חברותא על זבחים· הרב יעקב שולביץ
פרק ארבע עשרה - פרת חטאת
משנתנו עוסקת בשני ענינים. בחלקה הראשון מתבארים הקרבנות והעבודות שאין חייבין עליהן משום שחוטי חוץ. ובחלקה השני מתבארים עניני ה"במות" - תקופות האיסור וההיתר להקריב בהן, ודיני ההקרבה בהן בזמני ההיתר.
דיני "שחוטי חוץ"
מתניתין:
א. פרת חטאת, פרה אדומה, הנקראת "חטאת" משום שכתוב בה "חטאת היא", ששחטה (1) חוץ מגתה, מחוץ למקום שהיו מתקינים לשריפתה בהר המשחה כנגד פתח ההיכל, והיה עשוי כעין גומא (2), ושורפין אותה שם, ואוספין את אפרה.
וכן שעיר המשתלח ביום הכיפורים לעזאזל שהקריבו בחוץ לעזרה,
פטור בשניהם מכרת אף ששחטם בחוץ. שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". ומשמע שהחיוב הוא רק על שחיטת קרבן אשר יש חובה להביאו לפתח אהל מועד (3), ועומד הוא לכך, אבל כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד, אין חייבין עליו.
ופרה אדומה ושעיר המשתלח לא היו עתידים להביאם לפתח אהל מועד, שהרי נעשים בחוץ, הלכך אין חייבין עליהם משום שחוטי חוץ.
ב. הרובע והנרבע, והמוקצה לתקרובת עבודה זרה, והנעבד שעשאוהו עבודה זרה, וה"מחיר כלב", והאתנן, והכלאים, והטריפה, ויוצא דופן, שלא נולד דרך פתח הרחם אלא על ידי חתך בדופן הבטן של הבהמה, כל אלו, אם כבר הופרשו לקרבן, ואירע שהקריבן בחוץ, פטור, הואיל ופסולין הם להקרבה, שנאמר "לא הביאו להקריב קרבן (4) לפני משכן ה'" משמע כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו (5).
ג. קרבנות בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין שאינם מתרפאין לעולם (6) בין (תחילת העמוד) בעלי מומין עוברין שמומן זמני ויתרפאו לאחר זמן שהקריבן בחוץ פטור, שהרי אינם ראויים להיקרב בפנים.
דף קיב:
רבי שמעון אומר: בעלי מומין קבועין פטור (7), אבל בעלי מומין עוברין הואיל וראוים להקרבה לאחר זמן, המקריב אותם בחוץ עובר בלא תעשה, אבל מודה רבי שמעון שהוא פטור מכרת במזיד ומחטאת בשוגג.
ד. תורים שלא הגיע זמנן שעדיין קטנים הם ואינם ראויים עדיין להקרבה, שהתורים כשרים רק כשהם גדולים (8), או בני יונה שעבר זמנן שכבר גדולים הם ואינם ראויים כבר להקרבה, שבני יונה כשרים רק כשהם קטנים, ואם כבר הפרישם לקרבן והקריבן בחוץ, פטור.
רבי שמעון אומר: בני יונה שעבר זמנן פטור, אבל תורים שלא הגיע זמנן המקריב אותם בחוץ עובר בלא תעשה שהרי יהיו ראויים להקרבה לאחר זמן (9).
ה. אותו ואת בנו ששחט אחד מהן ואסור להקריב את השני בו ביום שנאמר "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", ועבר והקריבו בחוץ, או שהקריב בחוץ קרבן מחוסר זמן שלא הגיע זמנו ליקרב, כגון תוך שבעה ימים ללידתו או באופן שהבעלים היו מחוסרי זמן [באופן המפורש בסמוך], הרי זה פטור (10).
רבי שמעון אומר: הרי זה עובר בלא תעשה. שהיה רבי שמעון אומר: כל קרבן שהוא ראוי לבא לפתח אהל מועד לאחר זמן, הרי זה בלא תעשה כשמקריבו בחוץ, אבל אין בו עונש כרת, וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת אין בו לא תעשה! (11) מחוסר זמן ששנינו לעיל שהמקריבו בחוץ פטור היינו בין שהוא מחוסר זמן בגופו של הקרבן שלא עברו שבעה ימים מלידתו (12), בין שהוא מחוסר זמן בבעליו, שעדיין לא הגיע זמן הבעלים של הקרבן להקריב את קרבנם, ובאופנים דלהלן:
ואיזהו מחוסר זמן בבעליו? הזב והזבה, שסופרים שבעה ימים נקיים לאחר שפסק זובם, וביום השמיני מביאים קרבנותיהם, והיולדת שמביאה קרבנה לאחר ארבעים יום ללידתה בזכר ושמונים יום בנקיבה, והמצורע שמביא קרבנותיו ביום השמיני לטהרתו, שהקריבו חטאתם ואשמם [במצורע] קודם שהגיע זמנם האמור (13), בחוץ, פטורין, שקרבנות אלו אינם ראויים עדיין ליקרב לחובתם של הבעלים, והרי זה "מחוסר זמן בבעליו" שעדיין אינם ראויים לכפרה, וגם בתורת נדבה אינם ראויים, שהרי חטאת ואשם אינם באים בנדבה.
אבל אם הקריבו עולותיהן ושלמיהן בתוך הזמן בחוץ, אף על פי שאינם עולים לבעלים לחובתם, מכל מקום חייבין, הואיל וראויים הם ליקרב בפנים אף קודם הזמן בתורת נדבה, שהרי עולה ושלמים באים בנדבה (14).
ו. המעלה בחוץ מבשר חטאת חיצונה, או מבשר אשם, או מבשר שאר קדשי קדשים [דהיינו כבשי עצרת]. שהם נאכלים לכהנים ואינם קריבים על גבי המזבח, וכן המעלה מבשר קדשים קלים שנאכל לכל אדם, ומותר מנחת העומר לאחר קמיצה, ושתי הלחם שמביאים בחג השבועות, ולחם הפנים, ושירי מנחות הנשארים לאחר הקמיצה, פטור על העלאתן בחוץ, משום שאין חייבין על העלאת חוץ אלא בדבר הקרב על גבי המזבח.
ז. העושה בחוץ אחת מהעבודות דלקמן: היוצק שמן על המנחה, והבולל את סולת המנחה בשמן, (15) והפותת את המנחה לפתיתים, המולח את הקרבן, שכן דין כל הקרבנות למולחן קודם שיקריבום על גבי המזבח, המניף את המנחה, המגיש את המנחה שדין המנחה שצריכה הגשה אל המזבח בקרן דרומית מערבית (16), המסדר את השלחן שערך עליו לחם הפנים, והמטיב את הנרות (17), והקומץ את המנחה (18), והמקבל דמים מהקרבן בכלי, אם עשה אחד מאלו בחוץ לעזרה, פטור, כי בגמרא דרשינן מקרא שאין חייבין על העלאת חוץ אלא בעבודה שהיא גמר עבודה, שאין אחריה עוד עבודה. וכל אלו אינן גמר עבודה אלא יש אחריהן עבודה נוספת (19).
וכן אין חייבין עליו, על עבודות אלו שפטורין על עשייתן בחוץ כי אינן גמר עבודה, לא משום זרות, אם אם עשה זר בפנים אחת מהעבודות דלעיל (20), ולא משום טומאה שעשה אותם הכהן כשהיה טמא, ולא משום מחוסר בגדים שנעשו על ידי כהן כשהיה חסר עליו אחד מבגדי הכהונה (21), ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים שלא קידש הכהן ידיו ורגליו, אף שבכל אלו יש בהם חיוב מיתה בידי שמים, מכל מקום אם עשו זאת בעבודה שאינה גמר עבודה אף שנפסל אותו דבר שעבדו בו, אין חייבין עליו מיתה, כי עונשי עבודות אלו נאמרו כך כשעשה עבודה שהיא גמר עבודה.
איסור והיתר במות (22)
א. עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות לכל יחיד להקריב קרבנותיו בכל מקום שירצה, על במה שהיה מקים, ועבודה בהם היתה נעשית בבכורות (23). ב. ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות להקריב בהם אלא על המזבח שבמשכן, ועבודה שבמשכן היתה בכהנים (24).
קדשי קדשים שהוקרבו במשכן היו נאכלין לפנים מן הקלעים שהיו סביב המשכן (25), וקדשים קלים שבמשכן היו נאכלין בכל מחנה ישראל דהיינו בתוך המקום שהיו ישראל שרויין שם בדגליהם (26).
ג. באו לגלגל אחר שעברו את הירדן והקימו שם את המשכן - הותרו הבמות לכל יחיד להקריב בהם, נוסף על המזבח שבמשכן, שהיה נקרא "במה גדולה" או "במת ציבור" (27).
קדשי קדשים שהוקרבו במשכן שבגלגל נאכלין לפנים מן הקלעים [אבל בבמת יחיד לא הקריבו קדשי קדשים הנאכלין, כי לא קרבו בבמת יחיד אלא נדרים ונדבות, ולכן לא הביאו בהם חטאת ואשם שאינם באים בנדר ונדבה. אלא רק עולה שאינה נאכלת].
וקדשים קלים בין אותן שהוקרבו במזבח שבמשכן ובין אותן שהוקרבו בבמת יחיד, נאכלין בכל מקום, שהרי בטלה קדושת מחנה ישראל מאחר שלא חנו עוד סביבות המשכן כמו שהיה במדבר (28).
ד. באו לשילה אחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק ארץ ישראל, והקימו שם את המשכן - נאסרו הבמות להקריב בהם.
ולא היה שם למשכן שבשילה תקרה מנסרים אלא היה עשוי בית אבנים מלמטן, והיריעות של המשכן שהיה במדבר היו פרוסות מלמעלן (29), והיא היתה "מנוחה", האמורה בתורה "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה" ללמד שמותרים אתם להקריב בבמות עד ביאתכם אל המנוחה ומאז תאסרו, ועל שילה היא נאמרה, שנחו אז מכיבוש וחילוק הארץ ולפיכך נאסרו הבמות בזמן משכן שילה.
קדשי קדשים שהוקרבו בשילה נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני שנתחייבו בו זה עתה לאחר כיבוש וחילוק הארץ נאכלין בכל הרואה בכל מקום שרואין משם את שילה (30).
ה. באו לנוב אחר חורבן שילה וקבעו שם את המשכן, ומשחרבה נוב באו לגבעון וקבעוהו שם (31) ובשניהם הותרו הבמות.
קדשי קדשים שהוקרבו שם במשכן נאכלין לפנים מן הקלעים.
קדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל ערי ישראל שהרי בכל מקום שהוא, יכול היה לעשות במה ולהקריב עליה קדשים קלים (32).
ו. באו לירושלים ובנו המקדש - נאסרו הבמות ולא היה להן עוד לבמות היתר. והיא היתה "נחלה" האמורה בתורה "כי לא באתם עד עתה ... ואל הנחלה", ללמד כי משתבואו אל הנחלה יאסרו הבמות. (33) ועל ירושלים היא נאמרה, שקדושת המקדש שבה עומדת לעולם, כנחלה שהיא לעולם.
קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים בתוך חומת העזרה שהיתה במקום הקלעים שבמשכן. קדשים קלים ומעשר שני נאכלין לפנים מן החומה של ירושלים (34).
כל הקדשים הקרבנות שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ, הרי אלו עוברין בעשה של והביאום לה' דהיינו בפנים ולא תעשה של "השמר לך פן תעלה וגו'" וחייבין עליהן כרת משום איסור שחוטי חוץ.
הקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ, כגון שהקדיש בהמה לקרבן בימי גלגל או בימי גבעון והמתין עד שילה או ירושלים והקריבה מחוץ לשילה או מחוץ לעזרה שבירושלים, הרי אלו עוברין בעשה ולא תעשה ואין חייבין עליהן כרת.
הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות, כגון שהקדיש בזמן שהיה המשכן קיים והמתין מלהקריב עד שנחרב והקריבה אז בבמה הרי אלו בעשה. כי משעה שהקדישן נצטוה בעשה של "והביאום לה'", וכיון שהמתין עד שלא יכול לקיימו ביטל העשה. (35) ואין בהם לא תעשה ולא כרת, כיון שהלאו והכרת על שעת הקרבה נאמרו והרי עתה הותרה ההקרבה בבמה.
ואלו הן הקדשים קרבנות שקרבין במשכן דוקא ולא בבמה, אף בשעת היתר הבמות:
קדשים שסתמן הוקדשו למשכן, ואלו הם: קרבנות ציבור שמן הסתם הוקדשו על מנת שיוקרבו במשכן ולכך קרבין במשכן דוקא.
וקרבנות היחיד מותר להקריבם בבמה, שסתמן הוקדשו על מנת ליקרב בבמה, וכל זה כשהוקדשו בסתם, אבל קרבנות היחיד שהוקדשו בפירוש על מנת להקריבן במשכן, הרי אלו יקרבו במשכן ולא בבמה, שאסור לו לשנות מכפי שנדר, שנאמר "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת" (36), ואם הקריבן בבמה הרי הוא פטור מעונש כרת ולאו של שחוטי חוץ, שהרי הבמות מותרות עתה.
ומה בין במת יחיד בשעת היתר הבמות לבמת ציבור בשעת ההיתר, והוא המזבח שהיה במשכן שבגלגל ובנוב וגבעון - באלו דינים שונים הם זה מזה?
דף קיג.
בסמיכה על הקרבן, ושחיטת צפון, (תחילת העמוד) ומתן הדם סביב המזבח בשתי מתנות שהן ארבע (37), ותנופה (38) והגשה של מנחות למזבח, שכל אלו נוהגים בבמת ציבור ולא בבמת יחיד.
רבי יהודה אומר: אין מנחה קריבה בבמה כלל! [אפילו בבמת ציבור (39)].
וממשיכה המשנה לפרט את הדינים שבין במת ציבור לבמת יחיד:
וכיהון עבודה על ידי כהנים (40), ובגדי שרת בגדי כהונה, וכלי שרת (41), וריח ניחוח שאסור לצלות את האיברים קודם שמעלה אותם על גבי המזבח, שאם צולה אותם לפני העלאתם למזבח, אין בהם "ריח ניחוח" כאשר מעלים אותם אחר מכן למזבח, ובבמה מותר להעלותן כי אין צריך לחשב בהן "לשם ריח" (42), ומחיצה לדמים, חוט הסיקרא שהיה באמצע גובה המזבח כדי להבדיל בין דמים הניתנים למעלה לדמים הניתנים למטה, וריחוץ ידים ורגלים, כל אלו אינם נוהגים בבמת יחיד.
אבל הזמן, פסול הקרבן ופיגולו עקב מחשבת חוץ לזמנו, והנותר, חיוב כרת על אכילת הנותר מן הקרבן לאחר זמן אכילתו (43), והטמא, החיוב על אכילת בשר טמא, או שהאיש הטמא פסול להקרבה ולאכילה (44), דינים הללו שוין הן בזה ובזה! בבמת יחיד ובבמת ציבור.
גמרא:
שנינו במשנה "פרת חטאת ששחטה חוץ מגתה".
והוינן בה: מאי חוץ מגתה? איזה מקום פסול לעבודתה עד שהוצרך התנא להשמיענו שאם עשאה שם אינו חייב משום שחוטי חוץ, שהרי ודאי אינה נפסלת משום שעשאה שלא במקום שהתקין לה? ומבארינן: אמר ריש לקיש: חוץ ממקום הבדוק לה. ששחטה במקום שלא נבדק תחילה אם אין שם קבר התהום ונאמר בפרה אדומה שתיעשה במקום טהור (45).
אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא מן הטומאה!? (46)
אלא, אמר רבי יוחנן: כגון ששחטה לפנים מן החומה של ירושלים, שאין זה מקום עשייתה שהרי כתוב "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" (47).
והוינן בה: ולוקמה רבי יוחנן, כגון ששחטה חוץ לחומה, שאף על פי שהוא מקום עשייתה בכל זאת פסולה באופן שנשחטה שלא כנגד הפתח של ההיכל. דאמר רב אדא בר אהבה: שחטה שלא כנגד הפתח, פסולה, שנאמר "ושחט - והזה", הוקשה שחיטה להזאה, ללמד כי מה הזאתה מפורש בה שהיא כנגד הפתח, אף שחיטתה תהא כנגד הפתח (48).
וכי תימא דלא מקיש רבי יוחנן שחיטה להזאה, ומכשיר בשחטה שלא כנגד הפתח ולפיכך הוצרך להעמיד בשוחט לפנים מן החומה.
והא אתמר: שחטה שלא כנגד הפתח. רבי יוחנן אמר: פסולה משום שלמד בהיקש "ושחט - והזה". ריש לקיש אמר: כשרה, דכתיב "אל מחוץ למחנה ושחט", ומשמע ששחיטה כשרה בכל מקום שהוא ובלבד שיהא מחוץ למחנה.
ואתמר נמי, שרפה שלא כנגד הפתח. רבי יוחנן אמר פסולה. ורבי אושעיא אמר כשרה.
וטעם מחלוקתן הוא, רבי יוחנן אמר פסולה משום שנאמר "ושרף - והזה" להקיש שריפה להזאה שמפורש בה שתהא כנגד פתח ההיכל, ורבי אושעיא אמר כשרה, אמר קרא, "על פרשה ישרף", ודרשינן, מקום שפורשת למיתה, שנפשה יוצאת שם בגמר פירכוסה, דהיינו אף שלא כנגד הפתח, שהרי לא נקבע מקום ליציאת נפשה, שם תהא שריפתה.
ואם כן קשה, למה לא העמיד רבי יוחנן את משנתנו באופן ששחט את הפרה אדומה בחוץ שלא כנגד הפתח, והרי לשיטתו פסולה היא?
ומתרצינן: אמרי, רבי יוחנן, לא מיבעיא קאמר: בא להשמיענו חידוש, שלא מיבעיא אם שחטה חוץ לחומה שהיא פסולה, דהרי רחוקי רחקה מכנגד הקדושה. אלא אפילו לפנים מן החומה, דקרובי קרבה למקום הקדושה, ואימא תתכשר, קא משמע לן שהיא פסולה, משום שצריך לשחטה דוקא "מחוץ למחנה" (49).
אמר מר: אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא.
והוינן בה: במאי קמיפלגי? רבי יוחנן וריש לקיש שנחלקו, האם ארץ ישראל בדוקה היא אם לאו. במה נחלקו ומה טעם כל אחד מהם?
ומבארינן: מר ריש לקיש סבר: ירד המבול לארץ ישראל, ונשקעו בה עצמות המתים מן המבול וחוששין בכל מקום לטומאה. (50) ומר רבי יוחנן סבר לא ירד המבול לארץ ישראל, וממילא בדוקה היא מן הטומאה (51).
אמר רב נחמן בר יצחק: ושניהם מקרא אחד דרשו, וכל אחד ביארו כשיטתו: "בן אדם, אמר לה: את ארץ לא מטהרה היא, לא גושמה ביום זעם".
רבי יוחנן סבר: אתמוהי מתמה קרא, וכך הוא נאמר בתמיהה: ארץ! אמאי לא טהורה את? כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם!? דהיינו בימי המבול.
וריש לקיש סבר: שנקרא כפשטיה, בניחותא: ארץ, לא טהורה את! מי לא ירדו עליך גשמים ביום זעם?
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: הרי שנינו במסכת פרה [ג ב] שהחמירו בטהרתה, ולכן, חצירות היו בירושלים בנויות על גבי סלע, ותחתיהן של הסלע היה חלול, מפני שחוששין שמא יש מתחת לסלע קבר התהום, ועל ידי החלל נעשה הפסק, ושוב אין הטומאה עולה למעלה. ומביאין לאותן חצירות נשים מעוברות, (52) ויולדות, ומגדלות שם את בניהם לפרה. שהתינוקות [בני שבע ושמונה שנים] (53) שנולדו וגדלו שם כשהם משומרים מטומאה, והם היו ממלאין מי חטאת ומזין על הכהן השורף את הפרה אדומה.
וכשהיו רוצים לילך ולמלאות מים חיים מן השילוח, מביאין שוורים, (54) ועל גביהן דלתות (55) על מנת להפסיק בין התינוקות לקרקע, כדי שלא יאהילו על קבר התהום בלכתם לשילוח, ותינוקות יושבין עליהן וכוסות של אבן בידם. שזו אחת ממעלות הטהרה שכל מעשי הפרה יהיו בכלים שאינם מקבלים טומאה, וכלי אבן אינו מקבל טומאה.
הגיעו לשילוח, ירדו ומלאו. עלו וישבו במקומן. הרי שנינו להדיא בברייתא, שארץ ישראל אינה בדוקה מחשש קבר התהום, וקשיא לרבי יוחנן?
ומתרצינן: אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מעלה עשו בפרה, לחשוש לכתחילה לקבר התהום, מאחר שנעשית בכהן טבול יום [שהיו מטמאין את הכהן ביום שריפת הפרה ומטבילין אותו, כדי להוציא מלבם של צדוקים שהיו אומרים אין הפרה נעשית בטבול יום, וכדי שלא יזלזלו בה תיקנו בה הרבה מעלות בטהרה]. (56) אבל אם שחטה במקום שאינו בדוק, כשרה בדיעבד מעיקר הדין, שכל ארץ ישראל בדוקה היא כרבי יוחנן.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תניא: מעשה ומצאו עצמות בלשכת דיר העצים שבבית המקדש, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים. עמד רבי יהושע על רגליו, ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו!? וכי ירושלים אינה טהורה יותר משאר מקומות? איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנצאר? שאין נמצאים כאן ונמצאים בשאר מקומות?!
ומדייק רבי יוחנן: מדקאמר "איה מתי מבול", לאו, למימרא, דלא הוו בארץ ישראל מתי מבול?! וקשה לריש לקיש, שאמר ארץ ישראל אינה בדוקה מחשש מתי מבול?
השיב ריש לקיש לרבי יוחנן: ולטעמיך, שביארת את כוונת רבי יהושע באומרו "איה מתי מבול" היא, שלא היו שם מעולם, וכי תאמר כן בהרוגי נבוכדנצאר, דהכי נמי דלא הוו מעולם בארץ ישראל?!
אלא על כרחך, כמו שנפרש את טענת "איה מתי נבוכדנצאר", דהיינו, כי אמנם הוו מתחילה והופנו לבית קברות. הכא נמי, מה שאמר רבי יהושע "איה מתי מבול", כוונתו דהוו, והופנו.
דף קיג:
ומקשינן לריש לקיש: ואי מודה אתה דאפנו מתי מבול (תחילת העמוד) הא איפני כולם, אם כן למה אמרת שארץ ישראל אינה בדוקה?
ומתרצינן: נהי דאיפני מתי מבול מירושלים, מכולה ארץ ישראל לא איפני! ופרה אדומה הרי נעשית מחוץ לירושלים, ולכן צריך להכין לה מקום בדוק שלא היו בו מתי מבול.
איכא דאמרי: איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן מברייתא דלעיל: "איה מתי מבול איה מתי נבוכדנצאר". מאי לאו, שוין הן. ומדהני מתי נבוכדנצאר הוו, הני נמי מתי מבול הוו בארץ ישראל, ואיך אמרת שארץ ישראל לא היו בה מתי מבול? [וטענת רבי יהושע היתה שפינו את המתים מירושלים, אך שאר הארץ אינה בדוקה].
השיב רבי יוחנן: מידי אריא!? וכי שוין הן, הא כדאיתיה, והא כדאיתיה! מתי נבוכדנצאר אמנם היו ופינום, אבל מתי מבול מעולם לא היו בארץ ישראל.
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: נאמר במבול "מכל אשר בחרבה מתו". ומשמע שמתו בכל מקום גם בארץ ישראל.
בשלמא לדידי, דאמינא ירד מבול לארץ ישראל, משום הכי מתו. אלא לדידך, אמאי מתו בארץ ישראל, הלא בארץ ישראל לא היה המבול?
השיב רבי יוחנן: אותן שבארץ ישראל מתו מהבלא, כי אף שלא ירד שם המבול, הגיע לשם ההבל [אך בכל זאת ארץ ישראל בדוקה היא כי מתים אלו נקברו אחר כך בבית קברות, ואין לחוש לטומאה אלא בשאר ארצות שירד המבול ונשקעו המתים בטיט].
ומצינו שהיה הבל רב במבול, כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: ברותחין קלקלו דור המבול, וברותחין נדונו, שהיו מי המבול רותחין, והגיע הבל מהם לארץ ישראל.
ומבאר רב חסדא: ברותחין קלקלו - בשכבת זרע, וברותחין נדונו, דכתיב הכא במבול "וישכו המים", וכתיב התם באחשורוש "וחמת המלך שככה". ונשמע מזה לזה, כשם שמצינו אצל אחשורוש "שככה" לגבי רתיחת הכעס כך נבאר גם במבול ששככו המים מרתיחתן, ומשמע שעד עתה היו רותחים.
איכא דאמרי, איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: נאמר במבול "מכל אשר בחרבה מתו". בשלמא לדידי, דאמינא לא ירד מבול לארץ ישראל, משום הכי נאמר "בחרבה", דהוי חרבה בעולם, והיא בארץ ישראל. אלא לדידך, מאי "חרבה"? הלא לא היה מקום שהיה יבש ממי המבול? השיב ריש לקיש: הכוונה לחרבה, שהיתה מעיקרא קודם המבול, והיינו שבמבול מתו כל מי שהיה קודם בחרבה.
ומבאר ריש לקיש: ואמאי קרי ליה "חרבה"? ומה נוסף לנו בפסוק "כל אשר בחרבה מתו" והרי כבר נאמר "ויגוע כל בשר הרומש על הארץ" [ולרבי יוחנן ניחא, שבפסוק זה התחדש כי אפילו בארץ ישראל שהיתה חרבה מתו] (57).
חידוש הפסוק הוא כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, (58) שנאמר "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים! (59) והוינן בה: בשלמא למאן דאמר לא ירד מבול לארץ ישראל, היינו דקם עמד רימא, הראם, שמפני גודלו אינו יכול ליכנס לתיבה, התם, בארץ ישראל שהיתה חרבה, וכך ניצול מהמבול [זכר ונקבה] ולא נכחד מינו מן הארץ (60).
אלא למאן דאמר ירד המבול לארץ ישראל, רימא, היכא קם? היכן עמד הראם ואיך ניצול מהמבול!?
ומתרצינן: אמר רבי ינאי: גוריות, כשהם קטנים, הכניסו אותם בתיבה.
ומקשינן: והאמר רבה בר בר חנה, (61) לדידי חזי לי אורזילא דרימא, עופר הראם, בת יומא ביום שנולד, והוי גודלו כהר תבור, והר תבור כמה הויא גודלו? ארבעין פרסי. ומשכיה דצואריה, אורך צוארו של אותו ראם תלתא פרסי היה. בי מרבעתא דרישא מקום רביצת ראשו שיעורו פרסא ופלגא. רמא ככא, הטיל גלל לירדן, וסכר ירדנא סתם את הילוך מימיו.
וכי מאחר שאפילו בן יומו כל כך גדול הוא, איך הכניסו לתיבה? (62) ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: רק את ראשו של הראם הקטן הכניסו לתיבה.
ומקשינן: והאמר מר רבה בר בר חנה לעיל שגודל מרבעתא דרישא, פרסא ופלגא, וגדול בהרבה מכל התיבה?
ומתרצינן: אלא, חוטמו בלבד הכניסו לתיבה כדי שיוכל לנשום, ועמד ברגליו על הארץ ולא טבע במים מפני גובהו.
ומקשינן: למה הוצרך רבי יוחנן לתרץ כיצד הכניסו את הראם לתיבה? והאמר רבי יוחנן: לא ירד מבול לארץ ישראל, ואם כן היה יכול לעמוד הראם שם?
ומתרצינן: רבי יוחנן לדברי ריש לקיש קאמר, שירד מבול בארץ ישראל, ובהכרח שהראם ניצול בתיבה, אבל רבי יוחנן לשיטתו באמת אינו צריך לכל זה.
ומקשינן: וכי מה הועילו בזה שהכניסו חוטמו לתיבה? והא קסגיא תיבה, התיבה היתה מהלכת על פני המים ממקום גבוה למקום נמוך, (63) וחוטמו נשמט מן התיבה ומת?
ומתרצינן: אמר ריש לקיש: קרניו קשרו בתיבה שלא ישמט החוטם מן התיבה.
ומקשינן: והאמר רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, ואם כן הרי נמלג הראם במים הרותחין, ומת?
ומתרצינן: ולטעמיך, אם נדונו ברותחין, תיבה, היכא סגיא? והרי הזפת שהיה לה מבית ומחוץ היה נמס ברותחין?
ועוד, עוג מלך הבשן שפלט מן המבול, היכא קאי שלא מת מהרותחין?
אלא על כרחנו לומר, נס נעשה להם שנצטננו המים בצידי התיבה, ושם עמדו עוג מלך הבשן (64) והראם, והזפת לא נמס (65).
והוינן בה: ולרבי שמעון בן לקיש, למה היו צריכין לבדוק מקום שריפת הפרה שמא נשארו שם מתי המבול? נהי נמי דירד מבול לארץ ישראל, מכל מקום, הא לא פש תמן מיתא? שכל המתים נסחפו מארץ ישראל לבבל שנמוכה ממנה.
דאמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של בבל "מצולה"? משום שכל מתי מבול נצתללו לשם. ורבי יוחנן אמר: למה נקרא שמה "שנער"? משום שכל מתי מבול ננערו שם.
ומתרצינן: אי אפשר דלא אידבקו מן המתים בטיט ונשארו שם בארץ ישראל.
אמר רבי אבהו: למה נקרא שמה "שנער"? מפני שמנערת עשיריה. אין עשיריה מתקיימים [לפי שאין מרחמים על הבריות. רש"י].
ומקשינן: והא קחזינן דאיכא עשירים בבבל?
ומתרצינן: עד תלתא דרי לא משכי עשירותם.
אמר רבי אמי: כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל בשר אבותיו שמתו שם בגולה [רש"י שבת קיג - ב].
תניא נמי הכי: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו. ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמשים של המבול (66).
שנינו במשנה: וכן שעיר המשתלח שהקריב בחוץ פטור שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו.
והוינן בה: וכי שעיר המשתלח לאו ראוי לפתח אהל מועד הוא?
והתניא: נאמר בשחוטי חוץ [ויקרא יז] "לא הביאו להקריב קרבן לה', ודרשו בתורת כהנים ש"קרבן" בא לפטור על שחיטת חולין בפנים,
ודנה הברייתא: או אינו בא לדרשא זו, אלא כך נדרשנו: "קרבן" - שומע אני לחייב בחוץ אפילו על שחיטת בהמות שהם רק קדשי בדק הבית, שהרי הם נקראו "קרבן", שנאמר אחר מלחמת מדין "ונקרב את קרבן ה', כלי זהב אצעדה וצמיד", ואלו אינם קדושים בקדושת מזבח אלא רק לבדק הבית ואף על פי כן נקראו "קרבן".
תלמוד לומר, "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". ודרשינן: מי שראוי לבא לפתח אהל מועד הוא שחייב עליו משום שחוטי חוץ, יצאו קדשי בדק הבית שאינו חייב עליהן משום שחוטי חוץ מפני שאינן ראויין לפתח אהל מועד, שהרי על אף שהם תמימים, אינם עתידים לבא אל פתח אהל מועד (67).
יכול שאני אוציא את אלו ולא אוציא את שעיר המשתלח מחיוב שחוטי חוץ, לפי שהוא ראוי לבא לפתח אהל מועד, שהרי עתיד הוא להיכנס לעזרה כדי להגריל ולהתוודות עליו?
תלמוד לומר "להקריב קרבן לה'", ודרשינן, להוציא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה', שאינו קרב על גבי המזבח.
ולכאורה נמצא שהברייתא חולקת על המשנה, שהרי המשנה מיעטה שעיר המשתלח משום שאינו ראוי לבא לפתח אהל מועד. ואילו בברייתא מבואר שלא נתמעט אלא מ"לה'", אבל עדיין נחשב "ראוי לבא לפתח אהל"?
ומתרצינן: לא קשיא. כאן, הברייתא עוסקת קודם הגרלה, שראוי ועתיד להיכנס לעזרה כדי לעשות עליו הגרלה הלכך לא נתמעט אלא מ"לה'", ואילו כאן, במשנה, מדובר לאחר הגרלה, ששוב אינו ראוי לבא לפתח אהל מועד, ונתמעט מ"אל פתח" (68).
ומקשינן: אחר הגרלה נמי עדיין ראוי לבא לפתח אהל מועד הוא, שהרי האיכא וידוי שצריך להתוודות עליו בעזרה?
ומתרצינן: אלא, אמר רב מני: לא קשיא. כאן, הברייתא, קודם וידוי. כאן, המשנה, לאחר וידוי (69). שנינו במשנה: הרובע והנרבע שהקריבן בחוץ פטור, שנאמר "לפני משכן ה'", כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו.
והוינן בה: והא נמי, כל פסולי הקרבה השנויים במשנה, תיפוק ליה לפטור מחיוב על שחיטתן בחוץ מ"פתח אהל מועד", כשם שלמדנו ברישא לפטור על שחיטת פרת חטאת ושעיר המשתלח, שהרי גם הם אינם ראויים לבא לפתח אהל מועד מפני פסולם, ולמה צריך לדרוש גם מהפסוק "לפני משכן ה'"?
דף קיד.
ומבארינן: בשלמא רובע ונרבע ניחא שהוצרך המיעוט מ"לפני משכן ה'" משום דמשכחת ליה שהיו ראויין בתחילה להקרבה, כגון דאקדשינהו מעיקרא, והדר רבען, ונפסלו (70). הלכך אין למעטן מ"אל פתח אהל מועד", כי היה אפשר לפרש את הפסוק כך: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" אז, כשעדיין היה ראוי לבא, ועתה הקריבו בחוץ - חייב הוא. (71) אלא, עדיין קשה, מוקצה ונעבד, שגם הם התמעטו במשנה מ"לפני משכן ה'", ופסולים אלו אי אפשר להעמיד באופן שהקדישן תחילה ואחר כך נעשו מוקצה ונעבד, שהרי לא חל עליהם איסור מוקצה ונעבד אחר שהקדישן ואינם שלו, כיון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו! (72) אלא בהכרח, מדובר באופן שהיו מוקצה ונעבד קודם הקדש, ואם כן לא היו ראויין מעולם להקרבה ואפשר למעטם מ"אל פתח", ולמה הוצרך המיעוט מהפסוק "לפני משכן ה'"? (73)
ומתרצינן: גם במוקצה ונעבד המיעוט נאמר על אופן שהקדישן ואחר כך עשאן מוקצה ונעבד ובתחילה היו ראויין לבא לפתח אהל מועד. ומצינו אופן שחל עליהן מוקצה ונעבד אף אחר שהקדישן בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר קדשים קלים ממון בעלים הן. הלכך יכולים הבעלים לאסרן במוקצה ונעבד גם אחר שהקדישן.
דתניא: נאמר באשם גזילות [שמביא הכופר בממון חבירו ונשבע לו לשקר, ואחר כך הודה], "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו". ודרשינן מתיבות "בה' וכחש בעמיתו", לחייב אשם על דברים שיש בהם לה' ולעמיתו: לרבות קדשים קלים, שחייב עליהם אשם גזילות אם כפר בהן, מפני שהן ממונו, דברי רבי יוסי הגלילי.
והוא הדין שהם נחשבים ממונו לענין שיכול לאסרם במוקצה ונעבד (74). ולכן צריך למעטם מ"לפני ה'" באופן שנאסרו אחר שהקדישם.
והגמרא מפרטת את כל פסולי ההקרבה שפטרה בהם המשנה על הקרבה בחוץ מפני המיעוט "לפני משכן ה'", איך יתכן בהם אופן שנראו להקרבה ואחר כך נפסלו: רובע ונרבע - דבר ערוה הוא סיבת פסולם, וחל גם על קרבנות הקדושים, כבר אף שאינם שלו.
מוקצה ונעבד, אף שפסולם משום עבודת כוכבים ולא חל על דבר שאינו שלו, מכל מקום, בקדשים קלים חל הפסול, וכדלעיל.
אתנן ומחיר, אינו חל על קרבנות הקדושין כבר, ולא יתכן שקדם הקדשן לפסולן, וכן כלאים ויוצא דופן אף הם לא יתכן שיקדם ההקדש לפסולם שהרי מתחילת לידתן פסולים הם להקרבה, ולא נצרך בהם המיעוט אלא בולדות קדשים, שאמן היתה קדושה לקרבן, ועל כן היו ראויין לבא אל פתח אהל מועד וליקרב בעודן במעי אמן אגב אמן, ונמצא, שקדם הקדשן לפסולן שאינו מונע מהם ליקרב אגב אמם אלא כשנולדו. ולפיכך אי אפשר למעטן מקרא ד"אל פתח אהל מועד לא הביאו", והוצרכה המשנה למעטם מהפסוק "לפני משכן ה'".
ואין לתמוה, איך חל פסול אתנן ומחיר כלב (75) על ולדות קדשים, והרי לא יכול פסול שכזה על הקדשים כי אין הקדשים שלו? כי קסבר התנא במשנתנו, ולדי קדשים רק בהוייתן, בלידתם, הן קדושים, שרק בלידתן חלה עליהן קדושת קרבן ולא בעודם במעי אמן. ומדובר באופן שעשאן אתנן ומחיר בעודן עוברין, ואז חל עליהן הפסול כיון שאינם קדושים עדיין. ואף שבהיותם עוברין לא התקדשו עדיין, נחשבים הם כראוים לבא לפתח אהל מועד אגב אמם, (76) ולכן צריך פסוק למעטם (77).
ונחלקו רבנן ורבי שמעון במשנתנו בשוחט בחוץ קרבן שפסול עתה ויהא כשר לאחר זמן, שלדעת רבנן פטור לגמרי, ולרבי שמעון חייב בלא תעשה ופטור מכרת.
ובשלשה אופנים נשנתה מחלוקתם א. בעלי מומין עוברין ב. תורים שלא הגיע זמנן ג. אותו ואת בנו.
ומבארת הגמרא: וצריכי (78) להשמיענו מחלוקתם בכל שלשת האופנים: דאי תנא רק בבעלי מומין, הוה אמינא כי רק עליהם פטרוהו רבנן, משום דמאיסי בעודן במומן, ואינם ראוים לפתח אהל מועד. אבל תורין, דלא מאיסי, אימא דמודו ליה רבנן לרבי שמעון שעובר עליהן בלאו, הואיל וראויין לאחר זמן, ולכן הוצרכה המשנה לומר שגם במקריב תורין בחוץ נחלקו רבנן.
ואי תנא מחלוקתם רק בתורין, הוה אמינא רק בהם מחייב רבי שמעון בלא תעשה, משום דלא חזי מעיקרא ואידחו אחר כך, אלא מעולם לא היו ראויין, שעדיין לא הגיע זמנן, ואינם דחויין כל כך, ולפיכך מתחייב עליהם בלא תעשה בחוץ. אבל בעלי מומין, (79) דאיחזו ואידחו, ודיחויין גדול הואיל והיו ראויין קודם שנדחו, אימא דמודה להו רבי שמעון לרבנן שאינו עובר בשחיטתן על לא תעשה אף שראויין לאחר זמן, קא משמע לן שאף בהם נחלק רבי שמעון.
ואי תנא הני תרתי, הוה אמינא דוקא בהם פוטרין רבנן מלאו, משום דבעלי מומין ותורין שלא הגיע זמנן פסולא דגופייהו הן, ופסול אלים הוא. אבל אותו ואת בנו, דפסולא מעלמא קאתי להו, שסיבת פסולם אינה בהם אלא משום ששחט באותו היום את אמם או בנם, ופסול קלוש הוא, אימא מודו ליה רבנן (80) לרבי שמעון שהשוחטן עובר בלא תעשה. לפיכך צריכא הבבא של אותו ואת בנו להשמיענו שאף בזה נחלקו רבנן.
שנינו במשנה: שהיה רבי שמעון אומר, כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן, הרי זה בלא תעשה, ואין בו כרת.
והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמעון? מהיכן למד שהשוחט בחוץ קרבן פסול עובר בלא תעשה הואיל וראוי הוא לאחר זמן?
ומתרצינן: אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש: דאמר קרא "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו". וכך פירושו: אמר להו משה לישראל: כי עייליתו לארץ ישראל, ותהיו מותרין אז להקריב כל יחיד בבמה, בארבע עשרה שנה ראשונות של כיבוש וחילוק ארץ ישראל, ושם "לא תעשון", לא תקריבו כל יחיד קרבנות החובה שלו כפי שאנו מקריבים היום במשכן שבמדבר, אלא "איש הישר בעיניו", ולפיכך רק "ישרות", תקריבו שם, דהיינו קרבנות נדר ונדבה, שאינם חובה עליו אלא הם קרבנות ש"ישרו" בעיניו להתנדב. אבל קרבנות חובות, לא תקריבו כלל היחידים, אף בבמת צבור.
ובהמשך הפסוק נאמר "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה", שהיא שילה, שנחו אז מכבוש וחלוק, דהיינו לא תקריבו החובות בזמן הכיבוש [כשהמשכן נמצא בגלגל] עד שתבואו לשילה שאז תהיו מותרים להקריב קרבנות חובותיכם.
ונמצא, כי כל קרבן חובה שהיה ליחיד בימי גלגל, לגבי ימי שילה, מחוסר זמן הוא. כי בזמן הגלגל אין יכול להקריבם בשום מקום אלא לאחר זמן כשיבואו לשילה. וקאמר להו משה, "לא תעשון" אותם בגלגל. ומכאן למד רבי שמעון שהשוחט בחוץ קרבן שאינו ראוי עתה וראוי הוא לאחר זמן עובר בלאו, שהרי השוחט בגלגל קרבנות חובה, נחשב כשוחט בחוץ, שהרי מקום הקרבתם של קרבנות אלה בפנים הוא בשילה, ועל אף שפסולים עתה, מוזהר עליהם בלאו של "לאו תעשון" הואיל וראויים הם לאחר זמן בשילה. ומכאן למד שגם כל השוחט קרבן מחוסר זמן בחוץ, עובר בלאו זה (81).
ומקשינן: אמר רבי ירמיה לרבי זירא: אי הכי שקרבנות חובה בגלגל נקראים מחוסר זמן ועוברים עליהם בלאו של "לא תעשון",
דף קיד:
נמצא לכאורה שכל המקריב קרבן מחוסר זמן ואפילו הקריבו בפנים מילקי נמי לילקי בלאו זה, שהרי לאו ד"לא תעשון" נאמר בגלגל אף בבמת ציבור שהיתה שם באהל מועד ואהל מועד "פנים" הוא, ונלמד מכאן אזהרה לכל המקריב מחוסר זמן בפנים.
אלמה אמר רבי זירא: שאינו לוקה במחוסר זמן בפנים כי הכתוב נתקו לפסול מחוסר זמן משאר כל הפסולין שעוברין בהקרבתם בלאו של "לא ירצה" הנאמר בקרבנות בעלי מומין ונתרבו ממנו כל הפסולין, וניתק הכתוב את הלאו של מחוסר זמן לעשה יתירא שנכתב במחוסר זמן של קרבן שלא היה שבעת ימים תחת אמו, כדי ללמד על מחוסר זמן שאינו בכלל כל הפסולין ואין בו לאו של "לא ירצה" אלא רק עשה זה. אולם לדברי ריש לקיש עדיין צריך מחוסר זמן ללקות מצד הלאו של "לא תעשון" המלמד על מחוסר זמן בפנים?
ומתרצינן: דלמא הני מילי שאמר רבי זירא שמחוסר זמן אינו לוקה - לרבנן שנחלקו על רבי שמעון במשנתנו ואין דורשין "לא תעשון" למחוסר זמן בחוץ, [ודעתם שלאו זה נאמר רק על הקרבת חובות בגלגל] (82), אבל לרבי שמעון שמחייב במחוסר זמן מלקות משום "לא תעשון" הכי נמי שהמקריב קרבן מחוסר זמן בפנים עובר ולוקה על לאו זה! רב נחמן בר יצחק אמר: רבי שמעון מודה שאינו לוקה על הקרבת מחוסר זמן בפנים, כי אף על פי שהלאו "לא תעשון" נאמר בגלגל גם על המקריב בפנים בבמת ציבור, אי ללמוד ממנו לכל המקריב מחוסר זמן בפנים, כי רק פנים דגלגל לגבי שילה כחוץ דמי! משום שהבמה בגלגל לא היתה מקום כשר להקרבת קרבנות חובה דיחיד (83), ואינו דומה לשאר מחוסר זמן שהפסול בקרבן, אך המקום בפנים כשר ולא שייך הלאו של "לא תעשון", אלא רק במחוסר זמן ששחט בחוץ, ולא מצינו לאו למחוסר זמן בפנים (84).
רבה אמר: טעמא דרבי שמעון שהשוחט בחוץ קרבן שעתה הוא פסול עובר בלאו הואיל וכשר הוא לאחר זמן הוא כדתניא: רבי שמעון אומר: מנין לזובח פסח בבמת יחיד בשעת איסור הבמות במדבר או בימי שילה או בזמן בית המקדש שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך" דהיינו בבמה שהיא בכל מקום.
יכול אף בשעת היתר הבמות כן שעובר בלא תעשה אם הקריב את הפסח בבמת יחיד? תלמוד לומר "באחד שעריך". לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. דהיינו, בשעת איסור הבמות שאין מקריבין אלא במקום אחד.
והוינן בה: אימת עבר בלא תעשה זה שזובח הפסח בבמת יחיד אי נימא אחר חצות של ארבעה עשר בניסן דהיינו, בזמן הקרבתו כרת נמי ניחייב? שהרי שחט בחוץ קרבן הכשר בפנים אלא לאו ששחט הפסח קודם חצות שעדיין לא הגיע זמן הקרבתו הלכך אין בו כרת שהרי אינו ראוי לפנים, ומכל מקום עובר בלאו (85) הואיל וראוי הוא ליקרב אחר חצות, ומכאן למד רבי שמעון שגם במחוסר זמן ששחטו בחוץ עובר בלאו (86).
ודחינן: לא, לעולם בברייתא מדובר בשחטו לאחר חצות ובכל זאת אינו חייב כרת כי בשעת היתר הבמות קאי דהיינו, בגלגל או בנוב וגבעון שהותרו הבמות לכל יחיד להקריב עליהם קרבנות נדר או נדבה, אבל הפסח שהוא חובה אינו קרב אלא בבמת ציבור, [פסח נחשב לקרבן ציבור כי כל ישראל מקריבין אותו יחד, ולפיכך הוא קרב בבמת ציבור ושונה הוא מחובות יחיד שאין קרבין כלל בשעת היתר הבמות].
ונאמר בשעת היתר הבמות "לא תוכל לזבוח" ללמד שאין להקריב קרבן פסח וכל קרבן חובה (87) בבמת יחיד [אבל כרת אין בו כי שעת היתר במות הוא], ופסח זה אינו מחוסר זמן שהרי כשר הוא עתה להקריבו בבמת ציבור, ואין רבי שמעון יכול ללמוד מכאן שבכל מחוסר זמן בחוץ עובר בלאו.
ותמהינן: והא ברייתא "בשעת איסור הבמות" קאמר?
ומתרצינן: כוונת הברייתא לשעה שיש בה איסור במה לו לקרבן פסח שאסור להקריבו בבמת יחיד (88) אבל היא שעת היתר במה לחבירו לקרבנות עולה ושלמים של נדר ונדבה שמותר להקריבם בבמת יחיד בשעת היתר במות.
ולפי זה ביאור הסיפא בברייתא "יכול אף בשעת היתר הבמות כן" כך פירושו: יכול שיאסר להקריב הפסח קודם חצות בבמת יחיד שאז הוא קרב שלמים שהרי פסח שלא בזמנו שלמים הוא ושלמים מותרים בבמת יחיד תלמוד לומר "באחד שעריך" לא אמרתי לך אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד דהיינו, אחר חצות שבאים כולם לבמת ציבור להקריב פסחיהם] (89).
שנינו במשנה: איזהו מחוסר זמן בבעליו? הזב והזבה והיולדת והמצורע שהקריבו חטאת ואשמם בחוץ.
והוינן בה: וכי הני זב וזבה ויולדת בני אשמות נינהו? ולמה שנינו שהקריבו "אשמם" בחוץ [למקשן לא היתה הגירסא "ומצורע"].
ומתרצינן: אמר זעירא: תני במשנה "מצורע" בהדייהו! ומצורע מביא אשם.
עוד שנינו בהמשך המשנה: עולותיהן ושלמיהן בחוץ.
והוינן בה: וכי הני בני שלמים נינהו? שהרי אף מצורע אין בו שלמים.
ומתרצינן: אמר רב ששת: תני במשנה גם "נזיר"! והוא חייב להביא שלמים.
ומסקינן: דזעירי היינו תוספת "מצורע" שהוסיף זעירא קבעוה תנאי במשנה ושנו בה גם "ומצורע" (90), אך דרב ששת דהיינו, תוספת "נזיר" לא קבעוה תנאי בתוך המשנה, אלא אנו מתרצין כן בגמרא ככל "חסורי מחסרא" שנאמר בש"ס.