אור ברסלב
חברותא על חגיגה פרק שלישי - חומר בקודש

חברותא על חגיגה· הרב יעקב שולביץ

פרק שלישי - חומר בקודש

פרק שני - אין דורשין

מתניתין:

חומר בקודש מבתרומה בדברים הבאים: (3) א. שמטבילין כלים טמאים כשהם נמצאים בשעת הטבילה בתוך כלים, אך טבילה שכזאת מועילה רק לטהרם לתרומה, אבל לא לקודש. וכפי שיתבאר הטעם בגמרא. (4)

ב. יש טומאות מדרבנן, שבהן גזרו חכמים שאם תיגע הטומאה מדבריהם בחלק מסויים של כלי, שיש לו שימוש בפני עצמו, או בצד מסויים של הכלי, היא תטמא רק את אותו החלק, או רק את אותו הצד, ולא את כל הכלי.

אפשרות שכזאת, של טומאה בחלק מהכלי או בצד אחד מצידי הכלי ולא בכלי כולו, תיתכן רק בטומאה דרבנן, ולא בטומאה דאורייתא, שבה נטמא כל הכלי כאחד.

ועתה מבארת המשנה כי יש חילוק בין תרומה לקודש בכך שביחס לקודש נחשב כל הכלי טמא, גם אם נגעה הטומאה מדרבנן רק בחלק מסויים של הכלי, בעוד שביחס לתרומה, רק החלק שנגעה בו הטומאה, טמא.

אחוריים [בית קיבול, כעין רגל שהיא בסיס לכוס של זכוכית או של כסף, מאירי] של הכלי -

ותוך של הכלי -

ובית הצביטה [יבואר בגמרא] -

שכל אחד מהם ראוי לשמוש בפני עצמו.

הרי כל חלק שיש לו שימוש בפני עצמו חשוב כלי בפני עצמו לגבי תרומה [גירסת הטו"א].

ולכן, אם נטמאו אחוריו או בית צביטתו של הכלי בטומאה דרבנן, אינו טמא אלא הוא, ויכול להניח תרומה בשאר חלקי הכלי. (5)

אבל לא לקודש, שאם נטמא אחד מהם אפילו בטומאה דרבנן נטמאו כולם, ואם הניח בהם קודש נטמא או נפסל. (6)

ג. הנושא את המדרס, מנעל של זב [רש"י], (7) שהוא אב הטומאה בידו האחת, הרי הוא רשאי להיות נושא את התרומה [הנמצאת בתוך חבית], בידו השניה, ולא יטמאנה. (8) אבל לא ישא את הקודש, והטעם מתבאר בגמרא. (9)

ד. בגדי אוכלי תרומה - מדרס הן לקודש, וכפי שנתבאר בפרק הקודם. (10)

ה. ועתה מבארת המשנה את מעלות הקודש על תרומה בעניני טבילה:

לא כמדת הקודש מדת התרומה בענין הטבילה. (11)

ואלו הן החילוקים שביניהם:

שלקודש [גירסת הטו"א]:

אם בא להטביל בגד טמא, והיו כנפי הבגד קשורין זה בזה [מאירי], הרי זה מתיר תחילה את הקשר, קודם שיטבילנו, מפני שבתוך קשר מהודק אין המים נכנסים.

וגזרו לקודש אפילו בקשר שאינו מהודק.

ומנגב [מיבש] את הבגד אם היה לח, מפני שהמים שעליו דומים לחציצה.

ומטביל את הבגד. ואחר כך חוזר וקושר אותו, אם ירצה.

ואילו לתרומה:

קושר את הבגד אם ירצה, ואחר כך מטביל. ואינו חושש לקשר משום חציצה, שאין קשר זה מהודק כל כך שיהא בו כדי לחוץ.

ואף אינו חושש להטבילו כשהוא לח, שהרי אף דם וחלב, שהם חוצצים כשהם יבשים, מכל מקום כשהם לחים אינם חוצצים, וכל שכן מים שאין חוצצין כלל [מאירי]. (12)

ו. כלים הנגמרים בטהרה, צריכין טבילה לשימוש של קודש.

כלים של חבר, שמשעת גמר מלאכתם [שאז נראו לקבלת טומאה] לא באה עליהם טומאה, הרי אנו חוששים שמא קודם גמר מלאכתם התיז עליו עם הארץ רוק, שהוא מטמא כרוקו של זב, ועדיין לח היה הרוק כשנגמרה מלאכתו של הכלי, וטימא אז הרוק הלח את הכלי.

וחשש זה הוא רק ביחס לקודש, אבל לא לתרומה.

ז. הכלי שיש בו חתיכות הרבה, הרי הכלי מצרף את מה שבתוכו לעשותם כאילו היו חתיכה אחת, שאם נגע טמא באחת מהן הרי זה טימא את כולן. ודבר זה נוהג רק בחתיכות של קודש [גירסת הטו"א].

ונחלקו בגמרא רבי יוחנן ורבי חנין אם דין זה הוא מן התורה או שהוא רק מעלה מדרבנן.

אבל לא בתרומה!

שאם נגע אב הטומאה בחתיכה אחת של תרומה שבכלי, נעשית החתיכה הראשונה ראשון לטומאה, וזו שנגעה בראשונה נעשית שני לטומאה, והשלישית נעשית שלישי לטומאה, והשאר טהורות שאין לתרומה אלא שלישי ולא יותר [רש"י]. (13)

ח. הרביעי לטומאה בקודש [חתיכת קודש שנגעה בשלישי לטומאה] הרי הוא פסול.

ואילו השלישי לטומאה [שנטמא משני לטומאה] בלבד, הוא שטמא בתרומה.

ט. וכן יש חומר בקודש, לענין נגיעה.

שבתרומה [גירסת הטו"א], אם נטמאת אחת מידיו בטומאה דרבנן המטמאת את הידים לבדן, הרי חברתה, היד השניה שלא נטמאה, טהורה, ואינה פוסלת את התרומה.

ואילו לקודש - מטביל שתיהן! ואם לא הטביל את שתיהן, נגיעת כל אחת מהן מטמאה את הקודש.

כיון שהיד מטמאת את חברתה (14) לקודש, אבל לא לתרומה.

י. אוכלין [מותר לאכול] אוכלים נגובין [שלא הוכשרו מעולם לקבל טומאה על ידי נתינת מים], בידים מסואבות [ידים שנטמאו בטומאה המטמאת את הידים, שהן שני לטומאה, וכמבואר בפרק הקודם] רק באכילת תרומה, הואיל ולא הוכשר האוכל לקבל טומאה.

אבל לא בקודש.

דף כא.

יא. האונן, שמת לו מת באותו היום, ואף שלא נטמא במתו, ואסור לו לאכול קדשים מן התורה מצד אנינותו, ואף בלילה אסור מדרבנן [מאירי] -

ומחוסר כפורים [טמאים שטבלו והעריב שמשם, וצריכים להביא קרבנות לכפרתם, כגון: זב זבה ויולדת] ואסורים באכילת קדשים עד שיביאו כפרתם -

הרי אלו - האונן לאחר אנינותו, ומחוסר כפורים אחר שהביא כפרתו - צריכין טבילה לאכילת קודש.

כיון שעד עכשיו היו אסורין, הצריכום חכמים טבילה לקודש, שמא הסיחו דעתם משמירת טהרתם.

אבל לא הצריכום חכמים טבילה לאכילת תרומה.

גמרא:

שנינו במשנה: מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש:

והוינן בה: בקודש, מאי טעמא לא מטבילין כלי בתוך כלי?

אמר רבי אילא: מפני שכבידו [כובדו] של כלי הפנימי חוצץ.

שלענין קודש החמירו לחוש, שמא כובדו של הכלי הפנימי מהדק אותו לתחתית הכלי החיצון, ומונע את ביאת המים בין שני הכלים, ולא עלתה טבילה לכלי הפנימי [ואף לא לחיצון, אם גם הוא היה טמא]. (1)

ותמהינן עלה: והא מדסיפא [המעלה החמישית שבמשנתנו], טעמה הוא משום חציצה, הרי משמע שהטעם של הרישא לאו משום חציצה הוא. כי אם תאמר שטעם שתיהן הוא משום חציצה, והשמיעתנו המשנה שלגבי קודש כל דבר שהוא דומה לחציצה הרי הוא פוסל ובתרומה אינו פוסל, אין המשנה לחזור ולשנות זאת, ודיינו שתשמיענו זאת בפעם אחת.

דקתני סיפא: ולא כמדת הקודש בחציצת טבילותיו מדת התרומה.

שבקודש: מתיר, ומנגיב, ומטביל, ואחר כך קושר.

ובתרומה: קושר, ואחר כך מטביל.

ומשנינן: לעולם טעמם של רישא וסיפא משום חציצה הוא.

וצריכא משנתנו להשמיענו דיני חציצה בשני האופנים, כי אין ללמוד את החציצה האחת מחברתה.

דאי אשמעינן רק רישא, שלקודש אין מטבילין כלי בתוך כלי, הוה אמינא: היינו טעמא דלקודש לא מטבילין כלי בתול כלי, משום כבידו של כלי, דאיכא בו. שיש כובד בכלי הפנימי הלוחץ אותו על הכלי החיצון, ולכן יש מקום להחמיר לחשוש לחציצה.

אבל סיפא, דליכא שם כבידו של כלי, אלא רק קשר, אימא לקודש נמי לא הוי הקשר חציצה. לכן השמיעה המשנה את המעלה שאפילו קשר חוצץ בטבילה לקודש.

ואי אשמעינן רק סיפא, שהקשר חוצץ לקודש, הוה אמינא: היינו טעמא דלקודש לא מטבילין בבגד שיש בו קשר, משום (תחילת העמוד) דקיטרא אהדוקי מיהדק [הקשר מהודק] וקרוב הוא לחציצה.

דף כא:

אבל רישא, כשמטביל כלי בתוך כלי, דמיא אקפויי מקפו ליה למנא [שהמים מציפים ומקיפים, ומגביהים בכך את הכלי הפנימי בתוך החיצון] ובאים המים ביניהם, אימא לא הויא חציצה.

לפיכך: צריכא משנתנו להשמיענו שאפילו הכי, חוששים בקודש לחציצה שכזאת, ולכן מנתה את שתי החציצות הללו בנפרד.

ומבארת עתה הגמרא:

דברי רבי אילא - שאמר לפרש טעם הרישא של המשנה שאין מטבילין קודש בתוך קודש משום חציצה - הם לטעמיה [לשיטתו], שאמר: עשר מעלות בלבד נשנו במשנתנו. ואילו אם נמנה את המעלות, נמצא אחת עשרה מעלות במשנתנו.

אלא שלדעת רבי אילא, אף המעלה הראשונה משום חציצה היא, ולכן אין למנותה כמעלה נוספת על המעלה החמישית שבמשנתנו, המחלקת בדיני חציצה בין קודש לתרומה.

דאמר רבי אילא אמר רבי חנינא בר פפא:

עשר מעלות שנו כאן במשנתנו [מלבד המעלה הראשונה], וחלוקים הם לענין חולין שנעשו על טהרת הקודש, אם דינם כקודש או לא, וכך הוא דינם:

חמש ראשונות:

א. אחוריים ותוך ובית הצביטה - כלי אחד הם אף לגבי טומאה דרבנן.

ב. הנושא את המדרס אינו נושא את הקודש.

ג. בגדי אוכלי תרומה מדרס הן לקודש.

ד. מתיר ומנגב, ומטביל, ואחר כך קושר [ובכלל מעלה זו שאין מטבילין כלי בתוך כלי משום חציצה].

ה. כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה.

חמש מעלות אלו, הן בין לקודש, בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש. (1)

ואילו חמש אחרונות:

א. הכלי מצרף מה שבתוכו.

ב. הרביעי לטומאה פסול.

ג. נטמאה אחת מן הידים הרי זה מטביל את שתיהן.

ד. איסור אכילת אוכלין נגובין בידים מסואבות.

ה. אונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה.

חמש מעלות אלו הן לקודש בלבד, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא חלוקים חמשת המעלות הראשונות מחמשת האחרונות לענין חולין שנעשו על טהרת הקודש?

כי חמש מעלות קמייתא [הראשונות], כיון דאית להו דררא דטומאה דאורייתא [יש בהם חשש טומאה מדאורייתא], לפיכך גזרו בהו רבנן בין לקודש ובין לחולין שנעשו על טהרת הקודש.

בחמש מעלות הראשונות - מלבד הראשונה, הנכללת בחמישית - יש חשש טומאה דאורייתא:

במעלה השניה "אחוריים ותוך ובית הצביטה כלי אחד הן", ביאר רש"י שאף על פי שאין הנידון אלא בטומאת הכלי ממשקין הטמאים ומטמאים רק מדרבנן [שהקילו בה לענין תרומה ולא הקילו לענין קודש, וכפי שנתבאר בהערה במשנה], מכל מקום, הואיל וטעם טומאת המשקין הוא משום גזירה מחמת משקים של זב וזבה, שהן טמאים מדאורייתא, הרי זה בעיקרו חשש טומאה דאורייתא.

במעלה השלישית: הנושא את המדרס אינו נושא את הקודש. כיון שטעם הטומאה משום מעשה שהיה שנפל לתוכו. וכשנופל לתוכו הרי הוא מטמאו מדאורייתא.

במעלה הרביעית: בגדי אוכלי תרומה מדרס הן, כיון שסיבת הטומאה היא משום חשש שמא ישבה עליהן אשתו נדה, והיא הרי מטמאת מן התורה.

במעלה החמישית [ובמעלה הראשונה לדעת רבי אילא]: דיני חציצה, כיון שחציצה גמורה מעכבת מן התורה.

במעלה הששית: כלים הנגמרין בטהרה צריכים טבילה, כיון שהאיסור הוא משום חשש רוק של עם הארץ שנפל עליו, ויסוד טומאת רוקו של עם הארץ הוא משום חשש טומאת זב, שהוא מטמא מדאורייתא.

ואילו בחמשת המעלות בתרייתא [האחרונות], כיון דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא [אין בהם חשש טומאה מדאורייתא], לפיכך: גזרו בהו רבנן רק לקודש, ואילו לחולין שנעשו על טהרת הקודש, לא גזרו בהו רבנן

בחמש המעלות האחרונות אין חשש טומאה דאורייתא:

במעלה השביעית: הכלי מצרף מה שבתוכו, מפני שהוא סובר כרבי יוחנן בפסחים לט א שצירוף מדרבנן הוא. (2)

במעלה השמינית: רביעי לטומאה.

לדעת רש"י, שרביעי לטומאה אינו אלא מדרבנן, הביאור הוא כפשוטו, שהרי כל טומאה זו דרבנן היא, ואין בו שום חשש דאורייתא. ומכאן הוכיח רש"י את שיטתו, שרביעי בקודש אינו אלא מדרבנן. וביאור שיטת התוס' בהערה. (3)

במעלה התשיעית: נטמאת אחת מן הידים מטביל את שתיהן. כיון שכל עיקר טומאת ידים אינו אלא מדרבנן.

במעלה העשירית: אכילת אוכלים נגובים בידים מסואבות, הרי כל עיקר טומאת ידים רק מדרבנן היא.

במעלה האחת עשרה: אונן ומחוסר כפורים שצריכים טבילה, עיקר טבילה זו אינה אלא מדרבנן.

רבא, נחלק על רבי אילא דלעיל, ואמר: אין הטעם במעלה הראשונה [אין מטבילין כלי בתוך כלי לקודש] משום חציצה. שהרי מדסיפא [המעלה החמישית] הוי משום חציצה, על כרחך רישא [המעלה הראשונה] לאו משום חציצה [וכפי שכבר הקשתה כן הגמרא לעיל].

ורישא, המעלה הראשונה, היינו טעמא:

גזירה שלא יטביל מחטין וצינוריות [מזלגות] טמאים כשהם נתונים בתוך כלי שאין בפיו רוחב בשיעור "כשפופרת הנוד" [קנה שנותנים בפי נוד של עור, בקוטר שתי אצבעות].

וכל שאין בפי הכלי רוחב בקוטר של שתי אצבעות, הרי המים שבתוכו אינם נחשבים למחוברים למי המקוה, ונמצא שלא הוטבלו המחטין והצינוריות במי המקוה.

וכך שנינו במסכת מקואות, שהשיעור לחיבור מים למי המקוה הוא רק כשיש ביניהם חיבור של מים ברוחב כשפופרת הנוד:

תנן: עירוב מקואות, של מקוה שאין בה מים בשיעור ארבעים סאה, עם מקוה מליאה שבצידה, כדי להכשיר את הטבילה גם במקוה החסירה, הוא רק באמצעות חיבור מים דרך נקב שהוא ברוחב כשפופרת הנוד - כעוביה (תחילת העמוד) וכחללה!

דף כב.

כרוחב עובי קירות השפופרת בצירוף חלל השפופרת, שהוא נקב ברוחב כשתי [גירסת המשניות] אצבעות החוזרות למקומן.

והיינו, כשיעור שיכול אדם להכניס אל תוך הנקב את שתי אצבעותיו הסמוכות לגודל [מאירי] ולגלגלן בתוכו לכל צד. (1)

ומבארת הגמרא את שיטת רבא:

סבר לה רבא, כהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אחת עשרה [ולא עשר] מעלות שנו כאן במשנתנו [כי המעלה הראשונה שבמשנתנו נפרדת היא מן המעלה החמישית, הואיל וטעמיהם שונים] -

וחלוקים הם לענין חולין שנעשו על טהרת הקודש:

שש המעלות הראשונות [החמש שנתבארו לעיל, והמעלה הראשונה], הרי הן בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש, הואיל ויש בהן חשש טומאה דאורייתא, וכפי שנתבאר לעיל.

ואילו חמש מעלות האחרונות הרי הן לקודש בלבד, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש, הואיל ואין בהן חשש טומאה דאורייתא, וכפי שנתבאר לעיל.

ומפרשינן: מאי איכא [איזה נפקא מינה יש לדינא] בין דברי רבא, שפירש טעם המעלה הראשונה משום גזירת כלי שאין בפיו שפופרת הנוד, לדברי רבי אילא שפירש טעמה משום חציצה?

איכא בינייהו: סל וגרגותני [סל גדול מאד שמסננין בו את היין בשעת הבציר, ונותנים אותו תחת קילוח היין הנשפך מן הגת והיין מסתנן דרכו ויורד לבור], שמילאן כלים, והטבילן.

למאן דאמר [רבי אילא] שהטעם משום חציצה, הרי אף באופן זה איכא משום חציצה, שלוחצים הכלים על הסל, ואין לטבול בו כלים.

ואילו למאן דאמר [רבא] שהטעם משום גזירה משום שמא יטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, אין מניעה מלהטביל בסל וגרגותני, הואיל וסל וגרגותני שאין בפיהן כשפופרת הנוד - ליכא! [אינו מצוי, ואין לגזור בו]. (2)

ואזדא רבא - שפירש הטעם שאין מטבילין כלי בתוך כלי משום גזירה אטו כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד - לטעמיה [לשיטתו]:

דאמר רבא:

א. סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן, הרי אלו טהורין אף לקודש, הואיל ואין מצוי שיהיה פיהם פחות מכשפופרת הנוד; והיינו לשיטתו, וכפי שנתבאר.

ב. ומקוה שחילקו בסל וגרגותני, העמיד באמצע המקוה סל גדול עד שמפסיק את מימיו של המקוה, חציים לכאן וחציים לכאן, ודופני הסל מגיעים לכתלים ברוחב המקוה, ואין המים מתערבים אלא דרך הנקבים שבאריגת הסל, שאין בהם כשפופרת הנוד, הרי אף על פי שכולו מלא נקבים, אין מצטרפין שני חלקי המקוה [מאירי].

ולפיכך: הטובל שם לא עלתה לו טבילה. (3)

והראיה שאם אין בנקב כשפופרת הנוד אינו חיבור, דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא [האדמה כולה מחלחלת], ומים הנובעים במעיין במקום אחד באים הם מנהר גדול, ומחוברים אליו דרך האדמה, ומכל מקום בעינן דאיכא ארבעים סאה במקום אחד. (4)

ועתה שבה הגמרא לדין המבואר לעיל, שהמטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו שפופרת הנוד אין עולה להם טבילה, כיון שהמים שבתוכו אינן מחוברין למקוה: והני מילי, שאין עולה להם הטבילה אם אין בפי הכלי שמטבילים בתוכו פתח ברוחב שפופרת הנוד, כשמטביל בתוך כלי חיצון שהוא טהור.

אבל אם הטבילם בכלי שגם הוא עצמו היה טמא, הרי אף הכלים שבתוכו טהורים, ואף על פי שאין בעובי הנקב של הכלי כשפופרת הנוד.

והטעם: מיגו דסלקא טבילה לכוליה גופיה דמנא, מתוך שמועילה הטבילה לכלי החיצון, וחשובים המים שבתוכו כחלק מן המקוה לענין טהרתו (5) -

לכן סלקא להו נמי טבילה לכלים דאית ביה, הועילה הטבילה אף לכלים שנמצאים בתוך הכלי. (6)

שהרי כך שנינו שמועילה הטבילה אף לכלים שבתוכו, כאשר אף הכלי החיצון טעון טבילה:

דתניא [מסורת הש"ס]: כלים שמילאן כלים, והטבילן, הרי אלו טהורין לתרומה [רש"י], בין שיש בפיהם כשפופרת הנוד ובין שאין בפיהם כשפופרת הנוד. (7)

ואולם אם לא טבל [אם הכלי החיצון טהור, ואינו טעון טבילה] - המים המעורבים עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד!

כלומר: אין המים שבתוך הכלי החיצון מועילים לטבילת הכלים שבתוכו, עד שיהיו מעורבין [מחוברים] עם המים שבמקוה דרך נקב רחב כשפופרת הנוד, וכדמפרש ואזיל [נתבאר על פי גירסת רש"י ופירושו]. (8)

ומפרשת הגמרא את לשון המשנה: מאי קאמר "ואם לא טבל"?

הכי קאמר: ואם אינו צריך להטבילו לכלי החיצון לפי שאינו טמא, הרי המים המעורבין אינם מועילים לטהרת הכלים שבתוכו, עד שיהו מעורבין עם מימי המקוה בפתח שיש בו רוחב כשפופרת הנוד. (9)

והא דרבא ודרבי אילא שנחלקו אם הטעם שאין מטבילין כלי בתוך כלי הוא משום חציצה או משום גזירה אטו כלי שאין בו שפופרת הנוד, תנאי היא שנחלקו בה.

דתניא: סל וגרגותני שמילאן כלים, והטבילן, בין לקודש בין לתרומה הרי אלו טהורין.

מפני שתנא זה סובר כרבא, שטעם המעלה הוא גזירה אטו כלי שאין בה כשפופרת הנוד, ולפיכך לא גזרו בסל וגרגותני, שאין דרך פיהן להיות צר.

ואילו אבא שאול אומר: לתרומה הרי אלו טהורין, אבל לא לקודש.

מפני שלדעתו טעם הדין הוא משום חציצה, והוא הדין לכלים שהוטבלו בסל וגרגותני. (10)

ומקשה הגמרא על הדין המבואר בברייתא, שאסרו טבילת כלי בתוך כלי לקודש, אבל לא לתרומה:

אי הכי, תרומה נמי היה לחכמים לאסור להטביל כלי בתוך כלי, ומאותו טעם שאמרו כן גבי קודש?! (11)

ומשנינן: לא אמרו כן בתרומה, כי:

למאן קאמרינן [למי אנו אומרים דינים בטבילה], הרי לחברים בלבד הוא שאנו אומרים, כי אילו עמי הארץ אין באים לפנינו לשאול - והרי חברים, מידע ידעי:

שיש לחוש לחציצה - לדעת רבי אילא - ולפיכך מגביהין את הכלי הפנימי שלא יתהדק לתחתית הכלי החיצון [רש"י].

ויודעים הם להבדיל בין כלי שיש בפיו שפופרת הנוד לכלי שאין בפיו שפופרת הנוד - לדעת רבא - כי שיעור זה ידוע הוא.

ולפיכך לא גזרו לתרומה.

ותמהינן: אי הכי - קודש נמי, לא היה לך לאסור, הואיל וחברים מידע ידעי?!

ומשנינן: מכל מקום יש לחוש, שמא חזי ליה עם הארץ, ואזיל ומטביל. [שמא יראנו עם הארץ מטביל] כלי בתוך כלי, ויטעה להכשיר טבילה זו אף כשאין הכלי הפנימי מוגבה, או בכלי שאין בפיו שפופרת הנוד, ויכניס בה יין נסכיו ושמן מנחותיו שהוא מביא למקדש, כדמפרש ואזיל.

ותמהינן: אם כן, תרומה נמי יש לאסור כיון שיש לחוש שמא חזי ליה עם הארץ ואזיל מטביל, וישתמש בו לתרומה ואחר כך יתננה לכהן?! ומשנינן: הרי לא מקבלינן מינייהו!

אין מקבלין תרומה מעם הארץ, וכפי ששנינו לקמן כד ב "הביאו לו - עמי הארץ לכהן חבר - חבית של יין של תרומה לא יקבלנה ממנו", אבל קודש מקבלין הימנו, וכמבואר שם [וזהו חומר בתרומה מבקודש]. (12)

ותמהינן: קודש נמי לא נקביל מינייהו [יאמרו חכמים שאין מקבלים מעם הארץ] את יינו לנסכיו ושמנו למנחותיו?!

ומשנינן: הויא ליה לעם הארץ איבה. שיאמרו: וכי אין אנו מבני ישראל שאינכם מאמינים אותנו [רבינו חננאל].

ותמהינן: תרומה נמי, אם לא נקבל מהם, הויא ליה איבה?!

ומשנינן: לא איכפת ליה לעם הארץ ואין לו איבה על שאין אנו מקבלין הימנו תרומה. כיון דאזיל עם הארץ ויהיב ליה לתרומתו לכהן עם הארץ חבריה [יתן את תרומתו לחברו כהן עם הארץ].

ומאן תנא דחייש לאיבה [מי הוא התנא החושש לאיבה]?

רבי יוסי היא! (13)

דתניא: אמר רבי יוסי:

שנינו במשנה לקמן כד ב:

חומר בתרומה מבקודש, שנאמנין עמי הארץ כל ימות השנה לומר על יין ושמן שהם מביאים לנסכיהם ושמן שהם מביאים למנחותיהם [והקדישום בשעת הגיתות והבדים, רש"י שם] ששמרום בטהרה, ובשעת הגיתות והבדים [שהכל מטהרים את כליהם על פי חברים] אף על התרומה.

ופירש רבי יוסי: מפני מה הכל, ואפילו עמי הארץ, נאמנין על טהרת יין ושמן של נסכים כל ימות השנה, ונאמנים אף על שמירת טהרת פרה אדומה [תוספות]?

כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה [מזבח שעושה אדם בראש גגו] לעצמו בשעת איסור הבמות, ומקטיר בה לשמים, אם לא נקבל הימנו את קדשיו, והולך ושורף פרה אדומה לעצמו.

תוכן העניינים

חברותא על חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה