אור ברסלב
חברותא על זבחים פרק אחד עשרה - דם חטאת

חברותא על זבחים· הרב יעקב שולביץ

פרק אחד עשרה - דם חטאת

פרק עשירי - כל התדיר

מתניתין:

דם חטאת, אשר נתקבל בכלי שרת, ועדיין לא נזרק על המזבח, שנתז על הבגד - הרי זה טעון כיבוס. (1) שנאמר "ואשר יזה מדמה על הבגד ... תכבס במקום קדש".

אף על פי שאין הכתוב הזה מדבר אלא בחטאות החיצוניות, שהן נאכלות לכהנים, שהרי נאמר באותו ענין שהחטאת הזו "במקום קדוש תאכל", מכל מקום, אחד חטאות הנאכלות ואחד חטאות הפנימיות שנשרפות, טעונות כיבוס כאשר דמן ניתז על הבגד.

לפי שנאמר בתחילת אותה פרשה "זאת תורת החטאת", ודרשינן, תורה אחת תהיה לכל החטאות, ומכאן למדנו שכל דם החטאות, החיצונית או הפנימית, שניתז על הבגד, טעון כיבוס!

חטאת פסולה - אין דמה (2) טעון כיבוס. (3) ודין זה הוא בין שהיתה לה שעת הכושר (4) לזריקת דמה, דהיינו, שנפסלה רק לאחר שנתקבל הדם כתיקונו, והיה ראוי לזריקה, ובין שלא היתה לה שעת הכושר, שלא היה ראוי הדם מעולם לזריקה.

איזו היא חטאת פסולה שהיתה לה שעת הכושר?

שלנה, שלן דמה של החטאת ונפסל לזריקה, ושנטמאה, (5) שנטמא דם החטאת או הבשר לאחר קבלת הדם וקודם לזריקתו, ונפסל בכך הדם לזריקה [לפי הכלל ש"אם אין בשר אין דם"], ושיצאת דמה או בשרה חוץ לעזרה. וכל אלו הפסולין אירעו אחר קבלת הדם, בכשרות!

ואיזו היא חטאת פסולה שלא היתה לה שעת הכושר לזריקה?

שנשחטה במחשבה על מנת להקטיר או לאכול חוץ לזמנה או חוץ למקומה, ושקיבלו פסולין (וזרקו) [עיין רש"י ותוס'] את דמה. בכל אלו נפסלה החטאת קודם שנתקבל הדם בהכשר, ולפני שהיתה לו שעת הכושר לזריקה.

גמרא:

שנינו במשנה: דם חטאת שניתז ... אחד הנאכלות ואחד הפנימיות ... שנאמר "תורת החטאת", תורה אחת לכל החטאות.

והוינן בה: ואי דרשינן את הכלל מהפסוק "תורת החטאת", שתהא "תורה אחת לכל חטאות", כמו שדורשת המשנה, הרי אפילו חטאת העוף נמי יהא דמה טעון כיבוס בגדים, שהרי גם היא צריכה להתרבות מתורה אחת לכל החטאות!

אלמה תניא: יכול תהא דם חטאת העוף טעון כיבוס? תלמוד לומר: "זאת תורת החטאת". "זאת" מיעוטא היא, וממעט חטאת העוף. ומדוע לא יתרבה דם חטאת העוף לכיבוס הבגד מ"תורה אחת"?

ומתרצינן: אמר ריש לקיש משום בר קפרא: אמר קרא בההיא ענינא: "תשחט", לומר לך, רק בחטאות הנשחטות, בחטאת בהמה שדינה בשחיטה, הכתוב מדבר, שרק דמן צריך כיבוס בגד, ולא דם חטאת העוף, שאינה בשחיטה אלא במליקה.

אך לפי הדרש הזה, שרק במה שכתוב בפרשה הכתוב מדבר, מקשה הגמרא:

אם כן, ואימא דוקא דם חטאות חיצוניות טעון כיבוס בגד, כיון שרק בנאכלות הכתוב מדבר, כדכתיב "במקום קדוש תאכל". אבל פנימיות, שאינן נאכלות, ובהן לא עוסק הכתוב, אימא לא יטענו דמן כיבוס בגדים?

ומתרצת הגמרא: הרי רבי רחמנא מ"תורת", שתהא תורה אחת לכל החטאות!

אך חוזרת הגמרא ומקשה: אי הכי, שהריבוי של תורה אחת לכל החטאות הוא גם לגבי מה שלא נאמר כאן בפרשה, אפילו חטאת העוף, נמי נרבה מ"תורת", כשם שהפנימיות נתרבו, על אף שהן לא נאמרו בפרשה, שהרי נאמר בה "במקום קדוש תאכל", וחטאות הפנימיות אינן נאכלות!?

ומתרצינן: הא מיעט רחמנא "זאת", למעט חטאת העוף.

אך מקשינן: ומה ראית לרבות פנימיות מ"תורת", ולמעט עוף מ"זאת", אימא איפכא, ונמעט פנימיות מ"זאת" ונרבה עוף מתורה אחת לכל החטאות!?

ומתרצינן: מסתברא, דחטאת בהמה פנימיות הוה ליה לרבויי לדין כיבוס כחטאות חיצוניות הנאכלות, שהרי החטאת הפנימית דומה יותר לחטאת החיצונה, מאשר דומה לה חטאת העוף, בדברים האלו:

בהמה היא כמותה, וטעונה שחיטה כמותה [מה שאין כן עוף שהוא במליקה], טעונה צפון, ששחיטתה וקבלת דמה נעשים בצפון העזרה [מה שאין כן בעוף, שמליקתו נעשית גם בצד אחר].

דף צב:

וקבלת דמה בכלי [מה שאין כן בעוף שאין בו קבלת דמים]. (תחילת העמוד) ודמה ניתן בקרן המזבח למעלה, והוא ניתן באצבע, ובחודה (6) של קרן הוא ניתן.

וכל אלו אינם נוהגים בעוף, שהיה מזה מדמו על קיר המזבח, למטה מחציו, ואינו ניתן באצבע ואינו טעון חודה של קרן.

וכן דומה הפנימית לחצונית בדין אישים, שהחטאת הפנימית והחטאת החיצונית קריבין אמוריהן על האש שעל המזבח, מה שאין כן חטאת העוף, שאין נקטר ממנה כלום על האש אלא נאכל בשרה כולה על ידי הכהנים.

והוינן בה: אדרבה, חטאת העוף הוה ליה לרבויי, שכן, שהרי היא שוה לחטאת חיצונית בכך שמתן דמה הוא חוץ להיכל כמותה של החטאת החיצונית, וכן היא דומה באכילה של הבשר כמותה, מה שאין כן בחטאת הפנימית, שמתן דמה בהיכל, ובשרה אינו נאכל אלא נשרף?

ומתרצינן: מכל מקום, הנך ענינים שחטאת פנימית שוה בהם לחיצונית נפישין, מרובים הם יותר משני הענינים שחטאת העוף שוה בהם לחטאת החיצונית.

רב יוסף אמר: המקור למעט דם חטאת העוף מחיוב כיבוס, הוא מכאן: אמר קרא בההיא ענינא דכיבוס, "הכהן המחטא אותה, יאכלנה". ודרשינן מ"יאכלנה", שהוא לשון יחיד, ללמד שחיוב כיבוס הדם הוא רק לזו החטאת, ולא לאחרת!

ובנאכלות מיעט הכתוב, לומר לך, לא בכל החטאות הנאכלות נאמרה אותה פרשה של כיבוס הבגד מדם החטאת. ולמעט בכך חטאת העוף, שהיא חטאת הנאכלת.

והוינן בה: אם המיעוט לחטאת העוף נלמד מ"לזו, ולא לאחרת", ואלא, המיעוטא מ"זאת" ששנינו בברייתא לעיל למעט חטאת העוף, למה לי?

ומתרצינן: אי לאו "זאת", הוי אמינא "יאכלנה" לא למעט בא, אלא רק אורחיה דקרא הוא. שכל הפרשה נאמרה בלשון יחיד, לכן קא משמע לן "זאת", לגלות על "יאכלנה", שמיעוט הוא, ולשון היחיד הוא דוקא, ולא אורחיה דקרא.

רבה אמר: אין להקשות מדוע לא נאמר ש"זאת" בא למעט חטאת הפנימיות, לפי שעיקר כיבוס נאמר בהן, דאמר קרא "אשר יזה", בחטאות שהן "נזאות" הכתוב מדבר, והיינו חטאות פנימיות, שמתן דמן הוא ב"הזאה". ואדרבה, החיצוניות, שאין מתן דמן בהזאה [אלא בנתינה על קרנות המזבח], הן שנתרבו לכיבוס מ"תורה אחת לכל החטאות"!

ומקשינן: והתנן במשנתנו: אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות, הרי שסבר תנא דמתניתין שעיקר קרא בחיצוניות הנאכלות הוא דכתיב, והפנימיות הן שנתרבו מ"תורת", ותיקשי לרבה, כיצד הוא אומר ש"אשר יזה" מגלה שבפנימיות הניזאות הכתוב מדבר!?

ומתרצינן: תנא דמתניתין, הכי קאמר: אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות, הני מילי, לענין מריקה ושטיפה דכתיב בההיא ענינא, שהוא אמור לגבי החטאות הנאכלות דוקא, [שבסמוך לו כתיב "כל זכר בכהנים יאכל אותה"]. אבל לענין כיבוס, אחד הנאכלות ואחד הפנימיות בכלל, והפנימיות הן הנלמדות מעיקר הכתוב, כי "אשר יזה" כתיב, והחיצוניות הן שנתרבו מ"תורה אחת לכל החטאות".

ומקשינן: אי הכי, שהפנימיות הן העיקר בכתוב, אמאי קתני במשנה "אחד הנאכלות ואחד הפנימיות", דמשמע שהנאכלות משמעות הכתוב הן, והפנימיות נלמדות מריבוי? והלא לדבריך, שהפנימיות מפורשות בכתוב, הרי "אחד הפנימיות ואחד הנאכלות" מיבעיא ליה לתנא לומר, שהרי בפנימיות הכתוב מדבר, והחיצוניות נלמדות מריבוי!?

ומתרצינן: אכן תני במשנה "אחד הפנימיות ואחד הנאכלות"!

והוינן בה: אי הכי, דקרא בחטאות הפנימיות הניזאות מיירי, חטאת העוף נמי תיטען כיבוס, שהרי גם היא, מתן דמה קרוי הזאה?

ומתרצינן: הא מיעט רחמנא חטאת העוף מ"זאת".

והוינן בה: אי הכי, חיצונה נמי לא תהא טיעונה כיבוס, לפי שנמעטנה מ"זאת"?

ומתרצינן: הא ריבה רחמנא חיצונה מ"תורת החטאת".

והוינן בה: ומה ראית לרבות חיצונה מ"תורת" ולמעט עוף מ"זאת", אימא איפכא, ונמעט חיצונה ונרבה עוף?

ומתרצינן: מסתברא, חטאת בהמה חיצונה הוה ליה לרבויי. שכן היא דומה לפנימית בדברים הבאים: בהמה, שחיטת, צפון, וקבלת כלי, וקרן ואצבע וחודה ואישים. ומקשינן: אדרבה! חטאת העוף הוה ליה לרבויי, שכן היא דומה לפנימית בכך שהיא נעשית בהזאה כמותה?

ומתרצינן: מכל מקום, הנך דחיצונה, הדברים שהם דומים בהם לפנימית, נפישין, רבים הם משל עוף.

בחטאת בהמה חיצונה, אם הכניס דמה קודם זריקה אל ההיכל, על מנת להזותו שם לכפרה, נפסל הקרבן. ודוקא אם נכנס הדם אחר שנתקבל בכלי שרת. אבל אם הכניס את הבהמה עצמה אחר שחיטה כשהדם בצוארה. אינה נפסלת בכך -

בעי רבי אבין: חטאת העוף שהכניס דמה בעודה בצוארה אחר מליקה, וקודם הזייה, בפנים בהיכל, מהו שתיפסל?

וצדדי הספק הם:

האם צוארה של חטאת העוף ככלי שרת דמי, שהרי אין דמה של חטאת העוף מתקבל בכלי שרת, והיה מקום לומר שצוארה, שעליו מקלח הדם ככלי שלה הוא נחשב, ומיפסיל הדם שבצוארה כאשר הוכנס פנימה כאילו הכניס את הדם בכלי להיכל.

או דלמא צוארה של חטאת העוף כצואר בהמה דמי, ולא נפסלה בהכנסת דמה פנימה כשהוא על צוארה, כי "וכל חטאת אשר יובא מדמה" אמר רחמנא, ולא שהכניס הדם עם בשרה?

תא שמע: פירכסה חטאת העוף לאחר שחיטה, ונכנסה לפנים, וחזרה לחוץ, כשירה.

ומדייקת הגמרא: הרי לא התקבל דמה בכוס, ובכל זאת הטעם שאם נכנסה היא כשירה, הוא רק משום שמאליה היא נכנסה, ויש לך לדייק: הא הכניסה הוא, פסולה [שאינה נפסלת אלא אם הכניסוה על מנת לכפר, כמו שכתוב "לכפר בקודש"].

ומוכח שאם הכניס אדם חטאת העוף כשדמה בצוארה, פסולה.

ודחינן: וליטעמיך, שדייקת כן, גבי קדשי קדשים, דקתני: פירכסה הבהמה אחר נשחטה כדינה בצפון, ויצאה לדרום, וחזרה לצפון, כשירה, וכי גם שם תדייק ותאמר: הא הוציאה הוא לדרום פסולה!? והרי אין פסול "יוצא" בתוך העזרה ביציאה מצפונה של העזרה לדרומה.

אלא בהכרח, האי דקתני "פירכסה ויצאה [מעצמה] " ולא קתני "הוציאה הוא", הוא משום הדין האחר האמור שם, דקתני שם "יצתה לחוץ העזרה, וחזרה, פסולה", ולכן, איצטריכא ליה, לאשמעינן שאפילו יצאה מעצמה פסולה, הילכך קתני "פירכסה" ולא "הוציאה הוא".

ואם כן, הכא נמי, בחטאת העוף, מה דקתני "פירכסה", הוא משום הדין השני, ש"יצתה לחוץ" דקתני נמי בההיא דחטאת העוף, איצטריכא ליה. ולעולם הוא הדין בהכניסה הוא לפנים כשירה, כי דם בצוארה, כצואר בהמה דמי.

בעי רבי אבין: חטאת העוף שנשפך דמה על הרצפה, ואספו, מהו? (7) האם כשר הוא להזאה על המזבח או לא?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, אצרוכיה הוא דלא אצרכיה רחמנא לחטאת העוף כלי שרת, אלא נחשב הדם שיצא אל צוארה כאילו נתקבל בכלי שרת, והלכך, אוספו מהרצפה, וכשר להזאה, כמו בקרבן בהמה שנשפך הדם מהכלי לאחר שנתקבל בו, לרצפה, ואספו, שהוא כשר.

או דלמא, מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת, (8) וכל שכן שריצפה פוסלת בו, כי צריך שיזה ישירות מהעוף עצמו למזבח, והלכך אם נשפך הדם, ואוספו מהרצפה, פסול להזאה?

אמר רבא: תא שמע מהא דתניא: יכול יהא דם חטאת העוף טעון כיבוס?

תלמוד לומר "זאת", למעט.

ומדייק רבא: ואי סלקא דעתיך מיפסל פסל ביה רחמנא כלי שרת, משום שצריך הדם להגיע ישירות מצואר חטאת העוף אל המזבח, למה לי מיעוט של "זאת"? הרי תיפוק ליה שלא צריך כיבוס דהא אפסיל לה הדם מיד באויר כלי, דהיינו באויר הבגד, עוד קודם שנגע בו, כי "אויר כלי, ככלי דמי", והדם הנמצא באויר הבגד הוא כמו דם הנשפך לכלי, שאינו ראוי עוד להזאה, והרי ודאי שאינו טעון כיבוס.

ובהכרח, שאם נשפך הדם, אינו פוסל בחטאת העוף.

ודחינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הכא במאי עסקינן, במדביק כלי, את הבגד, בצוארה (9). שלא היה הדם באויר הבגד, אלא מיד נגע בו, ולכן לא נפסל הדם כדין "נשפך" לפני שנבלע בבגד, ולזה צריך את המיעוט של "זאת". כי לולי המיעוט ד"זאת", היה טעון כיבוס.

ולכן, אין להוכיח מכאן שנשפך אינו פוסל בחטאת העוף.

בעא מיניה לוי מרבי: ניתז דם חטאת בהמה מבגד לבגד, מהו? האם טעון הבגד השני כיבוס? מי אמרינן: מבגד קמא אידחי ליה הדם מתורת הזאה לכיבוס, הואיל שטעון כיבוס, ואחר כיבוס אינו ראוי להזאה. ולכן, אין צריך בגד השני כיבוס.

או דלמא לא שנא, כי דם הטעון כיבוס עדיין נחשב ראוי להזאה.

אמר ליה: זו שאלה! יפה שאלת, ואשיבך עליה: טעון כיבוס!

כי ממה נפשך: אי אמרינן אוספו לדם מהבגד הראשון וכשר להזאה, שלא נתבטל מתורת דם כל זמן שלא כיבסו, הא כשר, וטעון האחרון כיבוס.

ואי תמצי לומר אוספו, ופסול להזאה. מכל מקום, טעון כיבוס. דאנא, כרבי עקיבא סבירא לי, דאמר: היתה לה שעת הכושר לזריקה, ונפסלה, דמה טעון כיבוס. וכאן הרי היה לו שעת הכושר קודם שנפסל בנפילתו על הבגד הראשון.

דף צג.

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: ניתז הדם על בגד טמא, (10) ונטמא הדם בנגיעתו בבגד, מהו? האם דינו כדם שהיה טמא קודם לכן, וכיון שהוא פסול אינו טעון כיבוס.

או דלמא, כיון שבשעת נפילתו על הבגד היה הדם כשר, הרי הוא טעון כיבוס, שפסולו וטעינת כיבוסו באין כאחד.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מדקמיבעיא ליה לרמי בר חמא הכי, שמע מיניה דפשיטא ליה שאילו נטמא הדם קודם שניתז על הבגד, שודאי לא בעי כיבוס, אף שהיתה לו שעת הכושר, דקסבר חטאת אשר היתה לה שעת הכושר, ונפסלה, אין דמה טעון כיבוס.

אך בנטמא הדם ממש בשעת נפילתו על הבגד, בזה הסתפק: מי אמרינן הני מילי דדם פסול אין טעון כיבוס, דוקא בזה אחר זה, שנפסל, ואחר כך ניתז.

אבל כשניתז על בגד טמא ונפסל בבת אחת, לא (11) הוי כדם פסול שנפל על הבגד, אלא טעון כיבוס.

או דלמא לא שנא, ואפילו נטמא בבת אחת כשנפל על הבגד, אינו טעון כיבוס?

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא: שאלה זו תלויה בפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן, ואליבא דרבה שמפרש כן לפלוגתייהו, וכדקא מתרץ אביי לפני רבה, והודה לו.

דתניא: רבי אלעזר אומר: מי חטאת של אפר פרה אדומה, שמזים אותם על טמא מת לטהרו מטומאתו, הרי אף על פי שנטמאו המים לפני שהיזו אותם על טמא מת, (12) בכל זאת הם מטהרין את האדם שנטמא בטומאת מת, כאילו לא נטמאו המים.

וראיה לדבר שמי חטאת שנטמאו כשרים הם להזאה, שהרי נדה (13) אשר היתה טמאה בטומאת מת מלבד טומאת נדתה, מזין עליה מי חטאת לטהרה מטומאת מת, אף קודם שתטבול לנדתה, שכן לא מצינו בתורה שזקוקה נדה לטבול להטהר מנדתה לפני ההזאה עליה.

והרי מי חטאת אלו נטמאין בנגיעתן בנדה, ומכל מקום הם מטהרים אותה מטומאת מת. ויש מכאן ראיה למי חטאת שנטמאו, שבכל זאת הם מטהרין אותו, כאילו לא נטמאו.

ואמר רבה: רבי אלעזר, שמביא ראיה מנדה, אף שאין זה דומה, שהרי בנדה, הזאת המים עליה וטומאתן באין כאחד, ואין להביא מהם ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה, בהכרח שבשיטת רבי עקיבא רבו אמרה, דאמר, העברת כלי שיש בו מי חטאת, באויר, על גבי מקום טמא, נחשב הכלי הזה כמונח על הטומאה דמי, ונטמא הכלי, ונטמאו מי החטאת שבו.

וחומרא מיוחדת היא במי חטאת, מדרבנן, שייטמאו בהעברתם באויר על גבי דבר טמא, דבר שאין לו מקור מהתורה.

ולפי זה, יפה הוכיח רבי אלעזר מנדה. שהרי המים המוזים עליה נטמאים קודם שהם מגיעים אל הנדה, משעה שעברו על האויר מעל גוף הנדה. ואם בכל זאת הם כשרים להזות עליה, יש ראיה מכאן כי מי חטאת שנטמאו קודם הזאה, כשרים להזות ולטהר.

דתנן: היה עומד חוץ לתנור שנמצא סמוך לכותל, והוא עומד אחרי התנור, דהיינו, שהתנור מפסיק בינו לכותל, ושרץ בתוך התנור.

והושיט אדם זה את ידו לחלון שבכותל, ונטל ממנו את הלגין, כלי במידה מסוימת, שבתוכו מי חטאת, והעבירו על פי התנור למעלה על אוירו, רבי עקיבא מטמא, וחכמים מטהרין. ובהא פליגי: דרבי עקיבא סבר: מי חטאת הנמצאים באויר מעל דבר טמא, כמונח על הטמא דמי, ונטמאו המים.

ורבנן סברי: לאו כמונח דמי.

ורבי אלעזר שהביא ראיה מנדה, סבירא ליה כרבי עקיבא רבו.

ואיתיביה אביי לרבה, מהא דתניא, מודה רבי עקיבא בהזאה שהעבירה על גבי כלי חרס טמא, או על גבי משכב ומושב טמא, שהיה מזה על אדם טמא, ועברו מי ההזאה באויר מעל דבר טמא שהיא טהורה, המים של ההזאה. שאין לך דבר שמטמא למעלה באויר כלמטה, בנגיעה, אלא כזית מן המת [המטמא באהל], ושאר כל המאהילין שמטמאין באהל, לאיתויי אבן המנוגעת, שאף היא מטמאה באהל.

ולא נחלק רבי עקיבא אלא בלגין, ועל אף שהעביר את הלגין עם המי חטאת על דבר שאינו מטמא באהל, כדמפרש לקמן הטעם.

אלא, אמר אביי: דכולי עלמא אויר שעל טומאה לאו כמונח דמי.

והכא, בהא קמיפלגי רבי עקיבא וחכמים:

דרבי עקיבא סבר, גזרינן שמא בדרך העברתו על פי התנור יניח את הלגין בתוך התנור שבו השרץ, ומשום הכי גזרו טומאה על הלגין שהעבירו על פי התנור.

ורבנן סברי לא גזרינן.

ומודה רבי עקיבא בהזאה, שאינו מעביר אלא זורק, שאם עברה על גבי טומאה, טהורה היא, דכיון דנפק מידו, נפק, ואין בידו להכניסה לתנור, ואין כאן מקום לגזור כמו בלגין שמא יניחנו.

וקשיא לרבה, שאמר "רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא אמרה". שהרי בהזאה שעל אויר הנדה, מודה רבי עקיבא שאינה טמאה עד שתגע בנדה עצמה. ואיך הוכיח ממנה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה שהם מטהרים.

והשתא הוינן בה: ורבי אלעזר, שהביא ראיה מנדה למי חטאת שנטמאו, ורבנן דאמרי אינה ראיה [בני פלוגתא דרבי אלעזר, שלא הובאו דבריהם בברייתא המובאת לעיל], במאי קמיפלגי?

ומפרשינן: אמר אביי: בדנין, האם ניתן לדמות טומאה קדומה, כגון מי חטאת שנטמאו לפני הזאתן, מטומאה שבאותה שעה, כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באין כאחד, קמיפלגי:

מר, רבי אלעזר, סבר - דנין טומאה קדומה מטומאה באותה שעה. ולכן הביא ראיה למי חטאת שנטמאו קודם הזאה מנדה. ולשיטתו, דם חטאת שניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס, כי טומאה בשעת נפילה, כטומאה שלפני נפילה דמי.

ומר, רבנן, סברי - אין דנים טומאה קדומה מטומאה באותה שעה, לכן אין ללמוד מהזאת נידה [שטומאת המים באה בשעת הזאה], למי חטאת שנטמאו לפני הזאתן.

ולשיטתם, דם חטאת שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, לפי שאינה דומה טומאה באותה שעה לטומאה שלפני נפילה.

ומוכח, ששאלתו של רמי בר חמא, אם דם חטאת שניתז על בגד טמא טעון כיבוס, תלויה במחלוקת רבי אלעזר [שלפיו אין טעון כיבוס], ורבנן [שלשיטתם טעון כבוס] לדעת רבה, וכמו שפירש לפניו אביי, שנחלקו רבי אלעזר ורבנן באם דנין טומאה קדומה מטומאה באותה שעה.

רבא אמר: דכולי עלמא אין דנים (14) טומאה קדומה מטומאה באותה שעה אפילו לרבי אלעזר. והכא, בהא קמפלגי:

דרבי אלעזר סבר, א. הזאה של מי חטאת צריכה שיעור לטהר. ב. ומצרפין להזאות. אם לא היזה כשיעור בהזאה אחת, מזה פעם נוספת כדי להשלים את השיעור.

וכשנפלה הזאה ראשונה של מי חטאת שלא היה בה שיעור על הנדה, היא אינה הזאה עדיין לטהרה מטומאת מת. ואף על גב שנטמאו מי ההזאה הראשונה כשנגעה בהם הנדה, בכל זאת חוזרת ההזאה הראשונה ומצטרפת עם ההזאה השניה להשלים את שיעור ההזאה.

ומוכח, כי מי חטאת שנטמאו לפני הזאה, מטהרין.

ורבנן סברי, הזאה אין צריכה שיעור, ובהזאה הראשונה נסתיימה כל הזאתה, ואין ללמוד ממנה לגבי טומאה קדומה, משום שבנדה, טומאה שבאותה שעה היא, ואין דנים טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה.

שנינו במשנה: חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס ומביאה הגמרא מקור לדברי המשנה, בברייתא הבאה: תנו רבנן: נאמר לגבי כבוס בגדים מדם חטאת, "ואשר יזה מדמה על הבגד". ודרשינן, "מדמה" מיעוטא הוא, ובא למעט ולומר, מדם כשרה, ולא מדם פסולה!

רבי יעקב (לפנינו: ר' עקיבא) אומר: אם היתה לה שעת הכושר לזריקת הדם, שנעשתה החטאת בהכשר ולא נפסלה אלא לאחר שנתקבל ממנה הדם לזריקה, ונפסלה, כגון שלנה או שנטמאה או שיצאה, דמה טעון כבוס.

לא היתה לה שעת הכושר לזריקה, משום שנפסלה קודם קבלת הדם, ונפסלה, כגון שנשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שקבלו פסולים דמה, אין דמה טעון כיבוס.

ורבי שמעון אומר: אחד זה שהיתה לה שעת הכושר, ואחר זה שלא היתה לה שעת הכושר, אין דמה טעון כיבוס.

מאי טעמא דרבי שמעון? כתיב "כל זכר בכהנים יאכל אותה", ו"אותה" הוא מיעוט, אחרי הפסוק של כיבוס ומריקה ושטיפה. וכתיב "מדמה", שגם הוא מיעוט, ובאו שני המיעוטים הללו ללמד, חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר, וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר.

ורבי יעקב דרש, "אותה" - פרט לתרומה, שאין בליעתה של תרומה בכלי טעונה מריקה ושטיפה, דכתיב לעיל מיניה.

ורבי שמעון לטעמיה, דאמר כלים שנתבשלו בהם קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה, וכל שכן כלי שנתבשל בו תרומה שאין טעון מריקה ושטיפה, לפי שקדושת תרומה פחותה מקדשים קלים. ולכן לרבי שמעון אין צורך בפסוק מיוחד למעט תרומה, ולפיכך מיותר לו "אותה" למעט דם פסול שהיתה לו שעת הכושר שאין טעון כיבוס.

