חברותא על זבחים· הרב יעקב שולביץ
פרק שנים עשרה - טבול יום
א. "טבול יום", שהוא מי שטבל מטומאתו, וטהרתו היא בהערב שמש, וכן "מחוסר כיפורים" שצריך להביא כפרה של קרבן למחרת טבילתו, הרי הם אסורים לאכול בקדשים.
ב. אונן, שמת אחד משבעת קרוביו, (1) ונקבר בו ביום ["יום המיתה"] (2) הוא אונן מן התורה באותו יום, ואסור לו לאכול ביום זה בקדשים. (3) ואם נקבר המת ביום אחר ["יום הקבורה"], הרי הוא אסור מדרבנן לאכול בו בקדשים, בכל יום הקבורה, אף לאחר שנקבר המת.
ג. בלילה שלאחר יום המיתה, אסור האונן בקדשים, ונחלקו תנאים לקמן [צט ב וק ב] אם אנינות לילה היא מדאורייתא או מדרבנן. בלילה שלאחר יום הקבורה, נחלקו תנאים [לקמן ק ב] אם אסורה היא מדרבנן, או שאין בה איסור.
ד. בשר קדשי קדשים, שיירי המנחות וחזה ושוק של שלמים, מתחלקים לכל הכהנים אנשי "בית אב" העובדים באותו יום.
מתניתין:
טבול יום שטהרתו תלויה בהערב שמש, ומחוסר כיפורים שחייב להביא קרבן לטהרתו, כגון זב וזבה, הואיל ואינם ראויים לאכול בקדשים, (4) אינן חולקין בקדשים המתחלקים לכל אנשי בית אב העובדים באותו יום, כדי לאכול לערב, לכשהיו מותרים לאכול בקדשים. (5) אונן, ביום שמת אחד מקרוביו, ואסור באכילת קדשים, הרי הוא רשאי להיות נוגע בקדשים [שלא כטבול יום ומחוסר כפורים, שאסורים אף בנגיעה בקדשים], ואולם אינו מקריב, (6) ואף אינו חולק בקדשים כדי לאכול לערב, לכשתסתיים אנינותו. (7)
בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין, בין בעלי מומין עוברין:
חולקין בקדשים ואוכלין, אבל לא מקריבין.
כל שאינו ראוי לעבודה, אינו חולק בבשר הקדשים. וכל שאין לו חלק בבשר, גם אין לו חלק בעורות המתחלקים לכהנים. (8)
אפילו אם היה טמא רק בשעת זריקת דמים של הקרבן המתחלק, והיה טהור בשעת הקטר חלבים של הקרבן, וכגון שהעריב שמשו קודם שהקטירו את החלבים בערב, (9) אינו חולק בבשר. שנאמר [ויקרא ז יד] גבי תרומת לחמי תודה, "לכהן הזורק את דם השלמים [של התודה], לו יהיה [התרומה] ", (10) הרי שקבעה התורה את הזכות בחלוקה רק לכהנים הראויים לזרוק את הדם. (11)
דף צט.
שנינו במשנה: טבול יום ומחוסר כפורים אינן חולקין בקדשים. אונן אינו חולק לאכול לערב:
גמרא:
ודנה הגמרא: מנא הני מילי, שאינם חולקים בקדשים? (1)
אמר פירש ריש לקיש: דאמר קרא [ויקרא ו יט] בפרשת חטאת, "הכהן המחטא אותה, יאכלנה". לימד הכתוב כי רק כהן המחטא [הזורק את דם החטאת] אוכל. אבל כהן שאינו מחטא, אינו אוכל.
ומדייק ריש לקיש שאי אפשר לפרש את הדבר כפשוטו, (2) שהרי יש לתמוה: וכי כללא הוא שכל מי שלא עבד אינו נוטל חלק!? והרי משמרה של כהנים כולה, (3) דאין מחטאין, שהרי אין כל בני המשמר זורקים את דם הקרבן אלא רק כהן אחד מהמשמר הוא שעובד בקרבן המתחלק, ומכל מקום כל בני המשמר אוכלין!? ובהכרח שיש לפרש כי ראוי לחיטוי קאמרינן, הראוי לחיטוי אוכל, שאינו ראוי לחיטוי אינו אוכל. אבל המשמרת כולה, שראויה כולה לחיטוי, אינה בכלל המיעוט.
ואין אתה יכול לומר שהכתוב בא למעט מאכילה את כל מי שאינו ראוי לחיטוי, שהרי כהן קטן, דאינו ראוי לחיטוי ומכל מקום אוכל!? (4)
אלא בהכרח, מאי "יאכלנה", שנתמעטו אלו שאינם ראויים לחיטוי? - יחלקנה. וכך דרשינן: כהן הראוי לחיטוי, הרי הוא חולק. אבל כהן שאינו ראוי לחיטוי, כגון טבול יום מחוסר כפורים ואונן, אינו חולק. וגם הקטן בכלל זה, שאם כי מותר הוא לאכול, הוא אינו חולק, אלא אוכל מחלק אביו.
הרי למדנו, שטבול יום מחוסר כפורים ואונן אינם חולקים בקדשים, כמבואר במשנתנו.
ואכתי מקשינן: (5) הרי בעל מום, דאינו ראוי לחיטוי ומכל מקום חולק, וכמפורש במשנתנו!?
ומשנינן: לפיכך חולק בעל מום, כי רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו] לחלוקה בפירוש, שנאמר [ויקרא ו כב] בפרשת חטאת, "כל זכר בכהנים יאכל אותה", ולכך אמר הכתוב "כל זכר", לרבות בעל מום, שגם הוא חולק בקדשים, וכמבואר לקמן קב א.
ומקשינן: ואימא "כל זכר" לא בא לרבות בעל מום אלא לרבות טבול יום שחולק בקדשים לאכול בערב!?
ומשנינן: מסתברא, בעל מום הוה ליה לרבויי, שכן אוכל [ראוי הוא לאכול], תאמר בטבול יום שאסור לאכול. (6)
ומקשינן: אדרבה! טבול יום הוה ליה לרבויי [היה לנו לרבות], דלאורתא מיהת חזי לחיטוי [הרי לערב יהא ראוי לחיטוי], תאמר בבעל מום שאף לערב לא יהא ראוי לחיטוי!?
ומשנינן: השתא, מיהא, הא לא חזי טבול יום לחיטוי. ומה שלערב יהא ראוי לחיטוי אינו מוסיף, ואדרבה מסתבר יותר לרבות את בעל המום, כיון שראוי עכשיו לאכילה.
רב יוסף אמר טעם אחר מדוע אי אפשר לרבות טבול יום לחלוקה: מכדי, הרי מאי "יאכלנה"? בהכרח שהכוונה היא "יחלקנה", וכפי שנתבאר לעיל. ואם כן ליכתוב רחמנא "יחלקנה". מאי "יאכלנה", למה אמרה תורה "יאכלנה"? אלא שמע מינה, להשמיענו בא הכתוב: ראוי לאכילה חולק, שאינו ראוי לאכילה, כגון טבול יום, אינו חולק. (7)
בעי ריש לקיש: בעל מום שריבתה אותו התורה לחלוקה אף על פי שאינו ראוי לחיטוי, והוא טמא שאינו חולק בקדשים, מהו שיחלקו לו?
וצדדי הספק הם:
כיון דבעל מום הרי לא חזי [אינו ראוי לחיטוי], ומכל מקום רחמנא רבייה, אם כן, לא שנא, אין זה משנה שהוא גם טמא, כי מה לי בעל מום לבד, ומה לי בעל מום והוא טמא, בין כך ובין כך יש לרבותו.
או דילמא, רק כהן הראוי לאכול, חולק. אבל כהן שאינו ראוי לאכילה, כגון זה שהוא טמא, אינו חולק?
אמר רבה: תא שמע מהא דתניא: כהן גדול מקריב אונן שלא כשאר כהנים שאין מקריבים כשהם אוננים, ואולם אינו אוכל, ואינו חולק לערב כשאר כהנים אוננים,
הרי שמע מינה ממה שכהן גדול אינו חולק, אף שראוי הוא לחיטוי, כי ראוי לאכילה בעינן, ואין הדין תלוי בראוי לחיטוי. ואם כן, אין לומר כיון שבעל מום חולק הוא הדין שיחלוק כשהוא טמא, כי בעל מום חולק משום שהוא ראוי לאכילה ולא איכפת לן במה שאינו ראוי לחיטוי, אך כשהוא טמא ואינו ראוי לאכילה, מנין לנו שיחלוק. (8)
ומסקינן: אכן שמע מינה שבעל מום טמא אינו חולק.
בעי רב אושעיא: טמא [טבול יום או מחוסר כפורים] בקרבנות ציבור, הדוחים את הטומאה, וראוי אף הטמא לחיטוי אך לא לאכילה, מהו שיחלקו לו לאכול לכשייטהר? (9)
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן: "כהן המחטא" אמר רחמנא שהוא חולק בקדשים, והאי, טמא בקרבנות ציבור שהותרה טומאה אצלם, נמי מחטא הוא, ואם כן חולק הוא,
או דילמא, כהן הראוי לאכילה הוא שחולק, אבל כהן שאין ראוי לאכילה, אינו חולק?
אמר רבינא: תא שמע ממה ששנינו: כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ואינו חולק לאכול לערב.
שמע מינה: ראוי לאכילה בעינן, וכמבואר לעיל.
ומסקינן: אכן שמע מינה.
שנינו במשנה: אונן נוגע, ואינו מקריב:
ומקשינן: וכי אונן נוגע בקדשים!?
ורמינהי סתירה לכאורה ממשנה בחגיגה כא א: אונן ומחוסר כיפורים שהביא כפרתו ונטהר לגמרי מן התורה, הרי אלו צריכים מדרבנן טבילה תחילה כדי להתירם לקודש, אבל לא לתרומה, (10)
הרי מבואר שהאונן טעון טבילה, ואינו מותר ליגע בקדשים!? (11)
אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: לא קשיא:
כאן, במשנתנו, בשכבר טבל בתוך זמן אנינותו.
כאן, במשנה בחגיגה, בשלא טבל בתוך זמן אנינותו.
ומקשינן: וכי טבל בתוך זמן אנינותו מאי הוי [מה תועלת יש בזה], הא הדרא עליה אנינות, כלומר, הרי אף לאחר שטבל עדיין הוא אונן, ואין טבילה מועלת לו אלא אם יטבול לאחר שתסתיים אנינותו, ואם כן, משנתנו העוסקת במי שלא נסתיימה אנינותו, אכתי תיקשי: למה מותר הוא ליגע בקדשים!? דהרי אמר רבה בר רב הונא: אונן שטבל קודם שנסתיימה אנינותו, אנינותו חוזרת עליו, כלומר, לא הועיל בטבילתו, לפי שעדיין אונן הוא.
אלא, (12) לא קשיא:
הא, דחגיגה, מדובר בכגון דאסח דעתיה [הסיח דעתו] משמירת גופו מן הטומאה, מאחר שבלאו הכי אסור הוא בקדשים מפני אנינותו, והיסח הדעת הרי פוסל בקדשים. (13)
הא, משנתנו, בכגון דלא אסח דעתיה.
ומקשינן: אם מדברת המשנה בחגיגה בכגון שהסיח דעתו, תיקשי: היסח הדעת, הלוא אף הזאת שלישי ושביעי, כטמא מת, בעי, ולא די לו בטבילה!?
דאמר רבי יוסטאי ברבי מתון אמר רבי יוחנן: היסח הדעת צריך הזאת שלישי ושביעי,
ואם כן בהכרח, שהאונן אסור אף כשאין ידוע לו שהסיח דעתו, ומשום חששא שמא הסיח דעתו, וכיון שאינו אלא חששא בעלמא, לא החמירו עליו כשאר היסח הדעת להצריכו הזאת שלישי ושביעי; ואם כן תיקשי משנתנו!?
ומשנינן: לעולם אין האונן אסור אלא בכגון שהסיח דעתו, ומכל מקום לא קשיא:
הא, דבעינן הזאת שלישי ושביעי, בכגון דאסח דעתיה מטמא מת [מטומאת מת].
הא, דאונן צריך טבילה, בכגון דאסח דעתיה מטמא שרץ [מטומאת שרץ], אבל מטומאת מת לא הסיח את דעתו.
ואכתי מקשינן: טמא שרץ, כלומר, גם אם נאמר שהמשנה בחגיגה עוסקת במי שיודע שהסיח דעתו מטומאת שרץ בלבד, הרי גם יקשה: טמא מעליא הוא מדרבנן, ואפילו הערב שמש נמי בעי להיות מותר באכילת קדשים, ולא די לו בטבילה!? (14)
אלא בהכרח, שהמשנה בחגיגה עוסקת במי שאינו יודע שהסיח דעתו, אלא חששא בעלמא הוא, ולכן, לא החמירו חכמים להצריכו אף הערב שמש. ואם כן תיקשי משנתנו!?
ועוד תיקשי: אם עוסקת המשנה בחגיגה בכגון שידוע לו שהסיח דעתו, הרי אפילו תרומה נמי אסור מלאכול, שהיסח הדעת פוסל אף לתרומה. ואילו המשנה בחגיגה אינה מחייבתו בטבילה אלא לקודש ולא לתרומה!? אלא בהכרח שהמשנה עוסקת אף בלא היסח הדעת ידוע, ומכל מקום הטעינוהו טבילה, ואם כן תיקשי משנתנו!?
אמר רבי ירמיה: לעולם עוסקת המשנה במסכת חגיגה בכגון שידוע לו שהסיח דעתו, אלא שלא הסיח דעתו באופן שיחייב אותו הערב שמש ואף לא טבילה לתרומה, כי הכא במאי עסקינן, באומר: נשמרתי מדבר המטמאני טומאה דאורייתא שהיא טעונה הערב שמש, ואולם לא נשמרתי מדבר הפוסלני מדרבנן לאכילת קדשים' (15) ואינו מטעינני הערב שמש. (16) ולכן, רק לקודש הוא טעון טבילה. ואף לקודש אינו טעון אלא טבילה ולא הערב שמש. (17)
ומקשינן: ומי איכא נטירותא לפלגא, וכי תיתכן שמירת טהרה שאינה שמירה גמורה אלא לחצאין, ומאופן מסוים של טומאה, שתחשב שמירה ולא תחשב היסח הדעת? והרי ודאי מסתבר שבאופן זה הרי הוא כמי שהסיח דעתו לגמרי מן הטומאה, ומן הדין שיהא טעון אפילו הזאת שלישי ושביעי ואף לתרומה. (18)
ומשנינן: אין, אכן יש שמירה לחצאין, ולענין מה שנשמר הרי הוא טהור, ולענין מה שהסיח דעתו הרי הוא טמא.
והתניא [בניחותא]: עודהו הסל של גרוגרות על ראשו, כלומר, מי שהיה לו סל גרוגרות על ראשו. (19)
דף צט:
ומגריפה [כלי להפרדת גרוגרות מדובקות] בתוכו של הסל. ואמר: לבי על הסל והגרוגרות שבתוכו לשומרם בטהרה, ואין לבי על המגריפה שתישמר בטהרה.
הרי הסל והגרוגרות שבתוכו טהור, ואפילו לקדשים כיון שלא הסיח דעתו מהם, ואילו המגריפה טמאה מדרבנן, לענין קדשים ותרומה, משום היסח דעתו.
והוינן בה: והרי כיון שהסיח דעתו מן המגריפה והיא עצמה טמאה מדרבנן לענין קדשים, תטמא מגריפה לסל לענין קדשים!?
ומשנינן: אין כלי מטמא כלי. (1)
ואכתי הוינן בה: ותטמא המגריפה למה שבתוכו, שהרי המגריפה נוגעת בגרוגרות עצמם!?
אמר תירץ רבא: באומר: שמרתיה למגריפה מדבר המטמאה טומאה הראויה לטמא את אחרים, ולא שמרתיה מדבר הפוסלה בטומאה שאינה מטמאת את אחרים, (2)
[ואם תאמר: כיון שהמגריפה שמורה מלטמא אחרים, אם כן למאי נפקא מינה שהיא טמאה!? ראה מה שביאר רש"י בחגיגה כ א].
הרי למדנו: אף שמירה לחצאין שמירה היא.
איגלגל מילתא ומטאי לקמיה דרבי אבא בר ממל, נתגלגלה הקושיא על משנתנו, ממה ששנינו "אונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש", ואשר נדחקה הגמרא ליישבה, לפני רבי אבא בר ממל.
אמר להו רבי אבא בר ממל: וכי לא שמיע להו, לאלו שהקשו את הקושיא על משנתנו מן המשנה בחגיגה, הא דאמר רבי יוחנן אמר רבי: תרומה שנגעה בשני לטומאה נעשית שלישי לטומאה מן התורה, ואסור לאוכלה. אבל אינה מטמאת את האדם האוכלה, ואולם חכמים גזרו כי האדם האוכל מאכל שהוא שלישי של תרומה עצמה, (3) אסור הוא לאכול בתרומה, כי באכילתו הוא נעשה שלישי לטומאה, מדרבנן, כמו דרגת הטומאה של המאכל שאכל. ומכל מקום, מותר הוא ליגע בתרומה.
אלמא, הרי מוכח, שמצינו במעלות שעשו חכמים, שבאכילה עבוד רבנן מעלה, ואילו בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה.
הכא נמי, כשעשו חכמים מעלה בקדשים להצריך את האונן טבילה, רק באכילה עבוד רבנן מעלה שלא יאכל קדשים עד אשר יטבול כטמא, אבל בנגיעה לא עבוד רבנן מעלה.
שנינו במשנה: אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול. ורמינהי סתירה לכאורה, ממה ששנינו במסכת פסחים [צא ב]: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים. כי לדעת התנא של המשנה אנינות לילה שלאחר יום המיתה אינה אסורה אלא מדרבנן, ורק את פסחו התירו לו חכמים, ומשום שאם נאסרנו באכילת פסח, שמא יימנע מעשיית הפסח ויתחייב כרת, ולא העמידו חכמים את דבריהם במקום כרת. (4) מה שאין כן בשאר קדשים, אסור הוא לאכול אף בערב שלאחר יום המיתה. ותיקשי על משנתנו המתרת לו לאכול בקדשים לערב!? אמר רב ירמיה מדיפתי: לא קשיא:
כאן, משנתנו המתרת לאונן לאכול בערב בקדשים עוסקת בליל פסח שהוא זמן אכילת קרבן פסח, כי אז מותר הוא אף בשאר קדשים, וכדמפרש ואזיל.
כאן, זו ששנינו: אבל לא בקדשים, בשאר ימות השנה.
ומפרשינן טעמא: בליל פסח, איידי דאכיל פסח, אכיל נמי בקדשים. אך בשאר ימות השנה דלא חזי, לא חזי [כיון שאינו ראוי, אינו ראוי],
ומאי "אבל לא בקדשים" ששנינו בפסחים, שמשמע לכאורה שבשעה שאוכל הוא את הפסח אסור הוא באכילת שאר קדשים?
היינו, אבל לא בקדשים של כל השנה כולה, ומיהו בליל פסח מותר הוא אף בשאר קדשים.
רב אסי אמר, לא קשיא:
כאן, מה ששנינו "אבל לא בקדשים", מיירי בכגון שמת לו מת רק בארבעה עשר [בערב פסח], וקברו אותו בארבעה עשר, כלומר, במוצאי יום המיתה והקבורה שהיה בערב פסח, וכל שכן במוצאי יום המיתה והקבורה שהיה בשאר ימות השנה.
כאן, משנתנו המתרת לאונן לאכול בקדשים, בכגון שמת לו מת כבר בשלשה עשר, ורק קברו בארבעה עשר, כלומר, במוצאי יום הקבורה שאינו יום המיתה, בין שהיה זה בערב פסח ובין אם היה זה בשאר ימות השנה; והחילוק הוא: מת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר, כיון שמת ביום זה: יום מיתה שאנינותו מדאורייתא, תפיס אף את לילו מדרבנן ואסור הוא באכילת קדשים [מלבד פסח שהתירו לו חכמים].
מת לו מת בשלושה עשר וקברו בארבעה עשר, שביום זה לא מת אלא נקבר לבד, יום קבורה שכל אנינותו אינה אלא מדרבנן, לא תפיס את לילו מדרבנן, ומותר הוא בכל הקדשים. (5) הגמרא מפרשת את המשנה בפסחים; ושואלת:
מאן תנא אנינות לילה מדרבנן, מי הוא התנא הסובר שאנינות לילה שלאחר יום המיתה אינה אלא מדרבנן, ולכן אוכל הוא את הפסח לערב? (6)
ומפרשת הגמרא: כדעת רבי שמעון היא משנה זו.
דתניא: אנינות לילה שלאחר יום המיתה מדברי תורה היא, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: אונן, כלומר, אנינות לילה אינו מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. (7) הוסיף רבי שמעון: תדע שאנינות לילה אינה אלא מדרבנן, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים. ולכך מותר אונן לאכול את פסחו בערב, משום שאנינות לילה אינה אלא מדברי סופרים, וכפי שנתבאר לעיל. (8)
ומקשינן: וכי סבר רבי שמעון אנינות לילה מדרבנן בלבד היא, ולכן מביא הוא קרבן פסח ואוכלו בערב!?
והתניא: רבי שמעון אומר: אונן אינו משלח קרבנותיו,
מאי לאו אפילו בפסח, הרי שאינו מביא קרבן פסח!? (9) ומשנינן: לא, אלא לבר [חוץ] מפסח. (10)
ואכתי מקשינן: והתניא: רבי שמעון אומר:
כתיב [ויקרא ג א]: "ואם זבח שלמים קרבנו", ללמדנו:
"שלמים": כשהוא שלם הוא מביא שלמים, ואינו מביא שלמים כשהוא אונן.
מנין לרבות אף את התודה שאין האונן מביא אותה?
מרבה אני את התודה, שכן נאכלת בשמחה, כשלמים, כלומר, היות ואדם יוצא ידי חובת שלמי שמחה בחג בהבאת תודה כמו בהבאת שלמים. (11)
מנין לרבות אף את העולה שלא יביאנה אונן?
מרבה אני את העולה, שכן באה בנדר ובנדבה כשלמים.
מנין לרבות אף בכור ומעשר ופסח שאין האונן מביא אותם, אף שאינם באים בנדר ונדבה?
מרבה אני בכור ומעשר ופסח, שכן אינן באין על חטא כשלמים.
מנין לרבות אף חטאת ואשם, שהם באים על חטא, שלא יביאם האונן?
תלמוד לומר "ואם זבח שלמים קרבנו", לרבות אף את החטאת ואת האשם, שהם נשחטים ובכלל "זבח" הם.
מנין לרבות אף את הקרבנות מן העופות שאינם נשחטים ואינם בכלל "זבח", והמנחות, והמתנדב את היין [כדלעיל צא ב], ואת העצים (12) ואת הלבונה, שאין אונן מביא אותם?
תלמוד לומר "שלמים קרבנו", ללמד: כל קרבנות שהוא מביא, כשהוא שלם הוא מביא, ואינו מביא כשהוא אונן.
קתני מיהא בברייתא זו שאף את הפסח אין האונן מביא לדעת רבי שמעון; וזה הוא דלא כמבואר לעיל לדעת רבי שמעון שהאונן משלח קרבן פסחו ואוכל לערב!?
על קושיא זו מתרצת הגמרא חמשה תירוצים:
התירוץ הראשון: אמר תירץ רב חסדא:
פסח, כדי נסביה [בחינם נקט התנא פסח בדבריו], כי את הפסח משלח האונן ואוכל לערב. (13) התירוץ השני: רב ששת אמר: מאי "פסח" ששנינו בברייתא? היינו שלמי פסח, כלומר חגיגת ארבעה עשר שמביאים בני החבורה כשהחבורה מרובה, כדי שייאכל הפסח על השובע; אבל פסח עצמו יכול האונן לשלח. (14)
ומקשינן עלה: אי הכי, דבשלמי פסח עוסקת הברייתא, היינו שלמים, ואין צריך ריבוי מיוחד לרבותם!?
ומשנינן: תנא שלמים הבאין מחמת עצמן היינו סתם שלמים, ותנא גם שלמים הבאים מחמת פסח; וצריך התנא ללמדנו בשניהם שהאונן אינו מביא אותם: כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ושלמי פסח מחמת פסח אתי, כגופה דפסח דמי [מחמת הפסח הוא בא, ואם כן כגוף הפסח הוא], וכשם שאת הפסח מביא האונן, כך גם את השלמים הבאים מחמתו, (15) קא משמע לן.
התירוץ השלישי: רב מרי אמר ליישב את הקושיא, שמן המשנה בפסחים מתבאר שאונן משלח את פסחו, ובברייתא אחרת מבואר שאונן אינו משלח את פסחו:
דף ק.
לא קשיא:
כאן, הברייתא ששנינו בה: אונן אינו משלח את פסחו, שמת לו מת בארבעה עשר, וקברו בארבעה עשר.
כאן, המשנה ששנינו בה: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, שמת לו מת בשלושה עשר, וקברו בארבעה עשר; והחילוק הוא:
מת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר אינו משלח את פסחו, כי יום מיתה שהוא מדאורייתא תפיס אף את לילו מדאורייתא.
מת לו מת בשלושה עשר וקברו בארבעה עשר, הרי זה טובל ואוכל את פסחו לערב, כי יום קבורה שהוא מדרבנן, אינו תפיס לילו אלא מדרבנן, והקילו חכמים במקום כרת. (1)
אמר תמה ליה רב אשי לרב מרי שביאר את דברי רבי שמעון בליל יום קבורה:
ואלא תיקשי לדבריך, הא דתניא בברייתא המובאת לעיל:
אמר לו רבי שמעון לרבי יהודה שאמר: אנינות לילה שלאחר יום המיתה מדאורייתא היא:
תדע שאנינות לילה דרבנן, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים,
והרי אם כדבריך, שאף רבי שמעון לא אמר שהאונן משלח את פסחו אלא ביום הקבורה, נימא ליה רבי יהודה לרבי שמעון: אנא קאמינא לך יום מיתה דאורייתא, ואמרת לי את יום קבורה דרבנן, כלומר, אף אני לא אמרתי אלא בליל יום המיתה שהוא מדאורייתא, ואתה משיבני מליל יום הקבורה, שאף אני מודה בו שאינו אלא מדרבנן!?
ומסקינן: אכן קשיא תירוצו של רב מרי.
התירוץ הרביעי: אביי אמר: לא קשיא סתירת המשנה בפסחים לברייתא, כי:
כאן, הברייתא האוסרת לאונן לשלוח את פסחו, בכגון שמת לו המת קודם חצות ערב הפסח.
כאן, המשנה המתרת לאונן לשלוח את פסחו, בכגון שמת לו המת לאחר חצות ערב הפסח; והחילוק הוא:
אם מת לו המת קודם חצות דעדיין לא איחזי לפסח [לא היה ראוי עדיין לקרבן פסח], חיילה עליה אנינות, כלומר, אנינותו אוסרת עליו מלהביא את הפסח.
אבל אם מת לו המת לאחר חצות, דכבר איחזי לפסח, לא חיילא עליה אנינות לאוסרו בהבאת הפסח. (2)
שואלת הגמרא: ומנא תימרא דשני לן [מנין לנו מקור לחילוק] בין קודם חצות, בין לאחר חצות?
דתניא: כתיב [ויקרא כא]: "אמור אל הכהנים בני אהרן, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו [זו אשתו] הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא".
ומפרשת הברייתא: "לה [לאחותו הבתולה] יטמא", מצוה. ואם לא רצה, ליטמאות לאחותו או לאחד משאר הקרובים, מטמאין אותו על כרחו.
ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח, ולא רצה ליטמא לה, ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו.
ורמינהי, והרי הקשינו סתירה לכאורה, על המבואר בברייתא זו שמשום מצות טומאת קרובים מבטלים את מצות הפסח, מברייתא אחרת השנויה בענין נזיר שמבואר שם לא כן [ומישוב הסתירה מוכרח החילוק בין קודם חצות לאחריה]: כתיב בפרשת נזיר [במדבר ו]: "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם, כי נזר אלהיו על ראשו":
"נפש" אלו הקרובים.
"מת" אלו הרחוקים.
"לאביו" [בא ללמד] לאביו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה [מת, שאין מי שיטפל בקבורתו].
"לאמו" [בא ללמד] שאם היה כהן והוא נזיר, לאמו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, [כלומר, אף שיש בו שתי קדושות, מכל מקום מיטמא הוא למת מצוה]. (3)
"לאחיו" [בא ללמד] שאם היה כהן גדול והוא נזיר, לאחיו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה [כלומר, אף שיש בו שתי קדושות, ולא עוד אלא שיש בו קדושה יתירה של כהן גדול, מכל מקום מיטמא הוא למת מצוה].
"ולאחותו" מה תלמוד לומר: (4)
אם אינו ענין לנזיר, תנהו ענין לענין אחר:
הרי שהלך לשחוט את פסחו שביטולו הוא בכרת, ולמול את בנו [או שהיה הולך למול את בנו כדי שיוכל לקיים את מצות הפסח, שהרי מילת בניו מעכבתו מן הפסח], (5) ושמע שמת לו מת מקרוביו, יכול יטמא לו? אמרת, לא יטמא! ואף שחייב הוא ליטמא לקרוביו, כיון שהוא בכרת על מצות הפסח. (6)
יכול כשם שאינו מטמא לאחותו, כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר "ולאחותו", לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, ואף שתתבטל מצות הפסח.
ועל כל פנים מבואר מברייתא זו שחובת הפסח אוסרת עליו מליטמא; ואם כן תיקשי מברייתא זו על הברייתא הקודמת שנתבאר בה שאין מצות הפסח דוחה את החיוב ליטמא לקרובים!?
אלא לאו, שמע מינה שחובת הפסח אוסרת עליו מליטמא, וטעם הברייתא הראשונה משום אנינות הוא, שהרי כשמת לו הקרוב אונן הוא, ואונן אינו משלח את פסחו, ולכן מיטמא הוא לקרובים אפילו בערב פסח, כי אנינותו הפקעתו מפסח. ולפי זה מתיישבת סתירת הברייתות:
כאן, הברייתא הראשונה המחייבתו ליטמא לקרובים אפילו בערב הפסח, בשמת לו הקרוב קודם חצות, שאנינותו מפקעתו מלעשות את הפסח, ולכן מיטמא הוא לקרובים אפילו בערב פסח, כי בלאו הכי אינו יכול לעשות את הפסח.
כאן, הברייתא השניה, שאוסרתו ליטמא אפילו לקרובים כדי שלא תתבטל מצות הפסח, בכגון שמת לו הקרוב לאחר חצות, שאין אנינותו מונעתו מלעשות את הפסח, כיון שנתחייב בפסח קודם לאנינותו, ולכן אינו מיטמא לקרובו שלא תתבטל מצות הפסח,
הרי מבואר מכח סתירת הברייתות החילוק שנתבאר לעיל לענין אנינות בין קודם חצות לבין אחר חצות. (7)
ומקשינן עלה: ממאי שכך הוא ישוב סתירת הברייתות, בענין טומאת קרובים בפסח, כאשר אמרת, ותלמד מכאן שהאנינות מפקעת מן הפסח כשחלה עליו קודם חצות, ואינה מפקעת מן הפסח לאחר חצות,
דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי [שתי הברייתות] בכגון שמת לו המת לאחר חצות, וסתירת הברייתות תתיישב כך: והא, הברייתא השניה שאוסרתו מליטמא לקרובים, שלא תתבטל מצות הפסח, רבי ישמעאל היא, החולק על המבואר בברייתא הראשונה שיש חיוב ליטמא לקרובים, ולכן אינו מיטמא להם כשתתבטל על ידי זה מצות הפסח.
והא, הברייתא הראשונה המחייבתו ליטמא לקרובים ואף שתתבטל מצות הפסח, הלוא רבי עקיבא היא הסובר "לה יטמא" מצוה, וכיון שמצוה היא לכן מיטמא הוא לקרובים ואף שתתבטל מצות הפסח,
ושוב לא תלמד מסתירת הברייתות שיש חילוק לענין אנינות בפסח בין שנעשה אונן קודם חצות לבין אם נעשה אונן לאחר חצות!? וכדתניא: "לה יטמא" רשות, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: חובה. (8) ומשנינן: לא סלקא דעתין לפרש את הברייתא השניה כרבי ישמעאל, דהא רישא דההיא ברייתא רבי עקיבא קתני לה [הרי את הרישא של הברייתא רבי עקיבא הוא שאמרה]. (9)
דתניא: רבי עקיבא אומר:
"נפש" - אלו הקרובים.
"מת" - אלו הרחוקים.
"לאביו" - לאביו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה.
"לאמו" - שאם היה כהן והוא נזיר, לאמו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.