אור ברסלב
חברותא על זבחים פרק שלוש עשרה - השוחט והמעלה

חברותא על זבחים· הרב יעקב שולביץ

פרק שלוש עשרה - השוחט והמעלה

פרק שנים עשרה - טבול יום

מתניתין:

א. השוחט והמעלה קדשים במקום שהוא חוץ לחומת העזרה (1) - חייב שתיים. אחת הוא חייב על השחיטה ששחט קדשים בחוץ, ואחת הוא חייב על העלאה של קדשים והקטרתם (2) בחוץ (3).

ואפילו עשאם בהעלם אחד, שלא ידע שהם קדשים או שלא ידע שהמקום שהוא שוחט ומעלה הוא מחוץ לעזרה, הוא חייב שתים, משום ששחיטה והעלאה הם שני גופי עבירה חלוקין, כמו אכילת חלב ודם (4).

רבי יוסי הגלילי אומר: דוקא אם שחט בפנים והעלה בחוץ הרי הוא חייב, משום שהעלה בחוץ קרבן כשר, שנשחט כהלכתו בפנים. אבל, אם שחט קרבן בחוץ ונפסל אותו קרבן להקרבה משום שנשחט בחוץ, והעלה אותו בחוץ הרי הוא פטור על ההעלאה, משום שלא העלה אלא דבר פסול, ואין חייבין אלא על העלאת קרבן שהיה ראוי להעלותו בפנים, שהרי טעם החיוב על העלאה בחוץ, הוא משום ש"אל פתח אהל מועד לא יביאנו", ופסוק זה נאמר על קרבן כשר, שאפשר להביאו ולהקריבו פתח אהל מועד, ולא על קרבן פסול, שנפסל בשחיטתו בחוץ (5).

אמרו לו חכמים לרבי יוסי הגלילי: לדברך, כיצד חייב השוחט בפנים ומעלהו בחוץ, והרי אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ - כיון שהוציאו לקרבן שנשחט בפנים החוצה פסלו משום "יוצא"? (6)

אלא, בהכרח, שחייבה תורה על ההעלאה בחוץ אפילו כשמעלה קרבן שנפסל, ואם כן הוא הדין קרבן שנשחט בחוץ חייבים על העלאתו בחוץ.

ב. ובאופן דומה נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבנן בדין הטמא שאכל בשר קדשים -

בין שאכל בשר קודש טמא, בין שאכל בשר קודש טהור, חייב על אכילתו במזיד כרת ועל אכילתו בשוגג חטאת.

רבי יוסי הגלילי אומר: רק אדם טמא שאכל בשר קודש טהור חייב על אכילתו. ואולם אדם טמא שאכל בשר קודש טמא, פטור על אכילתו, משום שלא אכל אלא דבר טמא.

אמרו לו חכמים לרבי יוסי הגלילי: הרי אף טמא שאכל את בשר הקודש הטהור, אין לך לחייבו, שהרי כיון שנגע בו הטמא בבשר הטהור לפני שאכלו, טמאוהו. (7) ואם אתה מחייבו על אף שנטמא לפני האכילה, כך יש לך לחייבו אפילו אם נטמא מקודם על ידי אחרים.

ג. ואדם טהור שאכל בשר קודש טמא - פטור על אכילתו מעונש כרת [אבל הוא לוקה מהתורה] שאינו חייב כרת על אכילת קדשים בטומאה אלא על טומאת הגוף, כמו שלמדו לעיל [מג א] מהכתוב "והנפש אשר תאכל, וטומאתו עליו", שחיוב כרת נאמר רק על טומאה שיכולה לפרוח ממנו, וטומאה שפורחת היא רק טומאת הגוף של האדם שיש לה טהרה במקוה, ולא טומאת הבשר שאין לה טהרה לעולם.

גמרא:

שנינו במשנה: השוחט ומעלה קדשים בחוץ חייב.

והוינן בה: בשלמא העלאה של קדשים בחוץ כתיב בה עונש וכתיב בה אזהרה, ולפיכך חייב עליה חטאת כשעשאה בשוגג.

עונש - דכתיב "ואל פתח אהל לא יביאנו, לעשות אותו לה' - ונכרת האיש ההוא מעמיו".

אזהרה - דכתיב "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום", וכי הא דאמר רבי אבין אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה "השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא - תעשה, וכיון שנאמר "השמר פן" תעלה נמצא שעובר על איסור לא תעשה.

וכיון שבמזיד יש עליו אזהרת לאו ועונש כרת, חייבים עליה בשוגג חטאת, שאין חיוב חטאת אלא בדבר שחייבים על זדונו כרת ויש עליו אזהרת לאו.

אלא שחיטה של קדשים בחוץ, למה חייבין עליה חטאת, והרי -

בשלמא עונש, מצינו דכתיב בה "ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". אלא אזהרה לשוחט קדשים בחוץ, מנלן? והרי מאחר שלא מצינו על שחיטה אזהרת לאו, איך נחייב עליה חטאת? (8)

ומתרצינן: האזהרה כלולה במה שאמר קרא "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זנים אחריהם". ומשמע שהזהיר הכתוב שלא לשחוט קדשים בחוץ.

ומקשינן: איך אפשר ללמוד אזהרה מפסוק זה? והרי האי קרא מיבעי ליה לכדרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: מנין לזובח בהמה למרקוליס, שהוא חייב מיתה, על אף שעבודתו של מרקוליס היא בדרך בזיון לסוקלו באבנים, וזה עבדו בדרך כבוד, בזביחת בהמה, שהיא שלא כדרך עבודתו, ומנין שגם אופן זה חייב עליה מיתה?

דכתיב: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם". אם אינו ענין לעבודה כדרכה, דכבר נפקא לן לעבודת מרקוליס בסקילה כדרכה מ"פן תדרוש לאלהיהם לאמר - איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני", תנהו ענין לעבודה של מרקוליס שלא כדרכה, בזביחה! (9)

ואם כן יקשה, איך נדרוש מהפסוק "ולא יזבחו עוד" לאזהרה לשוחט קדשים בחוץ, והרי הוא נצרך ללמד שחייב גם על עבודה שלא כדרכה בעבודה זרה?

ומתרצינן: אמר רבה: מקרא זה מלמד בשני אופנים:

קרי ביה "ולא יזבחו את זבחיהם" והיא אזהרה לשוחט קדשים בחוץ, שנכתב סמוך לאותה פרשה.

וקרי ביה נמי "ולא עוד את זבחיהם", ללמד שהזובח למרקוליס חייב מיתה, על אף שעובדה שלא כדרכה.

ומקשינן: והרי אכתי אי אפשר ללמוד מפסוק זה אזהרה לשוחט קדשים בחוץ מ"ולא יזבחו", שהרי מיבעי ליה לכדתניא:

עד כאן, עד הפסוק "ולא יזבחו", שנאמר לגבי עונש כרת בשחיטת חוץ ובהעלאת חוץ, הוא, הכתוב, מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והיינו, משהוקם המשכן ונאסרה העבודה בבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות.

וההכרח לומר שבקדשים אלו מדבר הכתוב,

דף קו:

שהרי עונשן אמור כאן, שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו - ונכרת".

אזהרה מנלן? דכתיב "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה'".

ואין הכתוב, עד כה, מדבר בזבחים שהוקדשו לפני הקמת המשכן, בזמן היתר הבמות.

ואילו נאמר רק מקרא זה, נמצא שזבחים אלו שהיו ראויים להקרבה בחוץ בשעת הקדשתם יישארו ראויים להקרבה בחוץ גם משהוקם המשכן ונאסרו הבמות. (10)

מכאן ואילך, מהפסוק "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה - והביאום לה' אל פתח אוהל מועד", הוא מדבר בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות. (11)

שהרי נאמר "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים", ומשמע שגם אותם זבחים שהתרתי לך כבר בשעת הקדשם לזבוח בבמה, משום שעדיין לא נאסרו הבמות בשעת הקדשם, אם יקריבם בבמה בשעת איסור הבמות תחשב זביחתם והקרבתם כמי שעושה זאת "על פני השדה", לומר לך, הזובח בבמה בחוץ בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה שלא לשם שמים!

וממשיכה הברייתא לפרש את המשך הפרשה: "והביאום לה'" - זו מצות עשה להקריב במשכן! (12)

מצות לא תעשה באותם שהוקדשו בזמן היתר הבמות מנין?

תלמוד לומר "ולא יזבחו עוד!" לומר, שרק מעכשיו הן אסורין, ועד עכשיו היו מותרין. (13)

יכול יהא ענוש כרת על אותן קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות והקריבום בשעה שנאסרו הבמות?

תלמוד לומר "חוקת עולם תהיה זאת להם לדו רותם".

וכך הוא ביאור הפסוק:

"זאת" בלבד, עונש עשה ולא תעשה המבוארים בפרשה, יהיה להם לאותם המקריבים קדשים שהוקדשו בשעת היתר הבמות והקריבום בשעת איסור הבמות. ולא ענישה אחרת של כרת תהיה להם!

וכיון שהפסוק "ולא יזבחו עוד" נצרך לאסור קדשים שהקדישום בשעת היתר הבמות והקריבום בשעת איסור הבמות, מנין לנו אזהרה על שחיטה בחוץ?

ומתרצינן: אלא, אמר אביי: אזהרה על שחיטה בחוץ נלמדת מקל וחומר: ומה במקום שלא ענש כרת, בקדשים שהקדישום בשעת היתר הבמות והקריבום בשעת איסור הבמות, הזהיר הכתוב "ולא יזבחו עוד". מקום שענש כרת, בקדשים שהוקדשו בשעת איסור הבמות, אינו דין שהזהיר עליהן?

אמר ליה רבינא לאביי: לדבריך, שאפשר ללמוד אזהרה מקל וחומר, אם כן, לא יאמר הכתוב לאו בחלב, ותיתי לאזהרת חלב בקל וחומר מאזהרת אכילת נבילה: מה נבילה, שלא ענש הכתוב על אכילתה כרת, בכל זאת הזהיר עליה בלאו. חלב, שמצינו שענש הכתוב כרת על אכילתו, אינו דין שהזהיר עליו!? וייחשב לימוד זה בקל וחומר כאילו נאמרה בחלב אזהרת לאו בפירוט. ואם כן יקשה, "לאו" שכתב הכתוב בחלב, למה לי? (14)

אתא רבינא לקמיה דרבא. אמר ליה רבא לרבינא: לאו קושיא היא, כי מנבילה לא אתיא אזהרת חלב בקל וחומר, משום דאיכא למיפרך: מה לנבילה, שכן מטמאה הנבילה את הנוגע בה, תאמר בחלב, שאינו מטמא את הנוגע בו.

וכן אם תרצה ללמוד לאזהרת חלב בקל וחומר משרצים טמאין, יהיה אפשר לפרוך: מה לשרצין טמאין, שמטמאין את הנוגע בהן במשהו, תאמר בחלב שאינו מטמא.

וכן אם תלמד לאזהרת חלב בקל וחומר משרצים טהורים, יש לפרוך: מה לשרצים טהורים, שאיסורן באכילה הוא במשהו, [בכעדשה], תאמר בחלב, שאיסורו הוא בכזית.

וגם אי אפשר ללמוד אזהרת חלב בקל וחומר מעולה וכלאי הכרם, כי נפרוך: מה לערלה וכלאי הכרם, שהן חמורין, שכן אסורין בהנאה!

וכן משביעית אין ללמוד בקל וחומר לחלב, (15) כי מה לשביעית, שיש בה חומרה, שכן תופסת דמיה, שדמי שביעית נוהג בהם חומרת דיני שביעית כאילו היו פירות שביעית.

וכן מתרומה לא נדע איסור חלב בקל וחומר, שיש בתרומה חומרה שאין בחלב, כי יש לפרוך: מה לתרומה, שכן לא הותרה מכללה, ובכל ענין היא אסורה. ואילו איסור חלב הותר מכללו, שהרי חלב חיה מותר באכילה.

ופירכא אחרונה זו, שאי אפשר ללמוד בקל וחומר לאזהרת חלב מתרומה משום שחלב יש בו צד קולא שהותר מכללו, היא גם פירכא על כל אופני הקל וחומר שנלמדו לעיל, הילכך, מכולהו דלעיל, נמי לא מצי ללמוד קל וחומר לאזהרת חלב, שכן כל אותן איסורים דלעיל לא הותרו מכללן, ובכך הם חמורים מאיסור חלב שהותר איסורו מכללו בחלב חיה. ולפיכך הוצרך הכתוב לומר אזהרת לאו בחלב, ומיושבת קושית רבינא (16).

אמר רבא: אי קשיא לי על לימוד האזהרה בשחוטי חוץ בקל וחומר, הא קשיא לי:

הא דתנן בריש מסכת כריתות: עונש כרת, האמור במבטל מצות הקרבת קרבן פסח ובמבטל מצות מילה, על אי קיום מצות עשה הוא בא. הילכך אין חייבין עליהן חטאת, שאין חיוב קרבן חטאת אלא במקום שיש אזהרת לאו עם חיוב הכרת.

ולכאורה, לדברי אביי, הרי כשם שלמדנו לאזהרת לאו בקל וחומר, תיתי לאזהרת לאו בפסח ובמילה בקל וחומר ממותיר מבשר הקרבן עד הבוקר, ונאמר כך: מה מותיר, שלא ענש עליו כרת אם עבר והותיר, הזהיר עליו הכתוב באזהרת לאו שלא להותיר. אם כן, פסח ומילה, שענש הכתוב בעונש כרת על ביטולן, אינו דין שהזהיר הכתוב שלא לבטלן, ויתחייב על ביטולן בשוגג קרבן חטאת?

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא, לקושית רבא על דברי אביי, קמיה דרב כהנא, ואמר לי: אזהרת חלב ממותיר, לא אתיא בקל וחומר, כיון דאיכא למיפרך: מה למותיר, שכן אין לו תקנה משהותיר, (17) תאמר בפסח, שיש לו תקנה, בהקרבת פסח שני! (18) ושבה הגמרא ומקשה על עצם הלימוד שלמד אביי לאזהרת לאו בקל וחומר: וכי מזהירין מן הדין? (19) והרי אפילו למאן דאמר עונשין מן הדין, מודה הוא כי אין מזהירין מן הדין (20). ומתרצינן: אלא בגזירה שוה למדנו לאזהרת שחיטה בחוץ, כדרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן: אתיא לאזהרת שחיטה בחוץ בגזירה שוה "הבאה - הבאה" מהעלאה בחוץ.

מה להלן, בהעלאה בחוץ, לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר. אף כאן, בשחיטה בחוץ, לא ענש אלא אם כן הזהיר. כי גזירה שוה המופנית לצורך לימוד זה הרי היא נחשבת כאילו נכתב הדבר במפורש, ואין זה לימוד "מן הדין".

דף קז.

רבא אמר: אזהרה לשחיטה בחוץ נלמדת בהיקש, כדרבי יונה.

דאמר רבי יונה, נאמר "שם תעלה עולותיך ושם תעשה", אתיא "שם" האמור בעשיות הקרבן מ"שם" האמור בהעלאה, בהיקש. (21) מה להלן, בהעלאה, לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן, בשחיטה, לא ענש אלא אם כן הזהיר.

והוינן בה: אשכחן מוקטרי פנים, שנשחטו בפנים, שהיה עליו להעלותם כדינם בפנים, והעלן בחוץ, ולכן חייב על העלאתן.

מוקטרי חוץ, ששחטן בחוץ, וכבר נפסלו בשחיטתן, ואחר כך העלם בחוץ, מנלן שחייב?

אמר רב כהנא: אמר קרא, "ואלהם תאמר: איש איש אשר יעלה עולה או זבח". וקרינן "ועליהם" שמשמעותו, על הראשונים, שהזהיר עליהם מקודם, דהיינו על שחוטי חוץ שנאמרו בפרשה לפני זה, תאמר, שאם העלה אותם בחוץ חייב.

מתקיף לה רבה, מי כתיב "ועליהם תאמר"!? והרי "ואליהם" כתיב, ואם כן, "ואליהם" קרי נא!

אלא, מוא"ו מוסיף על ענין ראשון נלמד שחייבים על העלאת שחוטי חוץ כשחוטי פנים, כדתנא רבי רבי ישמעאל.

דתנא רבי רבי ישמעאל: אמר הכתוב "ואליהם תאמר", והיה יכול לומר "אליהם" בלי וא"ו, אלא, לערב פרשיות הוא נכתב, לערב ולהשוות פרשה ראשונה של שחוטי חוץ עם פרשה אחרונה של העלאה בחוץ, שחייב על העלאתן. (22)

ואילו רבי יוחנן אמר, אתיא בגזירה שוה "הבאה" "הבאה". מה להלן, בשחוטי פנים, מצינו שחייבה התורה על העלאתם בחוץ משום "מוקטרי חוץ". אף כאן, בשחוטי חוץ, חייבה התורה על העלאתם בחוץ משום "מוקטרי חוץ".

מתקיף לה רב ביבי בר אביי, ללימוד של תנא דבי רבי ישמעאל [מוא"ו מוסיף], וכן ללימוד של רבי יוחנן, שדרש גזירה שוה, לחייב אף על העלאת שחוטי חוץ בחוץ [ולא רק על העלאת שחוטי פנים]:

הא דתנן במסכת כריתות: שלושים ושש חיובי כריתות יש בתורה, וביניהם נמנו גם "המעלה בחוץ", שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.

וכיון שמצינו כאן שני איסורים בהעלאה, מעלה בחוץ אברי שחוטי פנים, ומעלה בחוץ אברי שחוטי חוץ, וכל אחד מהם נחשב גוף עבירה בפני עצמו, אם כן יקשה לרבה ולרבי יוחנן, הרי תלתין ושבע הויין? דאיכא המעלה אברי פנים, והמעלה אברי חוץ! (23) ומסקינן: קשיא! (24)

ועוד הוינן בה: והדתנן במשנה לקמן [קיא, ב]: הזורק מקצת דמים בחוץ, דהיינו מתנה אחת (25), חייב, כיון שמצינו בפנים שמועילה זריקה אחת, דתנן, כל הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת כיפר, מנלן שחייב גם על זריקת דם בחוץ? והרי לא נאמר האיסור אלא בשחיטה והעלאה?!

נפקא ליה, מדתניא: נאמר בפרשת שחוטי חוץ, "דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך".

ומהמילים "דם שפך" למדנו, לרבות את הזורק דם קדשים בחוץ, שגם הוא בחיוב כרת, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, המקור לחייב על זריקה בחוץ נלמד מ"איש איש אשר יעלה עולה או זבח", כי תיבת "או" באה לרבות את הזורק (26).

ומקשינן: ורבי ישמעאל, האי "או זבח", מאי עביד ליה?

ומתרצינן: מיבעי ליה לחלק, לומר שחייב בין על העלאת עולה בחוץ ובין על העלאת שלמים. שלא נפרש שהחיוב נאמר רק באופן שהעלה גם עולה וגם שלמים.

ומקשינן: ורבי עקיבא, לחלק, מנא ליה? והרי הוא דורש מ"או" לרבות את הזורק.

ומתרצינן: נפקא ליה מ"לא יביאנו" ["אל פתח אוהל מועד לא יביאנו"], שמשמעותו קרבן אחד.

ואם תקשה, ורבי ישמעאל, למה הוא לא דרש מקרא זה לחלק?

ההוא מיבעי ליה לדרשא אחרת, ללמד כי דוקא על קרבן השלם הוא חייב, ואינו חייב על החסר. [ולקמן קח ב נחלקו מה חסר, יש אומרים שבא לפטור על קרבן שחסר בו אבר. ויש אומרים שהפטור הוא על בהמה חסירה, שאינו חייב עד שיעלה את כל הבהמה. ויש אומרים שהפטור על הקטרה חסירה, כגון פחות מכזית].

ורבי עקיבא, נפקא ליה לפטור על החסר, מדכתיב "לא יביאנו לעשות אותו", ומשמע שלם ולא חסר.

ורבי ישמעאל סבר, שצריך חד קרא לפטור על מוקטרי פנים שחסרו, והעלן בחוץ. וחד קרא למוקטרי חוץ שחסרו, והעלן בחוץ. כי אילו נכתב רק פסוק אחד, הוה אמינא שבא למעט דוקא מוקטרי חוץ שחסרו, אבל על מוקטרי פנים מחייב. ויש סברא לחייב בהם כמו שמחזירין אברים שפקעו מעל גבי המזבח, אף על גב שנחסרו, כי יש עליהם שם הקטרה אפילו כשחסרו. ולכן סלקא דעתא שהוא הדין כשמקטיר חסר בחוץ, יהא חייב, ומשום כך נצרך הפסוק השני לפוטרו.

והא תניא כך בברייתא, דתניא, רבי ישמעאל אומר, יכול מוקטרי פנים שחסרו, והעלן בחוץ, יהא חייב? תלמוד לומר "לעשות אותו", ודרשינן: על השלם הוא חייב, ואינו חייב על החסר.

ורבי עקיבא, נחלק וסבר: מוקטרי פנים שחסרו, כגון שפקעו מעל אש המזבח, (27) והעלן בחוץ, חייב, שהרי מחזירין למזבח פוקעין שפקעו בפנים, והוא הדין שגם חייבין עליהן בחוץ.

ומקשינן: ורבי עקיבא, האי "דם יחשב", שדרש ממנו רבי ישמעאל לרבות את הזורק, מאי עביד ליה?

ומבארינן: רבי עקיבא למד ממנו לרבות לחייב גם על שחיטת עוף בחוץ, כמו שחיטת בהמה (28).

ומקשינן: ורבי ישמעאל, מנין לו שחייב על שחיטת עוף בחוץ? ומבארינן: נפקא ליה מיתור, מ"או אשר ישחט", שנאמר בשוחט חוץ למחנה, שהרי כבר נאמר בפסוק זה "אשר ישחט". ובהכרח שהיתור בא לרבות שחיטת עוף.

ורבי עקיבא אמר לך, אי אפשר ללמוד מההוא קרא "או אשר ישחט", כי

מיבעי ליה ללמד על השוחט עוף בחוץ, שהוא חייב.

ואינו חייב על המולק, משום שמליקת עוף בחוץ נבילה היא (29) ואין חיוב שחוטי חוץ אלא בקרבן המתקבל בפנים. ולכן נצרכו שני הפסוקים, כי אילו נאמר רק "אשר ישחט", לרבות שחיטת העוף, הוה אמינא, כל שכן שחייב על מליקה, שהיא דרך הכשירו בפנים. ולכן נאמר "דם שפך", לרבות את העוף. ושוב נכתב "אשר ישחט", למעט מולק (30).

ורבי ישמעאל, מנין הוא לומד למעט מולק?

נפקא ליה מ"זה הדבר", שנאמר בתחילת הפסוק.

דתניא, נאמר "איש איש אשר ישחט".

אין לי אלא שוחט בהמה בחוץ.

שחט עוף בחוץ, מנלן שהוא חייב?

תלמוד לומר "או אשר ישחט", לרבות שוחט עוף.

יכול, שאני מרבה אף את המולק, שהוא חייב.

ואף דין הוא, ללמוד כן בקל וחומר.

כי מה שחיטה של עוף, דאין זה דרך הכשירה בפנים, בכל זאת חייב עליה בחוץ.

מליקה, שהיא דרך הכשירה בפנים, אינו דין שהוא חייב עליה בחוץ?

תלמוד לומר "זה הדבר אשר ציוה ה'", ובסמוך נאמר "אשר ישחט", ללמד כי רק על שחיטה חייב, ולא על מליקה.

ורבי עקיבא אמר לך, ההוא "זה הדבר", מיבעי ליה לגזירה שוה, המלמדת דין אחר.

[והוא במסכת נדרים: נאמר כאן, בשחוטי חוץ, "זה הדבר", ונאמר בנדרים בפרשת מטות, "זה הדבר", מה שם ראשי המטות, אף כאן ראשי המטות, למאי הלכתא? אמר רב ששת לומר, שיש שאלה בהקדש].

עוד הוינן בה: והא דתנן להלן בראש פרק פרת חטאת: הקומץ מנחה בחוץ, (31) והמקבל דמים בחוץ, פטור, (32) מנלן שאינו חייב בחוץ על קמיצה ועל קבלת הדם בחוץ כשם שחייב על השחיטה ועל ההעלאה?

ותמהה הגמרא על השאלה: ומהיכא תיתי לן דחייב, עד שהוצרך הכתוב להשמיענו שפטור?

שמא תאמר, תיתי קמיצה משחיטה, הרי יש ליפרוך: מה לשחיטה, שהיא חמורה, שכן היא פוסלת כאשר שחט במחשבת שלא לשום אוכלין בפסח, כגון ששחט לשם זקן וחולה שאינם יכולים לאכול את קרבן הפסח שהוא שוחט, ולכן חייב גם השוחט בחוץ. אך מנין שחייב גם באופן שקמץ מנחה, שלא שייך בה פסול קמיצה שלא לאוכלין. וכמו כן, גם אין ללמוד לחייב על קבלת הדם בחוץ, שהרי אפילו בקרבן בפסח, אי אפשר לפסול ב"מחשבת שלא לאוכלין" בקבלה, אלא רק בשחיטה, כמבואר בפסחים [סא, א].

שמא תאמר, שקמיצה וקבלת הדם בחוץ תיתי מזריקה, שהרי אם זרק שלא לשם אוכלין בקרבן פסח אינו פוסל, ואף על פי כן חייב על זריקה בחוץ, והוא הדין לקמיצה וקבלה?! הרי גם ראיה זו אפשר ליפרוך, כי מה לזריקה, שכן זר חייב עליה מיתה, מה שאין כן קמיצה וקבלה, שאין חיוב מיתה אלא על עבודה "תמה", שבה תם מעשה העבודה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה אחרת. והרי קבלה והולכה בדם, וכן קמיצה בקומץ, יש אחריהן עבודה נוספת. אבל זריקה, עבודה אחרונה שבדם היא.

דף קז:

ואם תדון ותאמר שקמיצה וקבלה תיתי מבינייא, משחיטה וזריקה בלימוד של במה הצד, שאם תפרוך מה לשחיטה שכן פוסלת בה מחשבת שלא לאוכליו בפסח, זריקה תוכיח שאינה פוסלת שלא לשם אוכלין. ואם תפרוך מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה, שחיטה תוכיח שזר כשר בה. הצד השוה שבהן, שהן עבודה, וחייבין עליהן בחוץ. אף אני אביא קמיצה וקבלה, שהן עבודה, ויתחייב עליהן בחוץ.

הרי עדיין יש לדחות, כי אם כן, שאפשר ללמוד בלימוד של במה הצד משניהם לחייב בחוץ על עבודות שאינן מפורשות בפרשה, שוב יקשה: לא יאמר איסור בזריקה, ואין צורך בלימודים שמצינו לעיל לרבות זורק דמים בחוץ ["דם יחשב" לרבי ישמעאל, או "או זבח" לרבי עקיבא], שהרי תיתי מבינייא משחיטה והעלאה (33).

אלא בהכרח, להכי כתיב קרא, ולא אתיא מבינייא, למימר, דאף על גב דאתיא מבינייא, אף על פי כן לא תיתי מבינייא! והוא הדין שגם לגבי קמיצה וקבלה בחוץ לא נאמר "תיתי מבינייא" (34).

אמר רבי אבהו: שחט וזרק בחוץ, לרבי ישמעאל שלמד לחייב על זריקה מ"דם יחשב" שנאמר בשחיטה, אינו חייב אלא אחת, כי רק כרת אחד ולאו אחד נאמר בהם. אך לרבי עקיבא, שלמד מ"או זבח", שנאמר לגבי העלאה, חייב שתיים, שהרי הם שמות מחולקין, ומשני ענינים הן נלמדים (35).

אביי אמר: אפילו לדברי רבי עקיבא, אינו חייב אלא אחת, דאמר קרא "שם תעלה עולותיך, ושם תעשה כל אשר אנוכי מצוך". הכתוב שהזכיר העלאה לבדה, ואילו את שאר העבודות הוא כלל ביחד, עשאן עשיה אחת. ובא לומר, שחייב על העלאה בפני עצמה, ועל כל שאר העבודות בפני עצמן, ולכן אינו חייב על השחיטה ועל הזריקה אלא אחת.

ואם זרק והעלה בחוץ, לדברי רבי ישמעאל חייב שתיים, משום שהם שמות מחולקין, כי המקור לחייב על זריקה לא נאמר בהעלאה, אלא בשחיטה. אך לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת, כי המקור לחייב על זריקה, הוא מ"או זבח", שנאמר לגבי העלאה (36).

אביי אמר, אפילו לדברי רבי עקיבא חייב שתיים, שהרי להכי פלגינהו קרא ולא כתב העלאה יחד עם שאר העבודות אלא דקדק וכתב "שם תעלה, ושם תעשה", ללמד שחייב עליה בפני עצמה, ועל שאר העבודות בפני עצמן (37).

שחט וזרק והעלה בחוץ, לדברי הכל חייב שתיים, כי ממה נפשך שחיטה וזריקה נלמדו מפסוקים חלוקין. שהרי רבי ישמעאל מחייב אחת על העלאה, שנאמרה במפורש, ואחת על שחיטה וזריקה שנלמדו שתיהן יחד מפסוק אחר. ואילו רבי עקיבא מחייב אחת על שחיטה, וכן אחת על העלאה וזריקה. ובזה לא נחלק אביי על רבי אבהו, כי גם אביי מודה שלדברי הכל חייב שתיים, אחת על העלאה ואחת על שאר עשיות.

תנו רבנן: נאמר "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה". יכול השוחט עולה בדרום [שאין זה מקום שחיטת קדשי קדשים, ששחיטתן רק בצפון], יהא חייב כרת כדין שחוטי חוץ? (38)

תלמוד לומר "או אשר ישחט מחוץ למחנה". (39)

אי, אילו נאמר רק "מחוץ למחנה", יכול אינו חייב אלא עד שישחט דוקא חוץ לשלש מחנות, כי נלמד בגזירה שוה מ"חוץ למחנה" דכתיב בפרים הנשרפין, כדדרשינן בסנהדרין [מב, ב] שהכוונה דוקא חוץ לשלש מחנות. ואם כן, מניין אף השוחט במחנה לויה, שהוא רק חוץ לחומת העזרה, שחייב? תלמוד לומר "במחנה", ולא חוצה ממנו.

אי "במחנה", יכול השוחט עולה בדרום, ששינה מקום שחיטתו בתוך מחנה שכינה, יהא חייב?

תלמוד לומר "או אשר ישחט מחוץ למחנה". מה חוץ למחנה הוא מיוחד בזה שאין ראוי לשחיטת כל זבח, אף השוחט שלא במקומו אך שוחט במחנה, לא יהיה חייב אלא במקום שאין ראוי לשחיטת כל זבח.

יצא דרום, שאף על פי שאין ראוי לשחיטת קדשי קדשים, מכל מקום, ראוי הוא לשחיטת קדשים קלים, ששחיטתן בכל מקום בעזרה.

אמר עולא: כיון שהחיוב הוא משום שחוץ למחנה אינו ראוי לשחיטת שום זבח, הרי אף השוחט על גגו של היכל, חייב, הואיל ואין ראוי מקום זה לשחיטת כל זבח כלל.

מתקיף לה רבא לעולא, אם כן ניכתוב קרא "במחנה" ו"אל מחוץ למחנה", ונדרוש "חוץ", למעט אם שחט עולה בדרום, שאינו חייב משום שחוטי חוץ, ו"במחנה" בא לפרש שאין החיוב תלוי בחוץ לשלש מחנות, אלא אפילו חוץ למחנה לויה חייב, ולא בעי "ואל פתח אהל מועד", ויקשה לדבריך, "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", למה לי?

אלא לאו, למעוטי גגו של היכל הוא נכתב. כי כך משמעותו, מי שלא הביאו לפתח אהל מועד חייב, יצא זה שהביאו לעזרה, שאינו חייב, אף על פי שגגו של היכל אינו ראוי לשחיטת שום זבח (40).

ומקשינן: ולרבא, שפטר את השוחט על גגו של היכל, משום שסובר כי "אל פתח" כולל את חלל העזרה, אם כן, נכתוב קרא "אל פתח אוהל מועד" למעט שוחט על גגו ולמעט שוחט בדרום, שהרי הם באו "אל פתח", וממילא משמע שהשוחט במחנה לויה חייב, כיון שלא הביאו אל פתח. ואם כן קשה, "מחוץ למחנה" ו"במחנה" דכתב רחמנא, למה לי? וכי לאו, לאתויי גגו (41) [ומה שנכתב גם "במחנה" וגם "מחוץ למחנה", הוא כדי שלא נרבה מ"במחנה" לחייב גם את השוחט עולה בדרום, ולכך נאמר "מחוץ למחנה", שאינו חייב אלא במקום שאינו ראוי לשחיטת שום זבח, והוא הדין בגג ההיכל שאינו ראוי. ו"מאל פתח מועד" דרשינן שכל הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, יצאו פרת חטאת וקדשי בדק הבית שפטור עליהם, כי אינם ראויין לבא אל פתח אהל מועד, וכדלקמן].

ומתרצינן: אמר רב מרי, לא נאמר "במחנה" לחייב שוחט על גג ההיכל, כי אינו עובר ב"ואל פתח אהל מועד לא הביאו", שהרי הביאו. אלא לאתויי בהמת קרבן שהיתה כולה בפנים, וצווארה היה בחוץ. וללמד שחייב עליה, כי אינו נחשב כבא אל פתח אוהל מועד.

[ו"מחוץ" מגלה שלא נלמד מ"במחנה" לחייב על שחיטת עולה בדרום, ולא נפרש ש"אל פתח אהל מועד לא הביאו" הוא בשלא הביאו כדרך הבאת קדשי קדשים, ששחיטתן בצפון, שהרי נאמר "מחוץ למחנה", ואינו חייב אלא משום "שחיטת חוץ" שהיא רק במקום שאינו ראוי לשום זבח, יצא זה שראוי לקדשים קלים.

ונמצא, ש"אל פתח" ממעט לפטור את השוחט על גג ההיכל, שהרי אם השוחט עולה בדרום פטור, בהכרח שאין הכוונה ב"אל פתח אהל מועד" לחייב כשלא הביאו כדרך הבאתו, אלא העיקר שיהא כולו בתוך חלל העזרה].

ומקשינן: היאך יתכן שהפסוק בא ללמד שחייב באופן שצוארה בחוץ? והרי באופן זה פשיטא שחייב, כי אמאי קא קפיד רחמנא? אשחיטה, ושחיטה זו בחוץ היא. שהרי כיון שלא הכניס את צוארה לפתח אהל מועד, נלמד מ"אל פתח" שחייב עליה (42).

אלא, בהכרח שהריבוי "ומחוץ למחנה" ו"במחנה" נצרך ללמד באופן הפוך, ובא לאתויי שחייב באופן שהבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים. וקא משמע לן קרא כי אף על גב שצוארה בפנים, ונמצא שהשחיטה נעשית בפנים, הרי זה חייב, עד שתהא כולה בפנים. איתמר: המעלה בזמן הזה, שבית המקדש חרב, בחוץ רבי יוחנן אמר חייב (43), משום העלאת חוץ.

ריש לקיש אמר פטור.

רבי יוחנן אמר חייב, כי לדעתו קדושה ראשונה שקידש יהושע בן נון קידשה לשעתה, וקידשה גם לעתיד לבא (44), לכל הדורות. ואם כן נמצא שקדושת ירושלים עדיין עליה, ושעת איסור במות נמשכת לעולם.

ריש לקיש אמר פטור, כי לדעתו קדושה ראשונה, קידשה רק לשעתה, ולא קידשה לעתיד לבא. ואחר החורבן אין איסור העלאת חוץ בבמות (45).

והוינן בה: לימא, דבפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע, קמיפלגי רבי יוחנן וריש לקיש.

דתנן במסכת עדויות: אמר רבי אליעזר, שמעתי, כשהיו בונין בהיכל, כשעלו מבבל בימי עזרא, היו עושים קלעים בהיכל (46) וקלעים בעזרות, שישמשו כמחיצה. אלא, שאלו שבהיכל בונין אותם הבנאים כשהם עומדים מבחוץ, מחוץ לקלעים, כדי שלא יזונו עיניהם מהקודש (47). ובעזרות, בונים מבפנים.

אמר רבי יהושע, שמעתי שהיו מקריבין קרבנות אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשי קדשים, כגון עולה וחטאת, אף על פי שאין קלעים.

וכן אוכלים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה. מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. עד כאן המשנה (48).

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, מכלל טעמו של רבי יהושע אתה למד דרבי אליעזר סבר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, ולכן לפיו עשו קלעים במקום חומה, וחזרו וקידשו על ידי מלך ונביא, ואורים ותומים, וסנהדרין של שבעים ואחד, כמבואר במסכת שבועות [טז, א].

אמר ליה רבינא לרב אשי, ממאי שנחלקו אם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא או לא?

דלמא, דכולי עלמא סבירא להו כי קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא.

ומר, רבי אליעזר, מאי דשמיעא ליה מרבותיו קאמר.

ומר, רבי יהושע, מאי דשמיע ליה מרבותיו קאמר, ולא נחלקו ביניהם בדין זה.

וכי תימא, אם קידשה לעתיד לבא, קלעים לרבי אליעזר, למה לי? והרי המקום קדוש ואין צריך לשוב ולקדשו, יש לומר כי לצניעותא בעלמא עשאום.

איתמר: המעלה בחוץ, אבר שאין בו כזית בשר, ועצם משלימו לכזית. רבי יוחנן אמר חייב. ריש לקיש אמר פטור (49).

רבי יוחנן אמר חייב, משום שמחובר העצם לבשר, כי לדעתו, חיבורי הדברים העולין למזבח, כעולין עצמם דמי, ולפיכך מצטרף העצם לבשר להשלימו לשיעור כדי להתחייב, אף על פי שעצם לבד אין מצוה להעלותו למזבח אם פירש (50).

ריש לקיש אמר פטור, משום שסבר כי חיבורי עולין לאו כעולין דמו, וכאן הרי אין שיעור בבשר כדי לחייבו על העלאה בחוץ (51).

דף קח.

בעי רבא, המעלה בחוץ (תחילת העמוד) ראש בן יונה (52), של עולת העוף, שאין בו כזית, ומלח [שכך היא מצוותו, כדכתיב "ולא תשבית מלח ברית אלוהיך מעל מנחתך"] משלימו לכזית, מהו?

אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי: וכי לאו היינו פלוגתייהו דרבי יוחנן וריש לקיש, וכשם שנחלקו בחיבורי עולין, יחלקו גם בדין זה.

ודחה לו רב אשי: אין נידונים אלו תלויים זה בזה, אלא נידון זה של מלח משלימו תבעי לרבי יוחנן, ותיבעי גם לריש לקיש, וכדלהלן:

תבעי לרבי יוחנן, שהרי יתכן, כי עד כאן לא קאמר רבי יוחנן התם שעצם מצטרף לבשר משום שחיבורי עולין כעולין, אלא עצם דוקא, דמינא דבשר הוא, ונחשבים כדבר אחד. אבל מלח, דלאו מינה דבר יונה הוא, לא מצטרף אפילו לרבי יוחנן.

או דלמא לא שנא עצם או מלח, וגם מלח מצטרף, משום חיבורי עולין.

תיבעי לריש לקיש, שהרי יתכן כי עד כאן לא קאמר ריש לקיש התם, שעצם אינו מצטרף אלא משום דאי פריש מן הבשר [בין לפני שעלה ובין לאחר שעלה, כמבואר לעיל פו א], לאו מצוה לאסוקי. אבל הכא, במלח, דאי פריש מיניה, מצוה לאסוקי, (53) לא אמר.

או דלמא לא שנא, ובשניהם חיבורי עולין לאו כעולין.

ומסקינן: תיקו.

שנינו במשנה: רבי יוסי הגלילי אומר וכו' אמרו לו חכמים, אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ, כיון שהוציאו פסלו:

תוכן העניינים

חברותא על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה