חברותא על זבחים· הרב יעקב שולביץ
פרק שלוש עשרה - השוחט והמעלה · דף קיב.
גמרא:
ומקשינן על תחילת המשנה: בשלמא נתן מן הדם בחוץ, וחזר ונתן ממנו בפנים, חייב על מה שנתן בחוץ מתחילה, שהרי הדם כולו ראוי לבא בפנים.
אלא אם נתן תחילה בפנים, ורק אחר כך חזר ונתן לשאר הדמים בחוץ, למה הוא חייב? והרי שיריים נינהו, ואינן מעכבין?!
אמרי, הא מני? רבי נחמיה היא, דאמר במשנה הקודמת, שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב.
ומקשינן: אי העמדת משנתנו כדעת רבי נחמיה, אימא סיפא: קיבל דמה בשני כוסות, נתן שניהם בפנים, פטור. שניהם בחוץ חייב. אחד בפנים ואחד בחוץ, פטור.
ולמה הוא פטור בסיפא על שיריים? והאמר רבי נחמיה, שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב!?
ומתרצינן [כגירסת רש"י]: אמרי, מאן הוא תנא דפליג עליה דרבי אלעזר בן רבי שמעון לעיל בפרק כל הפסולין [דף לד, ב] וסובר כי כוס ראשון שנזרק עושה את חבירו "דחוי" ליפסל? רבי נחמיה היא!
לפי ששנינו [שם], חטאת שקיבל דמה בארבע כוסות, ונתן את כל ארבעת המתנות מאחת מהן בלבד, הרי המותר שבכוס זו נשפך ליסוד, כי רק הוא נחשב "שיריים", ואילו שאר הכוסות נשפכין לאמה, לפי שדחויין הן. (167)
ורבי אלעזר ברבי שמעון אמר שם, שכל הכוסות נשפכין ליסוד, כי כוס עושה חבירו שיריים.
ונמצא, שלתנא קמא שם, שהוא רבי נחמיה, הזורק משאר הכוסות בחוץ יהיה פטור, כי הן דחויין אחר זריקת כוס ראשון. (168)
שנינו במשנה: למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה.
והוינן בה [כגירסת רש"י]: מאי "למה הדבר הדומה?" איזו הלכה למדו מדמיון שתי כוסות לשתי חטאות.
ומבארינן: הא מני, רבי היא, דאמר במסכת תמורה [כב ב], חטאת הראשונה שהיתה אבודה בשעת הפרשה של השניה, ואחר כך נמצאת, הרי היא מתה כחטאת שנתכפרו בעליה.
אבל רבנן [שם] אמרו שהחטאת המיותרת תרעה, ומשיפול בה מום תיפדה, ויפלו דמיה לעולת נדבה. וקיימא לן שהלכה כרבי, ואפילו נמצאה הראשונה לפני שהתכפר בשניה, כיון שנאבדה בשעת הפרשה, החטאת המיותרת מתה.
ונמצא שבמשנתנו הכי קאמר: טעמא, שהמעלה אחת מהן בחוץ פטור, הוא משום דאבדה ראשונה והפריש אחרת תחתיה, ולפיכך למיתה אזלא, ואם הקריב אחת מהן בפנים, השניה היא כמו "כוס דחוי" ופטור על העלאתה בחוץ.
הא אם לא אבדה הראשונה, אלא הפריש מתחילה שתי חטאות לאחריות, שאם תאבד אחת יתכפר בחבירתה, הרי חדא מינייהו שיבחר בה, מעיקרא עולה היא. וכשמקריב את הראשונה אין השניה הולכת למיתה אלא תרעה עד שתסתאב, ודמיה נופלים לנדבה לעולת קיץ המזבח. ולפיכך אם מעלה אותה בחוץ חייב על העלאתה, כי אילו היה מקריבה בפנים היתה מתקבלת כעולה (169).
וכדרב הונא אמר רב שאמר כך לגבי אשם. דאמר רב הונא אמר רב: קרבן אשם שניתק על ידי בית דין לרעיה עד שיפול בו מום, כגון שמתו בעליו או נתכפרו באחר [דקיימא לן כל מקום שבחטאת הדין הוא שמתה, הרי בקרבן אשם הוא רועה], והלך הבעלים ושחטו סתם, הרי הוא כשר לעולה (170). ומקשינן: מי דמי חטאת לאשם דרב הונא, עד שנחייב על העלאתה בחוץ? והרי התם, באופן שנקט רב הונא, האשם כשר לעולה, כי אשם זכר, ועולה גם היא זכר. אבל הכא, חטאת, נקבה היא ואינה ראויה לעולה כלל! ומתרצינן: אמר רב חייא מיוסתיניא, משנתנו מדוברת בחטאת של שעיר נשיא שהוא זכר. ומדובר באופן שהפריש שניים לאחריות ואבד אחד מהם, ומכיון ששניהם ראויים להיות עולה, אם הקריב אחד, יתחייב על חבירו אם יעלנו בחוץ.
הדרן עלך פרק השוחט והמעלה