרבן חגיגה.
ג. מצוות שמחה:
שנאמר "ושמחת בחגך".
ונאמר: "וזבחת שלמים, ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך".
מצוות הראייה האמורה בתורה, היא: שנראה לפני ה' בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ונקריב "עולת ראיה". ומי שבא לעזרה בחג ולא הביא עולת ראיה, עבר על לא תעשה. שנאמר: "ולא יראו פני ריקם". (1)
מי שלא נראה לפני ה' בעזרה ביום טוב הראשון של חג, הרי זה משלים והולך ונראה כל שבעה.
ואם נראה בעזרה ביום טוב הראשון של חג, אבל לא הביא עמו קרבן, הרי זה משלים והולך, ומביא את קרבן עולת ראייה כל שבעה.
החגיגה האמורה בתורה, היא: שנקריב שלמים [לשם קרבן חגיגה] ביום טוב הראשון של חג. ומי שלא הביא חגיגתו ביום הראשון של חג, הרי זה משלים והולך ומביאה כל שבעה.
השמחה האמורה בתורה ברגלים, היא: שיביא האדם קרבן שלמים ממעות חולין שלו [או ממעות מעשר שני שלו], כדי שיהיה לו בשר לשובע. לפי שאין שמחת החג אלא בבשר. (2)
דף ב.
מתניתין:
הכל חייבין בשלש רגלים במצוות ראייה בעזרה, ובהבאת עולת ראייה [תוספות בהבנת רש"י], חוץ מ:
חרש.
יתבאר בגמרא, אם המדובר הוא בחרש שגם אינו שומע וגם אינו מדבר, לפי שאין בו דעה. או שמדובר אפילו במי שמדבר אך אינו שומע, או שומע אך אינו מדבר. (3)
שוטה וקטן. הואיל ואין להם דעת, הם פטורים מכל המצוות. (4)
וטומטום [שאברי ערוותו מחופים בעור]. והוא נלמד ממה שאמרה תורה "יראה כל זכורך", ולא אמרה "זכור". (5)
ואנדרוגינוס. אדם שיש בו גם אברי זכרות וגם אברי נקבות.
"אנדרו" הוא זכר בלשון יונית, ו"גינוס" היא נקבה [ערוך]. ואף הוא נלמד מ"זכורך".
ונשים. שהרי אמרה תורה "יראה כל זכורך".
ועוד, שמצות הראייה היא מצות עשה שהזמן גרמא. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה. (6)
ועבדים שאינם משוחררים. היות ודינם במצוות שוה לדין אשה.
ולדעת רבינא בגמרא, משנתנו באה לפטור אף מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שנאמר: אל פני "האדון" ה' - מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא זה שיש לו גם אדון אחר. ולפיכך שנינו "שאינן משוחררין", לרבות את מי שנשתחרר חלקית אך לא לגמרי.
וכמו כן אותם שאין יכולים להלך ברגליהם ללא משענת וסיוע, פטורים הם ממצוות ראייה. והם: החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מסיבות אחרות [ומתבאר בגמרא]. (7)
ונלמד הפטור הזה ממה שאמרה תורה: שלש "רגלים" תחוג לי בשנה. (8) ומשמעות "רגלים" היא: מי שראוי לעלות ברגליו חייב לעלות, להוציא מי שאינו יכול לעלות באמצעות רגליו, אלא באמצעות משענת.
ומבארת המשנה:
איזהו קטן שהוא פטור מן הראייה, ואף חכמים לא חייבו לחנכו? כל קטן שאינו יכול "לרכוב על כתפיו" של אביו, ולעלות עמו מירושלים להר הבית. (9)
אבל משהגיע לשיעור זה, הרי הוא בכלל מצות חינוך לראייה, מדרבנן, דברי בית שמאי. (10)
ואילו בית הלל אומרים שיעור אחר: כל שאינו יכול "לאחוז בידו" של אביו ולעלות מירושלים להר הבית ברגליו, עדיין הוא פטור מראייה, ואין צריך לחנכו לכך. ורק משהגיע לשיעור זה, הרי זה צריך להראות, מדין "חינוך", מדרבנן. (11) והטעם שאין אנו מצריכים לחנכו למצות ראייה קודם לשיעור זה, הוא משום שנאמר "שלש רגלים תחוג לי בשנה", ונתמעט מ"רגלים" כל מי שאין יכול לעלות ברגליו. וכיון שאילו הוא היה גדול ואינו יכול להלך ברגליו היה פטור ממצות ראייה, הרי אף כשהוא קטן אין בו דין חינוך [רש"י. וראה תוספת ביאור בהערות]. (12)
בית שמאי אומרים: קרבן הראייה צריך שיהיה שוה לפחות שתי מעות כסף, ואילו קרבן החגיגה צריך שיהיה שוה לפחות מעה כסף.
ובית הלל אומרים היפוך הדברים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף
גמרא:
שנינו במשנה: הכל חייבין בראייה:
ומפרשת הגמרא את לשון המשנה "הכל חייבין בראייה":
"הכל" - לאתויי מאי [את מי בא לשון זה לרבות]?
מפרשת הגמרא: לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. [עבד שהיה שייך לשני שותפין, ושחרר האחד את חלקו], לחייבו בראייה. (13)
ולרבינא, דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה [ופירש כן סיפא דמשנתנו: ועבדים "שאינם משוחררים" ומשמע כל שאין משוחררים לגמרי הרי הם פטורים מן הראייה] - "הכל" לאתויי מאי?
שנינו במשנה לקמן ט א: מי שלא חג [שלא הביא קרבן חגיגה] ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל כולו.
והוא הדין מי שלא נראה בעזרה ביום טוב הראשון של חג, יש לו תשלומין כל שבעה, והרי זה נראה בעזרה ומביא עמו קרבן [טורי אבן]. (14)
ונחלקו אמוראים לקמן ט א, בגדר תשלומין כל שבעה לענין חגיגה, והוא הדין לענין ראייה:
רבי יוחנן סובר: כולן "תשלומין לראשון" הם, ואין חיוב מצד עצמו אלא בראשון, ושאר הימים תשלומין הן לו.
ואילו רבי אושעיא סובר: "כולם תשלומין זה לזה". והיינו, שכל יום ויום הוא גורם לחיוב בפני עצמו, ואינו קשור לחיוב או לפטור של הימים שלפניו. ואם נתחייב ביום הראשון, הימים שלאחריו הם "תשלומין" לו. ואם היה פטור ביום הראשון ונתחייב ביום אחר, הרי הימים שלאחרי היום שהתחייב, הם תשלומין לו [רש"י לקמן].
ומפרשינן "הכל" - לאתויי מי שהיה חיגר ביום ראשון של הרגל, והיה פטור בו ממצות ראייה, ונתפשט [נעשה שלם ככל האדם] ביום שני, הרי הוא חייב להיראות ביום השני, ואם לא נראה בשני חייב להראות ביום אחר, ולהביא עמו קרבן [ואין אומרים: הואיל וביום הראשון היה פטור מן הראיייה, שוב אינו מתחייב לפי שאין "תשלומין" למי שלא נתחייב].
ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: כולן - שבעת הימים - הם תשלומין זה לזה, שלדעתו כל מי שהיה פטור בראשון מתחייב בשני.
אלא למאן דאמר: כולן תשלומין דראשון, ולדעתו מי שהיה פטור בראשון אין לו תשלומין, אם כן:
"הכל" - לאתויי מאי?
ומפרשינן: לאתויי סומא באחת מעיניו לחייבו בראייה.
לפי שאין הסומא פטור ממצות ראייה אלא משום שאינו יכול להלך לבדו בלא סיוע, ופטורו הוא משום שנאמר "רגלים". ולכן, אם אינו סומא אלא באחת מעיניו, הרי הוא חייב לעלות לרגל.
ומשנתנו דלא כי האי תנא, הפוטר אף את מי שהוא סומא רק באחת מעיניו ויכול ללכת בעצמו.
דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, כיון שנאמר: "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון" -
והמילה הזאת, ללא מסורת הניקוד, היא נקראת "יִרְאֶה" [בחיריק], שמשמעה, שיבוא: האדם לעזרה, ויראה שם את השכינה.
אך לפי מסורת הניקוד אנו קוראים אותה "יֵרָאֶה" [בצירי], שמשמעה, אדם צריך להביא את עצמו לעזרה, כדי ששם הוא יֵרָאֶה על ידי השכינה.
ושניהם נדרשים, ללמדך: כדרך שבא הקב"ה לראות[ך] [והיינו "יֵרָאֶה" כמשמעות מסורת הניקוד, שהאדם בא להראות על ידי הקב"ה], כך הקב"ה בא לֵירָאוֹת על ידך, בראייתך אותו [והיינו "יִרְאֶה", כמשמעות המקרא, בלי מסורת הניקוד].
מה "לראות[ך]" ["יֵרָאֲה"] הוא כביכול בשתי עיניו של הקב"ה, שהיא ראיה מושלמת - אף לֵירָאות מן האדם, בשתי עיניו של האדם שבא לראות. למעט מי שאינו רואה בשתי עיניו, פטור מן הראייה.
ואיבעית אימא לבאר מה שאמרה משנתנו "הכל": לעולם, כדאמרי מעיקרא, שהוא בה להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לחייבו בראייה. (15)
ודקשיא לך הא דרבינא, שאמר לפרש את הסיפא של משנתנו, שהיא באה ללמד שאף מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה. לא קשיא. כי:
כאן - סיפא הפוטרת חציו עבד וחציו בן חורין - נשנית כמשנה ראשונה, קודם שחזרו בהם בית הלל, והיו סוברים שאין כופין את רבו לשחררו, וכיון שכן הרי הוא פטור מן הראייה.
כאן - רישא המחייבת חציו עבד וחציו בן חורין בראייה - נשנית כמשנה אחרונה, לאחר שחזרו בהם בית הלל, והודו לבית שמאי שהיו אומרים: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין.
והואיל וחייב האדון לשחררו, כבר מעכשיו הרי הוא כאילו נשתחרר, וחייב בראייה. (16) דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, הרי זה עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל
אמרו להם בית שמאי:
דף ב:
אמנם תקנתם את רבו בכל עניניו, שהרי אין לו בעבד אלא צד ממון.
ואולם את עצמו - לא תקנתם בכל עניניו!
כי תקנתם רק את ענין הממון שבו, ולא תקנתם אותו בענין מצות פריה ורביה.
שהרי לישא שפחה [כדין עבד, המותר בשפחה] אינו יכול, כיון שחציו בן חורין ואסור בשפחה.
ומאידך, גם לישא בת חורין אינו יכול, כיון שחציו עבד ואסור בבת חורין.
שמא תאמר: הואיל ואסור הוא בכל הנשים שבעולם, ליבטיל [יתבטל] מפריה ורביה!
אי אפשר לומר כן.
שהרי, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה -
שנאמר "לא תהו בראה [לא ברא הקב"ה את הארץ כדי שתהא ריקנית ולא מיושבת, אלא] לשבת יצרה".
אלא, מפני תיקון העולם [שיהיה מיושב] - כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין, וכותב לו העבד לאדון שטר חוב על חצי דמיו שהפסיד האדון, ויפרע העבד את השטר כשיהיה לו ממון.
וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, וזו היא "משנה אחרונה" שאמרנו.
שנינו במשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן: (1)
ויש לפרש את הפטור של חרש מראייה בשני אופנים:
האחד: הואיל ואין בו דעת הרי הוא פטור כדין שוטה וקטן.
ולפי זה אין לפטור אלא מי שהוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שאין בו דעת, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, שיש בו דעת, הרי הוא חייב בראייה.
השני: מצות ראייה נלמדת בגזירה שוה ממצות הקהל. וכשם שבהקהל פטור כל מי שאינו שומע [ואפילו אם הוא מדבר], כך בראייה [וכמבואר בהמשך הסוגיא].
ולפי פירוש זה, אף המדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר פטור מן הראייה.
ועתה מדייקת הגמרא מלשון משנתנו כאופן הראשון: קתני במשנתנו "חרש" דומיא ד"שוטה וקטן".
ומהסמיכות של חרש לשוטה וקטן, למדנו [לפי רש"י ג א ד"ה ושאינו]:
מה שוטה וקטן האמורים במשנתנו, סיבת הפטור שלהם הוא משום דלאו בני דעה הם.
אף "חרש" שפטרה אותו משנתנו מראייה, סיבת הפטור שלו היא משום דלאו בר דעה הוא.
אבל חרש שיש בו דעה, כגון מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, הרי הוא חייב בראייה. (2)
וקא משמע לן משנתנו, שלא פטרה אלא את החרש שאינו שומע ואינו מדבר, כדתנן במסכת תרומות:
חרש שדיברו חכמים בכל מקום, (3) הוא החרש שאינו שומע ואינו מדבר! הא מדבר ואינו שומע, (4) או שומע ואינו מדבר - חייב בראייה. ואין לומדים גזירה שוה מהקהל, וכפי שמוכח ממשנתנו.
ואומרת הגמרא, תנינא להא, שגם בברייתא שנינו את המבואר במשנתנו, שאדם אשר אינו שומע ואינו מדבר, הוא הנקרא "חרש":
דתנו רבנן בברייתא:
אדם המדבר ואינו שומע זהו הנקרא "חרש".
והשומע ואינו מדבר זהו הנקרא "אילם".
ויש לזה הוכחה ממשנתנו, כי הניחא אם שם חרש הוא על השמיעה, יש מקום לקרוא גם למי שאינו שומע ואינו מדבר בשם חרש, כי סיבת האילמות היא חוסר שמיעתו, ונקרא על שם הגורם.
אבל אם שם חרש נופל על האילם, לא היה צריך מי שאינו שומע ואינו מדבר להיקרא בשם חרש, אלא בשם אחר. (5)
וממשיכה הברייתא: זה וזה - החרש הנזכר, והאילם - הרי הן כפקחין לכל דבריהם.
ומפרשינן: וממאי ד"מדבר ואינו שומע" זהו "חרש", ואילו "שומע ואינו מדבר" זהו "אילם"?
דכתיב: "ואני כחרש לא אשמע, וכאלם לא יפתח פיו".
ואיבעית אימא: ראשי תיבות של "אילם" הוא כדאמרי אינשי: אישתקיל מילוליה [ניטל דיבורו].
ועתה חוזרת הגמרא למה שדייקנו ממשנתנו, שאדם המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר - חייב בראייה.
ופרכינן: והתניא איפכא: חרש המדבר ואינו שומע, ואילם השומע ואינו מדבר - פטור מן הראייה?!
ומכח קושיא זו אמר רבינא, ואיתימא רבא לפרש משנתנו כאופן השני שנזכר לעיל, שהחרש פטור גם כשהוא בן דעת [ונלמד ממצות הקהל וכדמפרש הגמרא ואזיל].
ומה שדייקנו "חרש דומיא דשוטה וקטן" לא תיקשי לך, כי לא השוותה המשנה חרש לשוטה וקטן אלא לענין שמחה, ולא לענין ראייה:
וחסורי מיחסרא משנתנו, והכי קתני:
הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה מגזירה שוה מהקהל, וכדמפרש ואזיל.
ואע"פ שפטור - המדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר - מן הראייה, הרי הוא חייב בשמחה, שהרי בר דעת הוא ואין שמחה נלמדת מהקהל, וכדמפרש ואזיל.
ואת שאינו לא שומע ולא מדבר [הוא החרש הנזכר במשנה שסמכוהו לשוטה], וכן שוטה וקטן, פטור אף מן השמחה, הואיל ופטורים מכל מצוות האמורים בתורה.
תניא נמי הכי: הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטורין מן הראייה
דף ג.
ואף על פי שפטור מן הראייה, הרי הוא (תחילת העמוד) חייב בשמחה.
ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן - פטורין אף מן השמחה, הואיל והם פטורין מכל המצוות האמורות בתורה. (1)
ומבארת הגמרא: מאי שנא לענין מצות ראייה, דפטירי חרש המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר, ומאי שנא לענין שמחה דמחייבי?
כי לענין ראייה, גמר, למדנו בגזירה שוה "ראיה ראיה".
"ראיה" האמורה במצות ראייה, מ" ראיה" האמורה במצות הקהל.
כתוב בספר דברים [לא י] בפרשת מצות הקהל:
"מקץ שבע שנים, במועד שנת השמטה, בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם".
[המלך היה קורא את משנה תורה בעזרה].
"הקהל את העם, האנשים, הנשים והטף, וגרך אשר בשעריך. למען ישמעו, ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
"ובניהם אשר לא ידעו - ישמעו, ולמדו ליראה את ה' אלהיכם, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה.
דכתיב: "הקהל את העם, האנשים, הנשים, והטף".
וכתיב באותו ענין: "בבא כל ישראל לראות". הרי לשון ראיה במצות הקהל.
וכמו כן, גם במצות ראייה כתיב לשון ראיה: "יראה כל זכורך".
ומהגזירה שוה למדים: מה מצות הקהל, פטור בה המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר [וכדמפרש ואזיל], אף בראייה פטורים הם.
ומפרשינן לה: והתם גבי הקהל - מנלן שהם פטורים?
משום דכתיב במצות הקהל: "למען ישמעו ולמען ילמדו".
ותניא: "למען ישמעו" - פרט לחרש המדבר ואינו שומע.
"ולמען ילמדו" - פרט לאלם השומע ואינו מדבר, שאינו יכול ללמוד כיון שאינו מדבר [כך סלקא דעתין לפרש].
ותמהינן על מיעוט של האילם ממצוות הקהל משום שאינו בכלל "למען ילמדו": למימרא, האם בכוונת התנא לומר דכי לא משתעי, כי זה שאין האילם מדבר, גורם לכך שהוא לא גמר, שאינו יכול ללמוד?!
והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, הרי שני אלמים, שהיו בשכנותו של רבי, והיו בני ברתיה [בני בתו] דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה, ויש אומרים, שהם היו בני אחתיה [בני אחותו] דרבי יוחנן בן גודגדא -
דכל אימת דהוה עייל רבי לבית מדרשא, הוו עיילי ויתבי קמיה [כל פעם שהיה רבי נכנס לבית המדרש, היו האלמים נכנסים ויושבים לפני רבי], ומניידי ברישייהו, ומרחשן שפוותייהו [כאשר היה רבי משמיע את דבריו, היו מנענעין בראשם ושפתותיהם היו מרחשות], ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו [ביקש רבי רחמים עליהם ונרפאו מאלמותם והחלו לדבר] -
ואישתכח, ונמצא כשהחלו לדבר, דהוו גמירי [שהיו בקיאים], על אף אלמותם, בהלכתא [משניות, רש"י] וספרא, וספרי, וכולה הש"ס. (2)
הרי שאף האלם יכול ללמוד, ואם כן, האיך מתמעט האלם מ"למען ילמדו"?!
אמר ביאר מר זוטרא את מיעוט האלם מ"למען ילמדו": קרי ביה "למען ילמדו [לאחרים] ". והאלם אינו יכול ללמד לאחרים.
רב אשי אמר, להכריח כדברי מר זוטרא: ודאי "למען ילמדו לאחרים" הוא! כך, שגם בלא הקושיא מהמעשה באותם אלמים, מוכרחים אנו לפרש את מיעוט האלם כדברי מר זוטרא, שהוא מ"למען ילמדו", וקרי ביה "למען ילמדו לאחרים". ולא משום "למען ילמדו בעצמם". כי האלמים אכן יכולים ללמוד בעצמם!
משום דאי סלקא דעתך לפרש את מיעוט האילם מחמת "למען ילמדו בעצמם", וכיון דלא משתעי לא גמר [כיון שהאלם אינו מדבר הוא אינו יכול ללמוד] -
תיקשי לך: והרי ודאי שהחרש המדבר ואינו שומע, כיון דלא שמע - לא גמר! [אינו יכול ללמוד].
ובודאי, כשאמרה תורה: "למען ישמעו", למעטו ממצוות הקהל - הוא מהטעם הזה, שאינו יכול ללמוד.
ונמצא, שבכלל המיעוט "למען ישמעו" התמעט כל מי שאינו יכול ללמוד, שהרי זה הוא עיקר הטעם למעט את החרש המדבר ואינו שומע.
ואם כן, לא היתה צריכה התורה לחזור עוד ולומר "למען ילמדו" כדי למעט את האילם שאינו יכול ללמוד.
כי לדבריך, האי אילם - כיון שלדעתך אינו יכול ללמוד - הרי כבר מ"למען ישמעו" [שהוא כמו "למען ילמדו"] נפקא שהוא פטור?!
אלא ודאי, שאילם, השומע ואינו מדבר, כן יכול ללמוד. ולכן אינו בכלל המיעוט ד"למען ישמעו", הממעט כל מי שאינו יכול ללמוד.
ובהכרח שמיעוט האילם מ"למען ילמדו"
- משום דקרי ביה "למען ילמדו לאחרים" הוא. וכפי שפירש מר זוטרא.
אמר רבי תנחום: חרש שאינו שומע אפילו באזנו אחת בלבד [ומדבר], אף הוא פטור מן הראייה. (3)
שנאמר במצות הקהל: "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם", שהוא לשון רבים, ושתי אזנים משמע. ומכאן יש ללמוד כי מי שאין לו אפשרות לשמוע בשתי אזניו, אינו במצות הקהל.
הרי ילפינן ראייה מהקהל בגזירה שוה.
ותמהינן: והרי האי "באזניהם" מיבעי ליה: באזניהם דכולהו ישראל?!
כלומר: הרי לשון רבים של "אזניהם" - על אזניהם של כל ישראל הוא הולך, ולא על שתי אזניו של כל אחד [טורי אבן]?!
ומשנינן: ההוא מ"נגד כל ישראל" נפקא! (4)
כלומר: כיון שאמר הכתוב "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל", הרי הכל אמור, ולא היתה התורה צריכה להוסיף "באזניהם". ועל כרחך כוונת התורה בשתי אזניו של כל אחד. וללמד כדרבי תנחום!
ואכתי תמהינן: הרי אין "באזניהם" מיותר לדרשתו של רבי תנחום. כי אי מ"נגד כל ישראל" לבד, הוה אמינא: אע"ג דלא שמעי [הייתי אומר: לא הצריכה תורה אלא לקרוא את התורה נגד כל ישראל, ואפילו לא ישמעו] ולפיכך כתב רחמנא "באזניהם" והוא דשמעי, ולעולם "באזניהם" של ישראל הרבים, ולא בשתי אזניהם של כל אחד?!
ומשנינן: ההוא - שיהיו ישראל צריכים לשמוע - מ"למען ישמעו" נפקא. ולא היתה צריכה התורה להוסיף "באזניהם". ולכן אייתר "באזניהם" לדרשתו של רבי תנחום, שיהיה לכל אחד מישראל שני אזנים לשמוע.
אמר רבי תנחום: חיגר אפילו ברגלו אחת, הרי הוא פטור מן הראייה, שנאמר: "שלש רגלים תחוג לי בשנה", שמשמעותו מי שיש לו שתי רגלים.
ומקשינן: והא "רגלים" מיבעי ליה: פרט לבעלי קבין [מי שנחתכו שוקיו, חוקק בתוך עץ מקום להכניס בו את ראש שוקו, ונסמך על הקבים בתנועתו].
ומשנינן: ההוא - מיעוט של פרט לבעלי קבין - מ" שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" נפקא!
שהרי "פעמים" מתפרש "רגלים" [כדמפרש ואזיל], ומשמע: רק אדם שיש לו רגלים חייב בראייה. ונתמעטו בכך בעלי קבין, ואייתר ליה "רגלים" לדרשתו של רבי תנחום. (5)
דתניא: "פעמים":
אין "פעמים" אלא רגלים. (6)
וכן הוא אומר: "תרמסנה רגל [ענין דריכה, מצודות] רגלי עני פעמי דלים" [רגלי העני ופעמי הדלים ירמסו אותה, מצודות]. (7)