מתניתין:

ניתז דם חטאת מן הצואר של הבהמה על הבגד, אינו טעון כיבוס, (15) הואיל והדם עדיין אינו ראוי להזאה.

וכן אם נתז דם חטאת מן הקרן של המזבח, שכבר הוזה ושוב אינו ראוי להזאה, ומן היסוד, (16) או ניתז משיירי הדם העומדים להישפך על היסוד [אף על פי שלא נשפכו עדיין, הואיל וניתנו ד' מתנות, ושיריים אין צריכים כיבוס], אינו טעון כיבוס, כיון שכבר הוזה הדם על המזבח.

נשפך הדם מצואר הבהמה על הרצפה של העזרה, ואספו מן הרצפה, אינו טעון כיבוס הדם הניתז על הבגד, משום שנפסל להזאה, שכן כלל הוא:

אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל מצואר הבהמה בכלי שרת, וראוי להזאה.

גמרא:

הטעם לדברי המשנה מבואר בשתי הברייתות הבאות: תנו רבנן: יכול ניתז הדם מן הצואר של הבהמה על הבגד יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר "אשר יזה מדמה על הבגד, ודרשינן, לא אמרתי לך אלא בראוי להזאה והיינו, דם שנתקבל בכלי!

תניא אידך: יכול ניתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כיבוס, תלמוד לומר "אשר יזה" שעומד להזאה, ודרשינן: פרט לזה שכבר הוזה.

שנינו במשנה: נשפך על הרצפה וכו'.

דף צג:

והוינן בה: הא תו, למה לי? למה לי לשנות את הכלל שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי, והרי כבר שנה התנא ברישא שאם נשפך הדם על הרצפה ואספו, אין טעון כיבוס?!

ומתרצינן: מה טעם, קאמר. מה הטעם נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס? - לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזייה!

שנינו במשנה: וראוי להזאה.

והוינן בה: למעוטי מאי, איזה דבר בא למעט הכלל שאומר שאין כיבוס אלא בדם הראוי להזאה?

ומפרשינן: למעוטי קיבל פחות מכדי שיעור הזיה בכלי זה, ופחות מכדי הזיה בכלי זה, וחזר וערבן יחד בכלי אחד.

דתניא: רבי חלפתא בר שאול אומר: קידש מי חטאת על ידי שהניח בהם אפר פרה, והיו המים פחות מכדי שיעור הזיה, שהוא כדי שיטבול ראשי הגבעולים של האיזוב, ויזה, בכלי זה, ופחות מכדי הזיה בכלי זה - לא קידש! אף על פי שחזר ועירבן.

ואיבעיא להו: בדם חטאת הפנימית, (17) כגון שעירים ופרים הנשרפים שטעונים הזיה על הפרוכת ז' פעמים, וקבל שעור ג' הזאות (18) בכלי זה, וחזר וקיבל ד' הזאות בכלי אחר, וחזר ועירבן, (19) מהו? האם הוי קבלה או לא?

האם נאמר כי מי חטאת, הלכתא היא דלא מצרפינן, ומהלכתא לא גמרינן לדברים אחרים, לפי שאין דנים מהלכתא.

או דלמא, הרי התם גבי מי חטאת מאי טעמא אין מצטרפין פחות מכשיעור? משום דכתיב "וטבל במים", ולא נאמר "וטבל מים". ומזה משמע, שצריך המזה להטביל את אגודת האזוב שמזים בה את מי החטאת, במים המוזכרים למעלה בפרשה לענין קידוש, שיהא בהם בשעת קידוש שיעור טבילה.

ואם כן, הכא נמי גבי דם חטאת, כתיב "וטבל הכהן את אצבעו בדם", ומשמע שיהא בדם הראשון שעור טבילה מתחילתו.

תא שמע: דאמר רבי זריקא אמר רבי אלעזר: אף בדם לא קידש! כיון דקרא "וטבל בדם" דכתיב גבי דם חטאת הוי דומיא "וטבל במים" דכתיב גבי מי חטאת.

אמר רבא: תניא, שנינו בברייתא שבדם לא קידש: לפי שנאמר בתורה "וטבלפ, ודרשינן, ולא מספג! שלא יקנח אצבעו בשולי הכלי או בדפנותיו [כי באופן כזה אינו נקרא טובל].

וכמו כן נאמר "בדם" ודרשינן עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא. (20) שמשמעות "בדם" היא שיהא בדם הראשון שעור טבילה.

וכמו כן נאמר, "והזה מן הדם", ודרשינן, שיזה מן הדם האמור שבענין, שהזה ממנו בטבילה ראשונה, ממנו יזה את כל שבע ההזאות, שצריך לחזור ולטבול בו אצבעו על כל הזיה.

וכיון שלא הוה צריך למיכתב אלא "והזה שבע פעמים", הילכך הוי "מן הדם" קרא יתירא, ודרשינן מיניה למעט, שלא יזה משירי הדם שבאצבע, אלא יחזור ויטבול אצבעו כל פעם מהדם שבכלי.

ומפרשינן: ואיצטריך למכתב "וטבל", ואיצטריך למכתב "בדם".

דאי כתב רחמנא "וטבל" לבד, הוה אמינא דיהיה כשר אף על פי דליכא שיעור טבילה מעיקרא בשעת קבלה, הואיל ויש שיעור טבילה בשעת טבילה, לכן כתב רחמנא "בדם", שמשמע בדם שהזכיר לענין קבלה דבעינן שיעור טבילה מעיקרא.

ואי כתב רחמנא "בדם" לבד, הוה אמינא אפילו מספג, שקנחו באצבעו, כשר להזות. לכן כתב רחמנא "וטבל", ולא קינוח.

והוינן בה: "מן הדם" שבענין המובא בברייתא [שצריך לחזור ולטבול אצבעו על כל הזיה], למעוטי מאי?

ומבארינן: אמר רבא, למעוטי שיריים שבאצבע (21), שמאותו דם שבכלי יזה את כל ההזאות ולא משיריים שבאצבע.

מסייע לרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: שיריים שבאצבע פסולין להזות מהם על פני הפרוכת.

אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא: אמר תלמידך, אמר רב עמרם: תנינא תיובתא לרב אלעזר:

היה מזה מדם חטאות הפנימיות, וניתזה הזאה מידו על הבגד עד שלא הזה, שעדיין ראוי הדם שנפל על הבגד להזאת פנים, הרי הוא טעון כיבוס. אבל, אם ניתזה הזאה מידו על הבגד משהזה, וכבר אינו ראוי להזאה, אין טעון כבוס.

והוינן בה: מאי לאו, הכי קאמר: אם נפל דם על הבגד עד שלא גמר מלהזות את כל ההזאות, טעון כיבוס, ואפילו ניתז בין הזאה להזאה משירים שבאצבע!

ומוכח ששיריים שבאצבע כשרים להזאה, כי אילו היו פסולים, למה טעון כיבוס. ואם משגמר להזות את כל ההזאות נפל הדם על הבגד, אין טעון כיבוס, דלא נחשב דם הראוי להזות.

ומכאן תיובתא לרב אלעזר שפסל הזאת שירים שבאצבע!?

ודחינן: לא! אין לפרש כן, אלא הכי קאמר: נפל הדם על הבגד עד שלא יצתה הזאה מידו, טעון כיבוס. אבל, אם ניתז מהדם שבאצבעו על הבגד משיצתה הזאה מידו (22), דהוי אותו הדם שיריים שבאצבע, אין טעון כיבוס! דשירים שבאצבע פסולים, וכדרבי אלעזר.

איתיביה אביי: הרי שנינו במשנה גבי הזאת הדם של פרה אדומה: גמר להזות ז' הזאות בהר המשחה, היה מקנח ידו בגופה של פרה, משום שאף דמה של הפרה טעון שריפה יחד עם הפרה.

ודייקינן: גמר להזות, אין. לא גמר, לא מקנח את ידו, אלא יכול לחזור ולהזות הזאה נוספת בלי לקנח ידו, אף על פי שיש עליה משיירי הדם שבאצבעו מההזאה הקודמת.

אלמא, שירים שבאצבע כשרים!? (23) ומתרצינן: אמר ליה, הכי פירושו: גמר להזות, מקנח כל ידו בגופה של פרה. לא גמר להזות, מקנח אצבעו בין כל הזאה והזאה, כדי שלא יחזור ויזה מהשירים שבאצבע.

ומקשינן: בשלמא גמר מלהזות מקנח כל ידו בגופה של פרה, שנאמר "ושרף את הפרה לעיניו", שהרי הפרה לפניו נשרפת לאחר שיורד מן ההר. אלא אצבעו בין כל הזאה להזאה, במאי מקנח? וכי בין כל הזאה והזאה יורד מהר המשחה לקנח בגוף הפרה? (24)

אמר אביי, מקנח אצבעו בשפת מזרק שבו קיבל את דמה, וממנו מזה הז' הזאות. כדכתיב גבי כלי שרת "כפורי זהב", דהיינו מזרקים, והיו נקראים כך על שם שהכהן הזורק היה מקנח בו אצבעו.

מתניתין:

א. ניתז הדם על העור של הבהמה עד שלא הופשט, קודם שהופשט העור מן הבהמה, אינו טעון כיבוס דבעינן ראוי לקבל טומאה בלי חסרון מלאכה. אבל עור שלא הופשט, חסרה בו מלאכה [הפשטה] לקבלת טומאה.

אבל, אם ניתז על העור משהופשט, לאחר שהופשט מהבהמה, טעון העור כיבוס, דברי רבי יהודה, כיון שהעור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם יחשוב עליו להשתמש בו כמות שהוא, וסבירא ליה שחסרון מחשבה אינו חסרון.

תוכן העניינים

חברותא על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה