אור ברסלב
חברותא על הוריות פרק שני - הורה כהן משיח

חברותא על הוריות· הרב יעקב שולביץ

פרק שני - הורה כהן משיח

פרק ראשון - הורו בית דין

מתניתין:

הורה כהן משיח לעצמו הוראה בטעות, והיה שוגג בהוראתו, ועשה על פי הוראתו המוטעית לעצמו מעשה בשוגג, הרי הוא מביא פר העלם דבר של כהן המשיח. [וכגון שהורה שחלב כליות מותר, ואכל את החלב על סמך הוראתו המוטעית] (7).

אך אם היה שוגג בהוראה, ועשה מעשה במזיד, שלא הסתמך בשעת המעשה על הוראתו. (8) או שהיה מזיד בשעת הוראתו, שידע כי המעשה אסור, ובכל זאת הורה היתר לעצמו, ולבסוף בשעת מעשה שכח מפני מה התיר, (9) ועשה מעשה בשוגג, הרי הוא פטור בין מקרבן פר העלם דבר, ובין מכבשה או שעירה של יחיד, כי נאמר בחטאת "מעם הארץ", וממעטים מכאן כהן משיח שחטא בשגגת מעשה בלבד, שאינו חייב קרבן חטאת!

וטעמו של דבר שאין כהן משיח חייב אלא כשעשה בשוגג על סמך הוראתו בשוגג, הוא משום שהוראת כהן משיח לעצמו היא כהוראת בית דין לציבור, שנאמר "אם הכהן המשיח יחטא - לאשמת העם!". משיח הרי הוא כציבור. וכשם שאין בית דין מביאין פר העלם דבר אלא אם הורו בשוגג ועשו הציבור בשוגג על סמך הוראתם, כמו כן אין הכהן משיח חייב אלא אם הורה לעצמו בשוגג, ועשה בשוגג על פי הוראתו (10).

גמרא:

שנינו במשנה: שוגג ועשה שוגג, מביא פר.

ותמהינן: פשיטא, שהרי זהו שוגג גמור שכהן משיח מתחייב עליו פר העלם דבר!?

ומתרצינן: אמר אביי, הכא במאי עסקינן, כגון שהורה בטעות, ושכח לאחר מכן מאיזה טעם הורה כן, ובשעה שעשה אמר הריני עושה על דעת הוראתי, אלא שעתה אין אני זוכר את טעמה של ההוראה! ויש באופן זה חידוש: דמהו דתימא כיון דאילו מתידע ליה בשעת מעשה מאיזה טעם הורה, שמא הוה הדר ביה, שהיה עומד על טעותו ונמנע מלעשות. ועתה שהוא אומר שעל אף שאינו זוכר את טעם הוראתו, הוא מסתמך עליה ועושה את המעשה, ואינו חושש שמא אם היה יודע עתה את טעם ההוראה היה חוזר בו, היה מקום לומר כי כמזיד דמי ולא לחייב קרבן.

קא משמע לן שבכל זאת הוא נחשב שוגג, משום שבשעת מעשה אינו יודע מטעותו, ועושה את המעשה בהסתמכו על הוראתו הקודמת (11).

שנינו במשנה: מזיד ועשה שוגג פטור. והוינן בה: מנא הני מילי שכהן משיח חייב רק כשהורה בשוגג ועשה בשוגג?

דתנו רבנן: "אם הכהן המשיח יחטא - לאשמת העם". ודרשו מההיקש של חטא משיח לאשמת העם, הרי דין משיח הוא כדין הציבור. וכשם שציבור שעשו לפי הוראת בי"ד אינם מביאין פר העלם דבר אלא אם כן שגגו בי"ד בהוראתם, הוא הדין לכהן משיח, שאינו מביא פר אלא אם היה שוגג בהוראתו, ושוגג בחטאו.

דף ז.

ומקשה הברייתא, לשם מה צריך ללמוד מהקש שדין המשיח כציבור? והלא דין הוא שיהיה דינו של כהן המשיח בהוראה בשוגג ובמעשה בשוגג שהרי (תחילת העמוד) ציבור מוצא מכלל יחיד (1) [שחיוב הציבור הוא בפר, ואילו החיוב של היחיד הוא בכשבה או שעירה], ומשיח גם הוא מוצא מכלל יחיד [שדינו של משיח הוא בפר] (2)

מה ציבור, אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. ואם כן, למה לי הקש, הרי אפשר לדעת דין זה מבנין אב, וכמו שביארנו?!

ואם תטען: או כלך לדרך זו: מנין שעדיף ללמוד משיח מציבור, ולמה לא נלמד משיח במה מצינו מנשיא, שהרי גם הוא מוצא מכלל יחיד בכך שהוא חייב שעיר עזים זכר לחטאת, ונאמר כך: נשיא מוצא מכלל יחיד, ומשיח מוצא מכלל יחיד. מה נשיא מביא את קרבנו המיוחד לחטאת על חטאו בשגגת מעשה גרידא, בלא העלם דבר, אף משיח מביא את קרבן הפר המיוחד לו בשגגת מעשה, בלא העלם דבר!

אין זו טענה. שהרי: נראה למי דומה הכהן המשיח, לציבור או לנשיא? צבור, דינם בפר על חטא ודאי, ואין ציבור מביא אשם תלוי על ספק - חטא. (3)

והוא הדין משיח, שדינו הוא בפר על חטא ודאי, וכמו כן אין הוא מביא אשם תלוי על ספק - חטא [וכפי שיבואר לקמן].

ולעומת זאת, נשיא, אינו מביא פר על חטא ודאי, ומאידך הוא כן מביא אשם תלוי על ספק - חטא.

ולפיכך עדיף ללמוד משיח מצבור, ולומר: מה צבור, אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!

ואם כן, שבה הקושיה, למה הוצרך פסוק להקש, כדי ללמדנו שכהן משיח אינו חייב אלא בשגגת מעשה עם שגגת הוראה? והרי משיח דומה הוא לציבור, ונלמד זאת בבנין אב מציבור.

אלא שעדיין אפשר לטעון: או כלך לדרך זו: נשיא מביא שעירה לחטאת על חטא שחטא בעבודת כוכבים, ומביא אשם ודאי כגון אשם גזילות ואשם מעילות, שנאמר בהם "נפש" ונכללו בזה גם נשיא או משיח. ומשיח גם הוא מביא שעירה בעבודת כוכבים, ומביא אשם ודאי, ודומה הוא בכך לנשיא.

ואילו ציבור אינם מביאין שעירה אם חטאו בעבודה זרה אלא פר ושעיר, וכן אין בציבור דין אשם ודאי, כי ציבור אינו נקרא "נפש", ובכך הוא התמעט מחיוב אשם.

ואם כן גם בשאר מצוות עדיף ללמוד במה מצינו: מה נשיא מביא את קרבן הנשיא על שאר מצוות, שהוא שעיר עזים, בשגגת מעשה בלא העלם דבר, אף משיח מביא את הפר המיוחד לו בשגגת מעשה גרידא בלא העלם דבר!?

לפיכך, תלמוד לומר "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם". לימדך הכתוב בהיקש של משיח לציבור, כי הרי הוא, משיח, כצבור.

מה צבור, אינו מביא פר אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. אף משיח, אינו מביא את פרו אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!

ושמא תאמר, אימא, אמור מכח היקש זה דבר נוסף:

מה צבור, אם הורה בית דין ועשו הצבור אחריו בהוראתו, חייבין בית דין פר העלם דבר, אף משיח, כשהורה ועשו אחרים אחריו בהוראתו, יהא חייב להביא פר, על אף שהוא עצמו לא עשה!? (4)

תלמוד לומר: "והקריב על חטאתו אשר חטא"

מלמד הכתוב "אשר חטא", שרק על מה שחטא הכהן המשיח בעצמו הוא מביא פר, ואין הוא מביא פר על מה שחטאו אחרים בהוראתו.

ודנה עתה הגמרא בדברי התנא בברייתא:

אמר מר, לבאר למה לא נלמד משיח מנשיא, ויהיה חייב המשיח על שגגת מעשה בלבד: משיח בפר, ואין מביא אשם תלוי, ואילו נשיא בשעיר עזים, וכן מביא אשם תלוי.

והוינן בה: מנא לן דאין מביא הכהן המשיח אשם תלוי?

ומבארת הגמרא: דכתיב באשם תלוי "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג". ודרשינן, מי שחטאתו ושגגתו שוה, שהכל תלוי אצלו בשגגת מעשה בלבד, הוא זה שחייב בקרבן אשם תלוי.

יצא משיח, שאין שגגתו וחטאו שוה, אלא שגגת המעשה תלויה גם בהעלם דבר, משום דכתיב "לאשמת העם", הוקש בכך המשיח לציבור, ללמד - הרי הוא משיח כצבור.

כמו שהצבור אין חייבין אלא בהעלם דבר ושגגת מעשה, אף משיח אינו חייב אלא בהעלם דבר ושגגת מעשה, ולפיכך גם התמעט משיח מחיוב אשם תלוי, כמו הציבור. (5)

אך תמהה הגמרא: כיצד יתכן לבאר את דברי התנא בתחילת מהלך הלימוד של הברייתא, שכוונתו לומר שהכהן המשיח, אין שגגתו וחטאתו שוה, משום ההיקש של כהן משיח לציבור, בדברי הכתוב "לאשמת העם"?

והרי טענה זו נאמרה בתחילת מהלך הלימוד של הברייתא, כאשר התנא טוען מדוע יש צורך בהיקש הזה, ואם כן, על כרחך, לא קאמר ליה התנא שלומדים את ההיקש הזה.

שהרי כל הנידון הוא להשוות את דין המשיח לצבור בלי ההיקש, אלא רק ב"בנין אב", בכך שהמשיח דומה לציבור, שגם הוא מביא פר ואין מביא אשם תלוי, כמו הציבור. ורק למסקנה, לאחר שדחה התנא את האפשרות ללימוד בבנין אב, רק אז הוא מגיע ללימוד מההיקש!

ולכן, אומרת הגמרא, שאכן לא למד זאת התנא מההיקש.

אלא, עיקר הדמיון בין משיח לציבור הוא רק בהבאת פר, שאינו בנשיא, שמביא שעיר. ומה שדימה התנא ביניהם גם בכך שהם פטורים מאשם תלוי, ואילו הנשיא חייב, כדי נסבה! בחינם, ללא תועלת, הוא אמר זאת. שהרי בהוה אמינא אין לנו מקור לפטור את המשיח ממנו. (6)

מתניתין:

א. הורה כהן משיח הוראה בטעות, באיסור מסויים, בפני עצמו. והורו בית דין לציבור הוראה בטעות באיסור אחר, (7) ועשה כהן משיח על פי הוראתו בפני עצמו

מתכפר לו בפרו בפני עצמו, ואין הוא מתכפר בפר העלם - דבר שמביאים הציבור על הוראת בית דין באיסור האחר.

אך אם הורה עם הצבור את אותה הוראה באותו ענין שהורו בית דין, ועשה עם הצבור, אין הוא מביא פרו, אלא מתכפר לו עם הצבור.

וטעמו של דבר, שמתכפר לו בקרבן הצבור, על אף שיש לו חיוב עצמי להביא פר על שגגתו, הוא משום שכפרת המשיח דומה לכפרת הצבור בדברים רבים (8), כגון: שאין בית דין חייבין בפר העלם דבר עד שיורו לבטל מקצת מהמצוה, ולקיים מקצת מהמצוה. ולא כשהורו לעקור את כל המצוה.

וכן המשיח, דינו כציבור, בכך שאינו חייב להביא פר על חטאו אלא באופן שהורה לעצמו לקיים מקצת ולבטל מקצת.

וכמו כן, לא חייבין בית דין להביא פר לעולה ושעיר לחטאת על שגגת הוראתם בעבודת כוכבים, עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.

וכן הכהן המשיח, אינו חייב להביא את קרבנו על עבודה זרה, שהוא שעירת עזים, עד שיטעה בהוראתו לקיים מקצת ולבטל מקצת.

נמצא, שדיני כהן משיח שוים לדיני הציבור בשני פרטים. ובמשניות להלן יובאו עוד פרטים שהושוו בהם.

גמרא:

דנה הגמרא: מנהני מילי, מה שאמרה המשנה:

א. הורה הכהן המשיח איסור בפני עצמו ועשה בפני עצמו, מתכפר לו בפני עצמו.

ב. הורה הכהן המשיח עם הצבור, ועשה עם הצבור, הרי הוא מתכפר עמהם, ואינו מביא את פרו.

דתנו רבנן: הורה הכהן המשיח עם הצבור, ועשה עם הצבור, יכול יביא פר לעצמו?

דין הוא שאינו מביא לעצמו: שהרי נשיא מוצא מכלל יחיד, שמביא על שגגתו חטאת שעיר ולא כשבה או שעירה, וכן משיח מוצא מכלל יחיד, שמביא פר.

מה נשיא, רק אם חטא בפני עצמו, מביא בפני עצמו. אבל אם הנשיא חטא עם הצבור, מתכפר לו עם הצבור [כי חיובו בשעיר הוא על שגגת מעשה בלא הוראה, ולכן כשחטא בהוראת בי"ד, הרי הוא כיחיד המתכפר בכפרת הצבור].

אף משיח, נלמד ממנו

שאם חטא בפני עצמו, מביא בפני עצמו.

ואם חטא עם הצבור, מתכפר לו עם הצבור! (9)

ושמא תפרוך בנין אב זה, ותאמר: לא דומה המשיח לנשיא, ולכן אי אפשר ללמוד את דין המשיח מדין הנשיא.

שהרי אם אמרת בנשיא שמתכפר עם הצבור, הרי זה מחמת שכן מתכפר לו עם הצבור בשעיר הבא לכפר על עוונותיהם ביום הכפורים.

תאמר במשיח, שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים, אלא הוא מביא פר מיוחד לכפרתו ביום הכפורים.

ואם כן, הואיל ואין מתכפר לו עם הציבור ביום הכפורים, יכול יביא פר לעצמו לכן, תלמוד לומר: "על חטאתו אשר חטא". מלמד הכתוב "אשר חטא", שחייב הכהן המשיח להביא את הפר שלו רק כשחטא בגלל הוראתו בטעות, בלבד. ולא כשחטא משום שהיתה גם הוראת בית דין על כך, בנוסף להוראתו. (10)

הא כיצד?

א. חטא בפני עצמו, מביא פר בפני עצמו.

ב. חטא עם הצבור, מתכפר לו עם הצבור בפר העלם דבר של צבור. (11)

ודנה הגמרא בדברי המשנה והברייתא: היכי דמי? באיזה אופן אמרה המשנה והברייתא שהורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו, אינו מתכפר בקרבן הצבור מחמת שהוראתם של בי"ד היתה באיסור אחר? (12)

אילימא, מדובר באופן דהוא, הכהן המשיח הוא "מופלא" של בית דין, והם, חברי הבית דין שהורו לצבור ועשה הצבור בהוראתן, אינן דיינים מופלאין. הרי פשיטא הוא דמתכפר לו בפני עצמו.

שהרי הוראה דלהון, אינה הוראה, ולא כלום, ודבר פשוט הוא שאין מביאין פר העלם דבר. וכיון שרק הוראת הכהן נחשבת הוראה, הרי פשיטא שמתכפר בפני עצמו. וכמו כן, בעי לאתויי כשבה או שעירה, כל חד וחד מהציבור שעשה כהוראתם, כדין חטאת היחיד, שהרי אין הוראתם נחשבת להוראת בית דין!

ואי מדובר באופן דאינון מופלאין, והוא לאו מופלא, הרי יקשה:

אמאי מתכפר לו בפני עצמו? הא הוראה דידיה אינה הוראה ולא כלום היא! שהרי אין המשיח חייב להביא פר אלא אם טעה בהוראתו כשהוא דיין "מופלא". ואילו על שגגת מעשה בלי הוראתו, אין המשיח מתחייב כלל, ואפילו אם אינו מופלא. (13)

דף ז:

אמר רב פפא: במשנתנו מדובר כגון שהיו מופלין שניהן, הבית דין והמשיח.

ובאה המשנה להשמיענו, כי למרות שהיתה הוראת בית דין, ומביאין עתה קרבן פר העלם דבר עבור הצבור, אין המשיח מתכפר בו, משום שהוראתו היתה באיסור אחר, וכפי שיבואר להלן.

אבל אם היתה הוראתו באותה הוראה שהורו בית דין, הרי אף על גב שהורה בפני עצמו, הוא מתכפר בקרבן הצבור, וכדדרשינן מ"חטאתו".

סבר אביי למימר, כי דין זה, שאם הורה המשיח באיסור אחד והורו בית דין באיסור אחר אין המשיח מתכפר בקרבן של ציבור, היינו דוקא באופן שחטא [צ"ל הורה] בפני עצמו ועשה בפני עצמו.

ומבארת הגמרא: היכי דמי? - כגון דיתבי הכהן המשיח ובית דין בשני מקומות נפרדים, וקא מורו בתרי איסורי נפרדים.

אבל אם ישבו שניהם במקום אחד, מתכפר המשיח בשל צבור, למרות שהורה באיסור אחר, כי כיון ששמעו בית דין מה הורה ולא מיחו בידו, נחשב שלא חטא בפני עצמו [ביאור רבינו חננאל] (1).

אמר ליה רבא לאביי: אטו, האם שני מקומות גורמין לכך שיביא המשיח קרבן בפני עצמו?

אלא בהכרח, אפילו יתבי, הכהן המשיח ובית דין, בחד מקום, כיון דקא מורו בתרי איסורי, נחשב חטא המשיח, לחטא בפני עצמו! (2) ועתה מבארת הגמרא את הענין בהרחבה:

א. זה פשיטא, שאם חטא הוא, הכהן המשיח בחלב, והן הבי"ד הורו בשגגה לציבור היתר בעבודת כוכבים, ודאי שחטא בפני עצמו הוא.

דהא חלוקין חלב ועבודת כוכבים בטעמייהו, שהרי הם נלמדים משני פסוקים שונים. וחלוקין אף בקרבנות.

דהוא, שטעה בחלב, דינו בפר. והן, שטעו בעבודת כוכבים, דינם בפר ושעיר.

והחילוק ביניהם הוא חילוק ניכר, דהא קא מייתו הני בית דין שטעו בענין עבודת כוכבים שעיר לחטאת הציבור, בנוסף לפר לעולה. ואילו הוא, הכהן המשיח, לא מייתי שעיר אלא פר בלבד (3).

ב. וכל שכן באופן שהוא חטא בעבודת כוכבים, והן בחלב, שנישב לחטא בפני עצמו, כי באופן הזה החילוק ביניהם ניכר יותר, דחלוקין בקרבנותיהן לגמרי. דהוא מביא שעירה, כדין קרבן יחיד, ואינהו פר. (4)

ולפיכך, בשני האופנים אלו, פשיטא שמתכפר המשיח בפני עצמו.

ג. אלא, שיש לדון באופן שהוא התיר לעצמו בטעות, וחטא בחלב המכסה את הקרב, (5) והן הורו בטעות היתר בחלב שעל הדקין, מהו?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, אף על גב דקרבנן שוה [שהרי בין הכהן המשיח בפר, ובין בי"ד כפרתם בפר], בכל זאת, כיון דמתרי קראי קאתו, איסורים אלו משני כתובים הם נלמדים, אם כן, הא פליגין בטעמייהו. ונחשב שכל צד הורה וחטא בפני עצמו, ולא מתכפר המשיח בקרבן העם.

או דלמא, שם חלב אחד הוא, ונחשב כאילו הורו באיסור אחד, ומתכפר המשיח בקרבן העם?

ד. אם תמצא לומר "שם חלב אחד הוא", ומתכפר המשיח בפר הציבור, עדיין יש להסתפק באופן הבא:

הורה הוא היתר בחלב, והן הורו היתר בדם, מהו?

מי אמרינן, בטעמייהו הא פליגין שהרי הם שני שמות איסורים שונים. (6) או דלמא, כיון דשוין חלב ודם בקרבן, שהרי על שניהם מביאים פר, בין משיח בין בי"ד, ולפיכך בתר קרבן אזלינן, ונחשב לכהן כהוראה עם הציבור, ומתכפר משיח בשל צבור?

ומסקינן: תיקו! (7)

שנינו במשנה: שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו'.

והוינן בה: מנלן דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת אינם חייבין?

ומבארינן: כדאמרינן באידך פירקין [לעיל ד ב]: דדרשינן "ונעלם דבר" - "דבר" ולא כל הגוף! שאם נעלם מהם כל גוף האיסור, אין חייבין בפר העלם דבר.

שנינו במשנה: וכן המשיח אינו חייב עד שיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת.

מנלן?

דכתיב "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם", הרי משיח כציבור! דהיינו שגדרי חטאו שוים לגדרי חטא הציבור על פי בי"ד, וחיוב שניהם תלוי בהוראה לבטל מקצת.

שנינו במשנה: ולא בעבודת כוכבים עד שיורו בי"ד לבטל מקצת ולקיים מקצת.

מנלן? דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים מכלל שאר המצוות לדון בעצמה, שחייבים על הוראתה בטעות פר ושעיר, יכול יהיו חייבים בה אפילו על עקירת מצוה כולה,

נאמר כאן בעבודת כוכבים, "והיה אם מעיני העדה", ונאמר להלן בשאר מצוות, "ונעלם דבר מעיני הקהל", ולומדים זה מזה בגזירה שוה:

מה להלן, בשאר המצוות, מדבר הכתוב בהוראה על ידי בית דין, דכתיב "ונעלם דבר מעיני הקהל - ועשו", ומשמעות הכתוב ש"מעיני הקהל", דהיינו בית דין, נעלמה ההוראה, ואילו הקהל עשו חטא בשגגה לפי אותה הוראה.

אף כאן, בעבודה זרה נמי, מדובר בהוראת בית דין.

[והיינו שהפסוק האמור בעבודה זרה אינו מוכיח שמדובר בהוראת בית דין, שהרי נאמר בו "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", והעשייה אינה מתייחסת לבית דין אלא לצבור, ורק מכח הגזירה - שוה, למדנו שמדובר בהוראת בית דין].

ומה להלן בשאר המצוות אמרינן דנעלם "דבר" - ולא כל הגוף, אף כאן, בעבודה זרה נמי אמרינן, ונעלם "דבר" - ולא כל הגוף!

מתניתין:

אין חייבין בית דין בקרבן אלא על העלם דבר של בית דין עם שגגת המעשה של הצבור.

וכן המשיח אינו חייב על שגגת מעשה גרידא, אלא אם קדמה לה הוראה שהורה לעצמו בטעות. וחידוש יש במשיח שעל שגגת מעשה גרידא אינו מביא אפילו קרבן יחיד!

ואף לא בעבודת כוכבים אין חייבין (8) בית דין פר ושעיר, או משיח פר, אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

גמרא:

מנלן שאין בית דין מביאים פר העלם דבר, אלא אם כן היה העלם דבר יחד עם שגגת המעשה? דתנו רבנן: "ואם כל עדת ישראל ישגו". יכול יהו חייבים פר העלם דבר על שגגת מעשה בלבד, תלמוד לומר "ישגו ונעלם דבר" - אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!

שנינו במשנה: וכן המשיח.

מנלן?

דכתיב "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם - הרי משיח כצבור! דהיינו שגדרי חטאו שוים לגדרי חטא הציבור על פי בי"ד, וחיוב שניהם תלוי בשגגת הוראה, דהיינו העלם דבר.

שנינו במשנה: ולא בעבודת כוכבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

מנלן?

דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה לחייב עליה פר ושעיר, יכול יהו חייבים בה אפילו על שגגת המעשה בלא העלם דבר

נאמר כאן בעבודת כוכבים "מעיני", ונאמר להלן בשאר המצוות "מעיני", מה להלן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף כאן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!

ומדייקת הגמרא את לשון משנתנו: ברישא שנינו אין בי"ד חייבין בשאר המצוות אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, וכן המשיח בשאר המצוות אינו חייב אלא בהוראה עם שגגת מעשה. ולעומת זאת בסיפא לגבי עבודת כוכבים, שנינו רק שבי"ד חייבים על הוראה עם שגגת מעשה, ואילו שמשיח אינו חייב בעבודת כוכבים רק בהוראה עם שגגת מעשה לא קתני! (9)

ולכאורה משמע, כי מתניתין שמחייבת כהן משיח בעבודת כוכבים על שגגת מעשה גרידא בלא הוראה, בהכרח מני - רבי היא!

דתניא: משיח בעבודת כוכבים - רבי אומר אפילו אם חטא בשגגת מעשה בלבד, חייב (10), ואפילו שלא הקדים והורה בה היתר לעצמו, ולא היה העלם דבר. וחכמים אומרים שדין המשיח בעבודה זרה הרי הוא כדינו בשאר המצוות, ואינו חייב על שגגת מעשה גרידא, אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה. ושוין חכמים ורבי בזה שקרבנו של המשיח בעבודה זרה הוא בשעירה. ושוין גם בזה שאין הכהן המשיח מביא שום אשם תלוי [מהטעם שיתבאר לקמן].

ודחינן את ההוכחה מדיוק לשון המשנה:

ותסברא, וכי לקמן [ח א] במשנה ששנינו ברישא שאין בי"ד חייבים אלא בדבר שזדונו כרת ובשגגתו חטאת "וכן המשיח", ובסיפא שנינו שהוא הדין בעבודת כוכבים אין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, מי קתני שם "וכן המשיח" בעבודת כוכבים אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [על אף שכך הוא דינו]? (11)

אלא בהכרח צריך לומר שם: תני הא, והיות ושנינו ברישא של המשנה שאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכן המשיח, ממילא ידוע לנו כי הוא הדין להא, שגם משיח דינו כצבור, וגם בעבודת כוכבים אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

אם כן, הכא, במשנתנו נמי, תנא ברישא בשאר המצוות, הא, שדינו של משיח הוא כצבור, ושניהם אינם חייבים להביא פר אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, וממילא ידוע לנו שהוא הדין להא, שמשיח הוא כצבור גם בעבודת כוכבים, וגם בה אין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

ואם כן, אין מקום לדייק שמשנתנו סוברת כרבי ממה שלא חזרה המשנה לומר כי גם בעבודת כוכבים שונה דין המשיח מדין בית דין. כי סמכה הרישא על הסיפא. ויתכן שמשנתנו סוברת כחכמים שגם משיח אינו חייב בעבודת כוכבים אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי שמחלק בחיוב קרבן משיח בין עבודת כוכבים לשאר מצוות, והרי יש ללמוד מגזירה שוה כי משיח הושוה לצבור לכל דבר?

ומתרצינן: אמר קרא לגבי עבודה זרה: "וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה".

ודרשינן: "הנפש" - זה משיח.

"השוגגת" - זה נשיא.

"בחטאה בשגגה"

רבי סבר, כוונת הכתוב לומר: חטא זה, שחטא המשיח או הנשיא בעבודה זרה, בשגגה של מעשה, אף בלא הוראת בי"ד, יהא חייב עליו.

ורבנן סברי, כוונת הכתוב לומר: מי שחטאתו בשאר מצוות בשגגה בלבד, [דהיינו יחיד שחטא], יביא על חטאו בעבודה זרה שעירה, יצא משיח שאין חטאתו בשאר מצוות בשגגה בלבד, שהרי על שגגת מעשה לחוד פטור המשיח, ואינו חייב אלא בהעלם דבר המצטרף אליהם, ולפיכך אם חטא בעבודה זרה בשגגת מעשה בלבד, הרי הוא פטור לגמרי מקרבן.

ודנה הגמרא בהמשך הברייתא: "ושוין חכמים ורבי שמשיח שחטא בעבודת כוכבים דינו בשעירה" - כיחיד!

מנלן הא?

דאמר קרא "ואם נפש אחת" - אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח כולם בכלל "נפש אחת" הן, וחיובה מבואר בכתוב שהוא שעירה!

דף ח.

עוד אמרו בברייתא: ושוין חכמים ורבי, שאין המשיח מביא שום אשם תלוי (1).

והוינן בה: מנלן?

ומבארינן: דכתיב באשם תלוי "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע".

ודרשינן: מי שחטאו בשגגת מעשה בלבד, הוא מתכפר באשם תלוי, אך לא משיח, שחטאו תלוי גם בהעלם דבר!

ודרשה זאת היא רק לדעת חכמים הסוברים שבכל עבירה אין חייב המשיח אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר.

ואילו רבי הסובר שבעבודת כוכבים חייב המשיח על שגגת מעשה בלבד, סבר, שכך דרשו מפסוק זה: מי שכל חטאו [דהיינו: שבכל עבירה חיובו בחטאת, תלוי] בשגגה בלבד, הוא זה שמתכפר באשם תלוי, יצא זה [הכהן המשיח] שאין כל חטאו בשגגה. שהרי בעבודת כוכבים בלבד הוא חייב על שגגת מעשה כשלעצמה, אבל בשאר המצוות אינו חייב על שגגת המעשה כשלעצמה, אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר!

ומקשינן: מידי "כל שגגתו" כתיב בפסוק, שנוכל לדרוש כי רק מי שכל חטאו בשגגה בלבד, הוא המתחייב באשם תלוי?

ומתרצינן: אין! הרי מקרא זה כתוב בלשון שניתן לדרוש ממנו שרק מי שכל חטאו בשגגה מביא אשם תלוי. דאם כן כדברך, שאפילו מי שחיוב קרבנו תלוי בהעלם דבר, גם הוא מביא אשם תלוי (2), נכתוב "וכפר עליו הכהן על שגגתו". ולמה לי ההוספה שהוסיף הכתוב וכתב "אשר שגג"?

אלא הא קא משמע לן בהוספה זו, דעד דאיכא כל חטאו בשגגה רק בו דיבר הכתוב, ולא במשיח שאין כל חטאו בשגגה, שהרי בשאר מצוות הוא חייב רק בצירוף העלם דבר.

ואילו רבנן שסוברים כי גם בעבודת כוכבים חייב הכהן המשיח רק בהעלם דבר עם שגגת מעשה, הם דורשים פסוק זה כפשוטו, ולא מיתור התיבות "אשר שגג", וכך דרשו: מי שחטאו בשגגה בלבד, הוא מביא אשם תלוי, יצא משיח שאין חטאו בשגגה, לא בעבודת כוכבים ולא בשאר מצות, אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה.

מתניתין:

אין בית דין חייבין להביא קרבן, עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת (3). אבל אם הורו בדבר שחיובו אשם אינם חייבים. ושני טעמים לכך (4): האחד, שנאמר באשם "ואם נפש אחת" ובית דין אינם נחשבים "נפש אחת". והשני כי באשם חייבים גם על מזיד, ואם כן לא שייך בו העלם דבר, שהוא התנאי לחיוב בית דין.

וכן המשיח אינו חייב להביא פר, אלא אם הורה וחטא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

אך הוא חייב להביא קרבן אשם כמו כל יחיד שחטא, שהרי גם הכהן המשיח נכלל ב"נפש אחת" האמורה באשם.

וכמו כן, לא חייבים בית דין להביא פר ושעיר על הוראה בטעות בעבודת כוכבים, עד שיורו היתר על דבר, פרט מהלכות עבודה זרה, שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

גמרא:

מנלן שאינם חייבין עד שיורו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת?

דתניא: רבי אומר: נאמר כאן בבית דין שהורו בטעות "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה", ונאמר להלן בפרשת עריות "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה" - מה להלן בפרשת עריות אמור הכתוב בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, אף כאן בהוראת בית דין, דיבר הכתוב בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

אשכחן צבור, משיח מנלן?

ילפינן מהכתוב "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" - הרי משיח כצבור (5).

תוכן העניינים

חברותא על הוריות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה